מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין את הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי יהושע אומר: בהודאה.(משנה ברכות ה, ב)

כשם שתחיית המתים חיים לעולם — כך ירידת גשמים חיים לעולם.

רבי חייא בר אבא שמע לה מן הדא:

יְחַיֵּינוּ מִיֹּומָיִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו(הושע ו, ב),

נֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹוצָאוֹ(הושע ו, ג).

כתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).

רבי ברכיה אמר:

רבי יסה ורבנן.

[חד אמר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו;

וחרנא אמר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו.]

(דפוס ונציה: מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו) מן הדא (ירושלמי תענית א, א: מאן דאמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו — מן הדין קרייא): לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: על פני האדמה).

ומן דמר בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — איכן הותר נדרו של טל?

אמר רבי תנחומא עדרעייא:

סברין מימר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו.

אית דבעי מימר:

בבנה של צרפית: וַיִּקְרָא אֶל יְיָ וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהָי(מלכים א יז, כ) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה).

אמר רבי יודה בן פזי:

לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא נפצע בנו.

חזר אצלו, אמר לו: אדוני הרופא! רפא את בני.

אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו:

לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיין אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של הצרפית.

ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵילָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁוכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹות טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל(ישעיה כו, יט). (ירושלמי תענית א, א: מהו וארץ רפאים תפיל?)

אמר רבי תנחום אדרעייא:

וארעא תפקידיה תפלט.

רבי יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש:

בשעה שעשה אברהם זקינן רצוני (ירושלמי תענית א, א: זקינם את רצוני) — נשבעתי לו שאיני זז (ירושלמי תענית א, א: מזיז) טל מבניו לעולם.

מה טעם? לְךָ טַל יַלְדֻותֶיךָ(תהלים קי, ג),

וכתיב בתריה: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם(תהלים קי, ד).

אמר רבי יודה בן פזי:

בדייתיקי נתתיו לאברהם, במתנה נתתיו לו (ירושלמי תענית א, א: לאביהם) —

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).

אמר רבי שמואל בר נחמני:

בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים (ירושלמי תענית א, א: עבירות מעשים) רעים — הגשמים נעצרין;

הן מביאין להן זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיע בעדם — והגשמים (ירושלמי תענית א, א: ומיד הגשמים) יורדין;

אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה (ירושלמי תענית א, א: בשביל בירייה).

מה טעם?

כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם(מיכה ה, ו).

ברכות וקללות כיצד?

כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שאצל אילוני מורה — שנאמר:

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וגו׳(דברים יא, ל), ולהלן הוא אומר: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה(בראשית יב, ו) — מה האלון מורה האמור להלן שכם, אף אלוני מורה האמור כאן שכם.

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן — מן הירדן ולהלן;

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שהחמה זורחת;

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה —

זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים — דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר:

אין זה הר גריזים והר עיבל שלכותים,

שנאמר: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן — מן הירדן ולהלן;

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שהחמה שוקעת;

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי — אילו בין החוי;

הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה — אילו בין ההרים;

מוּל הַגִּלְגָּל — אין כאן גלגל;

אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה — אין כאן אלוני מורה.

מה מקיים רבי אלעזר הר גריזים והר עיבל?

שתי גבשושיות עשו, וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל.

על דעת דרבי יהודה — מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום;

על דעת דרבי אלעזר — לא זזו ממקומן.

תני: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לא [בא הכתוב] אלא להשוות להן את הדרך, ולומר:

בדרך ילכו — ולא בשדות;

ביישוב ילכו — ולא במדבר;

בערבה ילכו — ולא בהרים.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון:

נומיתי לסופרי כותים:

זייפתם תורתכם, ולא הועלתם לעצמכם כלום,

שהכתבתם בתורתכם: אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה שכם;

והלא ידוע שהוא שכם!

אלא שאין אתם דורשין לגזירה שוה, ואנו דורשין לגזירה שוה:

נאמר כאן אֵלוֹנֵי מֹורֶה, ונאמר להלן אלוני מורה —

[מה אילוני מורה האמור להלן — שכם, אף אילוני מורה האמור כאן — שכם.

וכדרבי ישמעאל,] דרבי ישמעאל אמר:

כל ביאות שנאמרו בתורה — לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו: שבע שכיבשו, ושבע שחילקו.

ודכוותה: לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה.

התיב רבי חנניה קומי רבי מנא:

והכתיב: וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה(דברים כז, ד)!

אמר ליה:

אבנים — הקימו אותן מיד;

ברכות וקללות — לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו.

ואילו שכופין אותן להוציא: מוכי שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי — בין שהיו בם עד שלא נשאו, בין משנשאו למדו.

ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל.

וחכמים אומרים: מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין, מפני שממיקתו.

מעשה בצידון בבורסי אחד שמת, והיה לו אח בורסי; אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר: לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל.

אילו שכופין אותן להוציא: מוכה שחין כול׳.(משנה כתובות ז, י)

המקמץ — זה המקמץ צואה.

ויש אומרים: זה הבורסי.

אמר רבי זעירא:

מתניתא אמרה: זה המקמץ צואה, דתנינן: והמקמץ, הבורסי.

וצורף נחושת —

שמואל אמר:

מתיך נחושת מעיקרו.

תני: אמר רבן שמעון בן גמליאל:

פגע בי זקן אחד מוכה שחין מציפורין.

אמר לי: כ׳ד׳ מיני שחין הן, ואין לך קשה מכולם ושהאשה רעה לו אלא ראתן (דפוס ונציה: בלבד).

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

ובו לקה פרעה הרשע.

הדא הוא דכתיב:

וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹולִים וְאֶת בֵּיתוֹ וגו׳(בראשית יב, יז).

אמר רבי ברכיה:

על דטלמסן למגע בסמה דמטרונה.

ארבעה ועשרים מיני ארזים הן, ומכולן לא פירש הכתוב אלא שבע בלבד.

הדא הוא דכתיב:

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁיטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּיו(ישעיה מא, יט).

בְּרוֹשׁ — ברתא;

תִּדְהָר — אדרא;

וּתְאַשּׁוּר — פיקסינה.

הוסיפו עליהן: אלונים, ערמונים, אלמוגים.

אלונים — בלוטים;

ערמונים — דולבי;

אלמוגים — אלוים.

רבי נהוראי אומר:

מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בניי אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומניות אינן כן.

שאם נכנס אדם לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי מידה של ייסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ומוטל ברעב; אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ(ישעיה מ, לא).

בזקנותו מה הוא אומר?

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ(תהלים צב, טו).

וכן הוא אומר באברהם אבינו: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר:

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי(בראשית כו, ה).

רבי נהוריי אומר:

מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;

אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.

ובזקנותו מה הוא אומר?

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.

אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).

ובזקנותו מהו אומר?

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא(משנה סנהדרין י, ג), ואינן רואין לעתיד לבוא.

מאי טעמא?

וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

רָעִים וְחַטָּאִים — בעולם הזה;

לַיְיָ מְאֹד — לעתיד לבוא.

דבר אחר:

רָעִים — אילו לאילו;

וְחַטָּאִים — בגילוי עריות;

לַיְיָ — בעבודה זרה;

מְאֹד — בשפיכות דמים.

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו — דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים.

עבד כנעני נקנה בכסף כול׳.(משנה קידושין א, ג)

כתיב: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹותָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻוזָּה וגו׳(ויקרא כה, מו) —

הקיש עבדים לאחוזה:

מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה,

אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה.

מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה?

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים(ירמיה לב, מד).

וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;

וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.

או אינן אלא אילו עידי שטר?

כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.

רבי יסא בשם רבי מנא, רבי תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.

מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.

ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:

כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,

ובנביאים — ליטרין,

ובכתובים — קינטירין.

אמר רבי יודה בר פזי:

חוץ משקלי עפרון, דהויין קינטירין.

מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי(בראשית כג, ט).

ולא דמייא:

תמן כתיב — כסף,

והכא כתיב — שקלים.

התיבון: הרי האונס — הרי אין כתיב בו אלא כסף, ואת אמר שקלים!

ודלא כרבי לעזר, דרבי לעזר אמר: הילך — קנה.

דתני:

הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: לא קנה עד שעה שיחזיק.

הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.

מה טעמא?

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇורְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז).

נכסים שיש להן אחריות — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות — אינן נקנין אלא במשיכה.

נכסים שאין להן אחריות ניקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות זוקקין את הנכסין שיש להן אחריות לישבע עליהן.

נכסים שיש להן אחריות כול׳.(משנה קידושין א, ה)

בראשונה היו קונין בשליפת המנעל.

הדא היא דכתיב:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻולָּה וְעַל הַתְּמוּרָה שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וגו׳(רות ד, ז).

מי שלף?

תמן אמרין: רב ולוי:

חד אמר: הקונה;

וחד אמר: המקנה.

ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא, דתני:

בועז נותן לגואל.

רבי יהודה אומר:

הגואל נתן לבועז.

חזרו להיות קונין בקצצה.

מהו בקצצה?

בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;

והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני מאחוזתו.

ובשעה שהיה מחזירה לו — היו עושין כך, ואומרים: חזר פלוני לאחוזתו.

אמר רבי יוסה בירבי בון:

אף מי שהוא נושה אשה שאינה הוגנת לו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;

והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני ממשפחתו.

ובשעה שהוא מגרשה — היו עושין כן, ואומרין: חזר פלוני למשפחתו.

חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה.

בכסף —

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ(ירמיה לב, מד) — זה הכסף;

וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;

וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.

או אינן אלא עידי השטר?

כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.

רבי יסא בשם רבי מנא בר תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.

מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.

ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:

כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,

ובנביאים — ליטרין,

ובכתובים — קינטירין,

חוץ משיקלי עפרון.

מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יתננו לִי(בראשית כג, ט).

ולא דמייא:

תמן כתיב — כסף,

והכא כתיב — שקלים.

התיבון: הרי אונס — הרי אין כתיב כאן אלא כסף, ואת אמר שקלים!

ולא כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: הילוך קונה.

דתני:

הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.

[וחכמים אומרים:] לא קנה עד שיחזיק.

הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.

מה טעמא?

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז).

עשה מאהבה, ועשה מיראה.

עשה מאהבה — שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב, ואין אוהב שונא;

עשה מיראה — שאם באת לבעוט, דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט.

שבעה פרושין הן:

פרוש שיכמי,

ופרוש ניקפי,

ופרוש קיזאי,

פרוש מה נכייה,

פרוש אדע חובתי ואעשנה,

פרוש יראה,

פרוש אהבה.

פרוש שיכמי — טעין מצוותא על כיתפא;

פרוש ניקפי — אקיף לי, ואנא עביד מצוה;

פרוש קיזאי — עבד חדא חובה וחדא מצוה, ומקזז חדא בחדא;

פרוש מה הנכייה — מאן דאית לי מהנא מנכי, עבד מצוה;

פרוש אדע חובתי ואעשנה — הי דא חובתה עבדית, דאעביד מצוה כוותה;

פרוש יראה — כאיוב;

פרוש אהבה — כאברהם.

אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם.

אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב,

דכתיב: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ(נחמיה ט, ח).

אמר רבי אחא:

והפסיד, אלא: וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית.

אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו, והרגו בלבבו.

מאי טעמא? וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי(תהלים קט, כב).

אמרו לו: אם כן, לעולם יהא מזכיר.(משנה תענית א, א)

מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר, מחלפה שיטתיה דרבי יהושע,

דאיתפלגון:

רבי ליעזר אומר:

אם אין ישראל עושין תשובה — אין נגאלים לעולם,

שנאמר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּיווָּשֵׁעוּן(ישעיה ל, טו).

אמר לו רבי יהושע:

וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה — אינן נגאלין לעולם?

אמר לו רבי אליעזר:

הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהן מלך קשה כהמן, ומיד הן עושין תשובה, והן נגאלין.

מה טעמא? וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִווָּשֵׁעַ(ירמיה ל, ז).

אמר לו רבי יהושע:

והא כתיב: חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ(ישעיה נב, ג)!

מה עבד לה רבי ליעזר? תשובה,

כמה דאת אמר: צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ וגו׳(משלי ז, כ).

אמר לו רבי יהושע:

והא כתיב: אֲנִי יְיָ בְּעִיתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה(ישעיה ס, כב)!

מה עבד לה רבי ליעזר? תשובה,

כמה דתאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו׳(דברים י, יב).

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי:

אם זכיתם — אֲחִישֶׁנָּה;

ואם לאו — בְּעִתָּהּ.

כיון שאמר לו רבי יהושע:

וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹודֶשׁ תִּכְלֶינָה כׇל אֵלֶּה(דניאל יב, ז) —

איסתלק רבי ליעזר.

מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים:

(מתוך הקץ),

מתוך צרה,

מתוך צווחה,

מתוך זכות אבות,

מתוך תשובה,

מתוך הקץ.

הדא היא דכתיב:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹודָה וַיִּזְעָקוּ(שמות ב, כג) — מתוך צרה;

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד) — מתוך צווחה;

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ — מתוך זכות אבות;

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ב, כה) — מתוך תשובה;

וַיֵּדַע אֱלֹהִים — מתוך הקץ.

וכן הוא אומר:

בַּצַּר לְךָ(דברים ד, ל) — מתוך צרה;

וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ — מתוך תשובה;

כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ד, לא) — מתוך רחמים;

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח בְּרִית אֲבֹתֶיךָ — מתוך זכות אבות.

וכן הוא אומר:

וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם(תהלים קו, מד) — מתוך צרה;

בְּשׇׁומְעוֹ אֶת רִינָּתָם — מתוך צווחה;

וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ(תהלים קו, מה) — מתוך זכות אבות;

וַיִּנָּחֵם כְּרֹוב חֲסָדָיו — מתוך תשובה;

וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים(תהלים קו, מו) — מתוך רחמים.

שלש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מן גזיב ועד ארץ ישראל — לא נאכל ולא נעבד.

כל שהחזיקו עולי מצרים מגזיב ועד הנהר ועד אמנס — נאכל אבל לא נעבד.

מן הנהר ומאמנס ולפנים — נאכל נעבד.

כתיב:

אֵלֶּה הַחֻוקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ(דברים יב, א) —

בארץ — אתם חייבין לעשות,

ואי אתם חייבים לעשות (ירושלמי קידושין א, ח: אין אתם חייבין) בחוצה לארץ.

אדיין אנו אומרים: מצות שהן תלויות (ירושלמי קידושין א, ח: התלויות) בארץ — אינן נוהגות אלא בארץ;

יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ?

תלמוד לומר:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם(דברים יא, טז) וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וגו׳(דברים יא, יז),

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וגו׳(דברים יא, יח) — אפילו גולים:

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם.

מה אית לך? כגון תפילין ותלמוד תורה:

מה תפילין ותלמוד תורה, שאינן תלויין בארץ — נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ,

אף כל דבר שאינו תלוי בארץ — יהא נוהג בארץ ובחוצה לארץ.

מעתה, משגלו (ירושלמי קידושין א, ח: משנגאלו) — יהו פטורין!

כתיב:

וַיַּעֲשׂוּ כׇל הַקָּהָל(נחמיה ח, יז) הבאים מהשבי (ירושלמי קידושין א, ח: השבים) הסוכות וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּוכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן.

ולמה ישוע?

רבי הלל בריה דשמואל בר נחמן:

פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר, מפני כבוד צדיק בשעתו.

הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע:

מה ביאתן בימי יהושע — פטורין היו ונתחייבו,

אף ביאתן בימי עזרא — פטורין היו ונתחייבו.

ממה נתחייבו?

רבי יוסי בר חנינה אמר:

מדבר תורה נתחייבו.

הדא הוא דכתיב:

וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִישְׁתָּהּ(דברים ל, ה) —

הקיש ירושתך לירושת אבותיך:

מה ירושת אבתיך — מדבר תורה,

אף ירושתך — מדבר תורה.

וְהֵטִיבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ —

אבותיך — פטורין היו ונתחייבו,

ואתם — פטורין הייתם ונתחייבתם;

אבותיך — לא היה עליהם עול מלכות,

ואתם — אף על פי שיש עליכם עול מלכות;

[אבותיכם] — לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו,

אבל אתם — כיון שנכנסתם נתחייבתם;

אבותיך — לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה,

אבל אתם — ראשון ראשון קונה ומתחייב.

אמר רבי לעזר:

מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות.

מה טעם?

וּבְכׇל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּורְתִים אֲמָנָה וְכֹותְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּינוּ וכהנינו(נחמיה י, א).

מה מקיים רבי לעזר וְאֶת בכורות בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ(נחמיה י, לז)?

מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבין עליהן —

אפילו דברים שהיו חייבין עליהן (ירושלמי קידושין א, ח: שהן חייבין), העלה עליהן המקום כאילו מאיליהן קיבלו עליהן.

מה מקיים רבי יוסי בר חנינא וּבְכׇל זֹאת (ירושלמי קידושין א, ח: אנחנו כורתים אמנה וחותמים)?

מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות — העלה עליהן הכתוב (ירושלמי קידושין א, ח: המקום) כאילו מאיליהן קיבלו עליהן (ירושלמי קידושין א, ח: את המעשרות).

מה מקיים רבי לעזר מאֲבֹתֶיךָ?

פתר לה לעתיד לבוא,

דאמר רבי חלבו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן:

אבותיך ירשו ארץ של שבעת (ירושלמי קידושין א, ח: שבעה) עממים,

ואתם עתידין לירש ארץ של עשר עממים.

תלתי חורנייתא אילין אינון: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִיזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹונִי(בראשית טו, יט).

רבי יודה אמר:

ערבייא, שלמייא, נבטייא (ירושלמי קידושין א, ח: שלמאה, שכייה, נבטייה).

רבי שמעון אומר:

אסיא, ואספמיא, ודמשק (ירושלמי קידושין א, ח: אסיא, ואסטטיה, ודרמשק).

רבי ליעזר בן יעקב אומר:

אסייא, וקרתיגני, ותורקי.

רבי אומר:

אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן(דניאל יא, מא).

מֵאֲבֹותֶיךָ —

אבותיך — אף על פי שנגאלו, חזרו ונשתעבדו;

אבל אתם — משאתם נגאלין, עוד אין אתם משתעבדין.

מה טעם?

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹולֵד זָכָר(ירמיה ל, ו) —

כשם שאין הזכר יולד,

כך אתם — משאתם נגאלין, עוד אין אתם משתעבדין.

פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ — חייבין בחלה.

יצאו מיכן לשם — רבי ליעזר מחייב ורבי עקיבה פוטר.

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ — חייב במעשרות ובשביעית.

אמר רבי יהודה: אימתי?

בזמן שהספינה גוששת.

עיסה שנילושה במי פירות — חייבת בחלה, ונאכלת בידים מסואבות.

האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה, אבל לא האיש.

פירות חוצה לארץ כול׳.(משנה חלה ב, א)

כתיב: אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה(במדבר טו, יח) —

שמה — אתם חייבין,

אין אתם חייבין חוץ לארץ.

תני:

זו דברי רבי מאיר.

אבל דברי רבי יהודה: פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ — רבי אליעזר פוטר, ורבי עקיבה מחייב.

מה טעמא דרבי אליעזר?

לחם הָאָרֶץ(במדבר טו, יט) — לא לחם חוץ לארץ.

מה טעמא דרבי עקיבה?

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה —

שמה — אתם חייבין, בין בפירות הארץ בין בפירות חוץ לארץ.

מה מקיים רבי אליעזר טעמא דרבי עקיבה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה?

חברייא בשם רבי לעזר, רבי בא בשם רבי לעזר, רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש:

כך משיב רבי עקיבה את רבי ליעזר:

אין את מודי לי, בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות — שהן חייבין בחלה?

ולאו גידולי פטור הן?

והוא מקבל מיניה.

אמר רבי יוסי:

תמיהני איך רבי עקיבה מותיב את רבי ליעזר, והוא מקבל מיניה!

תמן — עד שלא נכנסו לה, למפריעה ירשו,

דאמר רבי הונא בשם רבי שמואל בר נחמן:

לזרעך אתן — אין כתיב כאן, אלא לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי(בראשית טו, יח) — כבר נתתי.

מה מקיים רבי עקיבה טעמא דרבי ליעזר לחם הָאָרֶץ?

בספינה שנכנסה לארץ:

אם קירמו פניה מן החוט ולפנים — חייבת;

מן החוט ולחוץ — פטורה.

על דעתיה דרבי עקיבה — היא ספינתא, היא עיסת הגוי, היא הכנסתן: שהכל הולך אחר קרימה בתנור.

מודין חכמים לרבי עקיבה בהכנסתן לארץ, שהכל הולך אחר קרימה בתנור —

מן מה דרבי עקיבה מתיב לרבי ליעזר, והוא מקבל מיניה.

רבי יונה בעא קומי רבי ירמיה:

בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצא קמה לחה — מהו שתהא אסורה משום חדש?

אמר ליה: למה לא?

עד כדון — לחה; אפילו יבישה?

אמר ליה: אפילו יבישה, אפילו קצורה.

מעתה, אפילו חיטין בעלייה!

כך אני אומר: לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח!

אמר רבי יונה:

מן דנפקות, תהית דלא אמרת ליה: שנייה היא, שמצוות עשה דוחה למצוות לא תעשה.

על דעתיה דרבי יונה, דו אמר: מצות עשה דוחה בלא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה — [ניחא.

על דעתיה דרבי יוסי, דו אמר: אין מצות עשה דוחה למצוה בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה,]

מה שיהיו תגרי גוים מוכרין להם.

וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר:

כל ביאות שנאמרו בתורה — לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו: שבע שכיבשו, ושבע שחילקו.

התיב רבי בון בר כהנא:

והכתיב: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח(יהושע ה, יא) — לא בששה עשר?

התיב רבי לעזר בירבי יוסי קומי רבי יוסי:

והכתיב: מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה בעיני כׇּל מִצְרָיִם(במדבר לג, ג) — לא בחמשה עשר?

יצאו מיכן לשם — רבי ליעזר מחייב ורבי עקיבה פוטר.(משנה חלה ב, א)

אמרו: רבי ליעזר מן אתרה, ורבי עקיבה מן אתרה.

רבי ליעזר מן אתריה: מאי טעמא דרבי ליעזר?

לחם הָאָרֶץ — בכל מקום שהוא.

רבי עקיבה מן אתריה: מה טעמא דרבי עקיבה?

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם —

שמה — אתם חייבין,

ואין אתם חייבין חוץ לארץ.

קונם שאיני נהנה לערלים — מותר בערילי ישראל, ואסור במולי אומות העולם.

שאיני נהנה למולים — אסור בערילי ישראל, ומותר במולי אומות העולם.

שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים, שנאמר:

כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵילִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב(ירמיה ט, כה);

ואומר:

וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם(שמואל א יז, לו);

ואומר:

פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת הפלשתים פֶּן תַּעֲלֹוזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵילִים(שמואל ב א, כ).

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

מאוסה היא הערלה, שנתגנו בה הרשעים, שנאמר:

כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב.

רבי ישמעאל אומר:

גדולה מילה, ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה.

רבי יוסי הגלילי אומר:

גדולה מילה, שהיא דוחה שבת החמורה.

רבי יהושע בן קרחה אומר:

גדולה מילה, שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה.

רבי נחמיה אומר:

גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים.

רבי אומר:

גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר:

הִתְהַלֵּךְ לְפָנַיי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

דבר אחר: גדולה מילה, שאילולא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר:

כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

דבר אחר: גדולה המילה, שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר:

הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְיָ עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(שמות כד, ח).

אמר רבי יוחנן בר מרייה:

כתיב: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ ברית אֶת אַבְרָם לֵאמֹר וגו׳(בראשית טו, יח), עד וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק וגו׳(בראשית יז, כא) —

שלש עשרה בריתות.

בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג) — אפילו בשבת.

מה אני מקיים מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת(שמות לא, יד)?

אף במילה!

מה אני מקיים בשמיני ימול?

חוץ מן השבת!

תלמוד לומר: וּבַיּוֹם — אפילו בשבת.

בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה:

בתורה — דכתיב: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺותַי וְתוֹרֹותָיי(שמות טז, כח), וכתיב: רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת(שמות טז, כט);

בנביאים — דכתיב: וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻוקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וגו׳(יחזקאל כ, כא), וכתיב: וְאֶת שַׁבְּתֹותַי חִילְּלוּ מְאֹד(יחזקאל כ, יג);

בכתובים — דכתיב: וְעַל הַר סִינַי יָורַדְתָּ(נחמיה ט, יג), וכתיב: וְאֶת שַׁבַּת קׇדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם וגו׳(נחמיה ט, יד).

אמר רבי אלעזר בירבי אבונא:

מצוות שבת מלא —

להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה שלתורה, והמילה דוחה אותה.

משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו, ואין את יודע אי זו גדולה מחבירתה;

זו שהיא יורדת מפני חבירתה — את יודע שחבירתה גדולה ממנה.

עבודה זרה קשה מכולם:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה(במדבר טו, כב).

אמר רבי יודה בר פזי:

חילול השם קשה מכולן.

הדא הוא דכתיב:

וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר יְיָ אלהי ישראל אִישׁ גִּילּוּלָיו לְכוּ עֲבֹודוּ וְאֶת שֵׁם קׇדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ וגו׳(יחזקאל כ, לט).

ועל ידי שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ(שמות ד, כד).

אמר רבי יוסי:

חס ושלום, לא נתעצל משה במילה, אלא שהיה דן בעצמו ואומר:

אם למול ולצאת — סכנה היא;

ואם לשהות — הקדוש ברוך הוא אמר לו: לֵךְ שֻׁוב(שמות ד, יט) מצרימה.

אלא על ידי שנתעצל בלינה קודם המילה.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

חס ושלום, לא ביקש המלאך להרוג למשה, אלא לתינוק.

בוא וראה: מי קרוי חתן — משה או התינוק?

אית תניי תני: משה קרוי חתן;

ואית תניי תני: התינוק קרוי חתן.

מאן דמר משה קרוי חתן — חֲתַן דָּמִים(שמות ד, כה) מתבקש מידך;

ומאן דמר התינוק קרוי חתן — חתן בדמים את עומד לי.

וַתִּקַּח צִפֹּורָה צֹר וַתִּכְרֹות אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וגו׳ —

רבי יודה ורבי נחמיה ורבנין.

חד אמר: לרגליו שלמשה;

וחרנה אמר: לרגליו שלמלאך;

וחרנה אמר: לרגליו שלתינוק.

מן דמר לרגליו שלמשה — הילך גזי חובך;

מן דמר לרגליו שלמלאך — הילך עבד שליחתך;

מן דמר לרגליו שלתינוק — נגעה בגוף התינוק.

וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו) — מיכן לשתי מילות:

אחת לפריעה, ואחת לציצין.

יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ — אף על פי שיש שם בהרת.

מה אני מקיים הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹור מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת וגו׳(דברים כד, ח)?

אף במילה!

מה אני מקיים יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ?

בזמן שאין שם בהרת!

תלמוד לומר: בְּשַׂר — אף על פי שיש שם בהרת.

על דעתיה דרבי יונה, [דאמר: מצות עשה דוחה את מצות לא תעשה, אף על פי שאינה כתובה בצידה — ניחא.

על דעתיה דרבי יוסי, דאמר:] אין מצות עשה דוחה למצות לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה —

מכיון דכתיב: בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ, כמי שהיא כתובה בצידה.

רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש:

טעמא דהן תנייא: מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) — צא שנים שעשה בחוצה לארץ.

ותני כן:

חלתה היא, או שחלה הוא, או שהלך לו למדינת הים — אינן עולין.

נישאת לראשון ולא ילדה — יש לה כתובה;

לשיני — יש לה כתובה;

לשלישי — יש לה כתובה;

לרביעי ולחמישי — אין לה כתובה.

רבי חנינה בר עגול בשם רבי חזקיה:

לשלישי עצמו אין לה כתובה.

נישאת לרביעי ולחמישי ולא ילדה — מה דיחזרון קדמאי עליה?

יכלה היא מימר: כדון איתעקרת ההיא איתתא.

נישאת לחמישי וילדה — מהו תחזיר על רביעייא?

אומר לה: שתיקותיך יפה מדיבוריך.

נבעלת ורואה דם, נבעלת ורואה דם —

אית תניי תני: שנייה תיבעל, שלישית לא תיבעל;

[ואית תנויי תני: שלישית תיבעל, רביעית לא תבעל.]

הוון בעיין מימר:

מה דמר שנייה תיבעל ושלישית לא תיבעל — כמאן דמר שלישית אין לה כתובה;

ברם כמאן דמר שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל — כמאן דמר שלישית יש לה כתובה.

היתה יולדת זכרים, והיו נימולים ומתים —

אית תניי תני: שיני ימול, שלישי לא ימול;

אית תניי תני: שלישי ימול, רביעי לא ימול.

הוון בעיין מימר:

מאן דמר שיני ימול שלישי לא ימול — כמאן דמר השלישית אין לה כתובה;

מאן דמר השלישי ימול הרביעי לא ימול — כמאן דמר השלישית יש לה כתובה.

אפילו כמאן דמר השלישית יש לה כתובה — מודי הוא הכא שלא ימול, מפני סכנה.

תני: אמר רבי נתן:

מעשה שהלכתי לקיסרין שלקפוטקייא, והיתה שם אשה והיתה יולדת זכרים, והיו נימולים ומתים.

ומלת את הראשון ומת, שיני ומת, שלישי ומת;

רביעי הביאתו לפניי.

נסתכלתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית.

אמרתי להם: הניחוהו לאחר זמן.

והניחוהו ומלוהו, ונמצא בן קיימא.

והיו קורין אותו נתן בשמי.

היו לה בנים ומתו — מונה משעת מיתה.

יכולה היא מימר: רוחא חנקת בניה דההיא איתתא, ועקרתה.

בר קפרא אמר:

הקורא לאברהם אברם — עובר בעשה.

רבי לוי אמר:

בעשה ולא תעשה:

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם(בראשית יז, ה) — הרי בלא תעשה;

וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם — הרי בעשה.

התיבון:

הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם — אַתָּה הוּא יְיָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם(נחמיה ט, ז)!

שנייא היא — שעד שהוא אברם בחרת בו.

ודכוותה: הקורא לשרה שרי — עובר בעשה?

הוא נצטוה עליה.

ודכותה: הקורא לישראל יעקב — עובר בעשה?

שיני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו.

ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה?

אילו — אבותן קראו אותן בשמן;

אבל יצחק — הקדוש ברוך הוא קראו יצחק,

שנאמר: וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק(בראשית יז, יט).

ארבעה נקראו עד שלא נולדו, ואילו הן: יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה.

יצחק — וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק;

ישמעאל — דכתיב: וְקָרָאת את שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל(בראשית טז, יא);

יאשיהו — הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ(מלכים א יג, ב);

שלמה — כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ(דברי הימים א כב, ט).

עד כדון — בצדיקים;

אבל ברשעים — זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם(תהלים נח, ד).

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

כל מקום שנאמר דיבור — חידוש מקרא [יש] שם.

והכתיב: וידבר אלהים [אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר(בראשית ט, ח) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו אבר מן החי.

והא כתיב: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר(בראשית יז, ג) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו את המילה.

והא כתיב: דָּבָר שָׁלַח יי בְּיַעֲקֹב(ישעיה ט, ז) וג׳ — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו את {גיד הנשה}.

והא כתיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ(שמות ו, ב) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו קידוש השם.

והא כתיב: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר(יהושע כ, א) — מה חידוש מקרא יש שם?

און תימר שש ערי המקלט — כבר נתנו למשה מסיני!

אלא אף הוא נאמר לו דבר מה שלא נאמר למשה:

וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח וג׳ וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם(יהושע כ, ד).]

מהו וְיָשַׁב עִמָּם?

רבנין דקיסרין בשם רבי שילה:

שאם היה תלמיד חכם — עושין לו בית וועד.

אילו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, שאין יכול לומר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ(דברים כו, ג).

ואם היתה אמו מישראל — מביא וקורא.

וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו — אומר: אלהי אבות ישראל; וכשהוא בבית הכנסת — אומר: אלהי אבותיכם.

ואם היתה אמו מישראל — אומר: אלהי אבתינו.

ואילו מביאין ולא קורין.(משנה ביכורים א, ד)

רבי יונה ורבי יסא תרויהון בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

בבני קיני חותן משה היא מתניתא.

ובני קיני חותן משה מביאין וקורין,

דכתיב: לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ(במדבר י, כט).

רבי חזקיה בשם רבי לעזר לא אמר כן, אלא:

מה טעם אמרו: האפיטרופין, והעבד, והשליח, והאשה, וטומטום, ואנדרוגינס — מביאין ולא קורין?

שהגר הרי אמור בפרשה.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק:

תיפתר בההן גר דהכא — בבני קיני חותן משה; ובני קיני חותן משה מביאין וקורין.

אמר רבי יוסי:

קיימה בנימין בר עשתור קומי רבי חייה בר בא: בגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתניתא.

רבי יונה לא אמר כן, אלא:

רבי שמע לאילין דבי בר עשתור, דאינון גרים בני גרים, אומרים: אלהי אבותינו.

והא תנינן: אם היתה אמו מישראל — אומר: אלהי אבותינו;

הא גרים בני גרים — לא.

אמר רבי יוסה:

קיימה בנימן בר עשתור קומי רבי חייה בר בא.

רבי חזקיה בשם רבי חייה בר בא:

קיימה בנימין בר עשתור קומינן: בגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתניתא.

רבי זריקן אמר: רבי זעורא בעי:

כלום הוא מתכוין לא לאברהם ליצחק וליעקב?

וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיהם היו?

נשבע הקדוש ברוך הוא לא לזכרים — שמא לנקיבות?

תני בשם רבי יהודה:

גר עצמו מביא וקורא.

מה טעמא?

כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ(בראשית יז, ה) —

לשעבר היית אב לארם,

ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים.

רבי יהושע בן לוי אמר:

הלכה כרבי יהודה.

אתא עובדא קומי דרבי אבהו, והורי כרבי יהודה.

עושין כל צורכי מילה: מולין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלנית וכמון.

אם לא שחק מערב שבת — לועס בשיניו ונותן.

אם {לא} טרף יין ושמן — נותן זה לעצמו וזה לעצמו.

אין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט.

אם לא התקין מערב שבת — כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת.

הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) — מיכן לשני מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצים.

עד כדון — כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות ריבויין הן;

כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולות הן, התורה (ריבתה) [דברה] כדרכה —

הָלֹוךְ הָלַכְתָּ(בראשית לא, ל),

נִכְסֹף נכספת,

{גֻנֹּב(בראשית מ, טו) גנבת} —

מנן ליה?

אמר רבי יודה בן פזי:

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו) — מיכן לשני מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצים.

רב אמר:

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית;

הִמּל יִמּוֹל — מיכן לישראל ערל שלא ימול, ואין צריך לומר גוי ערל.

אמר רבי לוי:

כתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר(בראשית יז, ט) — כל שכיוצא בך.

תני:

ישראל מל את הכותי, וכותי אינו מל את ישראל, מפני שמתכוין לשם הר גריזים — דברי רבי יודן.

אמר רבי יוסי:

וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה?

יהא מל והולך לשם הר גריזים, עד שתצא נפשו.

המשוך לא ימול, שלא יבוא לידי סכנה — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסי:

הרבה משוכין היו בימי בן כוזיבא, וכולן מלו וחיו והולידו בנים ובנות.

והמשוך, ושנולד מהול, וגר שנתגייר כשהוא מהול — צריך להטיף ממנו דם ברית.

תני: אמר רבי שמעון בן אלעזר:

לא נחלקו בית שמי ובית הלל על הנולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, שהיא ערלה כבושה.

על מה נחלקו? על שנתגייר מהול:

שבית שמי אומרים: שצריך להטיף ממנו דם ברית;

ובית הלל אומרים: אינו צריך להטיף ממנו דם ברית.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה:

הלכה כדברי התלמיד.

אתא עובדא קומי רב, ומר:

מן דתנינן: מפני שהיא ערלה כבושה — הדא אמרה: ערל ברור הוא, ודוחין עליו את השבת.

רבי אבהו אמר:

אין דוחין עליו את השבת, וצריך להטיף ממנו דם ברית.

רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר כו, מימסמיס ביה — מית.

רבי אבין אמר:

נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו ומת.

רבנן דקיסרין מרין:

כרות שפכה נעשה, ונתענה ומת.

המשוך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר — לא יאכלו בתרומה.

רבי זריקן, רבי ינאי בירבי ישמעאל בשם רבי יוחנן:

משום קנס.

רבי ירמיה, רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב:

גזירה גזרו.

מה נפק מן ביניהון?

משך לו אחר ערלה, או שנמשכה מאיליה:

אין תימר קנס — אין כאן קנס;

אין תימר גזירה גזרו — אפילו כן גזירה גזרו.

הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) — גזירה לשתי מילות:

אחד למילה ואחד לפריעה,

אחת לפריעה ואחת לציצין.

עד כדון — כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות רבויין הן;

כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולין הן, התורה דיברה כדרכה —

הָלֹוךְ הָלַכְתָּ(בראשית לא, ל),

כִּי נִכְסֹף נכספת,

גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי(בראשית מ, טו) —

מנלן?

אמר רבי יודה בר פזי:

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו) — מיכן לשתי מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצין.

רב אמר:

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית;

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לישראל ערל [שלא ימול] עד שימול, ואין צריך לומר גוי ערל.

אמר רבי לוי:

כתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט) — אתה וכל כיוצא בך.

תני:

ישראל מל את הכותי, והכותי אינו מל את ישראל, מפני שהוא מהול לשום הר גריזים — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסה:

וכי איכן מצינו בתורה שהמילה צריכה כוונה?

אלא יהא מל והולך לשם הר גריזים, עד שתצא נפשו.

המושך לא ימול, שלא יבוא לידי סכנה — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסי:

הרבה משוכין היו בימי בן כוזבא, וכולן מלו וחיו והולידו בנים ובנות.

המושך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר — צריך להטיף ממנו דם ברית.

תני רבי שמעון בן אלעזר:

לא נחלקו בית שמי ובית הלל על שנולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה.

על מה נחלקו? על גר שנתגייר מהול:

שבית שמי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית;

ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה:

הלכה כדברי התלמיד.

אתא עובדא קומי רב, ואמר:

מן הא דתני: מפני שהיא ערלה כבושה — הדא אמרה: ערל ברור הוא, ודוחין עליו את השבת.

רבי אבהו אמר:

אין דוחין עליו את השבת, וצריך להטיף ממנו דם ברית.

רב אדא בר אחווא אתיליד ליה חד בר נש כן; מיסמס בה — מית.

אמר רבי אבין:

נעשה כרות שפכה, ונתענה עליו שימות.

רבנין דקיסרין אמרין:

נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו שימות.

עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) — וודאי דוחה את השבת, ואין הספק דוחה את השבת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, אין אנדרוגינוס דוחה את השבת;

שהיה רבי יודה אומר: אנדרוגינס דוחין עליו את השבת, וחייבין עליו כרת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין בין השמשות דוחה את השבת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, אין שנולד מהול דוחה את השבת;

שבית שמי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית.

תמן תנינן: הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינס.

מה אמר בה רבי יודה?

נישמעינה מן הדא:

רבי יוחנן בן דהבאי אמר משום רבי יודה:

אף הסומא.

לית בר נש אמר אף, אלא דו (ירושלמי שבת יט, ג: מכלל דו) מודה על קדמייתא.

מחלפא שיטתיה דרבי יודה:

תמן אמר — פרט,

והכא אמר — לרבות!

רבי יודה ורבנין מקרא אחד הן דורשין (ירושלמי שבת יט, ג: דרשו: רבי יהודה דרש זכר):

[רבנן דורשין:] (ירושלמי שבת יט, ג: ורבנן דרשי) עָרֵל(בראשית יז, יד) —

מה תלמוד לומר זָכָר? עד שיהא כולו זכר.

רבי יודה דרש: זָכָר —

מה תלמוד לומר עָרֵל? ואפילו מקצתו ערל.

ברם הכא: כׇּל זְכוּרְךָ(שמות כג, יז) — פרט לאנדרוגינס.

אנדרוגינס.(משנה חגיגה א, א)

כׇּל זְכוּרְךָ(שמות כג, יז) — פרט לאנדרוגינס.

תמן תנינן: ספק אנדרוגינס — אין מחללין עליו את השבת; רבי יהודה מתיר באנדרוגינס.

מה אמר כא רבי יהודה?

נישמעינה מן הדא:

יוחנן בן דהבאי משם רבי יהודה:

אף הסומא.

ולית בר נש אמר אף, אלא דהוא מודי על קדמייתא.

מחלפא שיטתיה דרבי יהודה:

תמן הוא אמר — פרט,

והכא הוא אמר — לרבות!

רבי יהודה ורבנן מקרא אחד הן דורשין:

רבנן דרשין עָרֵל(בראשית יז, יד) —

מה תלמוד לומר עָרֵל זָכָר? עד שיהא כולו זכר.

רבי יודה דרש זָכָר —

מה תלמוד לומר עָרֵל? ואפילו מקצתו ערל.

ברם הכא: כׇּל זְכוּרְךָ — פרט לאנדרוגינס.

אמר רבי אחא: אמר שלמה:

שלשה דברים שסחקה עליהן מידת הדין — חיללתים:

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז) — וכתיב: וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת(מלכים א יא, א).

רבי שמעון בן יוחי אמר:

אהב ממש — לזנות.

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר:

על שם לֹא תִתְחַתֵּן בָּם(דברים ז, ג).

רבי יוסי אומר:

למושכן לדברי תורה, ולקרבן תחת כנפי השכינה.

רבי ליעזר אומר:

על שם גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנׇּכְרִיּוֹת(נחמיה יג, כו).

אשכח תימר: רבי שמעון בן יוחי וחנניה ורבי ליעזר — חדא; ורבי יוסי פליג על תלתיהון.

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז) —

וכתיב: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻורְיוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים(מלכים א ה, ו).

בטלנים היו.

וההדיוט מותר בכולן.

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד —

וכתיב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים(מלכים א י, כז).

ולא היו נגנבות!?

אמר רבי יוסי בן חנינה:

אבני עשר אמות, ושמונה אמות.

תני רבי שמעון בן יוחי:

אפילו משקלות שהיו בימי שלמה — לא היו של כסף, אלא שלזהב.

ומה טעם? אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה(דברי הימים ב ט, כ).

כתיב: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל(קהלת ב, ב).

אמר הקדוש ברוך הוא לשלמה: מה עטרה זו בראשך? רד מכסאי!

רבי יוסי בן חנינה אמר:

באותה שעה ירד מלאך ונדמה כדמות שלמה, והעמידו מכסאו, וישב תחתיו.

והיה מחזר על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם(קהלת א, יב).

והוו מרין ליה: מלכא יתיב על בסיליון דידיה, ותימר אני קהלת!?

והיו מכין אותו בקנה, ומביאין לפניו קערת גריסין.

באותה שעה אמר: וְזֶה הָיָה חֶלְקִי(קהלת ב, י).

אית דמרין: חוטרא;

ואית דמרין: קניא;

ואית דמרין: קושרתיה.

ומי קיטרגו?

אמר רבי יהושע בן לוי:

יו״ד שבירבה קיטרגו.

תני רבי שמעון בן יוחי:

עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לפניו: רבון העולם! כתבתה בתורתך: כל דייתיקי שבטלה מקצתה — בטלה כולה;

והרי שלמה מבקש לעקור יו״ד ממני!

אמר לה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו בטילין, ודבר ממך אינו בטל.

רבי הונא בשם רבי אחא:

יו״ד שנטל הקדוש ברוך הוא מאמינו שרה — ניתן חציו על שרה, וחציו על אברהם.

תני רבי הושעיה:

עלה יו״ד ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: רבון העולמים, עקרתני מן הצדקת הזאת!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא לך.

לשעבר היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה;

חייך, שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ(במדבר יג, טז).