חמשה עשר באב : זאת אות הברית

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'.

משמעות הדברים ששמחת ט"ו באב קשור לנחמה מט' באב שהיה לפניו. וכיצד הוא הנחמה. יש לנו לחזור אל החורבן הראשון.

היה היה פעם ברא השם ארץ ואדם עליה, לקח את האדם ברכו בפריה ורביה והבטיחו שליטה על כל היקום. שוב יום אחד ראה ה' את מעשי האדם והנה הם רעים, התנחם ה' על כל הבריאה ואמר נחמתי כי עשיתי. הביא מבול וימח את כל היקום. כאשר זה הסתיים התנחם השם שוב על אשר עשה, נזכר שנשאר עוד נח צף בתיבתו אשר מצא אצלו חן פעם הלך והוציאו מן התיבה, ואמר לנח הנה הארץ לפניך צא פרה ורבה.

שאלת נח התבקשה מאליה, רבונו של עולם מה נעשה עם ברכותיך והבטחותיך, והלא גם לאדם הראשון ברכת והבטחת, ושוב ניחמת ומחית את כל זרעו. ומי יערב לנו שלא תתנחם שוב. למה לי לטרוח לעבוד את האדמה ולפרות ולרבות ולטרוח בצער גידול בנים, הלא ידוע לפניך כי יצר לב האדם רע ועתיד הוא לחטוא לפניו, וכל פעם תלך ותביא מבול, לא כדאי, נעזוב את כל הענין.

(והלא כיצד שואלים שאלות כאלה מאת הקב"ה? אלא דרך נקבע לאדם בראשית הבריאה לדבר אל אלוהיו, והוא נקרא קרבן. קרבנות שהקריב נח לא קרבנות סתם היו אבל היו דרך שלו לשאול את השאלה הגדולה הזאת. לקח מכל בהמה וכל עוף שהציל במבול והטיחם כלפי מעלה בעשן הקרבן ואמר על מה זאת.)

ענה לו ה' אל תדאג נח, הבנתי את טענתך, יודע אני כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הפעם האחרונה שאחריב את כל העולם עבור חטאי האדם. לא אוסיף עוד לעשות את זה. אמר נח ומי עד לי על כך. אמר לו ה' הנה אנכי כורת איתך ואת זרעך ברית. ולחותם הברית אקח לי את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית שתהיה גלויה לכל העולם, ובהראות הקשת בענן איזכר בבריתי ותזכרו אותה.

(ומהו ברית? כבר העמדנו כמה פעמים. הוא הבטחה שנותן האהוב לאהובתו שיאהב אותה גם כאשר כבר אינו אוהב אותה. כמו ברית הנישואין. כאשר יש אהבה אין צורך בברית. הברית אומר אני מבטיח לאהוב אותך גם כאשר כבר לא אאהב אותך. כך הברית שבין ה' לעולמו אומר שגם כאשר כל בני האדם יהיו רשעים, עדיין הוא יאהב את עולמו.)

מיד קם נח בשמחה וכבר לא התייאש מלבנות עולם חדש, דבר ראשון נטע כרם, סטחט ענבים ועשה מהם יין, כמו לברך לחיים לחיי העולם החדש שלו. יין משמח לב אלהים ואנשים. משמח אנשים מן העצבון שנגזר עליהם בחטא אדם, ומשמח אלהים בהיותו סמל ודוגמה אל הברית שבין אלהים לבין העולם, עוד מוציאה הארץ פירות משמחים, עוד שמח אלהים בעולמו.

(אמנם באותו יין היה מה שהיה, עם כל זה לא נאסרה שתיית היין ממכשול נח, שהיתה התחלתו בכוונה טובה).

***

כך כאשר חרב בית המקדש כמו החריב ה' שוב את כל עולמו, אמר ניחמתי כי עשיתי, על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום הווסדה. טעיתי ולא היה שווה לי כל הסיפור של לקיחת עם ושכינתי בתוכם. נגמר הענין.

הלכו בני ישראל בגולה, אמרו זהו לא נישא נשים ולא נשתה יין. וכי מה שווה העולם אם כבר אין בה רצון. אמר להם רבי יהושע ומה, ייחרב כל העולם זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הלכו לפני יחזקאל אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. אמר להם יחזקאל ומה תעשו, ההפסיק אלהים להיות מלך העולם.

נזכרו באות הברית שהראה השם לנח, בכך שבכל זאת העולם קיים ועוד לא נחרב, אמרו אפשר בטלה בית המקדש אבל לא בטלה ברכת נח, ואם תאמר ניבטל מפריה ורביה, הלא עדיין יצר פריה ורביה קיים, משמע אות הברית קיים, משמע עוד שמח הקב"ה בעולמו, משמע גם לנו יש לשמוח, משמע גם לנו יש לעשות לחיים.

הלכו וקיבצו את כל בנות ישראל בט"ו באב. ולהיכן קיבצום, לאותם כרמים שנטע נח, אמרו מי שאין לו אשה שייפנה לשם, שעוד לא פסקה הארץ מלפרות ולרבות, עוד אות הברית קיים, עוד שמחת ה' במעשיו קיים, שתו לחיים על בריאת העולם וברכת האדם.

חמשה עשר באב – התחלת דברים.

הגמרא בתענית ובבא בתרא מביאה ששה טעמים שונים לחג היום הזה. על כך אמר מו"ר, שאם נותנים כל כך הרבה טעמים לדבר אחד, סימן שאף אחד מהם אינו הטעם האמתי. אלא יש כאן סוד.

והענין כי שאלת הגמרא היתה 'בשלמא יום הכיפורים שיש בה סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות שניות'. אם כן חיפשה משהו מקביל ללוחות שניות והסליחה שנעשה ביוה"כ, שהוא גם סיפור שמתחיל בדור המדבר ונמשך בציון הסליחה ולוחות שניות שבו ליו"ט, שבכל שנה אנו עושים בו סליחה ותורה. אבל ט"ו באב מאי היא.

התחילו (לפי סדר הזמנים) גם מן סיפור דור המדבר. ואמרו תחילה יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. והנה תמיד נקטנו פה שהחגיגה הוא על הפסקת המיתה, והגמרא מביאה את הפסוק הזה לדרש שאז כלו מלמות. אבל על זה כבר הקשו איזה מין חגיגה הוא זאת שכולם מתו כבר. וכעת מצאתי בפירוש רשר"ה שעיקר השמחה הוא באמת על החלק השני, והוא חזרת הדיבור אל משה. שדבר זה שמחה וודאי שהוא עיקר שמחת העולם כאשר נתוועדו בורא ונברא בדבור פנים אל פנים, שזהו שמחת מתן תורה וודאי כמו שאמרו על יום הכיפורים וכסיום המשנה יום חתונתו ויום שמחת ליבו. ואם כן בכאן הוא שורש השמחה הזו, שהוא חזרת הדיבור אל משה.

והנה חזרה זו הוא סוד משנה תורה שניתנה כמו לוחות שניות לדור המדבר, שחזר שנית הדיבור באופן חדש ובאופן אחר מכל אשר היה לפניו. והוא חידוש דור הבנים על דור האבות שתורה אשר ניתנה להם ניתנה ולבנים ניתנה תורה חדשה אחרי הסליחה בסוד לוחות שניות ובסוד חזרת הדבור אל משה. ומכאן אנו מבינים את הטעם השני לפי הסדר הכרונולוגי שהוא יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. כלומר עיקר השמחה הוא על התורה שנתחדשה בו שאיסור זה של העברת נחלה לא נאמר לנצח כפי ההשערה שהתורה כולה תמידית, אבל לא נאמרה אלא לדור הזה ומיד כאשר כלה אותו הדור ממילא נתהווה תורה חדשה שבו מותרים, וזהו ממש אותו סיפור של גמר דור אחד שממילא בכך שהוא מת חוזר הדיבור אל דור הבנים באופן אחר ומחודש.

ובאותו דפוס עצמו הוא הסיבה שאחרי זה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו. כאן שוב הגיעו דור הבנים ואמרו שבועה אשר נשבעו אבותינו לא חלה עלינו כי ממנו ולא מבנינו, דור חדש ותורה חדשה. והתירו לשבט בנימין לבוא בקהל, שהוא גם באותו דפוס של התרת שבטים לבוא זה בזה. כלומר יש כאן גם משהו מהותי בחידוש התורה שהוא ביטול גדרים הקודמים והכללת שבטים שונים זה בזה שחוזר פה. ויש כאן מה להתבונן.

ומכאן נמשך אל צד שני של אותו דבר ממש, שהוא עזיבת חטא דור אבותיהם. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצה יעלו. כי בוודאי חסידי ירבעם בן נבט רצו להמשיך את המסורת שלו לדורות, וכאשר הגיע הושע בן אלה אמר מכאן ואילך תהיה תורה חדשה פתוחה, שכל אחד יעלה לאיזה מקום שירצה. וכאן נמי יש ביטול הגבולות שהרי גזירת ירבעם חלה על שבטים שלו, ועשה זה פירוד הכרחי בין השבטים והמלכויות שכל אחד היה חייב לעלות דווקא למקדש שלו, והושע בן אלה חידש את הדור ופתח את הגבול ואמר לאיזה שירצו יעלו.

והנה יום שניתינו הרוגי ביתר לקבורה איני יודע בדיוק איך לפרשו לפי זה, אבל ארמוז את הכיוון, שאפשר לראות בו מקושר עם יום שסיימו לכרות עצים למערכה. והנה גם זה סוג של שמחה מוזרה כי מה יש בסיום, אבל זה מקושר עם מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, כלומר כי כאן בפועל מתחדשים ומוסיפים בתורה, וזה מתאפשר על ידי גמר כריתת העצים. והנקודה נראה שאמנם המזבח הוא דבר גדול, אך הוא נגמר בשלב כלשהו. כמו שהוא נגמר בזמן החורבן באופן כללי. ויותר גדול מזה הוא לימוד התורה, וכאשר מסיימים עם הצורך לכרות עצים ומתפנה זמן הימים והלילות ללימוד, זהו ממש אותו דבר כמו כלו מתי מדבר וחזר הדיבור. ופה הוא גם העומק של שמחה על ביטול השבטים, וכאן על ביטול הטירדה בעבודת המזבח. שהוא כאילו השמחה על החורבן שאנו נפטרים מן הטירדה של דור הקודם ושל המצוות והעבירות שלהם, ומתחדש דרך חדשה מתוך סליחה ומחילה ומתוך חזרת הדיבור אל הדור הזה. ומסתמא זה מקושר עם נתינת הרוגי ביתר לקבורה שגם הוא שמחה מוזרה מאד מתוך החורבן, אבל השמחה הוא כמו שתיקנו ביבנה הטוב והמטיב על זה, כלומר שנקברו הרוגי ביתר וסיימו עם זה וכעת חידשו את התורה ביבנה ותיקנו ברכה ושמחה על כך שנגמר הדבר הישן ומתחיל דבר חדש חוזר דיבור התורה אל הדור החדש באופן מחודש.

יוסף מילר:

סוד מה שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. דע כי עניין מרד ביתר היה שלא קבלו על עצמם את גזרת הגלות, והיה המחשבה אצל בר-כוכבא וחבריו שיש בידם להפקיע את איבוד הריבונות שנעשה בחורבן על ידי מרד זה. ואף רבי עקיבא טעה עמהם כשקרא עליו דרך כוכב מיעקב שהיה סובר הוא בסוד הכוכב הבא ומכלה באשו משום חיציו את בית עשיו לקש. אבל היה הרצון העליון שיתבררו הדברים בגלות עצמה ועל כן באמת לא נשלם החורבן עד אחר חורבן ביתר וזה סוד שגם ביתר חרב בט' באב. בוא וראה שמיד אחרי חורבן ביתר עמד רבינו הקדוש נשיא על ישראל ואנטונינוס (ומרקוס אורליוס החסיד) קיסר לבית רומי, וניתן הרשות לפתוח בבירור הנעשה בעת החורבן על ידי כתיבת המשנה והתלמוד. וענין מה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה היינו שקבלו על עצמם את הגלות בהבנת מה שעל ידי זה ומתוך זה יתברר תורה שבעל פה וקברו וויתרו על השאיפה לעצמאות מדינית ותמורת זה באו להשלים עצמאות מחשבתית ויצירת התורה שבעל פה, כלומר שהיהודים עצמם נתנו את הרוגיהם לקבורה וקברו את הניסיון לכונן שלטון יהודי. וזה סוד שנתנו בטו באב היה ו' אחרי ט' באב שזה כנגד ששה סדרי משנה, והבן זה מאוד.

אמירה של נחמה – שבת נחמו תשע"ו

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם.

שאמר הפילוסוף (שכחתי איזה, שמעתי באיזה קורס על פילוסופיה הודית, ויש קירבה גם ברעיונות הוסרלנים): אין בעולם משפטים דסקריטפיביים. כולם פרספריקטיביים. היינו, גם אם אני אומר "העץ הזה ירוק", הרי איני אומר את המשפט באוויר, לספר שהעץ ירוק, כי זה הרי כבר העובדה. בעצם האמירה שלי יש כאן תביעה נסתרת, אני מדבר אתך ותובע ממך להאמין שהעץ הזה ירוק.

כל יום אנחנו מקבלים מאות או אלפי הודעות. הטלפון שלי מאיית : "יש לך שלש עשרה הודעות חדשות". הפייסבוק מדליק אור אדום בפינה: יש לך נוטיפיקציה חדשה. כל האמירות האלה הנראות תמימות, ובאות לעזור לך להודיע לך משהו מעניין על העולם, אבל מסתתרת מאחוריהם דרישה, לפעמים דרישה בלתי אפשרית. הוא מצווה לך : תקרא את ההודעה הזו! תענה להודעה הזו! תעשה את העבודה שההודעה הזו מספרת לך עליה! כאשר מתברבים עלינו הדרישות האלה אנו מאבדים יכולת להתמודד. יש גבול למידת ההטרונומיה שאדם יכול לקבל על עצמו..

בסוף, כל האמירות אינם אלא שליחים. טיפשי להרוג את השליח, לזרוק את הטלפון ולומר הנה אני פטור מכל שיעבודי העולם. צריך גם לזרוק את החבר או הבוס השולח את ההודעות.. ואם עוקבים קצת יותר אחרי העולם, גם החבר אינו אלא שליח, ובסוף הכל שליחים של המפץ הגדול או האלהים, והוא בא כל יום וכל רגע באינספור דרישות מן האדם. שהרי אמרנו, כל חויה כל ידע על המציאות מסתירה בתוכה דרישה. והאדם הרגיש למה שמאחורי הדברים מרגיש ומתאיים מכל הדרישות האלה. ומי יעמוד בפניו.

נחמו נחמו הוא תשובה על המילים האלה הנשלחות מאת האלהים בפי הנביאים הקודמים אליו, תשובה על בניית העולם בצורה שהיא כולה מסתיימת בתביעות מן האדם עליה. נחמו הוא נחמה כמו וינחם השם אשר עשה. ומזה בא הנחמה על הצער. הוא מהפך בסדרת ה"יאמר אלהיכם", בסדרת ה"ויאמר אלהים" שהתחילה את העולם והמשיכה עד וידבר השם של כל המצוות ועד הנוטיפיקיישינים שלנו. הוא מתנחם על כל זה ומתחיל לדבר בצורה אחרת. דברו על הלב וקראו עליה, תגידו לה דיבורים של שבת דיבורים של מנוחה דיבורים של נחמה.

גם דיבורים אלה הם פרקספריקטיביים, היינו הם פועלים את פעולת בדיבור לבד (כאשר ביארנו בפרשת מטות), אבל הם דיבורים שאינם מנותקים מן האדם המקבלם. הם אינם אומרים אני מפקד עליך לעשות כך וכך, ונשארים שם באוויר שבינם לבין האדם מחכים שהאדם ייענה להם ויעשה. הם מגיעים ישר עד ללב של האדם, אומרים אני אוהב אותך אני מנחם אותך, אינם נשארים בחוץ, וכך נמלטים מן הטורח שמטילים כל ההנחות ההטרונומיות על האדם, מנחמים אותו בדיבור מחבר, בדיבור של דבקות.

התקבלה הודעה חדשה: אהבה.