אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם (כ״י מינכן 95: עולמו),

לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון,

עד שבא אברהם וקראו אדון,

שנאמר: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי(בראשית טו, ח) (אלהים) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.

אמר רב:

אף דניאל לא נענה אלא בשביל (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בזכות) אברהם,

שנאמר: וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי(דניאל ט, יז);

למענך מבעי ליה,

(כ״י פירנצה 7: אמר רבא:) אלא למען אברהם שקראך אדון:

דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וגו׳(שמות יא, ב).

אמרי דבי רבי ינאי:

אין ״נא״ אלא לשון בקשה.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה:

״בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל:

בבקשה מכם שאלו (כ״י מינכן 95: השאילו) ממצרים כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (כ״י מינכן 95: ושמלות),

שלא יאמר

אותו צדיק:

וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹותָם(בראשית טו, יג) קיים בהם,

וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻושׁ גָּדוֹל(בראשית טו, יד) לא קיים בהם!

אמרו לו: ״ולואי שנצא בעצמנו (כ״י אוקספורד 366: בעצמותנו)!״

משל לאדם (כ״י אוקספורד 366: למה הדבר דומה, לעבד) שהיה חבוש בבית האסורים,

והיו אומרים לו בני אדם: ״מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה״,

ואומר להם: ״בבקשה מכם, הוציאוני היום (כ״י מינכן 95: עכשיו) ואיני מבקש כלום״:

וַיַּשְׁאִלוּם(שמות יב, לו),

אמר רבי אמי:

מלמד שהשאילום בעל כרחם.

איכא דאמרי, בעל כרחם דמצרים,

ואיכא דאמרי, בעל כרחם דישראל.

מאן דאמר בעל כרחם דמצרים, דכתיב: וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל(תהלים סח, יג).

מאן דאמר בעל כרחם דישראל, משום משוי:

וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם,

אמר רבי אמי:

מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן.

וריש לקיש אמר:

עשאוה כמצולה שאין בה דגים:

וחכמים אומרים: ״ימי חייך״, העולם הזה, ״כל״ להביא לימות המשיח(משנה ברכות א, ה):

תניא:

אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?

והלא כבר נאמר:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(ירמיה כג, ז),

כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם(ירמיה כג, ח).

אמרו לו:

לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה,

אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.

כיוצא בו (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בדבר) אתה אומר:

לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ(בראשית לה, י).

לא שיעקר יעקב ממקומו,

אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו.

וכן הוא אומר:

אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁונוֹת וְקַדְמֹונִיּוֹת אַל תִּתְבֹּונָנוּ(ישעיה מג, יח).

אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁונוֹת, זה שעבוד מלכיות,

וְקַדְמֹונִיּוֹת אַל תִּתְבֹּונָנוּ, זו יציאת מצרים.

(כ״י מינכן 95: וכן הוא אומר:) הִנְנִי עֹושֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח(ישעיה מג, יט),

תני רב יוסף:

זו מלחמת גוג ומגוג.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהיה מהלך בדרך,

ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב;

פגע בו ארי, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי;

פגע בו נחש, וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מספר והולך מעשה נחש.

אף כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות:

אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם(דברי הימים א א, כז),

בתחלה נעשה אב לארם,

ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו,

״שרי, היא שרה״,

בתחלה נעשית שרי לאומתה,

ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו:

תני (כ״י מינכן 95: דרש) בר קפרא:

כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה,

שנאמר: וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם(בראשית יז, ה),

רבי אליעזר אומר:

עובר בלאו,

שנאמר: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד [אֶת] שִׁמְךָ אַבְרָם,

אלא מעתה, הקורא לשרה שרי, הכי נמי?

התם, קודשא בריך הוא אמר לאברהם (כ״י מינכן 95: לאברהם קמזדהר ליה רחמנא, דכתיב):

שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ(בראשית יז, טו).

אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב, הכי נמי?

שאני התם, דהדר אהדריה קרא,

דכתיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב).

מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא:

אַתָּה הוּא יְיָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם(נחמיה ט, ז) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם).

אמר ליה:

התם, נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא, מאי דהוה מעיקרא:

ואמר רב יהודה:

שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם:

מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא,

כוס של ברכה לברך ואינו מברך,

והמנהיג עצמו ברבנות.

ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹורֶךְ יָמֶיךָ(דברים ל, כ).

כוס של ברכה לברך ואינו מברך — דכתיב: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).

והמנהיג עצמו ברבנות — דאמר רבי חמא בר חנינא:

מפני מה מת יוסף קודם לאחיו — מפני שהנהיג עצמו ברבנות:

הרואה ישמעאל בחלום — תפלתו נשמעת (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנאמר: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ(בראשית יז, כ)).

ודוקא ישמעאל בן אברהם, אבל טייעא בעלמא — לא.

הרואה גמל בחלום — מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה.

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

מאי קראה —

ואָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה(בראשית מו, ד).

רב נחמן בר יצחק אמר:

מהכא:

גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת(שמואל ב יב, יג).

ואמר רבי אבין הלוי:

הנפטר מחברו אל יאמר לו ״לך בשלום״, אלא ״לך לשלום״,

שהרי יתרו שאמר לו למשה לֵךְ לְשָׁלוֹם(שמות ד, יח), עלה והצליח.

דוד שאמר לו לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם(שמואל ב טו, ט), הלך ונתלה (כ״י אוקספורד 366: הלך ומת):

ואמר רבי אבין הלוי:

הנפטר מן המת אל יאמר לו ״לך לשלום״, אלא ״לך בשלום״,

שנאמר: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב:

לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה,

שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין,

שנאמר: הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹובָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר(בראשית יט, כ).

מאי ״קרובה״?

אילימא ״קרובה״ דמיקרבא וזוטא, והא קא חזו לה?

אלא: מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין.

אמר רבי אבין:

מאי קרא?

דכתיב: אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה,

״נ״א״ בגימטריא — חמשין וחד הוי,

ושל סדום חמישים ושתים,

ושלותה

עשרים ושש,

דכתיב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹומֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ(בראשית יד, ד)

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית יד, ה):

מנין שקושרין לשון של זהורית וכו׳(משנה שבת ט, ג).

כשנים? כשני מיבעי ליה!

אמר רבי יצחק:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים(ישעיה א, יח) הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו —

כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (כ״י אוקספורד 366: ואם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ):

דרש רבא:

מאי דכתיב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ?

לכו נא — בואו נא מיבעי ליה!

יאמר יי — אמר יי מיבעי ליה!

לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך?

אצל אברהם, שאמרת לו יָדֹועַ תֵּדַע(בראשית טו, יג) (כ״י מינכן 95: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל יצחק, שבירך את עשו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד(בראשית כז, מ) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל יעקב, שאמרת לו אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל מי נלך עכשיו? יאמר יי!

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי —

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב: כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ(ישעיה סג, טז)?

לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי.

אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.

אמר: אימר ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו.

אמר ליה: בניך חטאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.

אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה.

אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי.

אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?

בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע — קראת להם בְּנִי בְכֹורִי(שמות ד, כב);

עכשיו — בני ולא בניך?

ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנאמר: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)).

דל עשרין, דלא ענשת עלייהו — פשו להו חמשין;

דל עשרין וחמש דלילותא — פשו להו עשרין וחמש;

דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא.

אם אתה סובל את כולם — מוטב;

ואם לאו — פלגא עלי ופלגא עליך;

ואם תמצא לומר כולם עלי — הא קריבית נפשי קמך.

פתחו ואמרו: (כי) אַתָּה אָבִינוּ.

אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא.

ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו.

מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו,

דכתיב: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹותוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹול עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל(הושע יא, ד):

אמר ריש לקיש:

החושד בכשרים לוקה בגופו,

דכתיב: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו׳(שמות ד, א),

וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל.

אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.

הן מאמינים — דכתיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם(שמות ד, לא);

בני מאמינים — וְהֶאֱמִין בַּיְיָ(בראשית טו, ו) (כ״י אוקספורד 366: וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה);

אתה אין סופך להאמין — שנאמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וגו׳(במדבר כ, יב).

ממאי דלקה?

דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וגו׳(שמות ד, ו):

אמר רבא, ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא:

מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות;

דאילו במדת פורענות כתיב: וַיּוֹצִיאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹורַעַת כַּשָּׁלֶג,

ואילו במדה טובה כתיב: וַיּוֹצִיאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ(שמות ד, ז) —

מחיקו הוא דשבה כבשרו.

וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּותָם(שמות ז, יב).

אמר רבי אלעזר:

נס בתוך נס:

תנא:

כתב אות אחת והשלימה לספר,

ארג חוט אחד והשלימה לבגד — חייב.

מאן תנא?

אמר רבא בר רב הונא:

רבי אליעזר היא, דאמר: אחת על האריג חייב.

רב אשי אמר:

אפילו תימא רבנן — להשלים שאני.

אמר רבי אמי:

כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי — חייב,

כתיבה היא, אלא שמחוסר קריבה.

והתנן: כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה — פטור(משנה שבת יב, ה)!

התם — מחוסר מעשה דקריבה,

הכא — לא מחוסר מעשה דקריבה.

תנא:

הגיה אות אחת — חייב.

השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב?

אמר רב ששת:

הכא במאי עסקינן — כגון שנטלו לגגו של חי״ת ועשאו שני זיינין.

רבא אמר:

כגון שנטלו לתגו של דל״ת ועשאו רי״ש.

תנא:

נתכוין לכתוב אות אחת

ועלו בידו שתים — חייב.

והתנן: פטור!

לא קשיא:

הא — דבעי זיוני,

הא — דלא בעי זיוני:

כתב אות אחת נוטריקון — רבי יהושע בן בתירה מחייב, וחכמים פוטרין(משנה שבת יב, ה).

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא:

מנין ללשון נוטריקון מן התורה?

שנאמר: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ(בראשית יז, ה) —

אב נתתיך לאומות,

בחור נתתיך באומות,

המון — חביב נתתיך באומות,

מלך נתתיך לאומות,

ותיק נתתיך באומות,

נאמן נתתיך לאומות.

רבי יוחנן דידיה אמר:

אָנֹכִי(שמות כ, ב) — נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית.

רבנן אמרי:

אמירה נעימה כתיבה יהיבה.

איכא דאמרי:

אנכי למפרע: יהיבה כתיבה נאמנין אמריה.

דבי רבי נתן אמרי (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 108: דבי רב תנא):

כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי(במדבר כב, לב) — יראה, ראתה, נטתה.

דבי רבי ישמעאל תנא:

כַרְמֶל(ויקרא כג, יד) — כר מלא.

רב אחא בר יעקב אמר:

וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת(מלכים א ב, ח) — נוטריקון:

נואף הוא,

מואבי (כ״י אוקספורד 366: ממזר) הוא,

רוצח הוא,

צורר הוא,

תועבה הוא.

רב נחמן בר יצחק אמר:

מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק(בראשית מד, טז) —

נכונים אנחנו,

צדיקים אנחנו,

טהורים אנחנו,

דכים אנחנו,

קדושים אנחנו:

שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי.

אמר ליה שמואל לקרנא:

גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה (כ״י מינכן 95: בעיניה), וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה; זיל תהי ליה אקנקניה.

אזל אשכחיה לרב.

אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?

אמר ליה: דכתיב: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ(שמות יג, ט) — מן המותר בפיך.

מניין לדם שהוא אדום?

שנאמר: וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻומִּים כַּדָּם(מלכים ב ג, כב).

מניין למילה שבאותו מקום?

נאמר כאן עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג), ונאמר להלן עׇרְלָתוֹ(ויקרא יט, כג) (כ״י מינכן 95: וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ):

מה להלן — דבר שעושה פרי,

אף כאן — דבר שעושה פרי.

אימא לבו, דכתיב: וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם(דברים י, טז);

אימא אזנו, דכתיב: הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם(ירמיה ו, י)!

דנין עׇרְלָתוֹ תמה מעׇרְלָתוֹ תמה,

ואין דנין עׇרְלָתוֹ תמה מעׇרְלַת שאינה תמה.

אמר ליה: מאי שמך?

קרנא.

אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה (כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 108: נפק ליה קרנא בעיניה).

לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא, ואשקייה שיכרא,

ולא אחוי ליה בית הכסא, כי היכי דלישתלשל.

לייט רב ואמר: מאן דמצערן — לא לוקמוה ליה בני.

וכן הוה:

כתנאי:

מניין למילה שבאותו מקום?

נאמר כאן עׇרְלָתוֹ, ונאמר להלן עׇרְלָתוֹ:

מה להלן — דבר שעושה פרי,

אף כאן — דבר שעושה פרי; דברי רבי יאשיה.

רבי נתן אומר:

אינו צריך; הרי הוא אומר:

וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(בראשית יז, יד) —

מקום שניכר בין זכרות לנקבות.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים,

שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ(ישעיה נח, יד)

נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳.

לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);

ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

רב נחמן בר יצחק אמר:

ניצול משעבוד מלכיות:

כתיב הכא: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

וכתיב התם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,

שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו;

כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר:

בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין.

רב חייא בר אשי אמר רב:

אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.

מאי היא?

אמר רב פפא:

כסא דהרסנא.

(אמר מר)

מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת — דברי רבי אליעזר.

מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי מכולהו גמר — כדאמרינן;

ועוד: מה להנך

שכן אם עבר זמנה בטלה (כ״י אוקספורד 366: תאמר במילה שאם עבר זמנה אינה בטלה).

אלא היינו טעמא דרבי אליעזר — דאמר קרא:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) — ואפילו בשבת.

וליכתוב רחמנא במילה, וליתו הנך וליגמור מיניה!

משום דאיכא למיפרך:

מה למילה — שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות:

עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה,

אבל מילה גופה — דברי הכל דוחה שבת.

מנלן?

אמר עולא: הלכה.

וכן אמר רבי יצחק: הלכה.

מיתיבי:

מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

מה מילה, שהיא אחת מאיבריו של אדם — דוחה את השבת,

קל וחומר לפיקוח נפש — שדוחה את השבת.

ואי סלקא דעתך הלכה — קל וחומר מהלכה מי אתי?

והתניא:

אמר לו רבי אלעזר (בן עזריה):

עקיבא, עצם כשעורה מטמא — הלכה, ורביעית דם — קל וחומר,

ואין דנין קל וחומר מהלכה!

אלא אמר רבי אלעזר:

אתיא אות אות.

אלא מעתה, תפילין, דכתיב בהן אות — לידחי שבת!

אלא — אתיא ברית ברית.

גדול, דכתיב ביה ברית — לידחי שבת!

אלא — אתיא דורות דורות.

ציצית, דכתיב ביה דורות — לידחי שבת!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק:

דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות,

לאפוקי הנך, דחד חד הוא דכתיב בהן.

ורבי יוחנן אמר:

אמר קרא: בַיּוֹם — ביום, אפילו בשבת.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:

אלא מעתה, מחוסרי כפרה, דכתיב בהו ״ביום״ — הכי נמי דדחו שבת!

ההוא מיבעי ליה: ביום — ולא בלילה.

האי נמי מיבעי ליה: ביום — ולא בלילה!

ההוא — מבֶן שְׁמֹנַת יָמִים(בראשית יז, יב) נפקא.

האי נמי — מבְּיוֹם צַווֺּתוֹ(ויקרא ז, לח) נפקא!

אף על גב דנפקא מבְּיוֹם צַווֺּתוֹ — אצטריכא;

סלקא דעתך אמינא: הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות — בלילה נמי ליתי; קא משמע לן.

מתקיף לה רבינא:

אלא מעתה — יהא זר כשר בהן, ויהא אונן כשר בהן!

הא אהדריה קרא.

רב אחא בר יעקב אמר:

אמר קרא: שמיני — שמיני, אפילו בשבת.

האי שמיני מיבעי ליה למעוטי שביעי!

שביעי — מבֶן שְׁמֹנַת יָמִים נפקא.

ואכתי מיבעי ליה: חד — למעוטי שביעי, וחד — למעוטי תשיעי;

דאי מחד, הוה אמינא: שביעי הוא דלא מטא זמניה, אבל משמיני ואילך — זמניה הוא!

אלא מחוורתא כדרבי יוחנן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב:

שמיני ימול — אפילו בשבת.

ומה אני מקיים מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת(שמות לא, יד)? — בשאר מלאכות, חוץ ממילה.

או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים שמיני ימול — חוץ משבת?

תלמוד לומר: בַיּוֹם — אפילו בשבת.

אמר רבא:

האי תנא, מעיקרא מאי קא ניחא ליה, ולבסוף מאי קא קשיא ליה?

הכי קאמר:

שמיני ימול — אפילו בשבת;

ומה אני מקיים מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת? — בשאר מלאכות, חוץ ממילה;

אבל מילה — דחיא.

מאי טעמא? קל וחומר הוא:

ומה צרעת, שדוחה את העבודה,

ועבודה דוחה את השבת — מילה דוחה אותה;

שבת, שנדחית מפני העבודה — אינו דין שתהא מילה דוחה אותה?

ומאי ״או אינו״ דקאמר? הדר אמר:

וממאי דצרעת חמורה? דילמא שבת חמורה, שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה!

(אי נמי) וממאי משום דחמירא צרעת היא? דילמא משום גברא הוא דלא חזי!

ומה אני מקיים שמיני ימול — חוץ משבת?

תלמוד לומר: בַיּוֹם — אפילו בשבת:

תנו רבנן:

מילה דוחה את הצרעת — בין בזמנה בין שלא בזמנה;

(כ״י מינכן 95: רבי יוסי אומר:) יום טוב — אינה דוחה אלא בזמנה בלבד.

מנהני מילי?

דתנו רבנן:

יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) — ואף על פי שיש שם בהרת, יקוץ.

ומה אני מקיים הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת(דברים כד, ח)? — בשאר מקומות, חוץ ממילה.

או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ — בזמן שאין בה בהרת?

תלמוד לומר: בְּשַׂר — ואף על פי שיש שם בהרת.

אמר רבא:

האי תנא, מעיקרא מאי ניחא ליה, ולבסוף מאי קשיא ליה?

הכי קאמר:

יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ — ואף על פי שיש בהרת;

ומה אני מקיים הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת? — בשאר מקומות (כ״י מינכן 95: אברים), חוץ ממילה;

אבל מילה — דוחה את הצרעת.

מאי טעמא? דאתיא מקל וחומר:

ומה שבת חמורה — מילה דוחה אותה,

צרעת — לא כל שכן?

ומאי ״או אינו״ דקאמר? הדר קאמר:

ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת!

תלמוד לומר: בְּשַׂר — ואף על פי שיש שם בהרת.

לישנא אחרינא:

מילה דוחה את הצרעת — מאי טעמא? דאתי עשה ודחי לא תעשה.

ומאי ״או אינו״ דקאמר? הדר קאמר:

אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה — לא תעשה גרידא;

האי — עשה ולא תעשה הוא!

ומה אני מקיים יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ — בזמן שאין בה בהרת?

תלמוד לומר: בְּשַׂר — ואף על פי שיש שם בהרת.

תינח גדול — דכתיב בהו בשר;

קטן — נמי כתיב ביה בשר;

בינוני — מנלן?

אמר אביי:

אתיא מביניא:

מגדול לא אתיא — שכן ענוש כרת;

מקטן לא אתיא — שכן מילה בזמנה;

הצד השוה שבהן — שכן נימולין ודוחין את הצרעת;

אף כל שנימולין — דוחין את הצרעת.

רבא אמר:

מילה בזמנה דוחה — לא צריכא קרא, מקל וחומר אתיא:

ומה שבת דחמירא — דוחה,

צרעת — לא כל שכן.

אמר ליה רב ספרא לרבא:

ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת!

התם — לאו משום דחמירא צרעת, אלא משום דגברא הוא דלא חזי.

אמאי? ויקוץ בהרתו ויעבוד!

מחוסר טבילה הוא.

תינח — נגעים טמאים; נגעים טהורים — מאי איכא למימר?

אלא אמר רב אשי:

היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה?

כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית וכלאים —

דבעידנא דמתעקר לאו, קא מוקים עשה;

הכא — בעידנא דמתעקר ללאו, לא קא מוקים עשה.

והא דרבא ורב ספרא

תנאי היא.

דתניא:

בְּשַׂר — ואף על פי שיש שם בהרת, ימול — דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:

אינו צריך:

שבת חמורה — דוחה,

צרעת — לא כל שכן:

תנו רבנן:

מהלקטין את המילה, ואם לא הילקט — ענוש כרת.

מני?

אמר רב כהנא:

אומן.

מתקיף לה רב פפא:

אומן לימא להו: אנא עבדי פלגא דמצוה, אתון עבדיתו פלגא דמצוה!

אלא אמר רב פפא:

גדול.

מתקיף לה רב אשי:

גדול — בהדיא כתיב ביה: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל(בראשית יז, יד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 108: וְנִכְרְתָה)!

אלא אמר רב אשי:

לעולם אומן,

וכגון דאתא בין השמשות דשבת, ואמרו ליה: לא מספקת, ואמר להו: מספקינא,

ועבד ולא איסתפק, ואישתכח דחבורה הוא דעבד — וענוש כרת:

אמר רב אסי:

כל שאמו טמאה לידה — נימול לשמונה,

וכל שאין אמו טמאה לידה — אין נימול לשמנה,

שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה וגו׳(ויקרא יב, ב) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג).

אמר ליה אביי:

דורות הראשונים יוכיחו — שאין אמו טמאה לידה, ונימול לשמנה!

אמר ליה: נתנה תורה

ונתחדשה הלכה.

איני? והא איתמר:

יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות —

רב הונא ורב חייא בר רב.

חד אמר: מחללין עליו את השבת,

וחד אמר: אין מחללין.

עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת,

אבל לשמנה — ודאי מהלינן ליה!

הא בהא תליא.

כתנאי:

יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לשמנה;

יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמנה.

יש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה — כיצד?

לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה — זהו מקנת כסף הנימול לשמונה;

לקח שפחה וולדה עמה — זו היא מקנת כסף שנימול לאחד.

ויש יליד בית שנימול לשמנה — כיצד?

לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה — זהו יליד בית הנימול לשמנה.

רב חמא אומר:

ילדה ואחר כך הטבילה — זהו יליד בית שנימול לאחד;

הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית הנימול לשמנה.

ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה,

דאף על גב דאין אמו טמאה לידה — נימול לשמנה.

(אמר רבא):

בשלמא לרב חמא משכחת לה:

יליד בית נימול לאחד,

יליד בית נימול לשמונה,

מקנת כסף נימול לאחד,

ומקנת כסף נימול לשמונה.

ילדה ואחר כך הטבילה — זהו יליד בית שנימול לאחד;

הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמונה.

מקנת כסף נימול לשמנה — כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואחר כך ילדה;

מקנת כסף נימול לאחד — כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה.

אלא לתנא קמא — בשלמא כולהו משכחת להו;

אלא יליד בית נימול לאחד — היכי משכחת לה?

אמר רבי ירמיה:

בלוקח שפחה לעוברה.

הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי;

אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי — מאי איכא למימר?

אמר רב משרשיא:

בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה.

רבי יהודה מתיר וכו׳(משנה שבת יט, ג).

אמר רב שיזבי אמר רב חסדא:

לא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא (כ״י מינכן 95: וענוש כרת),

שאם אתה אומר כן — בערכין יערך.

ומנלן דלא מיערך?

דתניא:

הַזָּכָר(ויקרא כז, ג) — ולא טומטום ואנדרוגינוס.

יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה?

תלמוד לומר: הַזָּכָר וְאִם נְקֵבָה הִיא(ויקרא כז, ד) —

זכר ודאי, נקבה ודאית,

ולא טומטום ואנדרוגינוס.

וסתם ספרא — רבי יהודה.

אמר רב נחמן בר יצחק:

אף אנן נמי תנינא:

הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס(משנה פרה ה, ד) —

שמע מינה.

ומאי שנא מילה?

משום דכתיב: הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר(בראשית יז, י):

מל ולא פרע(משנה שבת יט, ו).

תנו רבנן:

המל אומר:

אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

אבי הבן אומר:

אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

העומדים אומרים:

כשם שנכנס לברית כך יכנס (כ״י אוקספורד 366: כשם שהכנסתו לבריתו כך תכניסהו) לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

והמברך אומר:

אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש;

על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: חלקנו צורנו), צוה להציל ידידות שארינו משחת,

למען בריתו אשר שם בבשרנו.

ברוך אתה יי, כורת הברית.

המל את הגרים אומר:

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

והמברך אומר:

אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית,

שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

ברוך אתה יי, כורת הברית.

המל את העבדים אומר:

אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

והמברך אומר:

אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית,

שאילמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.

ברוך אתה יי, כורת הברית:

איתמר:

רבי חנינא אומר:

מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל.

רבי יוחנן אמר:

אין מזל לישראל.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן:

מניין שאין מזל לישראל? שנאמר:

כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹותוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה(ירמיה י, ב) —

הם יחתו ולא ישראל (כ״י אוקספורד 366: גוים יחתו, ישראל לא יחתו).

ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב:

מניין שאין מזל לישראל? שנאמר: וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה(בראשית טו, ה) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹותִי(בראשית טו, ג).

אמר לו: לאו, כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ(בראשית טו, ד) (כ״י אוקספורד 366: הוּא יִירָשֶׁךָ).

אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן.

אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל.

מאי דעתיך —

דקאי צדק במערב? מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח.

והיינו דכתיב:

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ(ישעיה מא, ב).

ומדשמואל נמי — אין מזל לישראל.

דשמואל ואבלט הוו יתבי, והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא.

אמר ליה אבלט לשמואל: האי גברא אזיל ולא אתי — טריק ליה חיויא ומיית.

אמר ליה שמואל: אי בר ישראל הוא — אזיל ואתי.

אדיתבי — אזיל ואתי.

קם אבלט, שדיה לטוניה, אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי.

אמר ליה שמואל: מאי עבדת?

אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן;

האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא, הוה קא מיכסף.

אמינא להו: אנא קאימנא וארמינא.

כי מטאי לגביה, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף.

אמר ליה: מצוה (כ״י מינכן 95: צדקה) עבדת.

נפק שמואל ודרש:

וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת(משלי י, ב) — ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

ומדרבי עקיבא נמי — אין מזל לישראל.

דרבי עקיבא הויא ליה ברתא.

אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא — טריק לה חיויא ומיתא.

הוה דאיגא אמילתא טובא.

ההוא יומא שקלתה למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא.

לצפרא, כי קא שקלה לה — הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה.

אמר לה אבוה: מאי עבדת?

אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה.

קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה.

אמר לה: מצוה עבדת.

נפק רבי עקיבא ודרש:

וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת — ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

ומדרב נחמן בר יצחק נמי — אין מזל לישראל.

דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה.

לא שבקתיה גלויי רישיה.

אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי.

לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה.

יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה.

דלי עיניה, חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה:

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) —

רב ושמואל.

חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש.

וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ וגו׳ בִּימֵי עוזיהו יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מלך יְהוּדָה(הושע א, א) —

בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים, וגדול שבכולן הושע,

שנאמר: תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ(הושע א, ב).

וכי בהושע דבר תחלה? והלא ממשה עד הושע כמה נביאים!

אמר רבי יוחנן:

תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק,

ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס ומיכה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו.

והיה לו לומר:

בניך הם, בני חנוניך (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בני בחוניך) הם, בני אברהם יצחק ויעקב — גלגל רחמיך עליהן!

לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו:

רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא — העבירם באומה אחרת.

אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה?

אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים,

ואחר כך אומר לו: שלחה מעל פניך.

אם הוא יכול לשלוח — אף אני אשלח את ישראל.

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים,

וכתיב: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּומֶר בַּת דִּבְלָיִם(הושע א, ג).

גומר —

אמר רב:

שהכל גומרים בה.

בת

דבלים — דבה רעה בת דבה רעה.

ושמואל אמר:

שמתוקה בפי הכל כדבלה.

ורבי יוחנן אמר:

שהכל דשין בה כדבלה.

דבר אחר: גומר —

אמר רבי יהודה:

שבקשו לגמר ממונן של ישראל בימיה.

רבי יוחנן אמר:

בזזו וגמרו,

שנאמר: כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).

וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן

וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל(הושע א, ד);

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻוחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם(הושע א, ו);

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן(הושע א, ח) וַיֹּאמֶר(הושע א, ט) (יי אליו) קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם.

לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע:

לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה? אף אתה בדול עצמך ממנה!

אמר לו: רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא:

ומה אתה, שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן — כך;

ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שלשה) קנינין שקניתי בעולמי:

תורה קנין אחד, דכתיב: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב);

שמים וארץ קנין אחד, דכתיב: קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, כב);

בית המקדש קנין אחד, דכתיב: הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ(תהלים עח, נד);

ישראל קנין אחד, דכתיב: עַם זוּ קָנִיתָ(שמות טו, טז) —

ואתה אמרת: העבירם באומה אחרת!

כיון שידע שחטא — עמד לבקש רחמים על עצמו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

עד שאתה מבקש רחמים על עצמך — בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך.

עמד ובקש רחמים, ובטל גזירה, והתחיל לברכן,

שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו׳(הושע ב, א)

וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי

וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וגו׳(הושע ב, ב)

וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻוחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה(הושע ב, כה).

אמר רבה בר שילא:

דצלותא — ״מצמיח קרן ישועה״;

דאפטרתא — ״מגן דוד״.

וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹולִים(שמואל ב ז, ט) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: אשר בארץ) —

תני רב יוסף:

זהו שאומרים ״מגן דוד״.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב) — זהו שאומרים ״אלהי אברהם״;

וַאֲבָרֶכְךָ — זהו שאומרים ״אלהי יצחק״;

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ — זהו שאומרים ״אלהי יעקב״.

יכול יהו חותמין בכולן?

תלמוד לומר: וֶהְיֵה בְּרָכָה —

בך חותמין, ואין חותמין בכולן.

אמר רב ספרא:

צלותיה דאברהם — מכי משחרי כותלי.

אמר רב יוסף:

אנן מאברהם ניקום וניגמר?

אמר רבא:

תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?

דתניא:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) —

מלמד שכל היום כשר למילה,

אלא שהזריזין מקדימין למצות,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹושׁ וגו׳(בראשית כב, ג).

אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה,

דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה(משנה פסחים ה, א);

ונשחטיה מכי משחרי כותלי!

מאי קושיא? ודילמא —

כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא;

אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו;

אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה,

דאמר רבי חמא ברבי חנינא:

מימיהן של אבותינו לא פרשה (כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י אוקספורד 366: פסקה) ישיבה מהם.

היו במצרים — ישיבה עמהם,

שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז);

היו במדבר — ישיבה עמהם,

שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז);

אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א);

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);

יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שמושל בתורת רבו.

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר(בראשית טו, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

(אמר) רבי אלעזר:

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),

וכתיב בתריה: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים,

דכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ(בראשית יג, יג),

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד) (כ״י מינכן 95: שא נא עיניך וגו׳).

(אמר) רבי אלעזר:

אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא,

שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),

ואין ״טוב״ אלא צדיק,

שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).

תנו רבנן:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

אמרו עליו:

שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו,

ואם היתה תיבה של ארבע אותיות — היה כותבה בבת אחת.

אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?

כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל בן קמצר וחביריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מאי וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב?

אמר רבי אלעזר:

רקביבות תעלה בשמותן —

(כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: מאי היא אמ׳ רבא) דלא מסקינן בשמייהו.

מתיב רבינא:

מעשה בדואג (כ״י מינכן 6: באגדיס) בן יוסף, שהניחו [אביו] בן קטן לאמו;

בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש,

וכשגבר אויב — טבחתו ואכלתו.

ועליה קונן ירמיה: אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹולְלֵי טִפֻּוחִים(איכה ב, כ),

משיבה רוח הקדש ואומרת: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ יי כֹּהֵן וְנָבִיא.

חזי מאי סליק ביה!

אמר רבי אלעזר:

צדיק — מעצמו, ורשע — מחבירו.

צדיק מעצמו, דכתיב: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה;

ורשע מחבירו, דכתיב: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

אמר ליה רבינא (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400: רב המנונא) לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה:

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״זכר צדיק לברכה״?

אמר ליה: דהא כתיב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה(בראשית יח, יז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם(בראשית יח, יח).

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״שם רשעים ירקב״?

אמר ליה: דהא כתיב וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹום(בראשית יג, יב),

וכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

וַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים(זכריה ב, ג).

מאן נינהו ארבעה חרשים?

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:

משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 134: ומלכי צדק).

מתיב רב ששת:

אי הכי, היינו דכתיב וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה(זכריה ב, ב)?

הני לשובה אתו (כ״י מינכן 95: הני יתובי מייתבי להו)!

אמר ליה: שפיל לסיפיה דקרא:

וַיָּבֹואוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹותָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּושְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ וגו׳(זכריה ב, ד).

אמר ליה: בהדי חנא באגדתא למה לי?

ואמר רבי יצחק:

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן:

קיר נטוי,

ועיון תפלה,

ומוסר דין על חבירו.

דאמר רבי (אבין):

כל המוסר דין על חבירו — הוא נענש תחלה,

שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה),

וכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).

ואמר רבי יצחק:

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן:

צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה.

צדקה — דכתיב: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת(משלי י, ב);

צעקה — דכתיב: וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹותֵיהֶם יוֹצִיאֵם(תהלים קז, כח);

שינוי השם — דכתיב: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ(בראשית יז, טו),

וכתיב: וּבֵרַכְתִּי אֹותָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן(בראשית יז, טז);

שינוי מעשה — דכתיב: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם(יונה ג, י),

וכתיב: וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה.

ויש אומרים:

אף שינוי מקום —

דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א),

והדר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).

ואידך — ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה.

וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית.(משנה תענית ד, ב)

מנהני מילי?

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי:

אלמלא מעמדות — לא נתקיימו שמים וארץ,

שנאמר: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

אמר אברהם: רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך — אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר ליה: לאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני במה אירשנה.

אמר ליה: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).

אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות;

בזמן שקוראין בהן לפני — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני,

ואני מוחל להם על כל עונותיהם.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).

אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן:

דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:

כל מקום שנאמר ״ויהי״ — אינו אלא לשון צער.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוה המן;

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — הוה רעב;

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) — הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד);

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ — וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ(יהושע ה, יג);

וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ז, א);

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);

וַיְהִי(שמואל א ח, א) (כי) זָקֵן שְׁמוּאֵל — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);

וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) [וַיְיָ עִמּוֹ] — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).

והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א),

ותניא: אותו היום היתה שמחה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: גדולה) לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ;

כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וכתיב התם וַיְהִי(בראשית א, ה) (בקר) יוֹם אֶחָד!

הא שכיב נדב ואביהוא.

והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(מלכים א ו, א)!

והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)!

והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד!

והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!

אמר רב אשי:

כל ״ויהי״ — איכא הכי ואיכא הכי;

״ויהי בימי״ — אינו אלא לשון צער.

חמשה ״ויהי בימי״ הוו:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים,

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל,

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א),

וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג).

הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו;

הוּא עֵשָׂו(בראשית לו, מג) — הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו;

הוּא דָתָן וַאֲבִירָם(במדבר כו, ט) — הן ברשען מתחילתן ועד סופן;

הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז(דברי הימים ב כח, כב) — הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.

אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם(דברי הימים א א, כז) — הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו;

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(שמות ו, כו) — הן בצדקן מתחילתן ועד סופן;

וְדָוִד הוּא הַקָּטָן(שמואל א יז, יד) — הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו:

כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400: ללמוד תורה),

כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י וטיקן 134: ללמוד תורה).

כִּי נָפל תִּפּוֹל לְפָנָיו(אסתר ו, יג).

דרש רבי יהודה בר אלעאי:

שתי נפילות הללו למה?

אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים;

כשהן יורדין — יורדין עד עפר,

וכשהן עולין — עולין עד לכוכבים (כ״י אוקספורד 366, כ״י גטינגן 3: לרקיע).

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.

דאמר מר:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,

דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).

כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין,

דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה.

כמה פיישן משניה? שתין ותלת.

ותניא:

היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,

דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).

ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?

מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.

שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה;

וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבע;

שב דשבעא ותרתי דכפנא — הא מאה ושיתסר.

וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

מאה ושיתסר הויין!

אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

דתניא:

היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;

עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;

יצא משם ובא לו לארם נהרים;

נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

ומנלן דלא מיענש?

דתניא:

נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.

דיעקב — תלתין ושיתא הויין!

אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין!

אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין.

דתניא:

יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);

ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

[במעמדות] במעשה בראשית וכו׳.(משנה מגילה ג, ו)

מנהני מילי?

אמר רבי אמי:

אלמלא מעמדות — לא נתקיימו (כ״י אוקספורד 366: נבראו) שמים וארץ,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה),

וכתיב: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר לו: לאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, בַּמָּה אֵדַע?

אמר לו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).

אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות;

כל זמן שקוראין בהן (כ״י מינכן 95: שקורין ושונין בהן) — מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן,

ומוחל אני על כל עונותיהם.

ואמר רבי לוי בר חיתא:

הנפטר מן המת — לא יאמר לו ״לך לשלום״ אלא ״לך בשלום״;

הנפטר מן החי — לא יאמר לו ״לך בשלום״ אלא ״לך לשלום״.

הנפטר מן המת לא יאמר לו ״לך לשלום״ אלא ״לך בשלום״,

שנאמר: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו).

הנפטר מן החי לא יאמר לו ״לך בשלום״ אלא ״לך לשלום״,

שהרי דוד שאמר לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם(שמואל ב טו, ט) — הלך ונתלה;

יתרו שאמר למשה לֵךְ לְשָׁלוֹם(שמות ד, יח) — הלך והצליח.

ואמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי,

עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו,

שנאמר: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ(איוב כו, יא).

והיינו דאמר ריש לקיש:

מאי דכתיב אֲנִי אֵל שַׁדַּי(בראשית לה, יא)?

אני הוא שאמרתי לעולם ״די״.

אמר ריש לקיש:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים (כ״י מינכן 6, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134, כ״י גטינגן 3: הגדול), היה מרחיב והולך (כ״י מינכן 6, כ״י וטיקן 134: בכל העולם כולו),

עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ויבשו,

שנאמר: גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב(נחום א, ד).

אשת אחיו שלא היה בעולמו — היכא כתיבא?

אמר רב יהודה אמר רב:

אמר קרא: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו(דברים כה, ה) —

שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.

יַחְדָּו — מיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם.

רבה אמר:

אחין מן האב — יליף ״אחוה״ ״אחוה״ מבני יעקב:

מה להלן — מן האב ולא מן האם,

אף כאן — מן האב ולא מן האם.

ולילף ״אחוה״ ״אחוה״ מעריות!

דנין ״אחים״ מ״אחים״, ואין דנין ״אחים״ מ״אחיך״.

מאי נפקא מינה? הא תנא דבי רבי ישמעאל:

וְשָׁב הַכֹּהֵן(ויקרא יד, לט), וּבָא הַכֹּהֵן(ויקרא יד, מד) — זו היא שיבה, זו היא ביאה!

הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה,

אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה — מדדמי ליה ילפינן.

ולילף ״אחוה״ ״אחוה״ מלוט, דכתיב: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ(בראשית יג, ח)!

מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף, משום דמפני:

מדהוה ליה למכתב ״שנים עשר עבדיך בני אבינו״, וכתיב ״אחים״ — שמע מינה לאפנויי.

ואיצטריך למכתב ״אחים״, ואיצטריך למכתב ״יחדו״:

דאי כתב רחמנא ״אחים״ — הוה אמינא לילף ״אחוה״ ״אחוה״ מלוט;

וכי תימא לא מפני — לאיי אפנויי מפני, מדהוה ליה למכתב ״רעים״ וכתיב ״אחים״, שמע מינה לאפנויי;

כתב רחמנא ״יחדו״ — המיוחדים בנחלה.

ואי כתב רחמנא ״יחדו״ — הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא;

צריכא.

והא מהיכא תיתי? יבום בנחלה תלא רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם היא!

איצטריך; סלקא דעתך אמינא:

הואיל וחידוש הוא דקמשתרי ערוה גביה, אימא עד דמייחדי באבא ובאמא;

צריכא.

וכן שאר כל הנשים.(משנה יבמות ד, י)

בשלמא יבמה — כדאמרן; אלא שאר כל הנשים — אמאי?

אמר רב נחמן אמר שמואל:

משום דאמר קרא: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) —

להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.

מתיב רבא:

לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים —

הכא מאי להבחין איכא?

הכא נמי איכא להבחין, בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה.

רבא אמר:

גזירה, שמא ישא את אחותו מאביו,

וייבם אשת אחיו מאמו,

ויוציא את אמו לשוק,

ויפטור את יבמתו לשוק.

מתיב רב חנניה:

בכולן אני קורא בהן משום תקנת ערוה, וכאן משום תקנת ולד;

ואם איתא — כולהו משום תקנת ערוה!

האי משום תקנת ולד — דלא לפגע בהו ערוה.

ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה(בראשית יב, ג)?

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך —

רות המואביה ונעמה העמונית.

כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה — אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל;

כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית יח, יח) — אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

תנו רבנן:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו) —

מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל.

הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה —

לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר:

חייב מיתה,

שנאמר: וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם(במדבר ג, ד) —

הא היו להם בנים, לא מתו.

אחרים אומרים:

גורם לשכינה שתסתלק מישראל,

שנאמר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) —

בזמן שזרעך אחריך — שכינה שורה;

אין זרעך אחריך — על מי שורה? על העצים ועל האבנים?

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל.

גירשה — מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.

ואם הפילה — מונה משעה שהפילה.

תנו רבנן:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא ויתן כתובה,

שמא לא זכה להבנות ממנה.

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:

מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) —

ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.

לפיכך: חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים — אין עולין לו מן המנין.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק!

דכתיב: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כה, כ),

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

אמר ליה: יצחק עקור היה.

אי הכי, אברהם נמי עקור היה!

ההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא,

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.

אמר רבי יצחק:

יצחק אבינו עקור היה,

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —

״על אשתו״ לא נאמר, אלא ״לנוכח״ — מלמד ששניהם עקורים היו.

אי הכי, וַיֵּעָתֶר לוֹ — ״ויעתר להם״ מיבעי ליה!

לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.

אמר רבי יצחק:

מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

אמר רבי יצחק:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?

מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,

כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.

אמר רבי אמי:

אברהם ושרה טומטמין היו,

שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר(ישעיה נא, א)

חֻוצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻוקַּרְתֶּם,

וכתיב: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

שרה אמנו אילונית היתה,

שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —

אפילו בית ולד אין לה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

לא שנו אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן מרובות;

אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שתי שנים ומחצה, כנגד שלשה עיבורים.

רבה אמר רב נחמן:

שלש שנים, כנגד שלש פקידות,

דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה.

אמר רבה:

ליתנהו להני כללי:

מכדי מתניתין מאן תקין? רבי;

והא בימי דוד אימעוט שני, דכתיב: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)!

והאי ״שמא לא זכה להבנות הימנה״ — ודלמא איהי דלא זכיא!

איהי, כיון דלא מפקדא אפריה ורביה — לא מיענשה.

איני? והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני!

ואמר להו: אי זכאי — הוו לי מקמייתא!

התם דחוי קא מדחי להו לרבנן, דרבי אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא;

רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא.

אמר רב אחא בר יעקב:

שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא דקיימי בנפשאי:

הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).

אמר רבה בר יצחק אמר רב:

לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו,

שנאמר: בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וגו׳(יהושע ה, ב).

ודלמא הנך דלא מהול?

דכתיב: כִּי מֻולִים הָיוּ כׇּל הָעָם הַיֹּוצְאִים וְכׇל הָעָם הַיִּלֹּודִים וגו׳(יהושע ה, ה).

אם כן, מאי ״שוב״? אלא לאו — לפריעה.

ומאי ״שנית״?

לאקושי סוף מילה לתחלת מילה:

מה תחלת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבין בו;

דתנן: אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את [רוב] העטרה; ואין אוכל בתרומה(משנה שבת יט, ו).

אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב:

בשר החופה את רוב גובהה של עטרה.

ובמדבר מאי טעמא לא מהול?

איבעית אימא: משום חולשא דאורחא;

ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית,

דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית.

מאי טעמא?

איבעית אימא: משום דנזופים הוו;

ואי בעית אימא: דלא נבדור ענני כבוד.

אמר רב פפא:

הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא — לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה;

והאידנא דדשו בה רבים — שֹׁומֵר פְּתָאיִם יְיָ(תהלים קטז, ו).

תנו רבנן:

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ הִכָּה כׇל בְּכוֹר וגו׳(שמות יב, כט).

מאי תלמודא? הא קא משמע לן: דעת רצון מילתא היא.

אמר רב הונא:

דבר תורה — משוך אוכל בתרומה,

ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל.

מיתיבי: משוך צריך שימול! — מדרבנן.

ודקארי לה, מאי קארי לה? הא צריך קתני!

קטעי בסיפא (כ״י אוקספורד 367: דקתני סיפא):

רבי יהודה אומר:

לא ימול, מפני שסכנה היא לו.

אמרו לו:

והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא, והולידו בנים ובנות,

שנאמר: הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) — אפילו מאה פעמים;

ואומר: אֶת בְּרִיתִי הֵפַר(בראשית יז, יד) — לרבות את המשוך.

מאי ואומר?

וכי תימא: האי הִמּוֹל יִמּוֹל — לרבות ציצין המעכבים את המילה;

תא שמע: אֶת בְּרִיתִי הֵפַר — לרבות את המשוך.

הוא סבר: מדקא נסיב לה תלמודא קרא — דאורייתא היא;

ולא היא: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

מיתיבי:

טומטום אין אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין;

משוך ונולד כשהוא מהול — הרי אלו אוכלים;

אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואין אוכל בקדשים;

טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

קתני מיהת: משוך ונולד כשהוא מהול — הרי אלו אוכלין.

תיובתא דרב הונא! תיובתא.

אמר שמואל:

עשרה כהנים עומדים, ופירש אחד מהם ובעל — הולד שתוקי.

מאי שתוקי?

אילימא שמשתקים אותו מנכסי אביו — פשיטא, מי ידעינן אבוה מנו?

אלא שמשתקין אותו מדין כהונה.

מאי טעמא? אמר קרא: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו(במדבר כה, יג) —

בעינן זרעו מיוחס אחריו, וליכא.

מתקיף לה רב פפא:

אלא מעתה, גבי אברהם, דכתיב: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) — התם מאי קא מזהר ליה רחמנא?

הכי קאמר ליה: לא תנסב גויה ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה.

מיתיבי: ראשון ראוי להיות כהן גדול —

והא בעינן זרעו מיוחס אחריו, וליכא!

זרעו מיוחס אחריו — דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא;

וכי גזור רבנן — בזנות, בנשואין לא גזור רבנן.

ובזנות מי גזור רבנן?

והתנן: מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה(משנה יבמות יא, ו) —

מאי אחר בעלה?

אילימא אחר מיתת בעלה — אימא סיפא: הוא אונן עליהם, והם אוננים עליו;

בשלמא הוא אונן עליהם — משכחת לה בנשואין דשני וליקוט עצמות דקמא;

אלא הם אוננים עליו — היכי משכחת לה? קמא הא מית ליה!

ואלא בגרושה, ומאי אחר בעלה? אחר גט בעלה —

אימא סיפא: הוא אין מטמא להם, והם אינן מטמאין לו;

בשלמא הן אין מטמאין לו — לחומרא, דכל חד וחד דלמא לאו בריה הוא;

אלא הוא אין מטמא להם — אמאי?

בשלמא לשני לא ליטמי ליה; אלא לראשון ליטמי ליה ממה נפשך:

אי בריה הוא — שפיר קא מטמא ליה;

ואי בר בתרא הוא — שפיר קא מטמא ליה, דחלל הוא!

אלא לאו בזנות, ומאי אחר בעלה? אחר בועלה;

וקתני סיפא: עולה במשמר של זה ושל זה (כ״י מינכן 141, כ״י אוקספורד 367: ואינו חולק) — ותיובתא דשמואל!

אמר רב שמעיא:

בממאנת.

ממאנת מי קא ילדה?

והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן:

שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה.

קטנה — שמא תתעבר ותמות;

מעוברת — שמא תעשה עוברה סנדל;

מניקה — שמא תגמול את בנה וימות.

ואיזו היא קטנה? מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד;

פחות מיכן או יתר על כן — משמשת כדרכה והולכת — דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו,

שנאמר: שֹׁומֵר פְּתָאיִם יְיָ(תהלים קטז, ו)!

משכחת לה בקידושי טעות, וכדרב יהודה אמר שמואל;

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל (כ״י מינכן 95: ר׳ שמעון):

וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה(במדבר ה, יג) — אסורה; הא נתפשה — מותרת.

ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה מותרת. ואי זו? זו שקדושיה קידושי טעות,

שאפילו בנה מורכב לה על כתפה — ממאנת והולכת לה.

תנו רבנן:

בברכותיה של ארץ ישראל — בית סאה עושה חמשת ריבוא (כ״י מינכן 95: עשרת ריבו) כורין;

בישיבתה של צוען — בית סאה עושה שבעים כורין.

דתניא, אמר רבי מאיר:

אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין.

ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, דהוו מרבו בה מלכים,

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 113, כ״י פירקוביץ 187: ומלאכיו חנם יגיעו);

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי;

ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען,

דכתיב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹועַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).

מאי נבנתה?

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול?

שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו)!

אלא, שמבונה על אחת משבעה בצוען.

והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאה.

והני מילי שלא בברכותיה, אבל בברכותיה — כתיב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).

קונם שאני נהנה לערלים — מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם;

שאני נהנה למולים — אסור בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם;

שאין הערלה קרויה אלא לשם אומות העולם,

שנאמר: כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב(ירמיה ט, כה);

ואומר: וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה(שמואל א יז, לו);

ואומר: פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹוזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים(שמואל ב א, כ).

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

מאוסה היא הערלה, שנתגנו בה רשעים,

שנאמר: כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים.

רבי ישמעאל אומר:

גדולה מילה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות.

רבי יוסי (כ״י מינכן 95: ר׳ יוסי הגלילי) אומר:

גדולה מילה, שדוחה את השבת חמורה.

רבי יהושע בן קרחה אומר:

גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה.

רבי נחמיה אומר:

גדולה מילה, שדוחה את הנגעים.

רבי (כ״י וטיקן 110–111: ר׳ מאיר) אומר:

גדולה מילה, שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל,

שנאמר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

דבר אחר:

גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר:

גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה,

שנאמר: וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ(שמות ד, כד).

אמר רבי (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: אמ׳ ר׳ יוסי):

חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה! אלא כך אמר:

אמול ואצא — סכנה היא,

שנאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּואֲבִים וגו׳(בראשית לד, כה);

אמול ואשהא שלשה ימים — הקדוש ברוך הוא אמר לי: לֵךְ שֻׁוב מִצְרָיִם(שמות ד, יט)!

אלא מפני מה נענש משה?

מפני שנתעסק במלון תחלה,

שנאמר: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

לא למשה רבינו בקש שטן להרוג, אלא לאותו תינוק,

שנאמר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי(שמות ד, כה).

צא וראה: מי קרוי חתן (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: משה או התינוק)? הוי אומר: זה התינוק.

דרש רבי יהודה בר ביזנא:

בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה, באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו.

מיד: וַתִּקַּח צִפֹּורָה צֹור וַתִּכְרֹות אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ;

מיד: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ(שמות ד, כו).

באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן,

שנאמר: הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹוב חֵמָה(תהלים לז, ח).

ויש אומרים: לחימה הרגו,

שנאמר: חֵמָה אֵין לִי(ישעיה כז, ד).

והכתיב: כִּי יָגֹורְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה(דברים ט, יט)!

תרי חימה הוו.

ואיבעית אימא: גונדא דחימה.

תניא, רבי (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: ר׳ מאיר) אומר:

גדולה מילה, שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם מילה,

שנאמר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים,

וכתיב: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ(בראשית יז, ב).

דבר אחר:

גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות שבתורה,

שנאמר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳(שמות לד, כז).

דבר אחר:

גדולה מילה, שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳.

ופליגא דרבי אליעזר; דאמר רבי אליעזר:

גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וגו׳.

אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים — אחזתו רעדה.

אמר: שמא יש בי דבר מגונה!

כיון שאמר לו: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ — נתקררה דעתו.

וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה(בראשית טו, ה) —

אמר לפניו: רבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי — (ואין לי אלא בן אחד)!

אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך — אין מזל לישראל.

אמר רבי יצחק:

כל המתמים עצמו — הקדוש ברוך הוא מתמים עמו,

שנאמר: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם(תהלים יח, כו).

אמר רבי הושעיא:

כל המתמים עצמו — שעה עומדת לו,

שנאמר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים,

וכתיב: וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם(בראשית יז, ד).

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:

מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?

מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים,

שנאמר: וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ(בראשית יד, יד).

ושמואל (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: שמואל בר נחמני) אמר:

מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

ורבי יוחנן אמר:

שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה,

שנאמר: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻושׁ קַח לָךְ(בראשית יד, כא).

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ —

רב אמר: שהוריקן בתורה.

ושמואל אמר: שהוריקן בזהב.

שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת —

אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם.

איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי.

ואמר רבי אמי בר אבא:

בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) — חושבניה מאה ושבעין ותרין.

ואמר רמי בר אבא:

השטן — בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה.

ואמר רמי בר אבא:

כתיב אַבְרָם(בראשית יז, ה), וכתיב אַבְרָהָם!

בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים,

ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים.

אלו הן:

שתי עינים,

ושתי אזנים,

וראש הגוייה.

ואמר רמי בר אבא:

מאי דכתיב: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וגו׳(קהלת ט, יד)?

עִיר קְטַנָּה — זה הגוף;

וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — אלו אברים;

וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹותָהּ — זה יצר הרע;

וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וחרמים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: גדולים) — אלו עונות;

וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם(קהלת ט, טו) — זה יצר טוב;

וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ — זו תשובה ומעשים טובים;

וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא — דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב.

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים(קהלת ז, יט):

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם — זו תשובה ומעשים טובים;

מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים —

שתי עינים,

ושתי אזנים,

ושתי ידים,

ושתי רגלים,

וראש הגוייה,

ופה.

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל:

ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: ממלכי צדק),

שנאמר: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יח).

כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם,

שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט), וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, כ).

אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו (כ״י מינכן 95: רבו)?

מיד נתנה לאברהם,

שנאמר: נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹויְבֶיךָ הֲדֹום לְרַגְלֶיךָ(תהלים קי, א),

ובתריה כתיב: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד) — על דיבורו של מלכי צדק.

והיינו דכתיב: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן —

הוא כהן, ואין זרעו כהן.

ומאי וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד(משלי ו, כו)?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

כל אדם שיש בו גסות הרוח — לבסוף נכשל באשת איש,

שנאמר: וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד.

אמר רבא:

האי נפש יקרה? נפש גבוהה מיבעי ליה!

ועוד: היא תצוד? מיבעי ליה!

אלא אמר רבא:

כל הבא על אשת איש,

אפילו למד תורה, דכתיב בה: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים(משלי ג, טו) — מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים —

היא תצודנו לדינה של גיהנם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

כל אדם שיש בו גסות הרוח — כאילו עובד עבודה זרה;

כתיב הכא: תּוֹעֲבַת יְיָ כׇּל גְּבַהּ לֵב(משלי טז, ה),

וכתיב התם: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ(דברים ז, כו).

ורבי יוחנן דידיה אמר:

כאילו כפר בעיקר,

שנאמר: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים ח, יד).

רבי חמא בר חנינא אמר:

כאילו בא על כל העריות;

כתיב הכא: תּוֹעֲבַת יְיָ כׇּל גְּבַהּ לֵב,

וכתיב התם: כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵל וגו׳(ויקרא יח, כז).

עולא אמר:

כאילו בנה במה,

שנאמר: חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא(ישעיה ב, כב) —

אל תיקרי במה, אלא במה.

מאי יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה?

אמר רב:

כל הבא על אשת איש (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: אדם שיש בו גסות הרוח),

אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, דכתיב ביה: הֲרִימֹותִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, כב) —

לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא להו לדבי רבי שילא: האי יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה? ידי מיבעי ליה!

אלא אמרי דבי רבי שילא:

אפילו קיבל תורה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111: מהר סיני) כמשה רבינו, דכתיב ביה: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) —

לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא ליה לרבי יוחנן: האי יד ליד? יד מיד מיבעיא ליה!

אלא אמר רבי יוחנן:

אפילו עושה צדקה בסתר, דכתיב: מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וגו׳(משלי כא, יד) —

לא ינקה מדינה של גיהנם.