פרשת עקב לפי הפשט

כאשר ביארנו, יש לנו לקרוא את ספר דברים כאוסף דרשות נפרדות, אחרת לא נמצא ידינו ורגלינו ברוב החזרות וההדגשים השונים. כאשר קוראים דרשה דרשה בפני עצמה, אפשר לנו לראות שכל אחד מהם יש לו התחלה ואמצע וסוף וגם מגמה מיוחדת, והוא משתמש עם הסיפורים וההדגמות והמצוות והאזהרות לאותו צורך. ולכן לא קשה אם הזכיר חטאים מסוימים או מצוה מסוימת הרבה פעמים, כי כל פעם הוא חלק מסיפור אחר ומדגיש נקודה אחרת.

כל דרשה יש לקרוא בפני עצמו גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת זמנו. גם אם נאמרו או נשנו כולם באותו זמן שהתחיל בארבעים שנה בעשתי עשר חודש, ואפשר גם לראות את ההקשרים שבין הדרשות השונות מבחינת התוכן שלהם ולדרוש סמוכים, ולפעמים העניינים מתחברים ונובעים זה מזה עד שיש לפנינו המשך אחד, אבל כאשר עברנו דרך כמה קישורים כאלה אנחנו מוצאים את עצמנו כבר בדרשה אחרת, ולכן מבחינת הענין תמיד יהיה אפשרי לחבר או להפריד דרשות שונות, מכל מקום יש להבין כל קטע בפני עצמו ושוב קישורו לנושא הכללי ושוב הקשרו לנושא היותר כללי של כל הספר.

כשם שיש לנו להבחין במגמות התוכן של הדרשות, כך יש לנו להבחין בזמניהם, והבנה זו חשובה מאד שכן ספר דברים יש לו באופן ברור שייכות למקומו וזמנו תמיד  (בשונה מד' החומשים), אבל אין זמן זה שווה בכל הדרשות ויש גם תנועות שונות כיצד הוא מתייחס להווה עבר ועתיד שלו. ישנם דרשות שאפשר לקרוא כאילו כבר נאמרו קודם לסוף ארבעים שנה, כלומר לדור המדבר. וייתכן ששנאם משה רבינו לדור באי הארץ באותו סגנון לשמר אותו לדורות. כמו כן ישנם דרשות שאינם בגנון זמני כלל, אע"פ שכל ספר דברים יש לו מגמה ברורה של שייכות למקום וזמן שלו, הם נאמרים בסגנון על זמני קרוב יותר לסגנון שאר החומשים.

כשם שיש דרשות ששייכים יותר אל העבר מבחינת זמן סוף ארבעים שנה, כך יש דרשות השייכים יותר אל העתיד. מהם נכתבו בסגנון נבואי גמור כמו פרשת כי תוליד בנים ועוד פרשיות, שהם ממש כוללים הדרכה לדור שאחר החטא והגלות ומעוררם לשוב בתשובה. ומהם מדברים דברי מוסר אבל ניכר שעיקר הרלבנטיות של מוסר זה אינו לדור זה שייכנס לארץ אלא לכמה דורות אחריהם, ונמסר להם בדרך עכשווית אבל כהתנבאות או חכמה של משה לזמן שיצטרכו למוסר זה.

[כאשר מתבוננים יותר רואים שאחד השורשים של כל ספר דברים, ואולי השרש, הוא מציאת החיבור שבין הדורות, כיצד התורה עוברת מהזמן שמשה רבינו חי בתוכנו אל הזמן שאינו חי ויש לנו ספר התורה בלבד. ולשורש זה יש לו כמה וכמה טקטיקות ותנועות, לפעמים מראה שמשה רבינו כבר דיבר על הדורות העתידים, לפעמים מזהיר את הדור הראשון שימשיך את המסורת, לפעמים מדבר בלשון עכשווית לתמיד כמו מילת היום החוזרת בו וצדקו חז"ל כאשר פירשוה על כל יום כי זה עיקר מטרת הספר לומר התורה אע"פ שניתנה ביום מסוים אין יום זה אלא יום הכללי של כל יום].

עכשיו לפרשת עקב, באופן כללי אפשר למצוא בכל פרשיות הללו של תחילת דברים שתי דרשות ארוכות מאד, שנראים דומים זה לזה בעניינם אבל הם שונים מאד. שני דרשות אלו הם הדרשה הראשונה שבפרקים א-ב-ג, הכוללת כל פרשת דברים ותחילת ואתחנן, שהוא באופן ברור המשך אחד. אחרי זה ישנם כמה דרשות קצרות יותר שחוברו אליה והוא שאר פרשת ואתחנן שנושאיה ידועים. ושוב מתחילת פרשת עקב (וכאמור אפשר להתחיל את ההמשך קצת לפניו או לאחריו ואני חותך כאן לפי מסדר הסדרות וגם הפרשיות הפתוחות שנראה הולך בסדר זה). ועד סופו (ושוב אפשר לדון, אבל לפחות עד תחילת והיה אם שמוע נפרש כעת, הוא עוד המשך אחד ארוך מאד.

ממבט ראשון מגמת שני הדרשות הללו נראה דומה, בשניהם יש חזרה על אירועי המדבר, דברי חיזוק על ירושת הארץ, ואזהרה על שמירת התורה בארץ. אמנם כאשר נתבונן בהם נראה שסיבת הבאת כל פרטים הללו הללו כמעט הפוכים זה מזה. הדרשה הראשונה עיקר הזמן שלה הוא ממש הזמן של תחילת ירושת הארץ. ועיקר מטרתה הוא חיזוק ישראל שלא יפחדו מלעלות לארץ. לשם כך הוא מאריך שלא יטעו כאשר טעו אבותיהם במרגלים, שהוא הסיבה שהוחלף הדור, ומנכיח את העברת סמכותו ליהושע והשופטים אשר איתו שהם ינחילו את הארץ ולא יפחדו ולא יטעו כאשר עשו אבותיהם במרגלים. כל דרשה זו עומדת על סיפור החלפת דור המדבר בדור באי הארץ. החטא המרכזי של דור המדבר הוא חטא המרגלים, ובו הוא תולה גם אי כניסת עצמו לארץ, והדרשה כולה חיזוק לדור החדש שלא יחזרו על טעות אבותיהם אלא יאמינו בה' וביהושע. (ובמקומו הארכתי כיצד כל הפרטים שבה סובבים על נקודה זו)

הדרשה השניה איננה מדברת על זמן ירושת הארץ כלל. כמפורש בדבריה היא פונה אל זמן מאוחר יותר, כאשר כבר ירשו בני ישראל את הארץ וישבו בבתיהם ובארצם. ככתוב פן תאכל ושבעת וכו'. בדרשה זו אפשר למצוא כמה אזהרות גדולות שאינם שייכים לזמן הירושה אלא לזמן ההצלחה המאוחרת יותר. כבר בהתחלתה היא מתחילה עם עיקרון השכר ועונש, והיה עקב תשמעון וכו'. עד עכשיו ראינו הרבה בצד העונש, אבל חלק השכר לא נזכר כלל. והלא דבר הוא. והסיבה הוא שעיקר מטרת דרשה זו הוא שגם בזמן העושר והמנוחה לא ישכחו את השם ולא יאמרו כחי ועוצם ידי. לפיכך הוא מתחיל עם זה שגם השכר הטוב שהם חיים בה אינם בזכות הצלחתם אלא בחסד ה' ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיהם.

מסיבה זו גם בתחילת דבריה, המתחלת בזמן הירושה שהוא זמן אמירתה, אבל כאמור אינה פונה באמת לאותם השומעים אז אלא לדורות יורת מאוחרים. ולפיכך כשהיא מדברת על חיזוק במלחמה, הפוכים דבריה מדברי דרשה הקודמת. כאשר כבר העיר רמב"ן בפרשת שלח, משה רבינו מפחיד כאן את ישראל ממש באותם מילים של המרגלים. וזה כמעט היפך המגמה של הדרשה הראשונה שבו מתאר את כל נצחונות ישראל על סיחון ועוג וכו' כדי להראות שהם חזקים מהגוים בעזרת השם. ובדרשה זו כמעט הוא אומר שגם לעזרת ה' נגד הגוים אינם ראוים. אבל סיבת הפחדה זו לפי שעיקר כוונתו כאן להיפך, שלא ישתכנעו כי בצדקתם הגשמית או הרוחנית ירשו את הארץ, אלא הוא מזכיר להם שמצד עצמם לא היו ראויים אליה כלל, לא מצד כחם שהרי אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב בפני בני ענק, ולא מצד זכותם שהרי חטאו בעגל והם קשי עורף.

בהכללה אחרת אפשר לומר, הדרשה הראשונה מדברת על נסיון העוני, והשניה על ניסיון העושר. לכן גם תיאור ניסי המדבר הפוכים בהם. בדרשה ראשונה מתאר כיצד השם הולך לפניהם ומספק צרכיהם במדבר, כדי שילמדו מזה שכן יעשה להם גם בארץ. בדרשה השניה מתואר המדבר להיפך, כמקום העוני והרעב, והוא מזכיר לאנשים היושבים שבעים בארץ שעיקר מטרת ההליכה במדבר היתה לדעת שלא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו'. כלומר פה מדובר במצב שהיה אפשר לחשוב שעל לחמו ויגיע כפו יחיה האדם, ולשם כך הוא מזכיר להם את זמן המדבר וניסיו שיזכרו את העוני בזמן העושר ויהיו ענווים ויכירו טובה לה' שהכל בזכותו ולא בזכותם.

ולכן אם החטא העיקרי שנזכר בדרשה הקודמת הוא חטא המרגלים, שהוא חטא העוני, דהיינו חוסר בטחון. הרי החטא העיקרי שנזכר בדרשה זו הוא חטא העגל, שהוא חטא העושר, וככתוב וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, והוא ניסיון שכחת ה' ותליית ההצלחה בטבע או בזכות או בעבודה זרה.

והנה בקשר לזמנה. היה אפשר לשער שעיקר דרשה זו נאמרה עוד בטרם שלחו את המרגלים כלל. ולפחות בטרם שנת הארבעים. שהרי לא נזכר בו כלל מכיבושי סיחון ועוג ושאר המאורעות שבזמן האחרון במדבר. ואמנם בסופה הזכיר מיתת אהרן ואפשר לפלפל כאן, אבל עכ"פ כך באמת נשמע ממנה שהרי גם אין מוזכר בכל דרשה זו את הגזירה שיישארו במדבר. ולהיפך הוא מדבר כל הזמן כאילו הדור שראו את ניסי המדבר ומצרים הם עצמם הדור שנכנס לארץ. ואינו מזכיר את פקידת יהושע או שום דבר המפריד בין הדורות.וגם במקום היחיד שהוא נראה מזכיר חטא המרגלים בשלח ה' אתכם מקדש ברנע, אינו מזכיר כלל הגזירה שנגזר עליהם, (וצ"ע שם באופן כללי, אבל נראה שהציווי שהוא מדבר עליו שם אינו שליחת המרגלים אלא העליה לרשת את הארץ הנזכר בפרשת בהעלותך, והוא מספר שהמרו את פי ה', אבל אפשר שדרשה זו נאמרה כאשר עדיין לא נודע הגזירה והיה עדיין חושב שמחל להם על זה ויעלו כולם לארץ)

אבל יותר נוח וברור, בין אם עיקר דרשה זו הוא מזמן דור הראשון בין אם הוא מזמן דור השני, שעיקר מגמתה הוא להיות על-זמני. כלומר בכוונה מיוחדת אינה מפרידה בין דור באי הארץ לדור המדבר כלל. כי בדרשה הראשונה היה חלוקה זו מאד חשובה שכן הוא מנסה לשכנע את הדור החדש ולהבדילם מאבותיהם לומר שהם טובים מהם ויבטחו בה ויעלו. אבל הדרשה הזו אדרבה מטרתה לחבר בין דור יושבי הארץ לדור המדבר, לומר להם שאינם טובים מאבותיהם אלא הכל בחסד ה' ומשמרו את השבועה. ולכן היא בכוונה מדברת בסגנון שאינו מחלק בין הדורות, כי עיקרה לקשר את הדור יושב הארץ אל דור יציאת מצרים והמדבר ולהזכירו שקיומו בארץ הוא תלוי בחסד ה' כמו שהיה ניכר במדבר וביציאת מצרים.

ויש כאן פתחים להבנת עוד דברים רבים. כמו הגילוי הפתאומי כאן שירושת הארץ תהיה מעט מעט היפך מה שהובטח להם לפני זה, כי זה כבר נאמר בנבואה לדורות הבאים שכך היה במציאות כמבואר.

גם מה שדרשתי בערב שבת קשור למהלך זה אבל נכנס אליו בדרך יותר פנימית

עוד פרשה שעומדת בפני עצמה כאן באופן יפה הוא תחילת פרשת עקב והיה עקב תשמעון – ועד סוף פרק ח' שמסיימת עקב לא תשמעון, וברור שזה קשר אחד שמתחיל עם עקב של צד השכר ומסתיים עם עקב שמצד העונש. אע"פ שישנם פה עוד חלוקות מבפנים ומבחוץ.

ולגבי קרח לא עיינתי, אבל לפי חלוקת רמבן בפרשת קרח והפשט שם אפשר להבין שהיו אלה מחלוקות נפרדות שהתקבצו למאורע אחד, קרח חלק על הכהונה, דתן ואבירם חלקו על כל יציאת מצרים וניסי משה. ולפיכך חטא קרח פחות רלבנטי כאן עי אין כאן ענין של חיזוק הכהונה אבל דתן ואבירם שחלקו על כל ניסי המדבר ואמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתני וכו' זה יותר שייך לכאן שהאו מזכירם ניסי המדבר ומה קרה למי שהכחיש בהם, ודחוק.

השאר תגובה