משה ידבר והאלהים יעננו בקול

פרשיות יתרו ומשפטים סובבים על נקודת מתן תורה. ברצוני להאיר חוט השזור לאורך הפרשיות האלה, והוא שאין סיפור מתן תורה מתחולל כהנחתה של חוקים מלמעלה על ידי האלוהים, אלא הוא מתקיים בתוך דיאלוג בין משה, זקני העם, העם, ואלוהים. ואשר מציאות הנחלת התורה בעולם נבנית כפי בקשת העם, הנביא, הזקן, והיענותם אל בקשות האלוהים, והיענות אלוהים לפי צרכיהם ובקשתם. אפשר לראות את זה בכל נקודה בתוך הפרשיות הללו, ולראות דקויות שונות של בקשה ועניה, ואעבור מעט לפי מה שראיתי בפרשה השבת.

סיפור יתרו מופיע לפני מתן תורה, ויש בה צדדים רבים, אך המפתיע שבהם לגבי שיטת ההנחתה, הוא אשר הסידור העיקרי של הנהגת עם מול משפטים וחוקים לא התחיל כהנחתה "וידבר אלהים אל משה", ואף לא הגיע ממשה עצמו, אלא מיתרו שבא מרחוק וראה את הצורך בכך. וכך סיים יתרו את הצעתו "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכולת עמוד", וכמה פירושים נאמרו בפירוש וצוך אלהים, ורש"י מפרש המלך בגבורה, אם יצוך לעשות בכך תוכל לעמוד. הרי מצוותו ממש של גבורה התחילה בהצעתו של יתרו, ואף אמר שאחרי זה יצוונו אלהים לעשות כעצתו. ובפעולת משה נאמר וישמע משה לקול חותנו ולא סופר אם נמלך בציווי האל, אבל מובן מאליו שאם קיים הרי נתקיים בכך מצווה. ואף בספר דברים נצטוו ישראל בפירוש על כך "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

ונראה, שסיפור יתרו שנראית מנותקת כאן מפרשת החודש השלישי, יש לשייכה למהלך שבפרשת משפטים, שכן מתחילה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שהוא הנושא שדיבר בה יתרו, שהוא מתייחס לתורה שבפירוש נובעת מלמטה, "כי יהיה להם דבר בא אלי, והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו", משא"כ עשרת הדברים יש להם יותר צביון של עשרה כללים קבועים מלמעלה. וכן הוא מתאים להמשך הפרשה שבו מתייעץ משה עם זקני ישראל אם ישמעו בדברי ה', וכורת איתם ברית, ומקריבים עולות וזבחים, ואוכלים לפני האלהים, שכל אלו הדברים מופיעים בפרשת יתרו ואינם מופיעים בפרשת החודש השלישי. ואפשר שפרשת יתרו הוא פרט של קבלת המשפטים והברית שבין יתרו לאלהים, ופרשת ואלה המשפטים והמשכו פרשת ואל משה אמר הוא כלל שבו מופיע אותו סדר ביחס לכלל העם.

ואמנם, אותו סדר שאנו מוצאים בפרשת יתרו אנו מוצאים בפרשת החודש השלישי, אשר כל הסיפור הסובב את עשרת הדברות הוא סיפור של דיאלוג בין האלהים לעם דרכו של משה, וכמעט עיקרו סובב סביב הרחקת העם עצמו ממגע אל האלהים ושימת הגבלות דרכם יעבור דבר האלהים אל העם, ובסיומו בקשת העם שלא ידבר עמהם עוד אלהים אלא משה. ואפשר לומר שזהו מקבילו הפנימי של פרשת יתרו. כי יתרו עומד אחרי משה ומדבר על חיצוניות הנהגת העם במשפט וסדר, ואומר למשה נבל תבול לא תוכל לבדך להנהיג את כל העם. ומעמיד בין משה לעם שורה של שרים שיפיצו את הסדר כל אחד במקומו ומדרגתו. ובפרשת התורה עומדים אנו לפני משה בינו לבין האלהים. ובו מופיע האלהים בעצמו ורוצה לדבר על העם והם עונים אותו רעיון לא נוכל לדבר עם אלהים כי נמות, ושמים את משה בינם לבין האלהים. ופה נגבלת הופעת האלהות בעצמו על משה דרך הגבלת ההר והרחקת העם מדיבור ישיר אל האלהים, והופעת התורה דרך פיו של משה.

והיה מקום לבעל דין לשאול, וכי מאחר שידוע שאין בכח בשר ודם לעמוד בדברו של האל, לשם מה הוצרך כל הסדר הזה כשקלא וטריא, הוה אמינא ומסקנה, והרי אלהים יודע הכל וגם עתידות, והיה לו לדבר מלכתחילה דרכו של משה. אבל זה שאלה למי שאינו מכיר דרכו של האלהים בכלל. כי אין האל מופיע על בני אדם בהנחתה מלמעלה כלל. וגם עצם זה שיש יראתו על פניכם כלומר רתיעה וריחוק הוא מושג רק על ידי משא ומתן ישיר של האנושות מול האלוהות. ואם יאמר לך אדם כבר למדנו בהר סיני אף אתה אמור לו היום הזה באו מדבר סיני שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. ואין תורת כל יום ויום מושגת ואין גבולותיה נקבעים אלא על ידי רצוא ושוב, שבו משה עולה אל האלהים, ואלוהים יורד בעצמו על הר סיני, ושוב יבקש האדם אל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

[אמרו חכמים אשר הוה אמינא שבמשא ומתן של תורה גם הוא תורה ויש ללמוד בה, ויש לומר אשר ההוה אמינא השורשית ביותר בתורה הוא ידבר עמנו אלהים, ורז"ל בעצמם העירוני אל הנקודה הזו באמרם על הפסוק בדברים מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, שמשה הוכיח אותם שהם כפויי טובה, היה להם לומר תן אתה, ולמה הם דוחים את בקשת האלהים לדבר עמם, וכבר אמר צדיק אחד שאינו מבין מה שאמרו ישראל פן נמות, הלוואי נמות.

ויש ימים או נפשות אשר עולים ממקום ההוה אמינא של התורה, שהוא ההוה אמינא של ידבר עמנו אלהים, מי יתן והיה לבבם זה, מי יתן כל עם הויה נביאים, ומשם יש תורה חדשה שפורצת את ההגבלות, כלומר את הכרחי ההר עצמו שהוא כפית ההר כגיגית, כי אחרי שנתהוו תנאי ההרחקה וההגבלה הרי שוב נראה התורה כהנחתה מלמעלה והכרח, מודעה רבה לאורייתא, אבל בימי הפורים אשר מסרו נפשם אל התורה "ויעבור מרדכי", "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", דחקו ונכנסו לפנים מהגבלה, ולכן מאירים בו כל נשמות ההוה אמינא של הרצוא, אחר שהציץ ונפגע, ושאול שעלתה לו באחת, ואימא שיתסר ואימא שיבסר, כי למה שיהיו הגבלות ולא יעבור כתיב, אדרבה ויעבור מרדכי]

והנה מתוך המשא ומתן הזה נובעת התורה, ונובע אשר משה הוא שנבחר מתוך המשא ומתן הזה להיות לעם מול האלהים, פעם אחת בפנימיות התורה בפרשת החודש השלישי, ופעם שניה בחיצוניות התורה בפרשת יתרו. ונתייפה כוח משה לדבר בשם האלהים, אשר הוא סוד הנבואה שאמרו בו שכינה מדברת מתוך גרונו. וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ואין מי שעומד על עומק פסוק זה. כי כל התורה כולה יצאה מפיו של משה, והוא הפה של הקב"ה. ונאמר על משה פה אל פה אדבר בו ולא נאמר פה אל אוזן אדבר בו. כי לא דיבר פיו של אלהים לאזניו של משה אלא פיו של משה דיבר עבור פיו של אלהים. ובתוך פיו של משה נתלבש קולו של אלהים שהוא בחינת ענייה לדיבורו של משה. ויש בענייה זו שתי משמעוית של הרמת קול, כמו מתורגמן, אשר אמרו רז"ל שאלהים נעשה מתורגמן למשה, כלומר משה דיבר את דברו כפי שהוא ראה אותם בלחש, ואלהים הרים את קולו בקול אלהים שישמעו כל העם. ויש בו גם משמעות של עניה לשאלה, כי דיבורו של משה הוא תפלתו או בקשתו אל התורה, הוא הפה, והאלהים הוא הקול העונה בו.

והבן אומרו שאלהים יעננו בקול כמתורגמן, כי זה סוד התורה שבעל פה. כמו פעולת המתורגמן שמתרגם את התורה הכתובה לשפת השומעים, כך פעולת האלהים הוא פעולת התושבע"פ המתרגמת את התורה למציאות עולם ונפש השומעים. כי משה היה תורה שבכתב והוא כמו תורה כתובה, וכל עיקר בקשת יתרו היה שכבר בזמנו של משה לא היה אפשר לקבל הארת אלוהות מתוך התורה כפי שהיא כתובה אלא בתיווך השרים, וצוך אלהים. כי למעלה מדיבור משה וקול אלהים יש את המחשבה עצמה, והוא מסתורין ייחוד קבו"ה ע"י טמיר ונעלם, ואותו מחשבה נעלמת היא לבדה הא"ס, ובלעדיה נבל תבל גם אתה גם העם הזה, כי יהיו כולם כמו תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והמחשבה הזו הוא כוח התושבע"פ אשר בלב כל ישראל וכל חכם במקומו וזמנו, אשר מקשרת תורה בא"ס, ומפרשת ומביאה את התורה כפי קולו של כל אחד ואחד.

בילא"ו.

דבר קטן ודבר גדול

וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם.

דבר קטן הויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה מרכבה. (סוכה כח, א)

הענין מבואר במכתבי בעל התניא אודות החסידות, שיש דברים אשר עדיף להם רב מקומי גם אם אינו הכי גדול, כמו פסיקת הלכות, יותר חשוב שיהיה זמין ומכיר את המציאות המקומית מאשר שיהיה הגאון הגדול ביותר. אבל דברים הנוגעים בנפש, שיטת החסידים שעדיף להתחבר לצדיק הכי גדול, גם אם בזה מפסידים את הקירבה ואת הזמינות, כי עדיין במאזן הכולל מרוויחים יותר מזה שיש לו את הראיה הכי עליונה גם אם לפרט חייך אינו קרוב כ"כ.

צריך להבין למה זה כך, כי עדיין ביד המתנגד לטעון שעדיף לקבל רב מקומי שמכיר אותך בפשטות לתת לך מוסר והדרכה, ומה לך אצל הצדיק העולמי שמכיר את האלהים אבל אינו מכיר אותך. אלא שהאומר כך אינו מכיר את יקרת הנפש ועבודתה, ואינו מכיר בהתעלות שהוא קפיצת עולם ולא שיפור זעיר מקומי. כי מי שמכיר את נפשו ורב עוצמתה יודע שראיית אלהים ממש במדרגה הכי מוחלטת הוא הדבר היחיד שיכול לרפאותה, כולי האי ואולי. וכל מיני דיבורים יפים וקטנים של אנשים הקרובים אל דרגתך אינם נוגעים אליה כלל.

הוא אינו משלה את עצמו שהוא אצל אותם הדברים הגבוהים, אבל הוא יודע שדבר גדול אחד עושה שינוי איכותי מהפכני בנפש יותר מאלף שנה של דברים קטנים. ולכן הוא רגיל לחפש את הרב הכי גדול ואת הספר הכי עמוק ואת הדבר הכי גדול ואמיתי. ולא כמו אלה האומרים מה אני צריך שהרבי שלי יהיה הכי גדול די לי שהוא גדול ממני. כי אין כאן תחרות מי גדול יותר ובאמת לא צריך שהרבי יהיה גדול כלל. אבל צריך שיהיה לו נגיעה אל המוחלט, שהוא משהו אחר לגמרי.

ובוודאי יש מעלה בהתחברות אל אנשים הקרובם אליך במקום ובדרגה, אבל זה נקרא אצל החסידים התחברות עם חברים ולא עם רב. וזו בוודאי נקודה חשובה ונצרכת ולפעמים מחברי לומדים יותר מרבותי, אבל רבי במובן הזה הוא רק מי שיש לו ידיעה מוחלטת ויודע להכניס את השומע לרובד שונה במוחלט ממה שהוא רגיל בו.

פרשת יתרו תשע"ו

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. ואמרו חז"ל חמשה דברות ראשונות אמרו לכבוד עצמו הוא דורש משאמר כבד את אביך חזרו והודו על הדיברות הראשונות.

נבאר פשטות הדברים על פי הפנימיות. בשני מצוות נאמר למאן יאריכון ימיך שילוח הקן וכיבוד אב ואם. שיש ימי עולם שהם שבעת ימי הבנין, ויש ימים ארוכים ימים יותר גבוהים דהיינו מבינה ולמעלה, והם נקראים עולם הבא ימים ארוכים. וממילא מובן בפשטות שכיבוד אב ואם היינו שצריך לכבד אותם מדרגות גופא שהם ימי קדם למען יאריכון ימיך, ואין זה שכר חיצוני אלא מעצם הגדרת המצווה, שהמכבד את אבא ואימא ממילא מגיע לימים ארוכים (ראה אוה"ח כאן במה שהגדיר שאין זה שכר אלא מסגולת המצווה). וכן הגדרת שילוח הקן לכבד את האם וממילא יאריך ימים בימיה.

והסברת הדברים בחיים, שיש את צורת החיים של הימים הרגילים ימי בראשית, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, שהוא המצווה שקודמת לכבד את אביך. ויש את המושגים היותר מופשטים של החיים שאינם באים ברגילות מעגלי שבעת הימים, ולא מספיק להם גם זכירת השבת, אלא צריך כיבוד מיוחד לכבד את אותם עדיניות ואותם מדרגות נעלות שאין להם מילים לגמרי בתוך שבעת הימים, ולכן אמרו שכיבוד אב ואם מצווה חמורה ביותר ואין מי שמצליח לקיימה בשלימות, כי לכבד את הימים העליונים בתוך שבעת הימים אין זה דבר פשוט כלל.

והנה לפי זה היה צריך להיות שכיבוד אב ואם דוחה שבת, שהלא ימים עליונים גבוהים על ימי השבת, והלא איפכא אמרו שאם אמר לו אביך חלל את השבת אל יקיים. ואותו קושי יש לנו בההוכחה שאינו דורש לכבוד עצמו. אך יש להעמיק שאין זה אלא דווקא כי כולכם חייבים בכבודי. היינו העדפת השבת על האב אינו מצד מעלת האב אלא מצד מעלת מי שעוד נעלה יותר מהאב שהוא כבוד המקום, היינו כבוד הכתר שגבוה מאבא ואימא, וזה הכתר יש לו ימים ארוכים עוד יותר מימי האב ואם והוא עתיק יותר מהם, וגם כאשר ביטויו בתוך הבן שנראה מורד באביו, אין זה מורד באביו אלא מכבד את עומק אביו דהיינו אבי אביו.

וזה יש להבין בפשטות אריכות הימים של כיבוד אב ואם. שאינו אריכות המשתרע אל העתיד אלא אריכות המשתרע אל העבר. כי מי שחייו מתחילים מן ההווה ומן החומר הנוכחי, ממילא גם יחיה מאה שנה יהיו ימיו קצרים כמאה שנה. אך מי שמתחיל את חייו לפני חייו, כי מתחשב ברעיונות ובגדלות שאינו מתחיל בלידתו אלא קיימים כימי אביו ואמו ואביהם, הרי ימיו מתחילים לפני ימי בראשית, ומעשיו במשך חייו מצטרפים לאותם שרשרות של ימים, ממילא מאריך ימים למפרע.

וממילא מובן עומק חזרו והודו על דיברות ראשונות, כי אין זה הוכחה חיצונית שאינו דורש רק לכבוד עצמו, אלא בזה שגילה כיבוד אב ואם מברר כי כבוד המקום אינו אלא עומק נוסף לפנים מעומק מימים שבתוך הימים, ואין זה מה שעומד בסתירה אל חיי הדורות, אלא מבטא את עומק הימים שיש דרגות בכיבוד וכל אחד צריך לכבד את העדין ממנו ששת ימים מכבדים את השבת והבן מכבד את אביו ואביו מכבד את המקום, הכל עולם אחד וסדר אחד.

פרשת יתרו תשע"ה

כינו את החכמים רופאי הנפשות. הדימוי הזה חשוב מאד ברבדים שונים. אפילו כאשר פונים לחכמים בענין של ממון, הוא נדמה אל ההולך לרופא לרפא חסרון שלו, כך תלו בגמרא את הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, באמירה מי שיש לו כאב הוא שהולך לרופא. החכמה אינה באה אלא למי שיש לו את הכאב הדורש את רפואתה.

כאשר באים לתת תורה ללמד חכמה, אין התורה הזו יכולה לבוא כבעלת הטענה הראשונה, אלא כרפואה על הכאב הקיים. המוציא מחבירו אינו התורה אלא האדם הבא אליה ודורש ממנה את ריפוי הכאב שלו. התורה לא ניתנה אלא ליוצאי מצרים לאלה שיודעים את הכאב המחפשים לו מזור בחכמת התורה.

גם סידור בתי דינים בסדר נכון לחברה מתוקנת אינו נולד מתוך הנחתה מלמעלה אלא כתשובה לפתור בעיה קיימת. מתוך הכרת משה את חולשתו ומוגבלות כוחו שאינו יכול לשרת את כולם כל הזמן. ועל זה הדרך כל מידה טובה כל לימוד טוב אינו בא אלא מתוך החסרון הדורש אותו. לשבעים הבריאים בנפשם אין לתורה מה להגיד.

מה שמועה שמע יתרו ובא איזה כאב הניע אותו לחפש משהו חדש אם הוא הגיע למשהו חדש סימן שהיה לו כאב, ומתוך אותו כאב הלך לחפש אצל רופאי הנפשות תורה. כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים.

פרשת יתרו תשע"ד

הדגל מחנה אפרים אומר (בשם הזוהר) כי במעמד הר סיני העם, רובם, הסתכלו על הקולות ועל הלפידים, הם התרשמו מהדרמה. ככתוב וירא העם וגו'- ועדיין – ויעמדו מרחוק. מעטים היו ששמעו אנכי ה' אלקיך. שהפנימו את המסר. והבינו שהכל זה תפאורה מסביב. עבור השאר זה נשאר שואו יפה. יש שמביטים על קולות ועל לפידים, על הוכחות של שש מאות אלף ועל דרמות של מסורת הדורות. על סמכותיות של מערכת חוקים מפורטת ודקדקנית ועל סיפורים של אותות ומופתים. ויש יחיד ביחידים ששומע את קול אלוהים. קול עדין דק ופנימי, גואלת, מלווה, מבטיחה.

  אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה, לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וגו' שלא ישמעו מפי הקב"ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדיבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועל ידי זה וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ברוך הוא וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו.

(פרשת יתרו ד"ה או)

ואם היו ישראל מדבקים עצמם בדיבור אנכי ולא יהיה לך ממש והיו שם כולם באותו מקום ושם אי אפשר להיות ביטול ח"ו כי הוא חי וקיים ודבריו חיים וקיימים כמו שנתבאר לעיל אך רבים מהם השגיחו על הקולות ועל הלפידים והם סוד המלאכים ויש שם בחינת יצר הטוב ויצר הרע והצדיקים והנשמות שדבקו עצמם ממש בסוד אנכי כנ"ל הם חיים וקיימים.

 (פרשת יתרו ד"ה ויש)


עוד לפני מתן תורה הוצרך משה לשפוט. העם, להנהיגם, ולסדר הנהגתם בעצת יתרו. כי הנהגת העם הוא צורך עוד לפני התורה, וגם לימוד תורה הרבה לא בהכרח מכשרת את האדם לזה, הנהגה אינה משהו שתלויה בספר חוקים, הוא הודיע. את חוקי האלוהים ואת תורותיו עוד לפני שניתנה תורה.