עין תחת עין

איזה צער זה שהפסוק הכי יפה בכל פרשת משפטים נתקענו בו בשאלה שהוא הכי אכזרי ומה קרה לדרשות חכמים וכל הסיבוך הזה.

אנו צריכים כבר להתחיל לדעת לקרוא את התורה עם הצליל הנכון שלה.
פרשת משפטים כולה מתנועעת עם דופק מאד מסודר. כי תקנה עבד עברי. כי יריבון אנשים. ואם אמור יאמר העבד. ואם שור נגח הוא. שני התנועות האלה כי ואם הם הפעימה של הפרשה. והיא פעימה מאד נוחה ומסודרת ככה טיק-טוק. כי יקרה סיפור כזה, ואם הסיפור יתפצל לאפשרות זו או אחרת, יהיה הדין כך ותעשו כך. מה שאנו מכנים סגנון משפטי יבש הוא לא יבש הוא פשוט צלצול מסודר, כמו שיר שיש לו רק קצב מאד מסודר ועקבי מבלי מלודיה. (כמו שיש ניגונים ככה כך יש שירים במילים ככה ואפשר לצייר באיזה ניגון היה משפטים)

הקצב הזה נקטע בכל פרשת משפטים מספר פעמים. וכמו תמיד באותו תנועה כאשר השיר מחליף קול, או מתפרץ לתנועה אחרת, גנוז שם עומק שצריך לדעת להתחקות אחריה. פעם אחת הוא נקטע בפרק כב פסוק כב-כג. כאשר הוא נגע בכאבו של היתום ואלמנה. פתאום מתוך הטיק טוק הנינוח בקע כעס עצום, כאשר הפסוק רק נזכר בצעקת היתום ואלמנה פתאום התחיל לדבר האל הכועס של התוכחה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים.

(ובאמת אותו פסוק מורגש כמו סיום ספר הברית של משפטים, ולכן הוא מסיים במין תוכחה קצרה כמו שני ספרי הברית שבויקרא ודברים, וכל תוכחת משפטים הוא על עינוי יתום ואלמנה. והפסוק שלאחריו אם כסף תלוה הוא כמו ענין חדש ובזמן הראשונים היו מחלקים משפטים לשני פרשיות בפסוק הזה. וכן כל הפסוקים עד הנה אנכי שולח מלאך נראים כמו הוספות לעיקר ספר הברית שהוא הדברים האלה וצריך לדעת למה נחלק ככה).

פעם נוספת הוא נקטע בפסוק שלאחריו אם כסף תלוה (ר’ ישמעאל אמר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם. יש כאן הבחנה עדינה מאד בכל הקצב של הפרשה. כי באמת כל הפרשה הזאת סובבת על ציר האם כי כולה רשות ואין מצוה למכור את בתך או ששורך יגח אלו הכל דברים אפשריים קודמים לפרשה. אבל מתוך שקרא ר’ ישמעאל את הפסוקים שלפניו ושלאחריו הבין שגם אם כתוב פה אם כדי שיחרוז בנראות החיצונית שלו עם כל הפרשה אין אם זה דומה כלל לשאר, ואפילו לא דומה לאם שבפסוק שלאחריו אם חבל תחבול, האם הזה מסתיר בתוכו בקשה ומצוה). שוב נגע בצער העני והתפייט הפסוק באריכות והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

כל זה ידענו מכבר והנה הייתי קורא את הפסוקים בפרשת וכי ינצו אנשים ושמתי לב כי גם פה יש חריגה מן הקצב של כי ואם. אחרי שהפסוק סיים את התליה שלו אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש. פתאום השיר שהיה דופק כל הזמן טיק טוק כמו קם לרקוד עם מלודיה עליזה, משסיים נפש תחת נפש נזכר שיש לו עוד שבעה תאומים כאלה כמו הנפש תחת נפש והוא מונה אותם עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה.

ומשראינו את זה ידענו שהפסוק הזה הוא כמו הפזמון של כל הסיפור כאן, כמו שיש שיר קצבי ובאמצעו יש מלודיה חוזר על עצמו שהוא לא מתחבר עם מילות כל השיר אבל הוא ההגיון העומד מאחורי כולם. והנה הפסוק הזה שבו שמונה זוגות תאומים מנפש תחת נפש עד חבורה תחת חבורה הוא ההגיון של כל משפטים. הוא הכלל שנקרא בלשון חז”ל מידה כנגד מידה. שהוא שורש הגיון המשפט המקראי. כלומר ההגיון העומד מאחורי כל המשפטים כולם הוא הכלל הזה שבדיוק מה שעשית כן תקבל, אם יד יד אם רגל רגל. ואין זה תלוי כאן אם המשפט מתבצע כפי שכתוב בפרשת אמור כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כי גם הפירוש הזה אינו אלא אפשרות אחת של התלבשות הפזמון של עין תחת עין.

וכאשר המשכנו לפרשה שלאחריו של יציאת העבד בשן ועין נראה שהוא ממש אחד הביצועים של עין תחת עין שן תחת שן, וכך הפסוק אומר כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו יפיל לחפשו ישלחנו תחת שינו. כלומר אותו הגיון של תחת עין מתפרש פה כשילוח העבד תחת שינו, כי השן והעין שווים את כל עבודת גוף העבד ולכן מקביל לאבידת השן הוא שיאבד האדון את אדנותו. וכך אפשר לראות את כל המשפטים כנובעים מתוך אותו עיקרון של משפט התאומים הזה עין תחת עין, כי אין פירושו פה כלל למי שיודע לקרוא עם לב מעט שצריך להוציא עין או שן או משהו, להיפך פירושו הוא הגילוי של ההתאמה היסודית שמאחורי כל המשפטים שהתפייטה לה פה בגלוי, והפירוש שלה הוא הוא כל פרשיות משפטים והדינים.

ובסוד עין תחת עין הוא החלפת העין האנושית בעין הרואה, כי כשם שבא לראות כך בא ליראות, כשם שבא ליראות כך בא לראות, כשם שהויה רואה אותך בעינו ולא בעינך כך אתה רואה אותו בעינו ולא בעינך, ועל זה כתוב עין ה’ אל יראיו ה’ נותן ליראיו את העין שלו. וסוד תחת עין הוא שכאשר האדם ממית את העין של עצמו הוא מקבל תחתיו עין הויה וכך נפש תחת נפש ובכל נפשך ובכל אבר כפי מקומו.

שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו

כבר עמדו רז”ל ואמרו שבת ודינים במרה נצטוו, אך צריך להבין את שרש הענין ולשם מה כל הכפילות הזאת של מעמדי מתן תורה, ומה חשיבות הנמסר במרה עד שנאמר עליו כפסוק הזה.

והפשט הוא כך. יש כמה תורות. כלומר דרכים לפתור את השאלות הגדולות ולתת סדר לחיים. וכולם בתורה. כלומר יש סיפור אחד של גלות וגאולה שבו הסיפור הוא שהשם אוהב את ישראל וגואל אותם כל פעם מהמענים אותם. זהו תורה אחת שהוא עיקר ענין ספר שמות. אבל זו לא תורה שנמסרה לדורות. כלומר כל הסיפור הזה שאנו עמו והוא גואלנו הוא חשוב וכללי מאד, אבל לא עוזר לשאלה כיצד אסדר את החברה שלי ואת היום יום שלי. הוא גם לא עונה על השאלה הגדולה של הטוב והרע בעולם, כלומר מתי קורים דברים טובים ומתי קורים דברים רעים. לא כל בצורת או שנת שובע קשור לסיפור של הגלות והגאולה.

אז יש תורה אחרת, שהיא אמנם קשורה לסיפור הזה ונובעת הימנו אבל היא התורה שאפשר לכנותה היותר קבועה, היא חוק קבוע. וזהו באופן כללי הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון. הרעיון המרכזי של התנך שאם תלכו בדרך התורה יהיה טוב ואם לא לא. וזה חוק קבוע מסודר, הוא לא סיפור שקורה פעם בהיסטוריה הוא הסדר של כל יום ויום תעשו טוב ולא תעשו רע ויהיה לכם השפע הפשוט של אותו היום.

במרה נעשה לראשונה המעבר הזה מתורה זמנית של גאולה (אפשר להקביל לדברי רמב”ן שזה נקרא נס גלוי או שידוד המערכות). אל התורה הקבועה שהוא הברכה והקללה. והפסוק אומר ממש את זה: ויאמר, אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת את כל חוקיו. (וראו כמה דברים נכללו בפסוק הזה, זה ממש פסוק שהוא כללי לכל התורה ומבטא את כל המטרה שלו, מקביל ממש לפסוקי ואהבת והיה אם שמוע של משנה תורה). – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך.

מה שאנו מבינים ברקע של הפסוק הזה הוא שיש כאן שאלה לא מפורשת. ישראל עברו כעת במצרים וראו את כל המחלות והמכות שהושמו בם. ואמנם הסיפור הכללי של זה מובן שהשם אהב את עמו והעניש את המצרים על כך. אבל מתוך הפסוק הזה ניכר שזה לא כל הסיפור. כי תינח שלמצרים הגיעו מחלות כי השתעבדו לישראל וכך הבטיח ה’ לאברהם אבינו. מה ערב לנו שמחר לא יקרו לנו את אותם המכות ממש? הלא עדיין ישנם מחלות בעולם, וזה שהשם גאל אותנו אינו עוזר לנו מהמחלות היומיומיות האלה.

ואפשר להבין עוד יותר מכך, כי באמת כמה מכות לפי הפשט לקו בהם גם ישראל. עד שהיה צריך נס מיוחד בבכורות שלא יבוא המשחית אל בתיהם. כלומר הדין והמחלה הזו שנשתפכה על מצרים בעצמה לא היתה ממש מאותו הסיפור של אהבת ה’ לישראל ושנאתו למצרים. היא היתה גם מהסיפור הכללי הזה שיש מכות בעולם. ובאמת שכמה מישראל נפגעו מן המחלות שבמצרים וכבר רז”ל רמזו שמתו בימי אפלה. וזה שחלק מישראל יצאו ממצרים בכלל לא היה ברור להם שזה הסיפור כי היה נראה שזה סתם אלה שניצלו מן המכות. ובאמת כאשר הלכו במדבר ולא מצאו מים והיו המים מרים, חשבו שזה פשוט המשך של מכת דם שלא היו המים ראוים לשתות, וכנגד זה הובטחו שאם ישמעו בקול ה’ ינצלו מן המכות.

וכלפי זה חידש להם ה’ פה חידוש גדול, וזהו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנקבע הסדר הזה (שהתרחב ביותר אחרי כן בפרשיות התוכחה ובפרשת והיה אם שמוע), שהמכות יהיו תלוים לא בהבטחות ישנות לאבות בלבד או בסיפורי בחירה בעם, אלא פשוט באם ישמעו לקול ה’ ויעשו הישר בעיניו. וממשמע שכך שאם לא ישמעו יבואו עליהם הקללה כמו שבאה על מצרים.

במרה נרשם הסימן הזה שלראשונה נהפך ההנהגה מאהבה בחירה וגלות אל שכר ועונש, והוא שורש כל רעיון התורה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו.

עוד נגע אחד

הורגלנו לקרוא את ההמשך הארוך של שליחת משה אל פרעה ועשרת המכות כדיאלוג מתמשך בין השם לפרעה. כאילו השם מתווכח עם פרעה מי גדול ממי ואם הוא מסוגל להתגבר על השם או השם יכריח אותו לשלח את בני ישראל. תחרות זו היא מגוחכת למעשה, כי אין באמת הוה אמינא שפרעה גדול מהשם, ובכלל מה כל הדיון מעיקרא מאי קסבר פרעה ולבסוף מאי קסבר, ואם העניין שמכת בכורות היה הדבר שהכי הפריע לו או הפחיד אותו וגרם לו לשלוח אותם, למה דחק השם את המכה הזו לסוף המכות ולשם מה פילפל עמו את כל הפלפול הזה. גם כבר הקשו כל המפרשים מה חטא פרעה שיקשה השם את ליבו ואיזה מין יושר הוא זה.
אך כאשר נדע לקרוא את הכתובים על דיוקם נבין שעיקר הדיאלוג פה אינו בין פרעה להשם בשליחות משה כלל. בכלל האישיות של פרעה לא מאד מעניינת אותנו, אין להשם איתו דיאלוג של שכר ועונש. מסתמא יש כזה חשבון בין השם לפרעה אליבא דאמת באיזה עולם כמו שיש לו עם כל נברא, אבל לא זה הסיפור פה. (והאמת אין בכל הסיפור פה סוגיה של שכר ועונש, לא הגלות הוא עונש לאיזה חטא שחטאו ישראל ולא המכות הם עונש לאיזה חטא שחטאו מצרים, וכבר הארכנו בשיעורי פסח שתפיסת גאולה קדמה לתפיסת שכר ועונש).
הרבה יותר משהסיפור הוא בין השם לפרעה הוא בין השם לאמונת משה ובני ישראל. הרי בני ישראל נמצאים במצרים זה כמה שנים. ובידם הבטחה שהבטיח השם לאבות שיגאלם. לישראל היושבים במצרים אין הבטחה זו נראית אמתית כלל. הם חוזרים עליה כאמונה מקובלת אבל תחושת הלב שלהם הוא תמיד שזה חלום הזוי. הדברים הללו מפורשים בפסוקים אבל כל כך שכחנו לקרוא אותם ככה. אפילו משה ממאן להאמין כאשר השם מצווה אותו ללכת אל פרעה. יש לנו כל מיני פירושים למה הוא ממאן ומה פשט טענותיו. אבל הסובטקסט של כולם הוא שזה לא פרויקט רציני. זה יפה לחזור בשלשידעס ואפילו להתנבא לפעמים על הגאולה, אבל מה פשוט ללכת למשרד של פרעה ולתבוע ממנו שישלח את ישראל, השתגעת? ומשה מוצא כל מיני תירוצים אני ערל שפתיים ואני עניו ואהרן ובני ישראל לא ישמעו ומה השם שלך וזה הכל דרכים אחרות להגיד שנו באמת זה לא יקרה.
והפסוק פה מעלים את זה, אבל רזל סיפרו לנו מתוך מדרש פסוקי תנך שמשה לא היה הגואל הראשון שניסה להוציא את ישראל ממצרים. כבר הגיעו כמה משיחי שקר שהסתמכו על אותם הבטחות של האבות ויזמו כל מיני גאולות. והחכמים והזקנים כבר למדו שרק צרות נוחלים מכל המשיחים הללו. וכבר נהרגו מבני אפרים שחשבו ייגאלו. וכל פעם יש קצת מהעם שמאמינים לבשורות וכבר ומתחילים להתכונן לגאולה ולמרוד בנוגשיהם, אבלזו טקטיקה רעה מאד ובסוף רק צרות יותר גדולות נהיים מזה . חוכמת הזקנים שלהם כבר לימדו אותם שמוטב להרכין ראש ולהשלים עם המציאות ולא למרוד באומות ולעלות בחומה. כן וודאי הם מאמינים במשיח. אבל לא ככה לא היום לא אתה.
וכבר קרה כך למשה עצמו, שבא ועשה קצת מופתים ואנשים הפשוטים ששמחים לכל בשורה טובה האמינו לו. ובסוף מה קרה, פרעה כבר הכיר את הטריק הזה, נרפים אתם נרפים, והרע להם עוד. והנה פגשו משה ואהרן את זקני בני ישראל ומה אמרו, אמרנו לכם. מי ביקש מכם עוד ניסוי של גאולה. וכי לא ידעתם שזה כבר מסורת הזקנים שמדברים הללו יש רק צרות. ומשה מעביר את התלונה הזאת להשם. זה צריך ללמד אותנו מה בעצם עומד מאחורי כל הוויכוחים של משה עם השם. הוא אומר להשם הנה ראית צדקתי. זה לא עניין ראלי הגאולה הזו. הזקנים כבר צדקו. לא לחינם אמרתי שאני ערל שפתיים. נו אולי יבוא פעם איזה גואל ניסי מן השמים שיפעל גאולה אמיתית, אני מאמין בזה, אבל זה לא זה.
(אגב רק כך אפשר להבין את הקל וחומר של משה רבינו למעלה הן בני ישראל לא שמעו עלי וכו’, וכולם הקשו שזו קל וחומר פריכא, הרי בני ישראל לא שמעו מעבודה קשה. אבל המסקנה שהוא מנסה לטעון מכל הקל וחומר הזה הוא לא שלא יאמין לו פרעה אלא שהוא בעצמו לא מאמין בזה. הוא אומר תראה נו באמת. בני ישראל לא מאמינים לי, הם מכירים כבר את האמת על העבודה הקשה והקוצר רוח שלהם, ואתה מצפה ממני שאאמין שהמשחק הזה יעבוד ופרעה ישלח אותם. איך ישמעני פרעהדאין פירושו איך יאמין שאני נביא , זה דרך להגיד איך יקרה הגאולה הזו באמת).
ואיכשהו משה השתכנע בכל זאת לקפוץ אל העולם ולעשות את כל הדברים הללו לפני פרעה. והפסוק מספר לנו את הסיבה לכך לפני המכות ובאמצעיתם. לפי שכבר הסביר לו השם (סוף פרק ג הוא כמעט כפילות של הפסוקים כאן). ‘ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך’. השם הבטיח לו שהוא יודע שהצרות רק יגבירו. ושפרעה כמו תמיד לא יתרשם מכל המשיח הזה. אבל השם אומר תדע שהפעם זה לא פרעה שממאן לגאול, זה אני. ההכבדה של הגלות שתקרה בתחילת הגאולה הוא לא סימן שהגאולה הזו הזויה. להיפך, אני הכבדתי את ליבו. ויש לי תוכנית וסיבות לזה למה זה דווקא יקרה ככה. למען רבות מופתי, כי אני דווקא רוצה שיהיו הרבה מכות. ולמען תספר. כי אני צריך שיהיה מזה מה לספר. וזה שתראה שהצרות מתגברים דע שזה לא פרעה, זה לא בגלל שהגלות חזקה מהגאולה. זה בכוונה כך. תראה את זה כמו הגברת הדראמה של הגאולה לא כמו התגברות הצרה על הגאולה.
ובאמצע אחרי שכבר עשה משה תשע מכות, וכבר הבטיח פרעה וכבר הגיע לידי איזה משא ומתן איתו מי ומי ההולכים, ומה יקחו, וכבר חשב משה הנה זה מתחיל להיות עניין רציני , זה כבר לא אגדה. פתאום ננעלים שוב כל הדלתות. וכבר נכנס שוב למשה המחשבה נו הזקנים צדקו. זה הזוי הסיפור הזה. אז מזכיר לו השם. כבר אמרתי לך אתה באמת לא צריך להסתכל על פרעה כלל. יפה אמר לא תראו עוד פני. כי הוא לא הסובייקט בסיפור הזה. זה לא ויכוח ביני ובינו. זה לא הוא שמקשה את ליבו וחזק ממך וממני. זה הכל אני. זה הכל בגלל המשחק שלי ובגלל התוכנית שלי מראש להרבות מופתי.
(אפשר שענין השאלה החוזר בהקשר זה הוא שענין זה הוא אחד היתרונות למה השם רוצה גאולה כזו שעד רגע היותה רק מתגבר ההסתרה. כי אילו היו ישראל ומצרים מאמינים שיצאו לגמרי וודאי לא היו מלווים להם את כליהם. והאמת גם ישראל בעצמם לא האמינו שהם יוצאים לתמיד. השם לא אומר להם פה שישקרו וישאלו על מנת שלא להחזיר. הם שאלו בכנות. היו בטוחים שהגאולה הזו כמו כל שאר הגאולות תיגמר אחרי יומיים שלושה והנה הם חוזרים לפרעה. רק בקריעת ים סוף האמינו שזה גאולה באמת. וכך באמת רצה השם לנהל את ישראל באיטיות לפי השגתם שזו גאולה קצרה בלבד, ולא נחם דרך ארץ פלשתים).
עלה בידינו שענין הכבדת לב פרעה אין כוונתו לסוגיא של בחירה או עונש כלל. הנקודה שלו הוא לאפוקי ממה שמשה וישראל חושבים בלבם כל הזמן שפרעה והמציאות עדיין חזקים מהגאולה. והראיה לזה שהרי פרעה לא מתפעל ומקשה את הגזירות. כלפי זה אומר להם השם אל תתפעלו מפרעה, זה לא הוא כלל, אני זה שתכננתי את כל זה למען רבות מופתי. ודומה לכך אומר השם כלפי אריכות הגלות לגאולה העתידה, אל תתייאשו ותחשבו שבאורך הזמן שכחתי מכם והאריכות והתגברות הצרות הוא סימן לכך, אלא אני הארכתי את הגלות זה הכל אני הכל מתוכנן מראש אני הויה בעתה אחישנה.

ואלה המשפטים

הקדמה

כל הפרשה – מתחילת פרשת משפטים (פרק כא) עד לאמצע פרק כג (פסוק כ) הוא קובץ אחד של משפטים, שכולל בעיקר ענייני חושן משפט אבל גם עוד משפטים כמו קללת אלהים והמועדים. אפשר להבין מכך שפירוש משפטים אינו דווקא דינים אלא פירושו כמו הלכות, וזה הפרשה הוא כמו כל מה שהיו צריכים לדעת להתנהג במשפטי השם.
ולהלן פרק כד יש עוד סיפור של מתן תורה, שלא ברור מתי היא היתה, וכתוב שם בפסוק ג ויספר לעם את כל דברי השם ואת כל המשפטים. שמסתבר שזה הולך על המשפטים האלה. וכן שם פסוק ז ויקח ספר הברית ויקרא, שאפשר שזה ספר שהיה כתוב בו פרשה זו. (אבל אין זה מתאים לגמרי ונראה במקומו). וכן נראה שמה שכתוב למעלה במרה שם שם לו חוק ומשפט שזה הולך על הפרשה הזו. ועכ”פ אנו יכולים להבין מצירוף כל אלה הפסוקים שיש איזה חטיבה של הלכות שנקרא המשפטים, שהם המשפטים האלה, שיש לו זכר מיוחד.
וזה הפירוש הפשוט של פתיחת הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – כלומר אותם משפטים שמוזכרים למעלה במרה, או אותם משפטים שמסר השם למשה שידבר לעם, אלה הם.
וכלל הנראה אין פרשה זו כתובה על הסדר ואין בכך קושיא כי קובץ החוקים הזה עומד בפני עצמו, כי אינו סיפור של מסירה כמו עשרת הדברות, אבל הוא כמו הספר הלכה שהיו ישראל מסתכלים בו תמיד לדעת מה יעשו, כלומר זה חלק של הלכות לא של סיפור, ואפשר שהיו מעתיקים אותו בפני עצמו השופטים וכו’ לדעת הלכותיו. ונכנס פה בהקשר לחוק ומשפט של מרה ושל פרק כד אבל לא בהכרח שנאמר כסדר הזה וכו’.

כי ואם

כמעט כל פרשה כאן מתחילה ב”כי” או “אם”. כי זה הענין של משפטים שהם באים אחרי המעשה, אין מצוה או חובה לקנות עבד עברי אבל אם תקנה אז יהיה דינו כך וכך. ורק מצות שהם חובות לא כתוב בהם אם. הכי הזה הוא הגדר שבין הלכות שבין אדם לחבירו לבין מצות שבין אדם למקום. כי כל המצות הללו הולכים אחרי המציאות, אם אתה רוצה לקנות עבד אז תעשה איתו כך וכך. אבל הרצון שלך והמציאות הזה שיש בשוק עבדים עבריים קודמים למצוה.
זה לא עונה לגמרי אבל צריל לקחת בחשבון את המבט הזה כאשר שואלים למשל למה יש בתורה עבדים? אין בתורה עבדים. יש בתורה הלכות כיצד להתנהג עם העבדים שיש לך.

1. פרשת עבדים

ראשונה הוא פרשת עבדים, שיש בו עבד עברי ואמה. זה מעניין שלא כתוב כאן שום דבר מה אם העבד אינו עברי (יש פרשה אחרת בפרשת בהר שכתוב בו חילוק אבל שם יש בכלל הלכות אחרות וצ”ע, אני אנסה לקרוא קודם כל הפרשה הזו כיחידה שלימה שכוללת הכל כפי שהסברתי בהקדמה, וגם כי אין לי זמן להתעכב על כל הסתירות והפירושים וכו’.) כנראה שפרשה זו מניחה שיש כמו עולם שלם בפני עצמו של ישראל, ואין שם גוים להעביד, ולכן לא רלבנטי אלא עבד עברי.
לפי הפשט כל עבד יוצא אחרי שש שנים, ואם הביא איתו את אשתו כשנמכר ממילא גם אשתו יוצאת איתו. אם האשה לא נכנסה איתו אלא שייכת לאדון שנתנה לו (כנראה עבריה?) אז הוא לא מוציא את אשתו עמו כי היא נשארת לאדון. זה קצת אכזרי כזה שהוא חייב לעזוב את אשתו, ולכן יש לו דין שאם הוא לא רוצה לצאת יש לו ברירה לעשות רציעה ולהישאר עם אשתו, אבל יצטרך גם לעבוד עבור הפריבלגיה הזו.
אמה עבריה אין לה יציאה אחרי שש שנים כמו העבדים אלא נשארת של האדון לעולם ולכן האמה שנהיית אשתו של העבד אינה יוצאת עמו). אבל יש הבדל שהיא לא עבד ממש אלא יותר קרובה לאשה. כלומר בעצם נמכרה פה לאישות לא לעבדות, (אלא שאישות ועבדות הם דומים..) והוא חייב לתת לה חיובי הבעל לאשתו שהם שאר כסות ועונה. או אם רוצה נותן אותה לבנו או לעבדו לאשה וגם הם חייבים בה כמשפט הבנות.
מזה שהיא כמו אשה יוצא גם שהוא לא יכול למכור אותה. כלומר היא שלו כל עוד היא נשואה לו או לבנו, אבל היא לא שלו לעולם במובן שהוא יכול למכור אותה. כמו שאשה היא לא של הבעל למכרה. הוא יכול לגרשה אם אינו רוצה לתת לה שאר כסות ועונה, והיא לא חייבת לו כסף על זה.

2. דיני הרוצח

לא תרצח זה דבר פשוט והעונש על זה הוא מוות. לא על זה באה הפרשה הזו. אבל צריך לפרט פה כי במוות יש תמיד חקירה של אם היה בכוונה או לא. לפעמים אדם מכה חבר חזק מאד והוא מת, אבל הוא יאמר התכוונתי רק להכות אותו לא להרוג אותו. על זה אומר הפסוק שאם אתה מכה אדם בכוונה והוא מת אתה חייב מיתה.
אבל אם לא התכוונת להכות אותו כלל, והאלהים אנה לידו, כלומר סתם הכית במשהו אחר והוא מת, או נהגת ברכב והיה תאונת דרכים, אז אתה לא חייב מיתה בבית דין. אבל בפועל זה לא כזה שונה מהמקרה הראשון שנתת לו מכה והוא מת, ולכן יהיה מסתמא מי שירצה לנקום בך. ולכן נוסד מוסד מיוחד של מקום לנוס שמה דהיינו עיר מקלט (שמפורט יותר בפרשיות אחרות כיצד הוקדשו)
וענין העיר מקלט נראה לי שאינו ענין הלכתי, כי מה בעצם מפריע מהגואל הדם להרוג אותך בעיר מקלט. אבל זה יותר ענין טכני. כי בעצם יש פה נקמה, והרוצח היה צריך להגן על עצמו. אבל קשה לאדם בודד להגן על עצמו אז לכן  יש מוסד כזה בחברה של כל האנשים שעשו תאונות דרכים, שהם עושים ברית בינם לבין עצמם להגן אחד על השני. וההלכה מכירה בזה, הקדישה להם עיר. ושם כל אלה שהרגו בשגגה עושים ברית להגן על עצמם ועושים חומה או מה שצריך כדי להתגונן מפני גואלי הדם.
יש מקרה שלישי שזה לא כל החקירה הזו אלא מה שנקרא היום בחוק first degree murder, דהיינו שהיה premeditated.  וזה כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, שלא הכה אותו ומת ולא היה שוגג, אלא כפשוטו אנו יודעים שהוא התכונן לכך והכין עצמו ורצה להרוג אותו. לאיש הזה לא מועיל שום תירוצים ואפילו אם הוא על המזבח יקחו אותו בית דין ויהרגו אותו.
ומה ענין המזבח? כנראה שבמקום הקדוש לא מתאים להרוג אדם אפילו אם הוא חייב מיתה, והרוצח הזה חשב שיש לו פטנט שיהיה בכזה דבקות אצל השטנדר שלו במזבח ויקריב קרבנות וכו’ ולא יוכלו להרוג אותו. אז אנו לא מתחשבים בפרומקייט שלו ולוקחים אותו משם.
אפשר שזה גם אומר שאין להורג בכוונה כפרה בקרבנות או דרך אחרת אלא צריך להרוג אותו.

3. מכה אביו ואמו

משהוזכר רוצח החייב מיתה הזכיר שלשה החייבים מיתה אע”פ שאינם רוצחים והם:
מכה אביו ואמו
גנב איש ומכרו
ומקלל אביו ואמו
מכה אביו ואימו הוא שעל אביו ואימו אפילו לא מתו אבל הכה אותו כבר חייב מיתה על ההכאה בלבד.
ולא על ההכאה בלבד אלא גם על הקללה.
וגונב איש ומכרו הוא שבדרך כלל קידנפינג הרבה פעמים נגרם למיתה. ולכן אפילו לא הרג אלא רצה למכור ונמצא בידו כבר חייב מיתה.
וענין שלש אלה נראה לי שהוא הרתעה על העושה דברים מסוכנים בין אדם לחבירו שגם אם לא מתו בפועל כבר חייב מיתה על המעשה עצמו.
וענין הקללה מהנראה בתורה שהוא היזק ממש ויכול להמית ואינו סתם חוסר כבוד. אמנם ההחמרה באביו ואימו הוא מפני כבודם, אבל אפשר גם לפי שאין לו תירוץ לגביהם שסתם היה לו מריבה איתו ולא התכוון, כי אדם לא אמור לריב עם אביו ואימו, ולכן כבר ההכאה או הקללה מחייבתו במיתה.

4. דיני חבלה.

דעת מקרא מחלק ככה אבל האמת לפי פירושי הוא הכל המשך של אותו שאלה של הכאה אם מת, ומה אם לא מת.
אם אדם היה לו כן מריבה עם חבירו והכה אותו, אפילו לא מת מיד אלא אחרי כמה ימים הוא חייב מיתה, כנ”ל. אבל אם המוכה הלך בחוץ על משענתו כבר אין המכה חייב מיתה על הרציחה כי זה הסימן שהוא לא הרג אותו. אבל הוא חייב לשלם לו שבתו ולרפא אותו.
ופה יש הבדל בין עבד לסתם אדם.
והחילוק שיש הדרגה.
עם אביו ואימו אין לך לריב כלל.
עם סתם אדם אין לריב אבל אם רב זה לא כזה נורא כמו אביו ואמו, ולכן צריך לחכות שילך על משענתו.
עם עבדו מותר לאדם לריב ולהכות, אבל אסור להרוג. ואם הרגו ינקמו בו כמו כל הורג אחר. אבל מספיק שהעבד חי יומיים אחרי שהכה אותו שלא נחשב שמת מהכאתו.
זה הכל לגבי אדם שלם. מה לגבי עובר.  שהוא פחות נחשב רציחה אפילו מעבד.
ואם ינצו אנשים והכו אשה הרה ויצאו ילדיה, שזה רמת המזיד השניה כנ”ל, זה תלוי אם יהיה אסון.
ואסון זה לא ברור פירושו. לכאורה אפשר לפרש אם הוולד מת. כלומר אם הפיל הוולד ולא מת הוולד אלא יצא, אז משלם כאשר ישית עליו בעל האשה. ואם יש אסון דהיינו שמת הוולד אז יותן נפש תחת נפש. שגם זה לא ברור פירושו ואילו היה הכוונה שיש להרגו היה כתוב להרגו.
ופירוש השני שאסון היינו שקרה משהו לאשה. ולפי פירוש זה העובר עצמו אפילו מת אינו חייב אלא ממון, ואם הרג את האשה אז חזר הדין כמו כל מכה איש ומת שנהרג.
ואין כל פירושים אלו עולים יפה בפסוקים וצ”ע.
ומזה נמשך הפסוקים עין תחת עין וכו’. וכל זה נמשך לכאורה לאותו סיפור של האשה ההרה. ואע”פ שמפרשים שהוא גם על כל חבלה אין זה הפשט, אם כי אפשר ללמוד מזה אולי.
והיינו אם הזיק עין האשה או הוולד אז צריך לתת עין או שן וכו’.
ואע”פ שכולכם יודעים שהפשט הוא עקירת העין או נתינת הכוויה לי בקריאה פשוטה אין זה פשוט ואני מחכה לאיזה פשט שיסתדר לי פה בפסוקים. כי בכל מקרה זה צריך להתפרש גם על סיפור האשה ההרה, והוא הכל המשך של האסון שיהיה, שהוא בעצמו המשך של ישית עליו בעל האשה.
והנראה לי אולי זה ככה. אסון פה פירושו כל היזק שיקרה לוולד.
אם יצאו ילדיה ולא היה אסון, כלומר הוולד חי, אבל היה כאן וודאי בושה גדולה לאשה, דהיינו לבעלה. אז הוא לא משלם על היזק לאשה כי לא ממש הזיק אותה, אבל ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, כלומר לפי רמתו ועניינו ישלם על שבייש את אשתו.
ונתן בפלילים – נתינה זו הוא מפתח לנתינה של אחריה, כלומר הוא נותן, ומה נותנים, מסתמא כסף, לפי המשפט.
ומהו המשפט – אם יהיה אסון, אז הוא נותן לא רק כאשר ישית עליו בעל האשה אלא כפי מה שהפלילים עצמם מחייבים, והיינו נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן וכו’. וזה הכל בפלילים.
(רק בפרשת אמור כתוב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושם נראה שעושים לו המום כמו שהוא עשה. וצל”ע שם אבל אני מפרש פה.. )
 ואפשר גם נפש תחת נפש כפשוטו, שהוא צריך לתת ילד שלו למי שהפיל את הבן שלו, לעבד.
ועכ”פ שוב כל זה לאיש חופשי, שמשלם לו על היזקו. הא אם מזיק את עבדו ושיחת לו אבר, אינו משלם לו אבל התשלום שלו הוא שישלחנו חופשי. כי אע”פ שמותר לאדם להכות את עבדו אין מותר לו לקחת ממנו אבר.

5. דיני נזקי ממון

כל זה היה אם האדם עצמו הכה את חבירו. מה אם שורו הכה את חבירו. אז תלוי: אם הוא שור שלא היה ידוע לנגח, הורגים את השור ובעליו פטורים.
(זה מסתמא לא עונש לשור אלא לבעליו שמפסיד את שורו ולכן לא יאכל את בשרו שלא יוכל למכור אותו להרוויח)
אם השור הוחזק לנגח וכבר הזהירו את בעליו (נראה פה ש”והועד” פירושו אזהרה. ואם פירוש זה נכון מתאים יותר הרבה פסוקים כמו למעלה לך העד בעם פירוש שתזהיר אותם, ואעידה בם את השמים ואת הארץ אזהיר אותם), והרג איש , אז זה כבר אשמת בעליו, והורגים גם את בעליו.
אבל זה כבר לא חובה אבל הבית דין אם רוצים יכולים להחליף מיתת הבעלים בכופר.
ואותו דבר אם הרג ילד.
אם הרג עבד אז מלכתחילה אין אופציה של מיתה לבעלים אלא משלם כופר שלשים שקלים.

הבור

מי שכרה בור ולא כיסה אותו והבור שלו הזיק בהמה, חייב לפי שאחריותו לכסות את הבור. אבל אינו חייב לשלם לבעליו שור חדש אלא משלם לו כסף. ולא עוד אלא שלוקח לעצמו הבהמה המתה לפי ששילם לבעליו כבר כסף. לפי שאינו חייב אלא את ההבדל בין בהמה חיה למתה, שזהו הסך שהזיק.

שור שנגח שור

למעלה למדנו על שור שהרג אדם. ומה אם השור הרג שור אחר. שוב תלוי: אם הוא שור תם, כמו שבאדם מענישים את בעלי השור בהריגת שורו בלבד, ואין אחריות הבעלים בעצם עליו, אלא כאילו השור עשה מעצמו והוא משלם את העונש, כך גם כאן מענישים אותו במחיר שורו. והיה צריך לתת את השור לניזוק וזהו. אלא שכאן מכיון שיש לפנינו גם שור מת, והרי גם שור מת שווה ממון, אם כן אין השור המזיק הולך כולו לניזק אלא חציו ומכיון שאי אפשר לחתוך שור חי לחצי צריך למכור ואתו ולחלק ממונו, והחצי השני מקבל מדמי השור המת שלו עצמו.
ואם הוא שור מועד שוב הוי אחריות הבעלים והוא משלם לבעל השור הניזק את מלוא השור שלו, ולוקח השור המת לעצמו נמצא שילם לניזק את מלוא ההיזק שלו שהוא ההפרש שבין שור חי לשור מת.

6. דיני גניבה

לא תגנוב הוא דבר פשוט. אבל הוא צריך הרבה פירוט ואין חומר גניבה זו שווה לחומר גניבה אחרת.
יש הבדל בחפץ הנגנב. מי שגונב דולר ממישהו אינו שווה למי שגונב בית ממישהו ואינו דומה למי שגנב את החולצה האחרונה של מישהו. קל וחומר אם גונב ילד.
כמו כן יש הבדל למה הוא גונב, או מה הוא עושה עם החפץ הנגנב. אדם שגונב חתיכת לחם כי הוא רעב ואוכל את זה אינו חמור כמו מי שעושה ביזנס שלם מגניבה שגונב מכוניות ומוכר אותם (ואפילו אל יבוזו לגנב וכו’). ואדם שגונב מחבירו דבר שהוא הביזנס של חבירו עושה לו נזק הרבה יותר ממי שסתם גונב לו דבר.
שור ושה היו פעם דבר שהם לא סתם רכוש אלא הם גם עושים פירות. שור עובד ועושה וולדות וכו’. שה לא עובד אבל נותן צמר וכו’.
אם אדם גנב מרעהו שור או שה, והוא לא סתם גנב אותו אלא גם עשה איתו ביזנס, טבחו או מכרו, משלם 5* לשור, ו4* לשה. כי הוא מזיק לו לא סכום כזה שהיה הנגנב יכול להרוויח. ושה מרוויח פחות משור.
הא אילו נמצא בידו הגניבה ולא עשה איתו ביזנס לבד אינו משלם כ”כ אלא כפל.

הבא במחתרת

פסוקי המחתרת לא ברורים. מה זה דמים? מה אם זרחה עליו השמש?
לכאורה המובן הוא אם גנב נמצא בלילה במחתרת שבא לגנוב מותר להרגו, אבל אם זה ביום בעת זריחת השמש אסור.
פה נכנסה הלכות רציחה וחבלה לתוך הלכות גניבה. יש איזה קשר שמותר להכות גנב.
לכאורה נמצא היינו שנמצא לאחר גניבתו, כי כך ההמשך שלם ישלם וכו’. ולא שהוא לפני הגניבה ומונעים אותו מלגנוב.
נראה לפי דרכי שאסור לכוון להרוג אותו. אבל בגלל שההכאה מותרת ממילא אם מת בטעות אין דמים. אבל בעת זריחת השמש אתה צריך להסתכל יותר טוב מה אתה עושה ולא להכות אותו יותר מדאי..
זה הכל יותר מסתבר לי מהרעיון שאיכשהו גנב הוא בא להרגך או משהו.
בכל מקרה הגנב צריך לשלם את גניבתו. ואם אין לו ונמכר. הוא נמכר מסתמא למשך הזמן שיהיה לו לשלם את הגניבה.
בימינו היו אומרים שחייב לעבוד ויקחו לו בית דין המשכורת, אבל בפרשה זו עבד ופועל הוא בערך אותו דבר.
וסדר פשט הכתובים הולך כך.
אם מישהו גנב, וטבח ומכר (ושוב ידענו שהיה בגניבה) משלם ד וה
אם מצאו אותו כבר במחתרת, יש עניין של הכאתו, ועכפ הוא משלם את הגניבה או נמכר בגניבתו. לכאורה משלם פעם אחת בלבד.
אם נמצא הגניבה בידו – לא במחתרת ולא בטבח ומכר, אז משלם כפל.

7. דין המבעיר אש

לפי הפשט אין זה שן אלא שריפה.
ושוב יש הבחנה במידת הכוונה ובמידת השמירה שאדם חייב לשמור.
אש שונה מבהמה או בור שדרכו לילך ולהזיק ולכן אע”פ שיש דבר כזה שמבערים אש בשדה לפעמים סתם או לבער את הקוצים וכדו’, על המדליק האש להיזהר שלא ילך לשדה אחר.
אם הוא מבעיר שדה לכתחילה ואז נשרף שדה חבירו, חייב לשלם מיטב שדהו דהיינו ליתן לחברו משדה שלו תחת זה שנשרף
אבל אם היה פחות בכוונה כי ביקש לשרוף הקוצים ובטעות נשרף שדה או כרם, אז משלם אבל לא ממיטב אלא כסף.

8. דיני שומרים

אדם הנותן לחבירו משהו לשמור, וכשהוא בא לקבל את חפציו אומר השומר אין לי את זהה נגנב מאיתי. בעל החפץ אומר כן מסתמא לקחת את זה לעצמך.. אין עדות, יש לנו הי סעיד שי סעיד..
אם נמצא הגנב משלם הגנב כפל
אם לא נמצא, תלוי מה החפץ, אם היה כסף או כלים אז  “ונקרב בעל הבית אל האלהים”. הולכים למשטרה ופותחים חקירה. הבית דין חוקר ודורש מה הלך פה. רז”ל אומרים שמחייבים גם כאן לשומר לישבע שלא הוא הגנב. אבל עכפ הפשט הוא שהאלהים מברר שלא שלח ידו. ואם מתברר שכן שלח ידו אז הוא משלם כפל. ואם לא אז בהיעדר ראיה הוא פטור.
וכן על כל דבר פשע כשמישהו חושד ברעהו שגנב או עשק לו באים לבית דין ואם מתברר שהוא חייב משלם שניים.
אבל אם נתן לו חמור או שור או שה או כל בהמה, והשומר טוען שנגנב, השומר חייב לשלם.
אבל אם טוען שנשבר או מת או נשבה, הוא נשבע שלא שלח ידו ופטור.
ולמה בבהמה חייב על הגניבה? כנראה כי קל לגנוב בהמה שמסתובבת בשדה וכשאני נותן לך לשמרו המשמעות הוא שאתה צריך לשמור שלא יגנב, אחרת אני יכול להשאיר אותו גם ככה הפקר ואין שום משמעות לשמירה.. אבל אינך חיבי לשמור שלא ימות ולכן זה אתה פטור. ואם טוען שנטרפה צריך להביא ראיה או חלק מזזה.

שואל

אדם השואל מחבירו בהמה ונשבר או מת, אין מאמינים לו אלא הברירת מחדל הוא שזה אשמתו שמת, אולי עבד בו יותר מדאי וכדו’. (וזה שונה מסתם שומר שלא אמור לעבוד עם הבהמה כלל ולכן כל שנשבע שלא שלח ידו מספיק ואין מטילים האשמה עליו. ושואל בהגדרה הוא שולח ידו ולכן אחריות השבירה או המיתה עליו)
אבל אם בעליו עמו הרי הוא ראה שלא עשה לו דבר שלא כראוי והוא פטור מלשלם.
ואם הוא שכירו של בעל הבית ששכר אותו לעבוד בבהמה שלו, אין השכיר חייב בשבירת הבהמה, אבל גם לא מקבל כסף על העבודה שהיה אמור לעבוד איתו.
מפרשת עבדים ועד כאן הם המשך אחד שאפשר לכלול כמו אחריות האדם על מעשיו ונכסיו והגדרות שונות שיש בזה אם התכוון או לא התכוון ואם היה צריך לשמור. מכאן ואילך הם נושאים אחרים.

9. דין המפתה

באורח נורמלי אדם שרוצה להתחתן הולך לשדכן שהולך לאבא של הבחורה ומסדר את הנישואין.. או קונה אותה לעבדות.. ואחרי זה שוכב איתה.
אם אדם הוא משוגע והולך לפגוש את הבחורה בעצמו ומפתה אותה, ולא עוד אלא ששוכב איתה, הוא חייב למהר ולישא אותה כי מה זה הדבר הזה חברים בלי נישואין..
אם האבא אומר אתה משוגע אני לא נותן את ביתי לשייגעץ שכמותך, הוא חייב לפצות את אביה על הנזק שגרם לו שמעכשיו לא יקבל עבורה כמוהר הבתולות אלא כמוהר הבעולות, אז הוא נותן לאבא את הכסף הזה ושלום על ישראל.

10. דין המכשפה

(ד”מ כולל את זה כעוד שלשה חייבי מיתה, שהם פסוקים קצרים.)
מכיוון שדיברנו על בחורה נזכרנו בבחורה הרעה שהיא מכשפה שאין להחיות אותה..
זה מעניין שלא כתוב מות תמות אבל לא תחיה, כאילו ההוה אמינא הוא שהיא שימושית אז יש להחיות אותה, אז הפסוק אומר לא תחיה..
ובאמת אפשר הפירוש הוא לא לתת לה מחיה ולא חייבים לפרש להורגה

11. דין שוכב עם בהמה

משאמרנו שוכב עם מפותה משלם בסך הכל, ודיברנו הרבה על בהמות, אמרנו שאם מערב הפרשיות ושוכב עם בהמה אז מות יומת..
איני יודע למה זה כזה חמור לשכב עם בהמה, למי זה מפריע. ואיך זה נכנס לפה ברצינות.

12. זובח לאלהים יחרם

פסוק זה מעניין מאד, כי אנו באמצע פרשת משפטים שכפי שאמרנו הוא תורה שלימה. ואין מוזכרים כאן קרבנות כלל. אבל כנראה היו מקריבים קרבנות כמנהג. וצריך להזהיר שאין להקריב לאלהים אחרים אלא להויה לבדו. וחוץ מזה לא אכפת לפרשה זו שום דבר אחר מענין הקרבנות.
הרמבם מביא פסוק זה כהוכחה לשיטתו שעיקר הקרבנות לשלול שלא יזבחו לאלהים אחרים.
ועכפ אמרנו שיש וודאי שני דינים באיסור עבודה זרה. והוא נזכר בגמרא שיש איסור לעבוד עבודה זרה כדרכה, וזהו עיקר האיסור לשלול אלילות כפשוט. ויש עוד איסור בד’ עבודות אפילו אין אף אחד עובד ע”ז זו בכך. וזה לא מובן מה אכפת. אבל זה דין שני שיש איסור לעשות לזולת השם את העבודות הללו, כמו שאומרת הגמרא ריקן את כל העבודות לשם המיוחד. שיש איסור מיוחד לעשות עבודה ששייכת להשם לעבודה זרה, ואפשר לומר שזה האיסור הוא יותר לכבוד עבודת השם מאשר לשלול עבודה זרה.
ועל פי סוד כוונת הפסוק שאסור לזבוח לשם אלהים אלא לשם הויה.
והיינו על פי חסידות שצריך לזבוח קרבנות מבלי תחושת  ‘הקרבה’ אלא בלתי להויה לבדו שהכל שלו ממילא. והיינו בשמחה ואם עובד בעצבות זה עבודה זרה.

13. גר יתום ואלמנה ודין החובל שמלה

צריך לשמוע פסוקים הללו היטב.
(וראיתי מרב שי הלד שמדבר על זה)
כי אנחנו באמצע רשימה יבשה של דינים והלכות וחושן משפט.
אז אוקיי יש עוד דין שאין לחבול שמלת העני. ונגיד עוד דין שלא להונות גר במיוחד.
אבל פתאום זה נרגש כמו שהפסוק משתפך ולא יכול להמשיך לדבר בשפה הרגועה שלו. באמצע הרשימה היבשה שלו הוא רק הזהיר וגר לא תונה, היה צריך להוסיף עוד שלש פסוקים אם ענה תענה אותו וגו’ והיה כי יצק אלי וכו’ וחרה אפי וכו’. כזה הפחדה על עינוי הגר.
והוא נזכר להזכיר הדין שרצה להזכיר אם כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה, ואם חבל שמלת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, ושוב נזעק וכתב פסוק שלם שאין בו שום דין אלא אמפתיה לעני הזה “כי הוא כסותה לבדו הוא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני”. הפסוק פשוט נכנס לנפש העני ואמר כן אתה צודק הלווית לו כסף ולקחת משכון, אבל זה הכסות שלו בזה הוא שוכב ומה יעשה אם אין לו במה ישכב ואם יצעק אלי אני אשמע לו אפילו שאין לו שום טענה פה כי חנון אני.
יותר משאני מלך אוהב צדקה ומשפט אני חנון אני. ובאמצע פרשת משפטים שלי כתבתי חמש פסוקים של מוסר ואמפתיה לענים.

14. קללת אלהים

מסתמא כמו שמ אמרה שזה אלהים השופט העושה פה כל הדינים ותמיד הצד המפסיד יקלל אותו אז יש אזהרה שלא יקללו אותו.. וכן הנשיא.
טוענים שיש גירסא בתרגום שבעים אלים לא תקלל והכוונה שאין לקלל אפילו אלהים אחרים כי זה מעצבן את הגוים.

15. לא לאחר מתנות השם

ד”מ אומר שזה נקשר לקללת אלהים שזה גם ענין של כבוד להשם ולסמכות
מה זה מלאתך ודמעך?
הפשט הוא שכבר נהגו או נודע מפרשה קודמת מה המתנות הללו, פה רק מזהיר שלא לאחר אותם. יכול להיות שזה כמו החושן משפט של המתנות, אם אתה כבר מכיר שזה שייך להשם/לכהנים, אז אל תהיה גנב ותחזיק את זה אצלך.
וכן תעשה לצאנך – כלומר לבכורות שלהם, אפילו אם נותנים להשם צריך עדיין לרחם על הבייביס ולתת להם להיות שבעה ימים תחת אימם

16. אנשי קודש

אפשר כמו כותרת וקיצור של כל פרשת קדושים..
לפי פשט איסור טריפה כפשוטו, אנשי קודש פירוש אנשים מכובדים או עדינים, אם מוצאים בהמה טריפה בשדה שחיה הרגה אותה לא אוכלים את זה, זה לא מתאים לבן אדם. בן אדם שוחט בכבוד ואוכל, מה שנמצא בשדה מתאים לכלב.

17.  אזהרה על דיני ראיות וסדרי הדין

רוב דיני המשפטים תלוים בסופו של דבר בבית דין עדים וראיות. לא יעזור המשפט הכי מסודר אם נפוצים עדי שקר שממציאים דברים להרשיע צדיק ולהצדיק רשע. וגם זה לא יעזור אם הבית דין הוא מוטה ופוסק לפי כל מיני הטיות ושוחד שיש לו. ובעצם לא סידר כאן כלל דיני ראיות, (יש במקומות אחרים לא לקבל עד אחד וכו’), כנראה שתפיסת פרשה זו שהכל תלוי באימון הבית דין ומה נראה להם ראיה נכונה.
לכן אחרי שהעמיד עיקרי דיני המשפטים עצמם הזהיר בכמה אזהרות על עדי שקר.
– אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אפילו אם אתה מעיד עדות נכונה אבל אתה יודע שזה עם רשע שהעד השני או הבעל דין רוצה לתת תמונה מעותת של הסיפור, אתה נחשב אשם.
– ושגם הבית דין לא יהיה אחרי רבים לרעות, לא יסתכל בדעת הקהל לפסוק אלא ישפוט על פי האמת. ואחרי רבים להטות יכריע הדין לפי רוב הדיינים שעיינו בדבר נכונה.
ושלא יהדר פני דל אפילו שזה נראה חשבון צדקני לא יעוות משפט עבור זה, אפשר לתת לו צדקה בנפרד אבל הדין הוא דין.
ועוד פעם כתב שלא יטה משפט אביון.
ושיתרחקו מדבר שקר, זה גם אזהרה כללית בסדר הדין אפילו שיש ראיות אפילו שיש עדים וכל מיני כללים, אם יש משהו שקרי יש להתרחק ממנו ולחפש מה אמת. בגמרא זה נקרא דין מרומה. ולא יהרוג צדיק אפילו שיוצא כך לפי הדין כי לא אצדיק רשע. השם יודע האמת והוא לא יתפעל מן הפשעטלאך שלהם שהיה לכם להצדיק את הרשע.
ולא יקח שוחד כמובן.
ועם כל זה חזר שלא ילחץ את הגר. זה כמו מתח עם הכתובים שלא יהדר פני אביון. וצריך לדעת מה זמן המשפט ומה זמן הרחמים.

18. השבת אבידה ופריקה

זה נכנס באמצע האזהרות על האמת ועל העדים והדין ואיני יודע למה.
עכ”פ זה דין קצת שונה מכל הדינים פה, כי אין פה בעלי דין ושאלה מי צודק. אלא זה סתם מצוה בין אדם לחבירו ששייך יותר לענין לחץ הגר וכו’, שאם יראה שור אויביו תועה ישיבנו אליו. ושאם יראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ישיבינו אליו.
אפשר שהקשר הוא אותו ענין של עיוות הדין. הפסוק מזהיר כאן שהדיין לא יעדיף את חבירו את את העני בדין. וכמו כן גם בדברים שהם לא דין אלא מצוה שלא יאמר זה שונאי ולמה אחזיר לו את שורו מגיע לו שהוא נאבד. אלא המצוה של השבת אבידה חלה גם עליו. ולפי זה הפסוק נוקט שונאך כי אוהבו פשיטא שהוא רוצה בתקנתו ויחזירנו לו, אבל שונאו יש נסיון שהוא סוג של הטית הדין ולכן מזהיר שלא יתפעל מזה ויחזיר לו ויעזוב את החמור הרובץ תחת משאו

19. שביעית שבת ומועדים

כאן מתחיל סדר של הזמנים, ובקיצור הוא מונה מצוות שביעית ושבת ושלש רגלים. והוא מקשר את כולם לאותו סוגיא של עזרה לגר ולעני. גם יש קשר שהדין של שמיטה דומה לדין העבד עברי היוצא בשביעית. והוא נותן טעם למצות השמיטה ואכלו אביוני עמך. ולפי דרכי זה לא חייב להיות סתירה לטעמים אחרים אבל זה הטעם השייך בפרשה זו כמובן.
וכן נותן טעם לשבת למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, עשה כאן השבת המשך ישיר לענין הדאגה לגר ולענין צער בעלי חיים שלמעלה מן הענין.
“ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך”
לא ברור כיצד נכנס לפה, אם הוא מתכוון לכלול דברים אחרים שאמר להם ולא הזכיר פה, או שזו סתם אזהרה כללית.
כנראה שבשבת ומועדים הם זמני הזביחה והתפלה ולכן הזהיר שבהם לא יזכיר שם אלהים אחרים אלא יזכיר שם השם ויודה ויברך לו.
והזכיר בשלש רגלים את חג המצות תשמור כאשר צותיך – כנראה שזה הולך על הפרשה בפרשת בא שהזכיר בה חג המצות. וכן נראה למעלה בענין הבכור שהוא נסמך על אותו פרשה.
והוסיף כאן מצות עליה לרגל, שזה לא שייך לכאורה במדבר. וכן הזכיר להביא ביכורים בית השם אלהיך שזו פעם ראשונה שנזכר שיש לו בית וגם נשמע שמדבר על בית המקדש. ושהוא שייך בזמן העליה לרגל שאז מביאים גם ביכורים.
והוסיף איסור שחיטת הפסח על החמץ – לפי פשוטו כלומר לאכול את הפסח עם חמץ. והלנת חלב הזבח לבוקר – לפי פשוטו חייב כאן לאכול את זבח החג בליל ט”ו.

20. בשר בחלב

לא נכנס לפה והוא הדבר האחרון ברשימת המשפטים, כאילו לא נמצא איפה זה שייך אז נכנס לפה. וכבר חיפשו טעמים שזה קשור לביכורים או להקרבה שהיה מנהג לע”ז להקריב כך ואינו מוסכם.

וידעתם כי הויה הוציא אתכם

פרשת המן – וידעתם כי ה’ הוציא אתכם

פרשת המן כוללת כמה חידות וצריכה לפירוש רחב שיסביר אותה בכלל ובפרט ובהקשר הסיפורי שלה. כמה חוטי ענין נקשרים בה שכל אחד מהם הוא חידה בפני עצמו. מהו ענין נס המן בפני עצמו והשליו הנלוה אליו. ענין הנסיון של המן – הנסיון מצידו של ה’ ‘למען אנסנו’, ומהו ענין הנסיון או התלונה מצדם של בני ישראל, השייך לסוגיית עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב”ה במדבר, ומסופר מעט בספר שמות ומעט בספר במדבר. ומהו ענין התורה והחוק הנראה קשור למן ולמים ‘שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו’, ‘הילך בתורתי’. ומהו ענין השבת הנקשר כאן למן, וענין ההכנה ביום השישי לשבת.

אנסה לתת התחלה של הסיפור כאן. כבר תיארנו במאמר קודם כיצד יציאת מצרים היתה מין פרוייקט מלא סיכון, שזקני בני ישראל לא התרשמו ממנו, וכיצד משה בסופו של דבר שיכנע אותם באותות ובמופתים ללכת איתו. וכבר תיארו רז”ל כיצד היו מישראל שסירבו ולא עלו מארץ מצרים עם משה כלל. כל זה בא להדגיש את הספק הרב שהיה בכל הסיפור הזה, ואת המאמץ הגדול של משה להתגבר עליו. קריעת ים סוף היתה האישור הגדול שמשה צודק, ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו’. ראו הכל כיצד השם הוא שיזם את הענין הזה וכיצד הוא נותן את כוחו להטבעת מצרים ולהצלת ישראל.

אבל יציאת מצרים היתה רק החצי הראשון של היוזמה. הרי כך אמר השם אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וכו’ זבת חלב ודבש.  ולמען האמת, בחלק השני בסופו של דבר לא הצליח משה ולא הכניסם לארץ. כי באמת לרצוח את השליט הרשע זה החלק הקל. קשה זה להקים את שלטון הצדק ביום שאחרי המהפכה. היום שאחרי קריעת ים סוף, או ליתר דיוק שלשה ימים שאחרי קריעת ים סוף, היתה המבחן הגדול של מנהיגות משה כמעט יותר מן היציאה עצמו. ‘וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילנו העם על משה’. משה הבין מה זה אומר, ‘ויצעק משה אל השם’. מה שמשה צועק אל השם הוא נו, אמרת שתהיה איתי, וכי אצליח להיות המנהיג שלהם באמת, תעזור לי. ‘ויורהו ה’ עץ וכו’. השם הראה למשה שהוא יכול למצוא לעם עצה לתת להם מים לשתות. הוא צלח את המשבר הראשון. אבל יותר מכך. הוא הראה כאן שיש בידו את היסוד השני של המנהיגות, היסוד החשוב יותר מיכולת להצילם מפרעה. הוא יכול לדאוג להם למים לשתות. כאן נוצר היסוד של התורה, המתומצת בפרק שלמעלה בפסוק אחד אם שמוע תשמע וכו’. כי לצאת ממצרים זה כלום, צריך להעמיד משהו שיכול להינצל מן המחלות של מצרים, הפיזיות והרוחניות, ולבסס פרנסה לעם החופשי. ומשה הראה בפעם ראשונה שהוא יכול את זה. צריך לדייק מאד שזה התנאי של התורה. התורה אמנם מתבססת על סיפור יציאת מצרים, אבל התנאי שלה הוא לא על זה אלא ונתתי גשמיכם בעתם וכו’. תורה שמוציאה אותך ממצרים למות במדבר לא שווה כלום. כבר מוטב למות במצרים. אבל במרה הראה משה את התחלת התורה.

משהתגברו על ענין המים, באו לבעיית הלחם. נגמר להם הלחם אשר הוציאו ממצרים והם כבר מתלוננים שוב. הם אומרים הרבה בעיות היו לנו במצרים, אבל בעיה אחת לא היתה לנו. בשר ולחם היה שם. אם אתה מבטיח לנו להיטיב את המצב שלנו אתה לפחות צריך לסדר שזה לא יהיה גרוע ממצרים. אם נצליח להיות עם עצמאי ומבוסס זה נאמין לך, אבל קודם כל אתה צריך לדאוג לנו ללחם ובשר. במילים אחרות יש אמנם ערכים גדולים וחשובים כמו תורה, כמו חירות. אבל יש דברים קודמים להם בפירמידת הצרכים. ומנהיג שרוצה להעלות בני אדם אל התורה הוא צריך לדעת קודם לכל לדאוג להם לצרכי הלחם והבשר שלהם. אם אינו יודע אז מוטב למות במצרים ‘ביד השם’. כלומר לא ביד השגעונות של משה. עבד שמת מאכזריות קונו במצרים הוא לפחות ביד השם, הוא מקבל את גזירת גורלו ולא קפץ לסיכונים כי החירות הוא ענין גדול. אם משה רוצה לקחת על עצמו להעלותם אל החירות, הוא צריך לוודא שזה לא גרוע מלהיות ביד השם במצרים.

ופה יש סיבוך בפסוקים, אבל מה שאפשר להבחין שיש כאן מין מתח משולש בין משה לבין השם לבין ישראל. משה כבר לא צועק אל השם כפי שצעק מקודם. השם מדבר כמו מאליו אל משה ואל העם ואומר שיתן להם לחם מן השמים. משה משתמש עם המאמר הזה כמו להכות איתו את ישראל. הוא אומר להם ונחנו מה לא עלי תלונותיכם. זה פסוק קשה, והוא טענה כלפי השם בנסתר כמו שהוא טענה כלפי ישראל בנגלה. הרי בין משה לאלהים היה הסכם. אני אקח את הסיכון, אבל אתה תהיה איתי במקום שאני לא יכול לבד. משה יודע שהוא לא יכול באמת לתת להם לחם, זה החלק שהשם צריך למלא בעסקה הזאת. אבל לבני ישראל הוא אומר את זה כמו טענה עליהם, למה אתם שואלים אותי, תשאלו את השם. השם אכן מופיע, ועוד טרם הופעתו משה מנצל את הזמן לעשות את זה למין הופעה שיש בה הקפדה על לבני ישראל – ‘קרבו לפני השם כי שמע את תלונותיכם’.

משה ואהרן אומרים לבני ישראל ‘ערב וידעתם כי השם הוציא אתכם מארץ מצרים’. כלומר, אתם כל הזמן חושבים שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, אבל זה לא באמת אנחנו, זה השם. את זה לא ידעתם עדיין ואתם מתלוננים עלינו. אבל כשתראו את השם נותן לכם מן מאליו, תדעו שהוא זה שעומד מאחורי היציאה ממצרים. עליו צריך לסמוך באשר לפרנסה במדבר. זה כמעט כמו שלילה של ‘ויאמינו בהשם ובמשה’. משה ואהרן אומרים תפסיקו להאמין בהשם ובמשה. תאמינו בהשם.

[למען האמת אני מבין את בני ישראל, הם באמת צודקים פה. גם מה שמשה קוצף עליהם בהמשך שהשאירו לבוקר אני מבין אותם. הנה אתמול יצאו למדבר ופתאום יש להם מן בנס, וכי לא יקחו מעט להבטיח לעצמם משהו. זה נראה שמשה דורש מהם אמונה בלתי אפשרית. בפועל הוא זה שהבטיח להם שיוציא אותם ויסדר להם מה שצריכים, וזה אחריות שלו שיחושו בטיחות, זה לא יפה שהוא צועק עליהם כאילו החסרון בהם שאין להם מספיק אמונה. ובאמת בפרשת בהעלותך נראה שיש טענה קצת על משה על שהוא מסיר מאיתו את האחריות ללחם ובשר. מצד שני הם התלוננו שלשום על הים סוף וראו שהשם הצילם. אתמול התלוננו במרה וראו שהשם הצילם. כל היום תלונות אולי לפחות ידברו יפה וילמדו כבר שזה יסודר.

אבל אפשר לקרוא את כל המשא ומתן פה באופן רך יותר. יציאת מצרים הוא כמו לידה, ובני ישראל הם כמו תינוק שנולד. הם עדיין לא למדו את הדרכים הנכונות להתייחס אל האבא והאימא שלהם, אל השם ומשה שהוציא אותם. וכמו תינוק הם יודעים רק לבכות. הם צמאים אז מתלוננים. רעבים אז מתלוננים. והשם ומשה כמו אם הוולד מתפנה מיד מעסקיה והולכת להניק את התינוק, ולהחליף לה את הטיטול, ולחבק אותה ולנחם אותה. אבל התינוק לא לומד לבטוח. כלומר איפשהו בתת מודע שלו הוא נקשר אל אימו ויודע אל מי לבכות. אבל הוא לא מפסיק לבכות. וכל שעתיים יש לו תלונה חדשה, וכמעט האמא שומעת אותו אומר מי ביקש ממך להוליד אותי אם את לא יכולה להניק אותי מיד כשאני רעב. ולפעמים האימא כמו כועסת על התינוק וצועקת עליו וכי אינך רואה שאני מטפל בכל צרכיך. מה זה הבכי ההיסטרי הזה אם אימא צריכה לקחת לה שתי דקות טרם ההנקה פעם, כבר היה ראוי לך לדעת. והתסכול הרגעי הזה אנו שומעים כהשם אומר עד מתי מאנתם וכו’. אבל זה לא רציני, זה לא כמו שכועסים על גדול. ובאותו זמן שהיא אומרת את זה היא כבר מתחילה להניק ולנחם את הבן. ובאמת היו אז תינוקים. ומשה בעצמו משתמש במטפורה של הלידה בפרשת בהעלותך ‘האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו’. כמו אימא שאומרת לאבא נו אני חייב לעשות הכל, גם אתה הולדת את התינוק, קח אותו לכמה רגעים ותן לי קצת מנוחה. וכלפי האל אנו עדיין תינוקות וכל הכעסים שבתורה אפשר לקרוא אותם כך]