יעקב ועשו קין והבל

דיברנו בסעודת שבת מהלך על יעקב ועשו, מסתמא כבר מוזכר ומדובר סביב זה ואני חסר פרטים או טועה, רק רושם לזכרון ושמא יש מי שיכול להשלים.
 
ויכוח בין שתי אחים מתחיל בעצם מקין והבל. ושם בנין אב להכל. האריז"ל כבר דרש הרבה בשער הגלגולים על זה ואחרים. ועל פי פשט קראתי או הבנתי מהמחקר שזה בערך המחלוקת בין אנשים אורבאניים – שזה בעולם העתיק אנשי שדה ואגריקולטור. ואנשים נומאדיים – שזה אנשי צאן ומקנה. בפרשת בראשית קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. חז"ל מתארים את המחלוקת הבלתי אפשרית ביניהם שקין אמר להבל ירעה את צאנו איפשהו שלא קרקע, וההיפך. אנשי העיר והשדה תמיד מסתכלים על הנומאדים כגנבים – כמו הצוענים והבדואים. הם רועים צאנם איפה שמתאפשר להם ולפי מבט אנשי העיר הקבועים הם פראזיטים על המשאבים שלהם. ליסטים אתם שגנבתם ארץ שבעה עממים. בני ישראל נהגו במדבר ממשה רועה הצאן ואז ירשו את הארץ המובטחת להם, הנומאדים כבשו את האורבאניים. משה באמת לא נכנס לארץ כי שייך להבל. המחלוקת בין לוט לאברם שדרשו על הגזל מתכתב מאד עם דבר זה. אברהם היה איש נומאדי, כבר כתב רמב"ן שלא היה לו ישוב קבוע. גם לוט איתו ויאהל עד סדום. אבל אברם תיקן את הבעיה בנומאדיות לא נהנה מן הגזל. לוט בילבל הבטחת הארץ שהיא קבועה ואמר שהכל שלו.
 
אנשי העיר ממהותם יותר מוסדרים וקבועים ולכן קין רוצח את הבל. תמיד מידת הגבורה. הבל יותר חולמני יותר אמני כזה כמו דוד שמסתובב עם הצאן שלו ומשורר שירים. כמו משה שנוהג את הצאן שלו אחר המדבר ומוצא שם אלהים. האריזל דרש הרבה על מראה הסנה שמשה הוא הבל ושם קיבל נשמה זו. תמיד אנשי התעשייה טוענים על אנשי הרוח שהם עוסקים בהבלים ופראזיטים שלהם.
 
שאלת רבקה אם כן למה זה אנכי ותשובת השם מזכירה מאד את שאלת קין גדול עוני מנשוא. (כבר אמרתי בערב שבת בוידאו שלי). ותשובת השם היא ממש המענה שם אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. זה ממש שני גוים בבטניך ושני לאומים ממעיך יפרדו (אם תטיב ואם לא תטיב), ולאום מלאום יאמץ (ואליך תשוקתו) ורב יעבוד צעיר (ואתה תמשול בו). קין צריך לקרקע, עם ארץ אדמה, לכן כאשר גורש התלונן נע ונד. הבל לא היה לו בעיה עם נע ונד הוא אוהב את זה. בסוף קין בנה את העיר הראשונה וישב בארץ נד קדמת עדן ויהי בונה עיר.
 
יעקב איש תם יושב אהלים פירושו על פי פשט איש אהל ומקנה, משרש יבל נכד קין אבי יושב אהל ומקנה, עשו איש יודע ציד איש שדה, איש נוטע שדות ובונה ערים. זהו ממש המריבה בנחלת שתי עולמות שדרשו. לכן כאשר נהיה מריבה ממשית ביניהם יעקב בורח ללבן לרעות בצאן. ושם אין לעשו בעיה איתו. רק כאשר הוא חוזר ליצחק אביהם לעיר אז יוצא עשו לקראתו. וכאשר יעקב מרגיע אותו שאינו בא לקחת את עירו מידו הוא נרגע ושב למקומו.
 
אברהם היה כמו יעקב. יצחק היה כמו עשו. ויזרע יצחק בשנה ההוא יצחק לא יצא מהארץ היה איש של הבטחת הארץ. היה איש עיר ושדה ויצא יצחק לשוח בשדה. לכן אהב את עשו שהיה כמותו איש שדה. רבקה היתה כמו אברהם וינחם יצחק אחרי אמו. היה בה מידת החסד כמו משפחת אברהם בסיפור ההשקאה. לכן רבקה אוהבת את יעקב ולכן שלחה את יעקב אל משפחתה כאשר איים עליו עשו. מידת החסד של אברהם הוא הכנסת אורחים זהו הכנסת אורחים ערבית לעוברי דרכים. כאשר אין קביעות של עיר ושדה אז צריך אימון בחברת בני אדם שיכניסו אורחים. עד היום בחברות נומאדיות ערך הכנסת אורחים מקודש עד מות. ראו ערך לוט המסמל את זה יותר מאברהם ומה עשו אם בנותיו לקיים מצות הכנסת אורחים. בעיר יש רצח. תמיד הרצח בתנך מיוחס אל העיר וזה כל עגלה ערופה. כי העיר היפך זה מידת הגבורה קין ושם יש גבולות ברורים כי האימון שלהם בחוק ומשפט כמו אנשי סדום ושם יש רצח. לכן קול הרצח צועק מן האדמה דייקא. מי שאמרו דם ארץ אדמה שם צועק הרצח תמיד.
 
כמו תמיד הבכור בפועל הוא קין עשו פרץ. ואחרי כן יוצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. הקטן יותר חולמני ובסוף מנסה לקחת גם חלק אחיו הגדול. גם ראובן בן יעקב היה הבכור ישר שאת ויתר עז. האריזל מקשר יתר שאת לאם תיטיב שאת. ובסוף נלקח ממנו וניתן ליוסף החולמני. והמלכות ליהודה. זהו גם הסיפור של כיבוש הארץ מיד כנענים וכל ההבטחה לזרע אברהם כלומר ליצחק.
 
יש זמן שהמלכות והכהונה חוזרים לקין הראשון. וזה שמואל מתתיהו. יעקב יש לו חולשה ברגליו שכן ידו אוחזת בעקב עשו. ולכן תקע מלאך עשו בכף ירכו. במילים אחרות הגניבה שגונב יעקב ויהודה והבל את הבכורה והמלכות מקין תמיד חוזרת להרוס אותו כי בדין תובע עשו וקין וקרח את חלקו. לכן הזוהר אומר עדיין משלמים על מכירת יוסף כי עדיין נשאר חוק התביעה ההוא. הזוהר אומר ששמואל חטף את ירך יעקב בחזרה מיד סמאל. ולכן שמואל הרמתי היה נביא ושופט. מתתיהו היה כהן וגם מלך יתר שאת ויתר עז כי חזרו להתתקף בכח הבכורה הראשונה של קין.
 
יצחק וישמעאל הם אחים שלא רבו כמו שאר האחים ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. יצחק קינא ביעקב על כי ירש את מקומו שהרי יצחק היה בן אברהם אבל לא היה כמותו ויעקב היה כמותו. תולדות ישמעאל הם י"ב נשיאים ותולדות יעקב הם י"ב נשיאים אבל באמצע היה יצחק ולא נספר שם.
 
בזמן המודרני קין רצח לגמרי את הבל וכבש כמעט כל שהיה לו. כבר לא נשאר בעולם שטחים למרעה בלתי מיושבים. הכל שייך לאיזה קין ועל הכל הוא שולט בגבורותיו וסדריו. מעט הבל שיש הם בחינת ידו אוחזת בעקב עשו שעשו מלכות הרשעה רומי שהם התחלת סדר זה בעולם נותנים כמה שקלים לאנשי החכמה. אפילו אנשי הגלות כמו יעקב שגלה שחזרו מן המרעה לכבוש את הארץ לא הצליחו להיות אנשי מרעה היושבים בעיר, בסוכות אלא בנו עיר בירושלים כמו קין. אבל התקוה הוא ידו אוחזת בעקב עשו ורב יעבוד צעיר שניצוץ אחד יש משהו אחד של יופי הבל היופי שיכול לקחת את כל קין וזה המשיח.

פרשת תולדות תשע"ו

יותר ממה שמעניין אותנו פשט הכתובים או הבנות היסטוריים, מעניין אותנו שוב הקשר שלנו או ההתייחסות שלנו אל הסיפור. עתים נשמע החזרה אל השאלה הזאת כסוג של חזרה טרחנית אל היסודות או הכללות, כשואל אם כבר הגעת עד פרשת תולדות בוודאי כבר ביררת לך לפני בראשית מה לך ולכל הסיפורים האלה, מה זו החזרה כל פעם אל שאלות הנסוד, בצורה כזו לא ניתן לחיות טוענים, צריך לקבוע לך את היסודות ואת הכללות ושוב אפשר להתעסק בפרטים בניחותא.

בקראי בספר הזוהר על הפרשה שמתי לב איך הזוהר כדרכו, מתחיל עם שורות פואטיות ארוכות בשבחה של התורה. שוב יתמה השואל וכי זה ספר על שבח התורה הלא הספר אמור לפרש את התורה. אבל הזוהר נכתב בצורה חיב, בסיפור הדברים ממש איך החכמים שבה נפגשו והתיישבו לשיעור לימוד ושאלו זה את זה ואיך התפתחו הבנותיהם וכו', (בשונה מעריכת התלמוד, שאמנם גם הוא בנוי בשקלא וטריא בין החכמים, אבל נערך כתמצית דבריהם על סדר המשנה ולא כסיפור ממש). וממילא הוא נזקק מדי פעם כאשר עלה השאלה בליבו לחשוב מהו התורה הזו בכלל ומה עניינה, וממילא מרחיב איך הוא רואה את תועלת התורה ושבחה.

והנה הגענו מכך אל נושא הפרשה עצמה בפשט, ומה שנרצה לבאר בה. כי בפרשה זו לראשונה בוטא בפירוש את מגמת הוצאת סיפורי האישים שבה מן הפרטי אל הכללי, כאשר הלכה רבקה לדרוש את השם על הכאב שלה ויאמר השם לה שני גוים בבטנך וגו'. כלומר המענה על שאלתך הכי אינטימית הכי מיידית והכי פרטית הוא שאין כאן סיפור שנוגע אל העיבור הקטן שלך אלא מתחולל כאן משהו כלל היסטורי על שני גוים המתבגרים זה לעומת זה ומה שאת מרגישה באנכי הפרטי שלך אינה אלא  הגוים השלמים האלה.

אבל מה זה עוזר לי, וכי הכאב שלי פוחת או דווקא מתגבר, כאשר לא את תמיהתי בלבד אני צריך לשאת , "אם כן למה זה אנכי", אלא גם אץ פליאת היצירה כולה, "למה רגשו גוים", ו"על מה כל בני אדם". ארצה להגיד כי בתנועה זו עצמה ישנם שני דרכים, שנסמן אותם בתור יעקב ועשו, יש הכללה והפשטה מעיקה ויש הפשטה והכללה גואלת, כאשר נראה.

את מועקת ההכללה או החתירה אל ראייה כוללת של הכל, ושאלה על יסוד היסודותה מכירים אנו כולנו, וכמו במשל השאלה שהתחלתי בה. מי שנמצא בתוך העולם הרי לכל היותר מטריד אותו פשט פסוק זה או רמב"ם אחר, ואין בזה כלל אותו מועקה כמו מי שמטריד אותו לשם מה כל הרמב"ם הזה או כל התורה הזו, שאלה שיכולה לקחת מהאדם את כל שיווי משקלו. וכך הדבר בעולם, מי שנמצא בתוכה הרי מוטרד מאיפה יאכל מחר או איך יסתדר עם זה או זה, אבל מי ששואל כל העת למה כל החיים האלה וכל הקיום הזה, יש לו שאלה הרבה יותר גדולה וטירדה עמוקה לאין ערוך ממנה.

הרי זה כמו שאמר עשו כאשר ביקש יעקב את הבכורה, "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", הנני רואה את החיים כולם ואין בהם קיום, הכל הולך למות, אם כן למה לי בכורה. הן אם מדובר על קנין עולמי והן כפירוש רז"ל שמדובר בעבודת השם, למה לי מה שבפרט אם לכלל כולו אין קיום. אמנם, "ויבז עשו את הבכורה", זוהי דרך שהורסת את הכל. וסוף גם התחרט על זה כי אם אין קיום צריך אני להילחם על קיומי בעולם ולקחת מה שאפשר.

יעקב ייצג עין אחרת. בוודאי אין הוא חי בתוך בעולם ובתוך קיום יומיומי. אך הראייה המופשטת שלו נותנת לו חירות, היא מאפשרת לו את החיים במנוחה. וגם אם אינו שם על הכללים והחוקים, ויעקבני זה פעמיים, אין זה מרוב היותו תקוע בצורך אלא אדרבה מהיותו משוחרר מן הפרטים, ואם נצרך להשתמש ברמאות ישתמש בזה, וכן בכל כלי העולם.

האם יןדע אני את דרכו של עשו כפי שהצגתי? לא, בדרך כלל נראית טענתו של עשו יותר עקבית, וזו של יעקב כמין חלום נאיבי המאמין כי יש פתרון גם אם אינו יודע אותו מעבר לקלישאה. אבל "מעשה אבות סימן לבנים", מה שיש לי הוא סימן כי יש דרך כזו, והתנוצצות שלה כפעם בפעם. וכך אמר הנביא עובדיה (הפטרת וישלח) כי בפועל שולט עשו. אבל יבוא זמן "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", כי משפט נצרך כאן לעשות צדק עם טענות עשיו, והיתה להשם המלוכה.

פרשת תולדות תשע"ה

הנה התחילו סיפורי הדרמה. היה לנו סיפורי בריאה קדמוניים, מאבקי כוחות וקטסטרופות ראשוניות של מבול ושל הפלגה. היה לנו אברהם אבינו כהעמדת שורשי אמונה, כעמידה במבחנים מול האל, כריתות ברית והעמדת שורשים של אדם ואלוהיו. והנה עברנו אל הסיפורים האמתיים של היצירה. קנאות אחים, מאבקי בני זוג, ואינטריגות. על אברהם אבינו מספרים איך היה אביר האמונה, קרא בשם אלוהים. עמד בנסיונות, לחם מלחמות, ונכרתו לו בריתות. איש מרשים בדבקותו באמונותיו והליכתו אחרי האל. סיפורים גדולים אידיאליסטיים. ומה יצחק, הוא נולד, חיפשו לו אשה, הוא אוהב אותה, הם מולידים ילדים, הילדים לא מסתדרים ביניהם, גם יצחק כבר לא בדיוק מסונכרן עם אשתו, יצחק אוהב מטעמי ציד, הוא רוצה לברך את עשו, רבקה יותר אוהבת את יעקב, הם מרמים אותו, עשו כועס, רוצה להזיק ליעקב, מריבה במשפחה. סיפורים אנושיים רגילים. אין זכר של רעיונות או קדושות. יש שלב שככה אנחנו מתחילים לראות את העולם. האם זה טוב או רע? מטופש כנרטיבים מכוננים או מתוחכם? אמתי יותר או ניוון? אני לא יודע. מה שברור שצריך לדעת שהסיפורים האלה מרובים מן הסיפורים ה'גדולים', ולא לערבב ביניהם.