פרשת תרומה

פרשת תרומה

אם עוקבים אחרי סדר הפרשיות ומדלגים על סיפור העגל שקטע את הענין באמצע (עד שיש מבקרים שטוענים שבגירסא של p בכלל אין את סיפור העגל, ואם כי זה לא מוכרח עדיין מה שהם מבחינים על המשכיות הקצב של הסיפור נראה) מקבלים המשך מאד ישיר של מסירת פרשיות אלו ועשייתם עד לסוף ספר שמות. בפרשת יתרו הגיעו בני ישראל מדבר סיני (ואפשר גם לדלג על כל הסיפור של מסירת עשרת הדברות ודיני משפטים שאינם נמשכים בסדר זה) ובסוף פרשת משפטים מתואר כיצד הענן שרה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וביום השביעי קרא למשה (שלפי הפשט אלה הם ששת ימים ראשונים של חודש סיון ובשביעי לסיון עלה משה להר ואם זה סותר שבאותו יום היה גם כל המעמד הר סיני אין זה סתירה ממש ואפשר לקיים שניהם ולא צריך לדחוק שהששת ימים האלה היו לאחרי מעמד הר סיני).

ופרשת משפטים מסתיימת ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אבל פסוק זה הוא מסכם ואין הסיפור בעצם מגיע כבר עכשיו לסוף ארבעים יום, כי כל פרשיות תרומה תצוה נראה ברור שהם הדברים שנאמרו למשה בתוך אותם ארבעים יום. ופסוק זה הוא רק כמו פסוק מסכם וכמו שיש כמה פעמים פסוק כזה שכבר בתחילת הסיפור מסכם את הזמן שלו כולו דרך משל "את המן אכלו עד בואם אל ארץ וכו'" שאינו שייך במקומו בפרשת בשלח לפי הסדר הכרונולוגי אבל הוא פסוק מסכם את כלל הסיפור ממבט מאוחר.

ובהיות משה בתוך ההר אמר לו משה את כל ציווי המשכן וכליו וסדר ההתרמה אליו שבפרשת תרומה תצוה כי תשא, ובסופו אמר לו ציווי השבת, שהוא הברית שבינו לבין בני ישראל, וככלותו לדבר נתן לו את שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים (ופה נדלג על פרק לב ולג שבהם כל נפילת העגל והחזרת הלוחות כלוחות שניות, שעכ"פ בסוף ירידתו עם לוחות שניות אנו חוזרים לענין הראשון, ולפי דעת המבקר אפשר שבסדר זה לא היו שתי לוחות כלל, אבל גם לפי פשוטו אין זה סותר את התיאור שלי כי העגל הוא כמו תקע שלא היה מתוכנן וניכר בסוף פרשת כי תשא ופרשת ויקהל שהכתוב חוזר לכסדרו ליום ירידת משה מן ההר, שנמחל להם העגל והכל חזר) ובסוף פרשת תשא מתואר ירידת משה מן ההר וקרן עור פניו, ומתואר כמין סדר הגבלה כמו שמתואר על מעמד הר סיני עצמו שאהרן והנשיאים לעצמם ושוב כל ישראל לעצמם.

ומיד ויקהל משה את כל עדת ישראל והוא אומר להם את כל מה שאמר לו ה' בהר והוא מתחיל מן הסוף להתחלה ומספר להם את מצוות השבת ושוב מצוות התרומה למשכן וכל סדר עשייתו ועבודתו. (ואם כן אנו מבינים שויקהל זה דומה ממש ליום הקהל של הסדר האחר שבו כל קהל ישראל עמדו לפני ההר, וכן אם מסתכלים על כל זה כסדר התגלות שלם ומפורט מבינים שיש בו קהילה של כל העם והגבלה והשראת השכינה והכל). והם עושים הכל כאשר ציוה ה'.

ובסוף פרשת פקודי חוזר הכתוב לתחילת הסיפור ואומר שאותו הענן שהיה בהר סיני בתחילת ארבעים יום היה ממלא את המשכן ולא יכול משה לעלות לתוכו – ממש כפי שלא יכול לעלות אל ההר בסוף משפטים. ושוב (ביום השביעי? לא ממש אבל עכ"פ יש גם כאן סדר של שבעה ימים וביום השמיני נגלה ה' בפרשת שמיני שמקביל לכאורה שוב לפרשה זו) ויקרא אל משה וידבר אליו, ממש אותו סיפור של סיני חזר על עצמו בסוף פקודי ותחילת ויקרא ובאהל מועד דיבר אליו את כל דיני הקרבנות שבסדר ויקרא.

כל זה נראה לי נכון בפשט הכתובים ונמצא מה שאמר רמב"ן מפורש במקרא ממש, כי לפי הסיפור הזה הציווי הראשון למשה בהר סיני היה לעשות משכן שבאותו משכן ידבר לו עוד דברי תורה. (וזה דבר מעניין להתבונן בו כיצד הדיבור הראשון של ה' למשה הוא הדרכה כיצד יגרום שידבר אליו הלאה. כאילו היה למשה לשאול הרי אתה מדבר איתי כאן למה צריך לבנות משכן שלם שיהיה ונועדתי לך שמה אתה כבר מדבר דבר ישר את כל התורה. אבל כנראה היה מובן שמה שהוא מדבר אליו בהר הוא רק כמו הכנה לדיבור האמיתי שיהיה באהל מועד. וצריך להתבונן בזה גם מצד העבודה כשאנו אומרים שצריך לעשות משכן לשכינה שהדיבור הראשון הוא רק כיצד לעשות משכן ועם כל גדולתו הוא רק הכנה לדיבור התורה עצמו

וכן צריך להתבונן פה מה שחוץ ממצוות עשית המשכן לא נאמר כאן שום מצוה חוץ ממצוות השבת. ונמצא מה שאמרו הדרשנים שהשבת נועד להיות מקדש בזמן כמו שיש מקדש במקום הוא כמעט מפורש בכתוב עצמו, כי מצוות השבת נאמר כבר בתוך הסדר של הכנת אופן השראת השכינה עוד בטרם כל המצוות הפרטיות שנמסרו באהל מועד. ולפיכך גם קשר הענין עם ששת ימי בראשית לומר שהשבת קודמת לתורה כלומר היא מאפשרת את הדיבור שבה נמסרת התורה, ונראה שגם היום השביעי שבו קרא למשה מתכוון להקביל את זה ליום השביעי של הבריאה, ורז"ל כבר אמרו בשבת ניתנה תורה אבל ייתכן שזה מפורש במקרא ממש ונראה לי עוד שרוב דיבורי ה' למשה בשבת היו ובכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר ולא מפורש בו זמן היה זה בשבת שבאותו יום היה משה מתבודד ונכנס לאהל והיה ה' מדבר אליו).

ולפיכך בציווי מעשה המשכן הוא חוזר לו בכל פעם שיעשה אותו כאשר הוא מראה אותו עכשיו בהר. נאמר כן בכללות בתחילה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. ובמעשה הארון נאמר שיתן לתוכו את העדות 'אשר אתן אליך' וזה אות ברור שכל הדיבור הזה נאמר לו בהר טרם ירד עם הלוחות. ובסוף מעשה המנורה נאמר שוב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (ורז"ל הבינו שזה מיוחד למעשה המנורה ודרשו שנתקשה משה וכו' וצ"ע שלפי פשוטו מפורש שהוא הולך על כל הכלים האלה דהיינו שלשת הכלים שנמנו כאן ארון שולחן ומנורה וכולם הראה אותו בהר). ופה נאמר במפורש אשר אתה מראה בהר בלשון הווה שאני מראה אותך (או מראה על ידי מלאך וכדו') פה כן תעשה לעתיד.

וכן חוזר שוב בסוף החלק של מעשה המשכן 'והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר', פה אשר הראית לשון עבר כי הוא מדבר ממבט של זמן ההקמה ואז יקים אותו בדיוק כאשר ראה אותו בהר. וכן שוב בסוף מעשה המזבח 'נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו'.
אמנם אינו מובן לי למה כאשר עבר מן הכלים אל המשכן שינה את דיבורו ממה שאני מראה אותך בהווה אל מה שהראית בעבר, וכאשר הגיע לחצר כבר לא הזכיר את ההר כלל. נראה שיש כאן מין הדרגה מן הכלים אל המשכן אל המזבח אל החצר וגם צריך להבין מה שנאמר בתחלה בגוף ראשון אשר אני מראה אותך ושוב אשר אתה מראה לשון נסתר ושוב כאשר הראית לשון עבר ונסתר ושוב כאשר הראה אותך. ומורגש שיש כאן איזה הדרגה אבל איני יודע לתת לה מילים.

ככל אשר אני מראה אותך

לפרשת תרומה
 
מעתיק דברים מקבוצת הלימוד שלנו קצת מפוזר והכל סובב על שאלת השיעמום לכאורה. קצת קטעים מתוך שיחה ולא העתקתי השאלות עלי..
 
 
אמרתי שיעור על זה בפרשת תרומה בוידאו שלי ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.
 
ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.
 
ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו'. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע"פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.
 
 
ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן. ואומר כפי שנתבהר לי בשבת הזאת.
 
שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו'. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע"פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ"כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.
 
ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב"ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו', והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.
 
וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.
 
 
הציור הזה בדיוק כפי שהוא מתואר ככה נראה השכינה במשכן.. זה שלי זה לא נראה כמו השכינה זה דעה שלי, כיצד בכלל היית רוצה שיהיה נראה הבית של השם.. ככה זה נראה לפי משה רבינו
 
יש הגיון באיך נסדר כל המשכן אבל זה עוד עניין
בגדול זה מתואר כמו בית רגיל, כמו מה אדם צריך בביתו מטה כסא שולחן מנורה, ככה זה המשכן
 
אני חושב שזה מאד יפה המשכן
אבל זה ענין של טעם..
המשכן היה אפילו יותר יפה מבית המקדש
היה שם ביתיות כזה
: התמונות שנמצאים בחומשים עושים את זה טכני מדי
וחלק מהיופי זה איך הכתוב מספר את זה
,חוברות אשה אל אחותה
 
המקראות עושים תמונה יפה יותר מכל הציורים והמודלס, הוא מתאר איך יש הגיון בכל פרט איך יש סימטריות איך זה משתלב אחד עם השני הקרש והבריח והעמוד והיריעה
: יחדיו יהיו תמים על ראשו
אני סתם נוקט כתובים אקראיים, כולם כתובים במין מליצה יפה
לא סתם יש כל כך שמות של ספרים ודברים מהפסוקים של המשכן.. זה פשוט כתוב עם איזה הפשטה, זה לא יבש בכלל
 
:שיר השירים זה גם תיאורים של כיצד האף שלה והיד שלה והרגל שלה..
רק שמה אתה מבין את הרקע שזה יפה, אז גם כאן..
יש גם כאלה שחושבים שתיאורי שיר השירים הם גופניים וטכניים מדי
בכלל שיר השירים לגבי משה רבינו זה כמו צבי מאיר לפי ערך..
משה לא היה צריך לכתוב כמו שלמה הוא היה הרבה יותר מזה
 
 
אני טוען שפה זה לא פרטים זה ציור של הכלל ולהיפך אם זה היה מלא פרטים זה לא היה נכתב, למי זה מעניין, זה בכזה אריכות דווקא מפני האהבה, זה מראה כיצד הוא מפרט לך את הציור עד הסוף
 
: הכרתי אלטע בעלזער חסיד שהיה לו כזה תענוג לספר כיצד היה נראה דער רב'ס שטוב בבעלז אינדערהיים ומאיזה צד היו נכנסים וכיצד היה נראה הדלת ואיך היה עוד חדר ואיפה ישב הגבאי ואיפה בישלו וזה.
אז קל וחומר וכו'
 
אפשר שיבוא תלמיד חכם ולומר אבל העיקר התורה שהרב אמר, נו אבל תורה כל אחד יכול לומר, האהבה שלו זה שהוא מצייר לך את זה.
 
באמת שיש אהבה בפרטי עבודת המשכן ובפרטי עבודת הקרבנות יותר מאשר בכל שיר השירים אבל אולי זה סודות התורה… מי שהבין את הענין קורא בפרשיות אלה ואריכות פרטיהם כזה דבקות ואהבה שאין דרך יותר טובה להגיד את זה. שיר השירים זה מין ניסיון של שלמה לתפוס מה שמסופר בספר מלכים ובפרשת תרומה ולגלות לאנשים שלא מבינים, אבל זה אף פעם לא לגמרי מצליח.
 
יכול להיות לפעמים סוג של הארה כמו התאהבות, שמישהו פתאום מקבל עיניים חדשות והוא רואה פרשיות כאלה הכי חיות שבעולם
 
ומה זה התאהבות אם לא סוג של שגעון
פתאום מביט אדם בבחורה והוא מוקסם מכל הדברים הכי בנאליים שבה, היא מסתובבת וזה נראה לו הכי יפה שבעולם. ולפעמים זה ממש לא עושה סנס ושואלים אותו אז מה מצאת בה, והוא עונה נו אתה לא רואה את האף שלה, אבל זה אף רגיל, והוא אין לו דרך להסביר מה שהוא רואה כי יש לו עיניים אחרות של מאוהב.
כך לפעמים מישהו זוכה להתאהבות בתורה או בפרשה בתוכה והוא פשוט רואה בה כזה חן ואהבה שאף אחד אחר לא מוצא בזה ושואלים אותו נו אבל מה כזה מיוחד בזה והוא לא יכול לענות,אתה לא רורה שכתוב חמישים לולאות.. נו מה.. אבל לזה קוראים באמת אהבת התורה וראה בזוהר.
—–
אני באופן כללי חושב שכל המציירים ציורי המשכן משוגעים
הפסוק אף פעם לא התכוון שהכל מרובע בדיוק כזה
כשכתוב שתי אומות אורך ושלש אמות רוחב אין הכוונה שזה נראה כמו תיבה משעממת
זה יכול להיות שיש לזה איזה אסתטיקה או דיזיין וזה עדיין בתוך המידות הללו
זה צריך
לעשות סנס
לדעתי הצייר שאמר שהלוחות היו מעוגלים למעלה קרוב יותר אל האמת מהלובאביטשער רבי שמתעקש שיהיו מרובעים כי כך כתוב. לא צריך להיות אוטיסט. הלוחות היו יפים והמשכן וכליו היו יפים, המידות זה רק תנאי ההלכות שמעכבים שיהיה בגודל כזה אין הכוונה שלא היה לזה שום צורה
לפעמים יש ציורים נוצרים עם דמיון יותר טוב שלא אכפת להם תורה שבעל פה שאתה מסתכל ואומר כן זה מתאים שיהיה המקדש נראה כך
הציורים היהודיים ההלכתיים נראים כמו איזה לגו. אני לא מתנגד להלכה רק אי אפשר ככה לעשות ציור. ההלכה זה המינימום של המידות מה צריך להיות לא כל התמונה..
: והאמת יכול להיות שבבית שני כבר היו יהודים שחשבו ככה אבל זה לא נכון. מסכת מידות גם מתאר את ההלכות אבל יוסיפון ואגדות חזל מתארים את היופי של הבניין שהיה הרבה מעבר לזה ואני די בטוח שלא היה נראה כלל כמו הציורים המודפסים במשניות שהם לפי כל פרטי ההלכות בלי לזכור כלל שהיה בנין יפה.
הלובאביטשר זה כמו שאספר לך שהבית שלי הוא מאתיים מטר מרובע והוא ישחזר את הבית שלי העיקר שיהיה בדיוק מאתיים מטר מרובע וישכח לשים שם מיטה וארון וחדר וכיור כי אמרתי רק מאתיים מטר
צריך להתחשב גם עם המגבלות של הטקסט להעביר את האסתטיקה. הפסוק יכול לכתוב רק את המידות הבסיסיים כי כיצד בדיוק מתארים איך היה מעוגל ואיזה קישוטים עשו וכו'. או הרמבם גם אין לו שפת ציור הכי עשירה ואומר המנורה עולה באלכסון והוא לא נכנס לדון אם זה בעיגול באלכסון או ישר כמו איזה דבר מכוער, בטח זה יפה, אבל זה לא העסק שלו לתאר היופי כיצד לבנות את זה רק ההלכה להגיד המידות הבסיסיות של זה.
—–
אוסיף עוד כעת שיש שני דרכים להראות יופי וסימטריה. יש יופי בנראות של הדבר שאתה רואה ומבין אינטואיטיבית שזה יפה. ויש יופי שהוא בהגיון של הדברים. בחריזה של הוראות הבנין. כשאני אומר שהפסוק הוא הלכות ולא תיאור היופי האסתטי אני מתכוון שהפסוק מתאר את היופי הפנימי שהוא ההגיון שבראש המצווה על הוראות הבנין, הוא מתאר את ההתאמה של המילים של המשכן דהיינו ההלכות, זה לא עובד עם אותם חוקים של האסתטיקה של הנראות.
וזה כלל לכל ההלכות שיש בהם הגיון רב בסדר המילולי שלהם זה לא אמור להיתרגם ככה לעולם הנראות כי אז זה מכוער.
 
מאחורי כל אסתטיקה יש מתמטיקה אבל המתמטיקה יפה לכשעצמו והאסתטיקה יפה לכשעצמה. אי אפשר ללכת באופן נאיבי ולנסות לצייר ציורים מתוך המתמטיקה. הרבה הלכות יש בהם כזה הגיון לירי והגיוני ומתמטי אבל רק אם קוראים אותם המחפשים את הסדר הזה ולא המחפשים אותו במקום אחר.
 
טוב עדיין לא מוסבר דבר זה עד הסוף.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

(כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

פסוק זה מסכם את הפרויקט של בנין המקדש, שהוא מרכז כללות העבודה של ישראל. וכשם שהוא במצווה המעשית לבנות מקדש, כך פירשוהו שהוא מרכז העבודה הפנימית, שהוא לעשות משכן לשכינה בחיינו.  והנה פסוק זה מתאר שני שלבים, מקודם ועשו לי מקדש, ואחרי כן ושכנתי בתוכם. ולפי פשוטו החצי הראשון הוא חלקו של האדם, הוא בונה מקדש, וחציו השני הוא תשובת האל לזה, שעל ידי כן ושכנתי בתוכם. חציו הראשון עבודה וחציו השני שכר, חציו הראשון הדרך וחציו השני המטרה. וכן הדבר במעשה בנין המקדש, אשר מקודם עושים פעולת בניית המקדש, ואחרי זה השלב של ושכנתי בתוכם, שהם כל העבודות והעניינים הקשורים להשראת השכינה המתמשכת בתוך המקדש שנבנה לשמו.

ואמנם יש להבין כאשר אנחנו מתרגמים את זה לעבודה הפנימית, מה פשר שני השלבים האלה, כי לכאורה עבודה אחת יש והיא להשרות עלינו את השכינה, ואיה המקביל לפעולת בניית המקדש בנפש, ומהו עבודת בניית המקדש.

כי לשם אותו השראה, עושים אנחנו הרבה פעולות, משתתפים בהרבה ריטואלים, עושים הרבה מצוות ומעשים טובים. אבל לעתים לא רחוקות, מוצאים אנחנו את עצמנו עושים מעשים מקודשים משתתפים בריטואלים מקודשים, אבל הם מרוקנים מתוכן. אמנם מגיעים אנחנו אל הריטואל בכוונת 'ושכנתי בתוכם', אבל אותו ריטואל גופא אינו מקדש. לומדים אנחנו תורה והיא נדמית תורה ריקה, אין השם שורה בתוכה. לזה יש גדר מיוחד שלפני שאפשר להשרות עלינו את השכינה, צריך לבנות את המקדש. ובנין המקדש הזה איננו דבר פשוט, צריך הוא לאמנים למומחים לכוונה מיוחדת לחכמי לב מבינים באמנות לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת, וכך צריך כל אדם בפעולות שהוא בוחר לעצמו לתת דרכם מקום לשכינה, לדאוג שאותם פעולות עצמם יהיו מקדש, ולא יהא עוסק בלימודים באמירות ובמצוות שאין בהם עצמם שום תוכן. לפני שאתה משתמש בכלי קודש, אתה צריך להמשיך את הרוח לתוך אותו הכלי.

וכך, באופן כללי, יכול מנהיג אחד ליצור כלים, לבנות מקדשים, להמציא מצוות, לבנות ריטואלים, ויהיה בו אותו סגולה שיהיו הם מקדש. ואחרי זה יכולים הבאים אחריו להשתמש בהם, להתחבר אל אותו רוח שנסך הוא אל תוך הכלי. ועדיין אין אדם יכול להיפטר מעבודת בניית המקדש, כי לעולם נשאר גם לו הציווי ועשו לי מקדש, שאם לא כן נמצא הדברים מתיישנים ומאבדים את סגולתם. בכל דור ועל כל אדם החיוב גם לעשות את המצוות, להיות המחוקק של הכלים של המצוות שיכשיר אותם לקבל את הרוח, וגם לקיים את המצוות. בניית מקדש הוא חקיקת המצוות, השכינה בתוכם הוא קיומם.

(שרש הדברים בשפת הקבלה נמצא במה שכתבתי כאן )

ולוואי נזכה ליצור לעצמנו את המקדשים שאנחנו צריכים אליהם בהקשרים שלנו, ולגרום לשכינה להתיישב בתוכם אמן.

Always be Building – Parshat Terumah

Parshat Terumah contains what is essentially the blueprint plans and instructions for the Layout, building, and furniture, of the Mishkan. The preservation and inclusion of all these detailed plans for eternity in the Torah at full length is somewhat curious. Plans are usually drawn up by the architects to instruct builders how to build, and discarded as soon as the building is put up and finished. What point does saving the plans serve after that?

Imagine entering a beautiful and important building and finding on the wall in the lobby all the blueprints and plans for the building framed on the wall, Or going to a fancy restaurant, and finding the recipes and instructions how to make each dish on your plate, on each plate. Why would I be interested in this you would ask, I am looking for the finished product, not for the instructions how to get there.

Therein lies one of the great secrets of Jewish continuity. The Mishkan is a symbol for the entirety of the Jewish project, The project of creating the conditions for God to live in our midst, right here on this earth, to create a sanctuary for the Divine in our lives.

In Judaism, there is never a time where we lean back and say ok we have finished building our religion, our sanctuary for god to rest in us, now let’s use it, enjoy it. Jews never become merely consumers of their Beit Hamikdash, of their way of life set up previously. We are always still building our community, still going back to the planning board and discussing the instructions, what is the Halacha for this, perhaps we should do it a bit differently, we are always discussing, always planning, always figuring out what and how we need to do. Building the mishkan never ends, and so every year we re-read the plans, discuss them again, find new and better ways to create our place for the dwelling of the Shechina (Divine presence) in our midst.

Be Jewish. Always be at the drawing board.

tabernacle4