חותם בתוך חותם – על חתימת פרשיות באני הויה

ר’ ש”י  העיר את ליבנו לתופעת הסיום הכפול בספר ויקרא ובעוד פרשיות ההולכים בסגנונו.

למדתי שבסדר הפרשיות גנוזים סודות עמוקים שאינם מתפרשים בפשטיה, כפי שלמדנו שכל החכמה כולה הוא ידיעת סדר הדברים.

וכאשר דרשתי במקרא אודות התופעה הזו ראיתי אותה מופיעה בצורה הרבה יותר מפורטת, גם בתוככי פרטי הפרשיות עצמה, וגם בכללותם, שוב ושוב.

חתימת ‘אני ה’.

את השם שאקרא לתופעה זו הוא חותם כפול, או בלשון חז”ל, חותם בתוך חותם.

כאשר אנחנו קוראים פרשיות ויקרא אנחנו שמים לב שהוי”ה נוהג לחתום את שמו בסיום כל עניין. זהו הפשט של רוב אזכרות ‘אני ה’, החוזרים פעמים רבות בפרשיות אלה. שכן צריכים לקרוא אותם בצורתם השלימה, שיש לרובם פתיחה, וידבר ה’ אל משה, ואז גוף הפרשה, ואז חתימה. כמו אגרת המופיעה מלמעלה, ובסופה חתום שם השולח. או כמו חוזה וברית הנחתם בין הצדדים, כאשר היא מופנית אל משה לאמר ונחתמת מה’ בסופה.

פעמים רבות הוא מזכיר את היציאה ממצרים בחתימות אלה, כלומר אני ה’ אשר הוצאתי אתכם, כי זהו כמו כרטיס הזיהוי של הויה, כשם שפתח כאשר הזדהה בפנינו בתחילה אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, כך הוא חותם את שמו בזהותו המלאה תמיד, אני ה’ אשר הוצאתיך.

ובחתימה זו יש עוד פנים, הוא כמו הודעת התכלית והמטרה של המצוה, שיהיה אני השם, כמו שאמר בתחילה אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה, ואתם תהיו לי, וכן יש תכלית בכל המצות בכללם ובפרטם שיהיה אני ה’ אלהיכם. והוא גם מתקשר לעניינים הפרטיים של המצוות, כאשר רש”י מפרש כמה פעמים כיצד ‘אני ה’ אשר הוצאתיך’ הולם את הענין הפרטי שהוא נזכר בו, והפסוק עצמו מחליף את הפרט של יציאת מצרים שהוא מזכיר לפי המצווה הפרטית שהוא סמוך לו, כמו לי בני ישראל עבדים בפרשת שילוח עבדים, או והייתם לי קדושים בפרשת מאכלות אסורות.

עכ”פ המילה הכללית לכל הפסוקים הללו הוא חתימה. והחתימה הזו יש בה גם תוקף של קיום, כמו עדי חתימה כרתי. הוא לא הודעת אינפורמציה בלבד הוא פועל את החלות של חתימת שם הויה על המצוה ועל הפרשה ועל התורה ועל ישראל.

חותם כפול

וכאשר עיינו עוד בפרטי חתימה זו, ראינו שכמעט תמיד היא נכפלת. לשם דוגמא אנקוט את פרשת ציצית שאנחנו מזכירים כל יום עבור חתימתה שהוא זכר יציאת מצרים. (שהיא אמנם בפרשת שלח אבל שייכת לקבוצה של מצוות שנמצאים בספר במדבר מסיבות שונות אע”פ שמצד תוכנם שייכים לויקרא). והנה היא מתסיימת כך אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. זו הזדהות אחת. ושוב חותם שני. הוא חוזר ואומר אני ה’ אלקיכם. ולשם מה החזרה הזו, הלא כבר אמר בפסוק הקודם אני ה’ אלקיכם. (ואנחנו מצרפים את המילה אמת לחותם זה על פי הפסוק וה’ אלקים אמת, והוא ממש ‘חותמו של הקב”ה אמת’).

ואספור כמה דוגמאות בולטות בספר ויקרא להראות שכך הוא חותם תמיד בכפילות. 1) בפרשת שמיני בסוף פרשת מאכלות אסורות (פרק יא פסוק מד- מה). כי אני ה’ אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הרי חתימה אחת, ושוב חתימה שניה, כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והיייתם קדושים כי קדוש אני.

2) בסוף פרשת קדושים (וזהו החתימה הכללית על כל פרשת הקדושה, אע”פ שיש עוד חתימות פרטית על הרבה פרשיות שבתוכה. ורש”י פירש בפרטות קשר המידות לחתימה זו אך בפשט הוא על כל הפרשה). (פרק יט פסוק לו – לז) מאזני צדק אבני צדק וכו’ יהיה לכם אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב חתימה שניה. ושמרתם את כל חקותי וכו’ אני ה’.

3) בסוף פרשת קדושים השנית (שהוא השלמה לעריות שפרשת אחרי מות) (פרק כ פסוק כד – כו) ואומר לכם אתם תירשו וכו’ אני ה’ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. ושוב חתימה שניה והייתם לי קדושים כי קדוש אני והבדלתי אתכם מן העמים להיות לי.

ריווח החותם עצמו

ובפרשת תוכחת בחקותי, שהוא מסודר ממש כחוזה, הוא חותם בכל צד של אם בחקותי תלכו והיפכו, ובכל פעם יש שם חותם כפול. אע”פ שלא בשניהם הוא באופן מפורש, ומזה נלמד בזה. צד הברכה מסתיימת אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב פתאום יש עוד פסוק. ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. צד הקללה מסתיימת בחותם כפול מפורש. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבים לא מאסתים ולא געלתים לכלתם וכו’ אני ה’ אלקיכם. ושוב. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה’. ופה אנחנו מתחילים לראות שלכפילות זו יש עוד ריווח.

משמעות הענין, שכאשר השם חותם את שמו על החוזה פה, הרי עצם החתימה בעצמה מולידה פרי. כמו נאמר הוא בירך את כל הברכות באם בחקותי. ושוב חתם על זה. ובחתימה הזו צריך לעשות בעצמו קנין, והקנין הזה עצמו מוסיף פרי שהוא ברכה נוספת של ואשבור מוטות עולכם. וכן בצד הקללה. שהוא חותם בה בנחמה. הרי חתימה זו משהזכיר ולא געלתים אני ה’. מיד זה עצמו הוליד עוד פסוק של הזכרת ברית ראשונים להיות לכם לאלקים כי אני ה’.

כאן אנחנו רואים שלא תמיד החותם השני מפורש כחותם, לפעמים הוא סתם הוספה שאחרי החותם. אבל אפשר להבין שזה ענין אחד. שבו החותם הראשון שהוא חותם את הפרשה בעצמו מוליד ריווח בפני עצמו, בסוד עץ פרי עושה פרי, והוא הפרשה הנוספת שאחרי הסיום שהוא החתימה.

וכך אנחנו מבינים את הפרשה הגדולה שנזכרת שלא במקומה, והוא פרשת מזבח הקטורת. והנה היא מופיעה ממש אחרי חתימה הזו, שפרשת תצוה מסתיימת בעצמה בחותם כפול (פרק כט פסוק מה – מו) ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ה’ אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. אני ה’ אלקיהם. ואחרי החותם הזה נאמרה פרשת הקטורת. שהוא פרי החותם עצמו.

חותם פנימי וחותם חיצוני

וכאשר גילינו את הסדר פה, יכולים אנחנו להבין מה הוא בעצם החידוש באותם הפרשיות היוצאים מתוך החותם הראשון לחותם שני, בכלל ובפרט. כי החותם הוא כמו גבול הפרשה. האומר עד כאן התורה הסתיימה מכאן ואילך אינו תורה. אבל יש לתורה תכונה תמיד לפרוץ את הגבולות שלה ולהביא ריווח מן החוץ. כמו ראשי בדי הארון הנראים מעבר לפרוכת.

וראש לתכונה זו הוא אכן הפרשה הראשונה שבה הסדר הזה בולט והוא פרשת הקטורת. אשר סוד הקטורת למד משה רבינו ממלאך המוות, ולמדנו סוד שהקטורת יש בה י”א, שהם י’ של הקדושה ועוד א’ נוסף שיורד מחוץ לחותם, מחוץ לגבול, ומברר את הסט”א. ולפיכך מה מתאים יותר ממזבח הקטורת להימצא אחרי החתימה כיוצאת מחוץ לגבול הפרשה.

וכך אפשר לראות בפרשת בחקותי, בכלל ובפרט. כאשר סיים את כל צד הברכה וחתם, הרי הוסיף פתאום ברכה מיוחדת המתייחסת למציאות שבו יש התנגדות, שהרי יש מוטות עולכם, ומוציא משם ריווח של קוממיות. ואין הברכה הזו יכולה להיות בתוך הסדר הרגיל של הברכה שהרי בברכה אין עול בכלל, אבל הוא תוספת הברכה אחר היציאה מחוץ לחותם. וכן בקללה הרי וזכרתי להם ברית הוא גם אחרי היותם בארץ אויבים. וכן בכלל. אחרי שנחתמה גבול תורת כהנים ממש, ובפירוש נאמרה ברכה וקללה, ויציאה מחוץ לברית למי שהולך קרי. הרי חזר פרי החותם וכלל גם את היוצאים מחוץ לגבול בספר התורה, והוא סוד פרשת ערכין ותמורה. שסוד התמורה הוא שהוא ותמורתו יהיה קודש, שגם בעולם התמורות מתהפך החילול לריווח. (וגם ענין הערכין שקודם לו הוא ענין שיש ערך לכל איש ישראל לפי מציאות גופו בלי קשר למעשים)

(וסוד שני החותמות מבואר בכוונת חתמנו של נעילה והחותם השני של הושענה רבה, שהם בסוד ציון וירושלים, שהם בכללות חותם היסוד וחותם המלכות. שהיסוד הוא גבול הקדושה מבפנים תמיד, ובו כל הקנאות. והמלכות הוא חותם חיצוני שיש בה סוד יציאה מחוץ לגבול הקדושה להביא טרף לביתה)

והדימוי הפשוט שלה הוא כך. שאדם שולח מכתב, והוא חותם עליה מלמטה. ושוב הוא מקפל את המכתב ומצרף חותם שני מבחוץ למכתב, על המעטפה. שהחותם הפנימי הוא זיהוי שמו עם הנאמר. והחותם השני הוא שמירה על המכתב גם כשהוא מסתובב אצל מי שאינם צריכים לקרוא אותו.

ואפשר שזה סוד הדין בברכות שמזכירים סמוך לחתימה מעין החתימה. שההזכרה מעין החתימה הוא חותם ראשון והחתימה עצמה חותם שני.

ובאותיות הוא אות וי”ו שנקרא אות אמת. ומילוי ויו הוא תמיד ויו אחרת. שזה ענין לחם משנה.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו’ אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם ‘לבוא אל הקודש’ או ‘לגשת אל המזבח’. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב”ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

103. תצוה: ונשא אהרן את שמותם לזכרון

103. תצוה: ונשא אהרן את שמותם לזכרון
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 26:19
 
1X
 

46. תצוה זכור תשע”ח

ואלה הבגדים

46. תצוה זכור תשע”ח
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 19:56
 
1X