פרשת יתרו תשע"ו

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. ואמרו חז"ל חמשה דברות ראשונות אמרו לכבוד עצמו הוא דורש משאמר כבד את אביך חזרו והודו על הדיברות הראשונות.

נבאר פשטות הדברים על פי הפנימיות. בשני מצוות נאמר למאן יאריכון ימיך שילוח הקן וכיבוד אב ואם. שיש ימי עולם שהם שבעת ימי הבנין, ויש ימים ארוכים ימים יותר גבוהים דהיינו מבינה ולמעלה, והם נקראים עולם הבא ימים ארוכים. וממילא מובן בפשטות שכיבוד אב ואם היינו שצריך לכבד אותם מדרגות גופא שהם ימי קדם למען יאריכון ימיך, ואין זה שכר חיצוני אלא מעצם הגדרת המצווה, שהמכבד את אבא ואימא ממילא מגיע לימים ארוכים (ראה אוה"ח כאן במה שהגדיר שאין זה שכר אלא מסגולת המצווה). וכן הגדרת שילוח הקן לכבד את האם וממילא יאריך ימים בימיה.

והסברת הדברים בחיים, שיש את צורת החיים של הימים הרגילים ימי בראשית, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, שהוא המצווה שקודמת לכבד את אביך. ויש את המושגים היותר מופשטים של החיים שאינם באים ברגילות מעגלי שבעת הימים, ולא מספיק להם גם זכירת השבת, אלא צריך כיבוד מיוחד לכבד את אותם עדיניות ואותם מדרגות נעלות שאין להם מילים לגמרי בתוך שבעת הימים, ולכן אמרו שכיבוד אב ואם מצווה חמורה ביותר ואין מי שמצליח לקיימה בשלימות, כי לכבד את הימים העליונים בתוך שבעת הימים אין זה דבר פשוט כלל.

והנה לפי זה היה צריך להיות שכיבוד אב ואם דוחה שבת, שהלא ימים עליונים גבוהים על ימי השבת, והלא איפכא אמרו שאם אמר לו אביך חלל את השבת אל יקיים. ואותו קושי יש לנו בההוכחה שאינו דורש לכבוד עצמו. אך יש להעמיק שאין זה אלא דווקא כי כולכם חייבים בכבודי. היינו העדפת השבת על האב אינו מצד מעלת האב אלא מצד מעלת מי שעוד נעלה יותר מהאב שהוא כבוד המקום, היינו כבוד הכתר שגבוה מאבא ואימא, וזה הכתר יש לו ימים ארוכים עוד יותר מימי האב ואם והוא עתיק יותר מהם, וגם כאשר ביטויו בתוך הבן שנראה מורד באביו, אין זה מורד באביו אלא מכבד את עומק אביו דהיינו אבי אביו.

וזה יש להבין בפשטות אריכות הימים של כיבוד אב ואם. שאינו אריכות המשתרע אל העתיד אלא אריכות המשתרע אל העבר. כי מי שחייו מתחילים מן ההווה ומן החומר הנוכחי, ממילא גם יחיה מאה שנה יהיו ימיו קצרים כמאה שנה. אך מי שמתחיל את חייו לפני חייו, כי מתחשב ברעיונות ובגדלות שאינו מתחיל בלידתו אלא קיימים כימי אביו ואמו ואביהם, הרי ימיו מתחילים לפני ימי בראשית, ומעשיו במשך חייו מצטרפים לאותם שרשרות של ימים, ממילא מאריך ימים למפרע.

וממילא מובן עומק חזרו והודו על דיברות ראשונות, כי אין זה הוכחה חיצונית שאינו דורש רק לכבוד עצמו, אלא בזה שגילה כיבוד אב ואם מברר כי כבוד המקום אינו אלא עומק נוסף לפנים מעומק מימים שבתוך הימים, ואין זה מה שעומד בסתירה אל חיי הדורות, אלא מבטא את עומק הימים שיש דרגות בכיבוד וכל אחד צריך לכבד את העדין ממנו ששת ימים מכבדים את השבת והבן מכבד את אביו ואביו מכבד את המקום, הכל עולם אחד וסדר אחד.

שבת שירה

Where weary travelers
on lonely roads
passed one another
in endless pursuit
of each other.

Don’t go
The straight way
You might get lost
In the allure of easy.
Take instead
The wandering stick
Your blood and bread
Carry your weight
Split the sea.

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא

Sing to me, O
Lovely bird.
Sing to me, you
Beautiful fairy.
Sing to me,
Lord of Praise,
Tell me all,
It will be

Words wandered
Contradicting each other
Each peeking
To another day
Sometimes they rhymed
Only In another language
Their sentence structures made sense,
In another dialect
Their letters were legible only
By modern laser vision
And they wept
If only men would see
Our creative harmony
We wouldn’t be delegated
To the heaps of editors
Forcing their language
On another world.

Some people say It’s cryptic poetry, to me it’s the most lucid representation of mind, to which direct prose is convulted and cryptic.

Heaven.

A Nimshal
To all the parables
A Pitaron,
To all the dreams.
The thing in itself.
God.

After splitting the sea,
God said:
That was hard.
After watching people
Wade through relationships,
Split seeds to bring bread,
God Said:
I shouldn’t complain.

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

Did the sea split,
Or did it crack open
Bursting on its burdens
Did the waters part
Or did they break up,
Having had enough.
Perhaps it ripped,
By force of passion
Spilling all waters
Into the one.

פרשת בא תשע"ו – למען תספר

הכביד השם את לב פרעה שלא ישלח את בני ישראל. שערו בנפשכם, אילו בא משה לפני פרעה בפעם הראשונה בפקודת שלח את עמי ויעבדוני, ומיד אמר פרעה הנני אשלח אתכם אל אשר תרצו ללכת. איזה מין סיפור היה לנו. הרי היה זה האנטי-קלימקס הכי גדול בהיסטוריה. רק כאשר פרעה סירב עוד פעם ועוד פעם וכבר הבטיח וחזר בדעתו לסרב שוב ושלח אותם ושוב התחרט יש לנו סיפור לספר. הוי, "אני הכבדתי את ליבו למען תספר".

ולהבין משמעות הדברים, ידוע מאמר הרבי ר' בונם לחבורת משכילים, אתם אינכם שווים אפילו כפרעה, פרעה לא התפעל גם ממכות ומופתים והחזיק בדעתו לא ידעתי את השם וגם את ישראל לא אשלח, ואילו אתם סתם חלשלשים, רעם אחד ותיכף תאזרו כיפה ותצעקו שמע ישראל. יש במשמע כאן כי השם אוהב מי שאפשר לדבר איתו. מי שהדו שיח איתו הוא סיפור, שיש לשכנע אותו ושוב הוא בא בטענה משלו, שעשר מכות ויותר לוקח לו להתחיל להבין את דעת השם. יש לבחור את הבר- פלוגתא בקפידא.

מי שישתכנע בפעם אחת, או ממופת אחד, איזה מין דעה זו, ניתן לחשוב שיש לו אמונה מאד עמוקה ותמימה, אבל איזה עומק יש בו איזה רוחב יש בו אם זה ענין של לחיצת כפתור, משחור לא ידעתי את השם הנה נהפכו מים לדם וכבר ידעתי את השם. דווקא מי שמכיר את הנושא לעומק ולרוחב שיכול לשאול עשרים קושיות ושלשים פירכות על כל דבר, יש משמעות לידיעתו ואמירתו. אילו השתכנע פרעה, וכל שהוא מסמל בלב בני ישראל עצמם, ממופת אחד, לא היה כאן שום ידיעה. עכשיו שהתחזק ליבו עשר פעמים, עברו בכל הנסיונות ובכל השאלות ונענו, הרי "וידעתם כי אני ה'".

סיפור חסידי מספר על אברך שבא לרבי מלובלין והתלונן לפניו שיש לו קושיות באמונה, אמר לו הרבי, הנה פרעה גם היה לו קושיות, ומה עשה השם, וכי התווכח איתו או דן איתו, אלא אמר לו מאד פשוט, קושיא- תקבל מכה, עוד קושיא- תקבל עוד מכה. הסיפור מסיים בכך שאותו אברך כל פעם שהתעוררה לו קושיא קיבל מכה, ושוב לא היו לו קושיות. אני רוצה להפוך את הסיפור הזה על פיה. אכן קושיא – מכה, אך להיפך. אם קוראים אנחנו את מטרת הסיפור וידעתם כי אני השם, יש לנו לראות כי המכות אינם אמצעי אלים של השם לכפות את דעתו על פרעה, להראות שאני יותר חזק ממך ותציית לדעתי, אלא הם דו שיח איתו. יש כאן שיחה השם אומר אני אראה לך במים כי אני השם ופרעה אומר נו במים הראית ומה עם חיות המים הצפרדעים וכו'.

חכמי הקבלה אמרו כי עשר מכות לעומת עשר ספירות, היינו כל מכה נועדה להראות את דעת השם באותו ספירה, היינו אותו מושכל ואותו קונספט שהיה עליו השיחה באותו עת, ורק אחרי עשר מכות הרי הופיעה בירור דעת השם בכל הספירות, בסך כל הסיפורים והחלקים המרכיבים את העולם הזה. אין השם מופיע בעולם הזה כמכה אחת וגמרנו, נוחת הוא לתוך העולם בשיחה ודיבור, כפי כוחו וכפי מציאותו של כל אחד ואחד, מדבר חוזר ומקשה חוזר ועונה וכך עד סוף כל הספירות כולם.

פרשת שמות תשע"ו

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.

קשה עלי המעבר מספר בראשית לספר שמות. ממעשי יחידים, אבות וילדים, ממשפחה, דילגנו לאומה, לאיזה מין מעשה שאמור להיות גדול מן החיים הרגילים האישיים, זו שבה יש אבות וילדים ומריבות וצרות והשלמות. והנה פתאום המשפחה שהכרנו ולמדנו לאהוב, עם קשייה וחסרונותיה וצרותיה, כבר אינה חושבת על עצמה כמשפחה אלא כאומה. רושמת היא את סדר תולדותיה במעמד רב רושם, כאילו יש כאן איזה משהו מעבר לחיות הפשוט, לאנושיות הפשוטה.ואני תוהה, האם אני בן משפחתם של אברהם ויצחק, או שמא בן האומה הגולה ונגאלת וכולי. כשאני כותב על פרשיות בראשית אני יודע לחשוב ולדמיין את אברהם הילד והזקן, את יצחק התינוק ויצחק האבא העיוור, ואת יעקב ודרמות נשותיו ובניו. ואני כותב עליהם חושב עליבם מזדהה עם סיפור זה תמה על סיפור אחר. והנה נפגש אני בקשיחות מין גוש שנקרא בני ישראל, מי הם אלה בני ישראל, ומה יש לי לכתוב בתור הדרמות של ישראל הזה, מה לי ולזה, ישראל זה אני, או שמא זה האומה שלי, משהו שבולע אותי וקובע שאני חלק מזה ואיני יושע מה קרה לאהבה ולכאב ולכעס ולסיפור.

פותח אני את הספר שמות וקורא בה מתוך מחשבותי, ואלה שמות בני ישראל הבאים, חלף השם הפרטי ישראל כאן שהוא יעקב, אדם אחד ובניוה איש וביתו, כל אחד ואהובתו והסיפורים שבניהים, כל כך פשוט. כל זה מת, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". כבר לא היה מי שזכר את ראובן ואת השובבות שלו, ואת יוסף ואת החן שלו,  ואת כל הדור ההוא. ובני ישראל, כבר אינו ישראל אביהם, זה ישראל כשם הכולל לעם, הם פרו וישרצו וכו'. בוודאי בסימן זה התחילה הגלות והצרות, ויקם מלך חדש, ובכלל לא משנה מה שמו או אם יש לו שם, הוא דואג לעם שלו ויש כאן עם בני ישראל שמפריע לו והוא צריך להתחכם ולשמור על עמו.

 וכמה זה מתאים שכל סימן של גלות נאמר בסתם מבלי שם פרטי, אמר פרעה אל עמו והעביד את עם ישראל. אבל בכל מקום שיש תקווה ויש גאולה יש שמות פרטיים, קרא פרעה למיילדות "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה", בפירוש נאמר שיש להם שמות, בוודאי מצופה שיעמדו על הייחוד שלהם ולא יצייתו אל מלך מצרים, האיש מבלי שם שמייצג את ההמסד האפור חסר פנים.

 וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, מי האיש ומה שמו, בוודאי לא יכלה עוד הצפינו, הגלות שןלטת על הכל חסר שם, אבל ברגע שנקרא שמו משה, יש לנו סיפור ממשי על איש, ואחותו ואימו ואמו החורגת בת פרעה, והוא גדל ילד מפונק ואגוצנטרי כבן המלך, בוודאי אינו מבין את הכללים, הוא יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי ואינו רואה ייצוג של עממים אלא מצרי רודף איש פרטי, הוא מתערב, ויש לו מה לעשות בהמשך חייו. הוא טוב.

ויהי בימים הרבים ההם אחד מתוך הימים הרבים שאין להם שם והבחן אחד מהשני, וימת מלך מצרים ויזעקו בני ישראל. ואני רוצה להקשיב מי צעק וכי גוש אחד הנקרא ישראל צעק בוודאי היה שם רב אחד שקרא לעצרת תפלה והיו ציניקנים שאמרו שהוא רוצה את הכבוד והיו אדישים שהתגודדו מאחור ופטפטו על החדשות והיו בנות שבכו בתמימות לתוך התהלים שלהם והיו ילדים שזעקו במצרית וזקנים שזכרו להתפלל בעברית ואמהות שלא ידעו את המילים את שרו את השיר. ואלהים איכשהו, ראה. ראה איפשהו תפלת יחידה אחת שהגיעו לאזנו, ונזכר את בריתו עם יחידי אברהם יצחק ויעקב. חשב להשרות שוב על ישראל אותו ייחוד פרטי. וידע אלהים.

הלך לדבר את משה בסנה, ומיד שאל אותו משה וכי יאמרו אלי מה שמו, מאד יפה כל הדיבורים הבומבסטיים שלך אנכי אלהי אברהם ויצחק והולך לגאול את העם. אבל מזה שמענו מספיק, תגיד לי מה השם הפרטי שלך, מה אומר להם מה שמך, ואיך יתקשר שמך הפרטי בשם פרטי של מי מהם.

אהיה אשר אהיה, ושוב לא נזכר השם הזה לעולם. פעם אחת אמר אלהים למשה את שמו. השם שהוא קורא בו לעצמו. אהיה. (כדברי רשב"ם כי אהיה הוא ההטיה של הויה בגוף ראשון, העולם אומר יהווה בגוף שלישי והוא אומר אהיה) וברגע זה כבר נפעלו כל הגאולות. שלא היה העולם חסר אלא שיישמע בו מילה ישירה מפי היוצר אהיה אשר אהיה. פירוש אהיה בכל מקום אשר אהיה.  כל איש שאהיה, שידע להגיד על עצמו ישירות, מבלי דבר, נקי וערום, אהיה, אהיה עמו.

זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.