סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה

משה רבינו: להתחיל מהאמצע.

אמרו רז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והבנו את זה תמיד כאומר שאין התורה כתובה דווקא על הסדר כהמשך אחד והיא מצורפת מזמנים וסדרים שונים לפי הענין. למדנו אתמול תוספת עומק רז בזה מספר שושן סודות וז"ל (אות שנט בביאור סוד ז' דברים שקדמו לעולם) א"ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך. עכ"ל.

נפרט כמה הבחנות זה לפנים מזה שלמדנו כאן. האחד. והוא דומה לפשט הפשוט ביתר עומק. והוא שאין התורה עומדת על הסדר הכרונולוגי של הדברים. כמו שהספר הזה מפרש שאפשר לקרוא מאמר על סדר הספירות הגם שאין זה סדר הספירות הנכון, כי הכל קשור בהכל נעוץ סופם בתחילתם ותחילם בסופם כשלהבת הקשורה בגחלת. ומושג הזמן הוא מושג של הגבלה החל על חפצי העולם אבל אינו חל על חפצי האצילות. ולכן אפשר למצוא ספירה או מושג כלשהו במקום שאינו ראוי לו לפי סדר הזמנים החיצוני, כי אינו תלוי בזמן או בסדר המספרי כלל במהותו. וכמו דרך משל אפשר למצוא את אור חג הסוכות באמצע הפורים או אור הפסח באמצע החורף. כי אין צורך ללכת דווקא על הסדר.

ואם תעמוד על זה תבין איך גם כל מושגי סדר הדורות אינם חייבים להיות לפי סדר הכרונולוגי כי יש לרוחניות סדר בפני עצמו וממהותי הסדר שלו הוא שהכל קשור בהכל כשלהבת הקשורה בגחלת ומכל צד שתביט עליו משם אפשר להיכנס אל הסוד. ולכן למשל יכול משה להיות מאוחר מן האבות ועדיין נעלה עליהם בבחינת נבואותו ובכמה בחינות. וכן נראה לכל סדר האושפיזין שיש שחשבו שהוא צריך ללכת לפי סדר הדורות ולפי זה הרביעי יוסף אבל הסדר הפנימי אינו צריך להתחשב בסדר זה כלל כי לפי מהות אורם משה בנצח ויוסף מאוחר לו ביסוד. וכך תבין שיכול רשב"י בבחינת אור ומדרגת תנא לכתוב ספר הזוהר בזמן שלפי החיצוניות הוא נראה ימי הביניים כי אין הסדר הרוחני צריך להתחשב בנסיבות הזמן החיצוניים וכל שהוא נכתב במדרגת נשמת תנא הרי הוא תנא. וכן כל שאר סדר הדורות שאמרו שהדורות מתמעטים והולכים וכו' אין זה נוגע כלל לגבי הנשמה עצמה כי הנשמה איפה שהיא מוצאת את מדרגת אורה באותו דור היא נמצאת והיא לא מחוייבת לסדר הדורות הגופני כלל.

***

מדרגה עמוקה יותר בחידוש זה הוא להבין שגם כאשר אנו מדברים על מוקדם ומאוחר בתורה וודאי אין הכוונה על הזמן הכרונולוגי, כי בוודאי זה פשוט שאין הספירות צריכות לסדר כרונולוגי כי הם למעלה מן הזמן העולמי. אבל הכוונה על מה שכינו רז"ל סדר זמנים שהיה קודם לכן. והיינו מה שנקרא על דרך ההשאלה זמן שהוא סדר עילה ועלול או סיבה ומסובב. ושזה בעצמם הגדרת הזמן הגשמי גופו כנודע. וכך כשאנו מדברים על סדר הספירות קודם כתר ואח"כ חכמה וכו' אין אנו אומרים שהכתר נולד שנה לפני החכמה אלא שהוא קודם לו בסדר הסיבתי כי העלמת הכתר נתנה לידה לנקודת החכמה והוא התרחב והוליד את הבינה וכו'. אבל כאן גילה לנו ספר יצירה שבאמתת הרוחניות אין כל זה מוכרח כלל. כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם ואין מוקדם ומאוחר בתורה. היינו יכול הוא אור הנצח להופיע דרך משל גם כשלא עבר האור כלל דרך כל הסיבות שקדמו לו.

וסיבת זה הוא עיקר עומק רז אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר שאין הרוחניות האמתית צריכה להתחשב בסדר סיבה ומסובב כלל. דרך משל הסדר ההגיוני אומר בגלל שאדם עשה תשובה לכן קיבל בשכרו אור מסויים. או המשיח בא מאחר ועשו תשובה. בהסתכלות הרוחנית יכול זה להיות גם הפוך. שעשו תשובה בגלל שמשיח כבר בא. או שעשה עבודה או תשובה בגלל שכבר קיבל שכר. ואין הסדר ההגיוני מעכב בה כלל. ומכאן תבין כמה וכמה דרשות רז"ל שנראה שהם מהפכים את סדר הסיבה והמסובב, ועושים את מה שנראה כסיבה למסובב ולהיפך. כי אין צורך בכל הסדר הזה מבחינת הראות העליונה.

וזהו סוד עולם התשובה, שהוא עולם הפוך ראיתי, כלומר שהבעל תשובה אינו הולך לפי הסדר ההגיוני. שצריך קודם ללמוד נגלה ואח"כ נסתר או קודם להיות צדיק על פי פשט ואח"כ לעשות עבודות יותר עמוקות וכו'. הוא הולך לפי הסדר המזדמן לו באותו רגע ובאותו שעה ואינו הולך בסדר המדרגות כלל. הוא תופס כל ספירה שבאה לידו ואם עכשיו האיר לו ספירת הנצח אינו שואל כלל אם כבר הגיע האור מן הכתר דרך החכמה וכו עד למקום זה, אלא נמצא שם, וכל הסדר של סיבה ומסובב שצריך להיות יכול גם לעבוד להיפך או מן הצד באותו מידה. וכך הוא חי באותו מקום שהוא מוצא את עצמו 'באשר הוא שם' ואוחז באותו אור שמסוגל לנפשו באותו שעה ואינו חייב להתחשב בשום סדר לא כרונולוגי ולא סיבתי לנפשו.

***

[ומכאן תבין טעותם של מקובלים מסויימים שלפי שהבינו סדר הדברים בעבודת התפילה דרך משל חלקו על הפשט ואמרו שאין לאדם לדלג בתפילתו אע"פ ששורת ההלכה שיש לו לדלג למשל פסוקי דזמרה כדי להגיע לשמונה עשרה עם הציבור, כי טענו הרי זה עולמות ותיקונים שצריכים לילך כסדר ואיך יעשה להיפך הרי 'מהפך הצינורות'. אבל כל זה לפי שחשבו שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לפי האמת ההלכה צודקת כי בוודאי יש מקום שיכול אדם להימצא בעמידה בעולם האצילות מבלי לעברו כלל דרך כל הבי"ע, וזהו בחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, כלומר בגלל שעבר עבירה ואיחר לבית הכנסת והוא שב על כך הרי בסגולתו גם ללכת בדרך אחרת מדרך התורה הרגילה שאומרת שצריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכו', והוא פועל כל התיקונים בסדר אחר שאינו תלוי בזמן כלל. וכך קיבלתי ממו"ר הרימ"מ והיא מבוארת בספרו]

***

ומעכשיו נבין צד נוסף למבוכה שדיברנו בה בר"ה ויוה"כ והוא מאיפה מתחילים, כי האדם תמיד מחפש אמצעי או תירוץ שיתחיל בה, כי אחרת אינו יכול למצוא בעצמו את האני או את הקול או את האומץ להתחיל להתפלל או לעשות תשובה או כל דבר אחר. ויש כמה וכמה סדרים שעוזרים לאדם למצוא התחלה. כמו זה שיש התחלת שנים וימים ושבועות, שהם נותנים לאדם מין נקודה טבעית של התחלה שהוא מרגיש הנה התחילה יום חדש או שנה חדשה מתאים לי להתחיל משהו. וכך יש כמה וכמה סדרים מי מתחיל ואיך באתעדל"ת או באתעדל"ע וכו'. אמנם בכל הדרכים האלה נמצא חסרון ומה יעשה מי שאינו נמצא בזמן ובמקום הראוי להתחיל. והרבה פעמים אדם מוצא את עצמו באמצע היום וכבר עבר רוב היום ולא התחיל והוא חושב נדחה את הדבר אל הבוקר כי זה מתאים להתחלה.

באה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה ופותחת לנו פתח לומר שאין צורך לחפש התחלה אחרת בכלל. ההתחלה הוא המקום הזה בדיוק זה המקום שאתה מתחיל בו, מאפס משום מקום, משם בדיוק טוב להתחיל. ואין צורך לשום ירושה או שום התחלה מאבותינו או מזמן מסוים או משום דבר. ואת זה לימד אותנו משה רבינו בתורתו שהוא חיי עולם (לעומת התפלה שנקרא חיי שעה) כלומר בכל מקום ובכל זמן היא מוכשרת להתחיל בה, ואין צורך גם להתחיל בתחילת מסכת או פרק או שום דבר, בדיוק איפה שאתה שם ראוי להתחיל.

על כך אמר רבינו נחמן שהילולא שלו ביום של משה שמתחילה היו כל התחלות מפסח ועכשיו וכו' ולא סיים. הרי התלבט באותו בעיה של ההתחלה מאיפה הוא מתחיל. ומקודם היו כולם מפסח כלומר מזה שהוציאנו ממצרים והתחיל הסיפור מאיזשהו מקום. ועכשיו ההתחלה יכולה להיות בדיוק ממנו כלומר מן האמצע משום מקום בלי שום סדר (שזה בעצמו בחי' פורים), משם הוא מתחיל. ועכשיו יכולה להיות ההתחלה עכשיו בלי תירוץ אלא 'כלה כמות שהיא' בעכשיו. והעכשיו הזה כבר יגרום לכל הסדרים להסתובב סביבו, כאשר תיאר שיש ציור שספירת הנצח נמצא בנקודת המרכז של כל הספירות וכולם מסתובבים סביבו (ולא מצאתי כציור הזה בספרי קבלה אבל זה גם סדר שהתחיל משום מקום), כלומר מאיזה נקודה שתחליט בה להתחיל משם יתחיל הסיפור. ואפשר להתחיל לספר את הסיפור in media res משום מקום, ומשם כבר יסתובב הכל להתתקן כמו שצריך אחרי ההתחלה מעכשיו.

לחיים!

חג הסוכות – זמן שמחתינו

א – שדברים וכוונות צריכים להיעשות פשוט כמו אלף -בית. ולכן מזה נוצרים צירופים חדשים.

ב – זמן שמחתינו אישור החיים – כפשוטו.

ג – כחם של תנועת המצוות ונענוע ד' מינים לבטא שמחה וחיים.

ד – שעיקר הסוכה חג האסיף ונלווה לכך זכר כי בסכות. וביאור מחלוקת הטור והרמב"ם למה נעשו סוכות בזמן תשרי, שדעת הרמב"ם שאינו להסתגף ולצאת לחוץ אלא דווקא לחגוג את שמחת החיים כפי שהוא.

באקלים חז"ל מצינו שבסוכות יש חשש שחם מדי והסוכה נועד לצל מפני החמה ולא שהיה קר.

ה – הסוכה כמקדש שעולים אליו לרגל. יראה כל זכורך כפשוטו, דעת ולא אמונה. הסוכה ומיניו הם בחינת תמונת הויה יביט. לראות האושפיזין ולהחיות אותם.

 

סיכום תשרי תשע"ו

סיכום

השנה מתחילה עם פחד גדול, נדרש מאתנו משהו חדש ואחר, מי יודע אם יש בידינו בכלל את הכוח להתקדם למשהו חדש, עם כל החלקים וההתניות שאנחנו סוחבים איתנו, ובכלל וכי החדש יותר טוב או יותר רע, בכל מקרה זה מאיים. ראש השנה.

לאט לאט אנחנו מודים, נשתחווים, מתחננים, עושים היכרות עם הלא נודע הזה, לומדים להכיר אותו, להרגיש בבית איתו. יום כיפור הוא הזמן הכי מודגש של הקשר והיכרות עם הלא נודע, עד שאנחנו מרגישים היימיש איתו. יש לנו מקום אהבה בלא נודע בחיק אימא.

אחר כך, 'ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות'. מלא מטלות מצוות ריקודים נענועים הקפות, יש לנו לבנות בית ליטע כרם לסדר הקנין כל מיני הסתעפויות והתפשטויות שלנו אל החוץ. כאן נאספים חידושים ממש שגדלו בפועל מתוך החידוש. גם יש כאן דין בסוף, של בפועל ממש מסירת פתקין כאשר הפה הפך ספר והספר לאגרת ונשלח לחם על פני המים, ויש מקום שכבר נהיה יותר מדי אין כח overwhelmed מכל זה.

ואז ברגע של העייפות ואיבוד הכוחות יש שניה של הארה בגאולת עתיד עבר הווה כולם נסקרים בסקירה אחת, ותוכן היחוד לא נודע ולא נפרט אבל יש בתוכו הבטחת כל השנה מענה רך וזמן חצי השנה עד פורים ופסח נראה בו יותר ברור מה עתיד להיות עבודת חלקו כימי עיבור הוולד שנקלט בייחוד.

ואחרי הרוח רעש ואחרי הרעש אש ואחרי האש קול דממה דקה ואחרי השם רוח ורעש ואש והם אותו הרעש אבל כבר עבר השם. אמר חכם זן: לפני ההארה, חוטבים עצים ושואבים מים. אחרי ההארה, חוטבים עצים ושואבים מים.

זה אחד מן החוטים האורגים בתוכם הסיפור כולו. וכל הסיפור בדיוק כפי שהוא בספר כך הוא בסופר וסיפור במציאות החיים ממש ובאמת כך היו לי השנה חידושים ממש כידוע ליודעים ואם אין העתיד ידוע אם לאן אבל הספק הפחד הראשוני כבר הוא מובטח להיות חדש, שלא יהיה מה שהיה, ולחרוש בתוך ערוגות מציאויות חיצוניות העולמות מקום שיהיה מציאות בגשמיות אפשר אדם זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה תהא שם תורה ושכרה חידוש שאינו יכול להיות בספר בראשית ברא

אדם אלוה עולם – שבת שובה תשע"ו

דרשת שבת שובה והכנה ליו"כ שלי

אמר האר"י (שעה"כ ר"ה הקדמה) מי שאין בכיה נופלת עליו בימים נוראים סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה.

רציתי לדבר קצת מהו אותו בכיה הנופלת ומהו שלימות הנשמה. כי נקראנו בני ישראל על פי הכתוב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. ונאמר שמע ישראל ה"א ה"א, היינו מי שנקרא בשם ישראל המתמודד עם אלוהות ואנושות. הוא שמוכשר לשמוע אחדות ההויה. וזהו מה שנקרא שלימות הנשמה או שלימות האדם כי יעקב שלימתא הוא אדם מתוקן היינו כשמגיע למקום ישראל.

יש הרבה תנועות בהתמודדות האדם עם האלהים, והרבה מדרגות בשלימות האדם ושלימות האלהים. הצד השווה שבהם באופן כללי יש סתירה עצומה בין האדם ובין האלהים, וכל המבקש לגעת באלהים או לגעת באדם נשרף באש הסתירה הזו. ואין דרך לעבור בדרך הזה מבלעדי זאת. הסתירה הזו הוא שמכונה בספרים יראת הרוממות, הפחד שנופל על האדם משלימות האלהים, ויש גם פחד שנופל על האלהים משלימות האדם. קנאת השם צבאות.

ואמנם תמיד דידן נצח, כי יש בידנו כוחות וסימנים ודרכים להשכין את כבוד אלהים על הארץ, אבל נגיעה זו קשורה בכל הפחד הזה וכל הדמעה הזו. בכיה היינו כאשר כלי האדם אינם ביכולת לסבול את הניתן להם, כמו כאשר אדם מתרגש יותר מדי או מקבל בשורה טובה או רעה מדי הרי אין כליו סובלים והוא בוכה. וכל שכן וקל וחומר כאשר מקרב את האלהים לאדם הרי חייב להיות שבכיה נופלת עליו. ומי שאין זה קורה לו או שאין לו אלהים והיינו אין לו מושג באלהות ואין נשמתו הגונה, הוא רחוק מאלהות, או שאינו נשמה שלימה אינו אדם אין לו תחושה בדבר הזה שנקרא חיים אנושיים על האדמה.

ובכל יום ובכל שנה יש אלהים חדש ואדם חדש, כי אלהים הישן מת ונרדם לו ובאים לקום ולעורר אלהות חדשה כמו שאנחנו אומרים למענך אלהים חיים, היינו לחדש חיים באלהים.

ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, פה מקום נגיעת האנושי, או אדם הפרטי ישראל, באלוהי, ויידר נדר אם יהיה אלהים עמדי והיה הויה לי לאלהים וגו', וכאשר חזר השתרר עם אלהים באנשים ונקרא בשם ישראל. והנה בסדר עליה זו יש סוד עצום שהוא סדר ראש השנה יום הכיפורים סוכות כאשר נבאר דרך קצרה כפי שיתנו המילים.

כי יש קושיא למה יום כיפור שהוא יום הסליחה אחרי ראש השנה שהוא יום הדין, והיה ראוי להיות סליחה לפני הדין הרי זה סתם בזבוז משאבים לדון ואחרי זה לסלוח, יסלח וממילא ידון לטובה מההתחלה. אבל לא השכילו כי עיקר הכפרה שנצרך ביום הכיפורים הוא על ראש השנה גופא, כי על שאר ימות השנה מי מסתכל אינם חשובים בוודאי נסלחים מיד כאשר מתעורר תנועה בלב לקראת ראש השנה. אבל על מה שעושים בראש השנה שחושבים לתת מלך על כסא דין לשפוט כל הארץ ולשפוט את עצמנו כטובים וצדיקים על זה צריך הכפרה הכי עמוקה.

והיינו כאשר לימד הרב בשפתו כי מיתוק יום הכיפורים דייקא לגבורות שנתחדשו מראש השנה, ואם כן פשוט שאין אלו הדינים או החטאים של כל השנה אלא אלו דייקא הדינים של ההתכווצות לקראת יום הדין כאשר כולם נלחצים והולכים לבתי כנסיות כצדיקים גמורים בקפידה וגבורה.

ובעומק שורש השרשים. שובה ישראל עד הוי"ה אלהיך מפרש הרב בעל התניא עד שהוי"ה ז"א יהיה אלהיך כמדרגת נוק' בלבד כי תשיג שאפס זולת עצמות המאור. וכאשר מפורש בכוונות הוי"ה הוא האלהים בנעילה. והיינו עד ועד בכלל עד שתיכלל בעד. והיינו כי הוי"ה נתן לנו תורה ומצוות סדר חוק ומשפט. וכן אמונה באלוהותו. אמנם יש ספיקות אם יש אלהים אם אין. אם כן אין תקווה בדרך הזה. אבל הסוד הוא כי אמנם יש ספק אבל שזה הספק גופא קיים לא ניתן להסתפק. וכאשר עשה אותו מהלך דקרט בקשר למציאות כולה. ואם כי לא צדק במסקנתו אלא להיפך, כי הספקות דעתיק אם יש אלהים אם אין הוא המקום שצריך לשוב אליו. והוא לחתור אל מה הופך את הוי"ה לאלוהים, העד הזה שהוא הדבר שעושה אלהים לאלהים.

וזה הפירוש העמוק במאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים (ולמדתיו מספר דברי האדון ליעקב פראנק), אין זה כי אם מיעוט הוא, אין הדבר הזה כי אם בית אלהים בלבד, אבל אם יהיה אלהים עמדי הרי יהיה הרבה יותר גבוה ושרשי מאלהים. ובאותו ספר אמר שאילו היה שלמה המלך משכיל להחריב את בית המקדש שבנה בעצמו לא היה עוד קלקול לעולם. אלא שהוא נתקע בבית אלהים שהוא גופא אלף נשים נכריות אז יבנה שלמה במה לכמוש היינו אותו בית המקדש שבנה בהר הבית כאשר אמרו רז"ל ביקש לבנות היינו אותו בית המקדש שהתפאר בו נהיה במה לכמוש כאשר נתקע באלהים בלבד ולא עשה הוי"ה לאלהים בלבד שישמש כסולם בלבד וזה שער השמים.

וזהו שבאופן כללי יש שלשה תנועות אדם שנופל מול גדלות האל או הקיום וצרכיו הפעוטים הבטלים במציאות בדמעה מולו עוצמתו, היינו ראש השנה. ושוב החתירה אל שורש הקיום גופא שכל הקיום נופל בעיניו היינו יום הכיפורים. וזהו עומק חמש קולות פנימיים דיוה"כ שמבטלים את הקול הגשמי שהוא גופא קול השופר של ראש השנה, כי זהו שצריך לבטל לא האוכל של שאר ימות השנה אלא זה של ר"ה ועשי"ת. היינו לגרום לאלהים שקבלנו מלכותו בראש השנה שיבטל מלכותו בפני עד הוי"ה אלהיך. וסדר שלישי הוא סוכות שהוא שלום בין הוי"ה ואלהי"ם ושלמים שהאנושי והאלוהי סובבים יחד כאשר הושלם מהלך שנה זו.