פרשת שמות תשע"ו

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.

קשה עלי המעבר מספר בראשית לספר שמות. ממעשי יחידים, אבות וילדים, ממשפחה, דילגנו לאומה, לאיזה מין מעשה שאמור להיות גדול מן החיים הרגילים האישיים, זו שבה יש אבות וילדים ומריבות וצרות והשלמות. והנה פתאום המשפחה שהכרנו ולמדנו לאהוב, עם קשייה וחסרונותיה וצרותיה, כבר אינה חושבת על עצמה כמשפחה אלא כאומה. רושמת היא את סדר תולדותיה במעמד רב רושם, כאילו יש כאן איזה משהו מעבר לחיות הפשוט, לאנושיות הפשוטה.ואני תוהה, האם אני בן משפחתם של אברהם ויצחק, או שמא בן האומה הגולה ונגאלת וכולי. כשאני כותב על פרשיות בראשית אני יודע לחשוב ולדמיין את אברהם הילד והזקן, את יצחק התינוק ויצחק האבא העיוור, ואת יעקב ודרמות נשותיו ובניו. ואני כותב עליהם חושב עליבם מזדהה עם סיפור זה תמה על סיפור אחר. והנה נפגש אני בקשיחות מין גוש שנקרא בני ישראל, מי הם אלה בני ישראל, ומה יש לי לכתוב בתור הדרמות של ישראל הזה, מה לי ולזה, ישראל זה אני, או שמא זה האומה שלי, משהו שבולע אותי וקובע שאני חלק מזה ואיני יושע מה קרה לאהבה ולכאב ולכעס ולסיפור.

פותח אני את הספר שמות וקורא בה מתוך מחשבותי, ואלה שמות בני ישראל הבאים, חלף השם הפרטי ישראל כאן שהוא יעקב, אדם אחד ובניוה איש וביתו, כל אחד ואהובתו והסיפורים שבניהים, כל כך פשוט. כל זה מת, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". כבר לא היה מי שזכר את ראובן ואת השובבות שלו, ואת יוסף ואת החן שלו,  ואת כל הדור ההוא. ובני ישראל, כבר אינו ישראל אביהם, זה ישראל כשם הכולל לעם, הם פרו וישרצו וכו'. בוודאי בסימן זה התחילה הגלות והצרות, ויקם מלך חדש, ובכלל לא משנה מה שמו או אם יש לו שם, הוא דואג לעם שלו ויש כאן עם בני ישראל שמפריע לו והוא צריך להתחכם ולשמור על עמו.

 וכמה זה מתאים שכל סימן של גלות נאמר בסתם מבלי שם פרטי, אמר פרעה אל עמו והעביד את עם ישראל. אבל בכל מקום שיש תקווה ויש גאולה יש שמות פרטיים, קרא פרעה למיילדות "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה", בפירוש נאמר שיש להם שמות, בוודאי מצופה שיעמדו על הייחוד שלהם ולא יצייתו אל מלך מצרים, האיש מבלי שם שמייצג את ההמסד האפור חסר פנים.

 וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, מי האיש ומה שמו, בוודאי לא יכלה עוד הצפינו, הגלות שןלטת על הכל חסר שם, אבל ברגע שנקרא שמו משה, יש לנו סיפור ממשי על איש, ואחותו ואימו ואמו החורגת בת פרעה, והוא גדל ילד מפונק ואגוצנטרי כבן המלך, בוודאי אינו מבין את הכללים, הוא יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי ואינו רואה ייצוג של עממים אלא מצרי רודף איש פרטי, הוא מתערב, ויש לו מה לעשות בהמשך חייו. הוא טוב.

ויהי בימים הרבים ההם אחד מתוך הימים הרבים שאין להם שם והבחן אחד מהשני, וימת מלך מצרים ויזעקו בני ישראל. ואני רוצה להקשיב מי צעק וכי גוש אחד הנקרא ישראל צעק בוודאי היה שם רב אחד שקרא לעצרת תפלה והיו ציניקנים שאמרו שהוא רוצה את הכבוד והיו אדישים שהתגודדו מאחור ופטפטו על החדשות והיו בנות שבכו בתמימות לתוך התהלים שלהם והיו ילדים שזעקו במצרית וזקנים שזכרו להתפלל בעברית ואמהות שלא ידעו את המילים את שרו את השיר. ואלהים איכשהו, ראה. ראה איפשהו תפלת יחידה אחת שהגיעו לאזנו, ונזכר את בריתו עם יחידי אברהם יצחק ויעקב. חשב להשרות שוב על ישראל אותו ייחוד פרטי. וידע אלהים.

הלך לדבר את משה בסנה, ומיד שאל אותו משה וכי יאמרו אלי מה שמו, מאד יפה כל הדיבורים הבומבסטיים שלך אנכי אלהי אברהם ויצחק והולך לגאול את העם. אבל מזה שמענו מספיק, תגיד לי מה השם הפרטי שלך, מה אומר להם מה שמך, ואיך יתקשר שמך הפרטי בשם פרטי של מי מהם.

אהיה אשר אהיה, ושוב לא נזכר השם הזה לעולם. פעם אחת אמר אלהים למשה את שמו. השם שהוא קורא בו לעצמו. אהיה. (כדברי רשב"ם כי אהיה הוא ההטיה של הויה בגוף ראשון, העולם אומר יהווה בגוף שלישי והוא אומר אהיה) וברגע זה כבר נפעלו כל הגאולות. שלא היה העולם חסר אלא שיישמע בו מילה ישירה מפי היוצר אהיה אשר אהיה. פירוש אהיה בכל מקום אשר אהיה.  כל איש שאהיה, שידע להגיד על עצמו ישירות, מבלי דבר, נקי וערום, אהיה, אהיה עמו.

זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.

ותיראן המילדות את האלהים

ותִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם..

What the midwives did was defying accepted authority and doing what they believed in despite the possible consequence . This is what the torah calls fear of God. Standing up for what you believe in does not mean going around proclaiming those beliefs to those who cannot accept them. So when Pharaoh confronted them they made up some excuse. Getting those babies saved is more important than being authentic.

Standing up for your truth can leave you isolated and homeless. So the torah promises. . וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. God makes a home for these people. They are the midwives of a free nation borne on their principles.

כי אהיה עמך – פרשת שמות

אחד הדברים הכי מוזרים מבחינה חינוכית קורים בפרשה הזאת (מזל שזה באמצע הפרשה ולא צריכים ללמד את זה לתינוקות..). המקרא מתאר באריכות את ההתגלות הראשונה של ה’ למשה, מתחילת סיפור הסנה, ועד סוף הפרשה, וההגדרה הכי מתאימה לכל הסיפור הזה הוא “וויכוח”, כל הסיפור אפשר לו להיכנס תחת כותרת אחת, והוא וויכוח ה’ עם משה, משה לא מוכן לקבל שום דבר ממה שה’ עושה בלי להתווכח, אתה אומר שאתה אלקים, מה שמך, מה אומר אל בני ישראל, אתה אומר שאני אלך אל פרעה ואוציא את בני ישראל, מי אנכי כי אלך אל פרעה. אתה אומר שאשכנע את בני ישראל, ואולי לא יאמינו לי. אתה אומר שאדבר, לא איש דברים אנכי. ועוד פעם, כבד פה וכבד לשון אנכי. וגם אחרי שכבר השתכנע והלך, והמצב רק הורע, חזר אל ה’ בטענות, למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני.

כך הוא סיפור התהוותו של הנביא שנשלח לחולל את מהפך הפיכת עם ישראל לעם העובד את ה’ על פי התורה אשר שם משה, וכך הוא האופן שהוא נקבע כשליח האל, כפועל בשמו וכמוסר את דברו. אין כאן סיפור על צדקותו וגדלותו של משה, אין כאן “והאלקים נסה את משה” עד שראה שהוא ראוי לתפקידו, אולי רק להיפך, אם יש משהו שמתאר נכון את הסיפור הזה, זו סדרה של נסיונות שמשה עושה לאלקים, לבחון אותו האם הוא באמת ה’ אלקי אבותיהם, והאם הוא באמת שולח אותו ויפעול דרכו. אם ענינו של אברהם בכך שהוא נכנע לאלקים, שעמד בניסונות מולו,  התבטל מולו, הרי שענינו של משה נמצא באתגר שהוא מציב כלפי האלקים. (אף הנסיון והמצווה המיוחדת ביותר לשמו של אברהם, בריתו של אברהם אבינו, שהוא המשך סמלי של נסיון העקידה בכל ישראל, הקרבת הבן לאלקים, אין משה עושה בשמחה וברצון עד שה’ פשוט מכריחו, וכשזה נעשה, הוא כאילו בדרך אגב, מתוך הכרח, בדרך במלון, ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו, ואשתו ציפורה כורתת את ערלת בנה פשוט להציל את בעלה מיד האלקים.)

הענין  הזה ניתן להידרש בדרכים רבות, נבחר לעצמנו כעת אופן אחד, המתבסס על מחשבה שעורר אותי אליה “מי השילוח” השבוע. ונאמר, כי פרשנות הענין הזה אינו יכול להתקיים רק במה שהולך בין משה לבין קונו, כאילו שיש כאן שני זוויות שונות של סיפור, תחלה מספרים אנו מה שקרה במרחב שבין משה לאלקים, עד שהוא נכנע ואלקים שכנע אותו לפעול את אשר נצטווה. ושוב הופך הסיפור את פניו ומתחיל לספר מה שקורה בין משה לישראל ובין פרעה. כאילו יש כאן שני מרחבים לסיפור, המרחב שבו עומד משה מול אלקים, והמרחב שבו הוא הופך את פניו מאלקים, ועומד מול העולם לדבר בשם האלקים. אדרבה, כל ענינו של הסיפור הזה והנגדתו לסיפורם של האבות, הוא לתאר את ההפיכה של היות  האדם בעולמו של ה’, מהיות פניו מופנים כלפי האלקים כפי שהוא מחוצה לו לבד, בריה שפלה ואפלה מול דעתו של תמים דעות, עומד מולו ביראה ובכניעה. אל האדם העומד בעולמו של אלקים בשם אלקים, המדבר את דבר האלקים במציאות.

במילים אחרות, ענינו של אברהם (לאו דווקא אברהם ההיסטורי, אלא זה של התיאור הנוכחי) ניתן לאפיון כתפלה, וכדיבור של האדם מול אלהים, אני בריה קטנה, ואני עומד ומדבר מול האלקים, שאין מרחק יותר ממרחק הנפרש בינינו , ואין לי אלא לנסות להיות מופנה בתוך המרחב הזה תמיד. ענינו של משה, הוא תורה, והתורה אינה דיבור שקורה בין אדם לאל (על אף שבמקורה הנבואי היא מתוארת כדיבור של האלקים אל משה, ברור שבענין תורה אין לנו עסק עם ה’ כנבואה, תורה זה ענין אחר), התורה הוא הוראת דברו, מצוותיו ומשפטו, של האל במציאות.  זה לא שאני אתן משהו משלי כלפי אלקים, כבחינת דיבור, אלא מה שאני ושב, מה שעולה בלבי, בהרהורי, בדעתי, הוא עצמו דבר האלהים. שמא זה משמעות היות משה כבד פה וכבד לשון, משה הוא למעלה מענין הדיבור, המניח מציאות של שני נפרדים המדברים, ונותנים מזה לזה. משה קיים במציאות של מחשבה, מחשבה שהיא עצמה האל.

לכן, כאשר משה מתחצף כביכול אל ה’, לא נותן לו להגיד דבר אחד בלי להתווכח, זה לא וויכוח וחוצפה של האדם כלפי יוצרו, זה כמו יהודי שלומד סוגיא בגמרא, ולא נותן לתורה כביכול, שהיא לכאורה ייצוג דבר ה’, להגיד דבר אחד בלי להקשות, והרי שם אמרת לי כך,חוצ והרי אמש אמרת לי כך, ואיך זה יכול להיות, וכו’ וכו’. משה וה’ לומדים כאן את הסוגיה של שליחות משה לדבר אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, ואי אפשר למשה לחפף בלימוד הסוגיה הזו, הוא חייב להתווכח עם האלקים עד שיתברר הנושא. (וכך מתואר משה במדרשים שונים במתן תורה כביכול כלומד “בחברותא” עם ה’). זהו אופי הקשר עם האלקים המתקיים בלימוד התורה, שהוא ענינו והוראתו של משה. הבנוי על היסוד, שאין כאן שני נפרדים, נברא העומד מול הבורא. יש כאן רק דבר אחד, הסוגיה הזו, שהיא המציאות כולה, ובירורה יצא מבין כל השותפים לשיח שלה, כלומר מוחו של האלקים כמו מוחו של משה.

ואיפה ראיתי כל זה במי השילוח? כבר נתארכו הדברים כעת מכדי להביאו ולהסבירו, זה בחלק א’ פרשת שמות ד”ה לך ואספת (עמ’ סד בנדמ”ח).