שירת אחדות ההפכים – ביבשה בתוך הים

אני רואה שבח במי שהולך אחרי רעיון ואינו שם ליבו לאשתו ולבניו ולמשפחתו "האומר לאביו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע".

אני גם רואה שבח במי שמעדיף את חייו את אהבת בניו ואת בנותיו על כל מיני רעיונות ואידאות "כרחם אב על בנים" "בין כך ובין כך קרויים בנים".

אני רואה שבח עצום במי שנלחם בעד האמת והצדק ואינו נותן לעצמו מנוחה עד שמשיג את דעתו.

אני גם רואה שבח במי שמנענע ראשו על כל גל וגל ואומר גם זה יעבור.
אני רואה שבח במי שנאמן מאד לעצמו לעמו למשפחתו ולארצו ונלחם בעדם בכל נפשו.

אני גם רואה שבח במי שמבין אפילו את שונאיו ומסתכל על הכל במבט מנותק ורוצה שלום ואחווה עם כל העולם.

אני רואה שבח במי שמאד ריאלי ואני רואה שבח במי שמאד פנטסטי ורחפני.

אני רואה שבח במי שמאד אינטלקטואלי ואני רואה שבח במי שמאד רגשי ואינטואיטיבי.

אני רואה שבח באמונה פשוטה ואני רואה שבח בחקירה והתחכמות אחרי האמת.

אני רואה שבח בתכנון מדויק ושליטה על הלוח, ואני רואה שבח בספונטניות וחיות.

האם אפשר ליישב בין שני שבחים אלו ולעשותם אחד? אולי יש למישהו איזה רעיון לתרץ תמיד. אריסטו התחכם ואמר תמיד יש לקחת את הדרך הממוצע. אבל הקאצקער אמר באמצע הדרך הולכים הסוסים. אני רואה שבח במיצוע לא לקחת שום דבר לאבסורד קיצוני כמו אריסטו, אבל אני גם רואה שבח בהקצנה ומבין למי שאומר שמיצוע הוא סתם תירוץ לחלשים.

כשאני מודה על האמת, אני יודע שאי אפשר ליישב את הכל. יש ערך ושבח בזה ויש ערך ושבח בזה. כשאני מסתכל לצד הזה אני מלא הערכה והערצה לצד הזה וכשאני מסתכל לצד השני אני מלא הערכה והערצה לצד השני.

אז, כשאני מפסיק לנסות לדון את הכל לצד זה או לצד זה, אני מתחיל לראות את העולם כמו סיפור, או כמו שירה. אני רואה בה קונפליקטים, זה מנצח את זה וזה מנצח את זה. אבל אני לא גוזר עליהם לטוב ולרע למוות ולחיים. אני יכול לספר את סיפורי שלי כמו שאני יכול לספר את הסיפור של שונאי. אני יכול לשורר לכולם.

אשירה לה' כי גאה גאה. אשירה גם אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל. אני משורר מנקודת המבט שלי ומנקודת המבט של פרעה. למזלי הפעם אני זה ששר..

למלאכי השרת שכליים נפרדים יש בעיה בשירה זו, מעשי ידי טובעים בים, אכן בעיה, לא יפה. אני מבין את זה מאד. אבל אני לא מלאך שאינו עושה שתי דברים בפעם אחת. אשיר גם על זה. אני אנושי, אנושי מאד. שר על מעשי ידי הטובעים בים ועל מעשי ידי שניצלו מסוסי פרעה. עכשיו שאני אדם וניצלתי אני שמח ומודה מנקודת המבט הקטנה שלי. "רק על עצמי לספר ידעתי".

המלאכים גם לא יודעים מי צודק, הללו והללו, ואני פשוט בן אדם שנמצא בהללו אחד שבאיזה מזל של הגורל עכשיו נמצאתי בצד שיצא מן הים ליבשה. אשירה לה' כי גאה גאה. אני שר, רק אני. היום. רק על הראיה שלי היום.

פרשת יתרו תשע"ו

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. ואמרו חז"ל חמשה דברות ראשונות אמרו לכבוד עצמו הוא דורש משאמר כבד את אביך חזרו והודו על הדיברות הראשונות.

נבאר פשטות הדברים על פי הפנימיות. בשני מצוות נאמר למאן יאריכון ימיך שילוח הקן וכיבוד אב ואם. שיש ימי עולם שהם שבעת ימי הבנין, ויש ימים ארוכים ימים יותר גבוהים דהיינו מבינה ולמעלה, והם נקראים עולם הבא ימים ארוכים. וממילא מובן בפשטות שכיבוד אב ואם היינו שצריך לכבד אותם מדרגות גופא שהם ימי קדם למען יאריכון ימיך, ואין זה שכר חיצוני אלא מעצם הגדרת המצווה, שהמכבד את אבא ואימא ממילא מגיע לימים ארוכים (ראה אוה"ח כאן במה שהגדיר שאין זה שכר אלא מסגולת המצווה). וכן הגדרת שילוח הקן לכבד את האם וממילא יאריך ימים בימיה.

והסברת הדברים בחיים, שיש את צורת החיים של הימים הרגילים ימי בראשית, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, שהוא המצווה שקודמת לכבד את אביך. ויש את המושגים היותר מופשטים של החיים שאינם באים ברגילות מעגלי שבעת הימים, ולא מספיק להם גם זכירת השבת, אלא צריך כיבוד מיוחד לכבד את אותם עדיניות ואותם מדרגות נעלות שאין להם מילים לגמרי בתוך שבעת הימים, ולכן אמרו שכיבוד אב ואם מצווה חמורה ביותר ואין מי שמצליח לקיימה בשלימות, כי לכבד את הימים העליונים בתוך שבעת הימים אין זה דבר פשוט כלל.

והנה לפי זה היה צריך להיות שכיבוד אב ואם דוחה שבת, שהלא ימים עליונים גבוהים על ימי השבת, והלא איפכא אמרו שאם אמר לו אביך חלל את השבת אל יקיים. ואותו קושי יש לנו בההוכחה שאינו דורש לכבוד עצמו. אך יש להעמיק שאין זה אלא דווקא כי כולכם חייבים בכבודי. היינו העדפת השבת על האב אינו מצד מעלת האב אלא מצד מעלת מי שעוד נעלה יותר מהאב שהוא כבוד המקום, היינו כבוד הכתר שגבוה מאבא ואימא, וזה הכתר יש לו ימים ארוכים עוד יותר מימי האב ואם והוא עתיק יותר מהם, וגם כאשר ביטויו בתוך הבן שנראה מורד באביו, אין זה מורד באביו אלא מכבד את עומק אביו דהיינו אבי אביו.

וזה יש להבין בפשטות אריכות הימים של כיבוד אב ואם. שאינו אריכות המשתרע אל העתיד אלא אריכות המשתרע אל העבר. כי מי שחייו מתחילים מן ההווה ומן החומר הנוכחי, ממילא גם יחיה מאה שנה יהיו ימיו קצרים כמאה שנה. אך מי שמתחיל את חייו לפני חייו, כי מתחשב ברעיונות ובגדלות שאינו מתחיל בלידתו אלא קיימים כימי אביו ואמו ואביהם, הרי ימיו מתחילים לפני ימי בראשית, ומעשיו במשך חייו מצטרפים לאותם שרשרות של ימים, ממילא מאריך ימים למפרע.

וממילא מובן עומק חזרו והודו על דיברות ראשונות, כי אין זה הוכחה חיצונית שאינו דורש רק לכבוד עצמו, אלא בזה שגילה כיבוד אב ואם מברר כי כבוד המקום אינו אלא עומק נוסף לפנים מעומק מימים שבתוך הימים, ואין זה מה שעומד בסתירה אל חיי הדורות, אלא מבטא את עומק הימים שיש דרגות בכיבוד וכל אחד צריך לכבד את העדין ממנו ששת ימים מכבדים את השבת והבן מכבד את אביו ואביו מכבד את המקום, הכל עולם אחד וסדר אחד.

שבת שירה

Where weary travelers
on lonely roads
passed one another
in endless pursuit
of each other.

Don’t go
The straight way
You might get lost
In the allure of easy.
Take instead
The wandering stick
Your blood and bread
Carry your weight
Split the sea.

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא

Sing to me, O
Lovely bird.
Sing to me, you
Beautiful fairy.
Sing to me,
Lord of Praise,
Tell me all,
It will be

Words wandered
Contradicting each other
Each peeking
To another day
Sometimes they rhymed
Only In another language
Their sentence structures made sense,
In another dialect
Their letters were legible only
By modern laser vision
And they wept
If only men would see
Our creative harmony
We wouldn’t be delegated
To the heaps of editors
Forcing their language
On another world.

Some people say It’s cryptic poetry, to me it’s the most lucid representation of mind, to which direct prose is convulted and cryptic.

Heaven.

A Nimshal
To all the parables
A Pitaron,
To all the dreams.
The thing in itself.
God.

After splitting the sea,
God said:
That was hard.
After watching people
Wade through relationships,
Split seeds to bring bread,
God Said:
I shouldn’t complain.

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

Did the sea split,
Or did it crack open
Bursting on its burdens
Did the waters part
Or did they break up,
Having had enough.
Perhaps it ripped,
By force of passion
Spilling all waters
Into the one.

פרשת בא תשע"ו – למען תספר

הכביד השם את לב פרעה שלא ישלח את בני ישראל. שערו בנפשכם, אילו בא משה לפני פרעה בפעם הראשונה בפקודת שלח את עמי ויעבדוני, ומיד אמר פרעה הנני אשלח אתכם אל אשר תרצו ללכת. איזה מין סיפור היה לנו. הרי היה זה האנטי-קלימקס הכי גדול בהיסטוריה. רק כאשר פרעה סירב עוד פעם ועוד פעם וכבר הבטיח וחזר בדעתו לסרב שוב ושלח אותם ושוב התחרט יש לנו סיפור לספר. הוי, "אני הכבדתי את ליבו למען תספר".

ולהבין משמעות הדברים, ידוע מאמר הרבי ר' בונם לחבורת משכילים, אתם אינכם שווים אפילו כפרעה, פרעה לא התפעל גם ממכות ומופתים והחזיק בדעתו לא ידעתי את השם וגם את ישראל לא אשלח, ואילו אתם סתם חלשלשים, רעם אחד ותיכף תאזרו כיפה ותצעקו שמע ישראל. יש במשמע כאן כי השם אוהב מי שאפשר לדבר איתו. מי שהדו שיח איתו הוא סיפור, שיש לשכנע אותו ושוב הוא בא בטענה משלו, שעשר מכות ויותר לוקח לו להתחיל להבין את דעת השם. יש לבחור את הבר- פלוגתא בקפידא.

מי שישתכנע בפעם אחת, או ממופת אחד, איזה מין דעה זו, ניתן לחשוב שיש לו אמונה מאד עמוקה ותמימה, אבל איזה עומק יש בו איזה רוחב יש בו אם זה ענין של לחיצת כפתור, משחור לא ידעתי את השם הנה נהפכו מים לדם וכבר ידעתי את השם. דווקא מי שמכיר את הנושא לעומק ולרוחב שיכול לשאול עשרים קושיות ושלשים פירכות על כל דבר, יש משמעות לידיעתו ואמירתו. אילו השתכנע פרעה, וכל שהוא מסמל בלב בני ישראל עצמם, ממופת אחד, לא היה כאן שום ידיעה. עכשיו שהתחזק ליבו עשר פעמים, עברו בכל הנסיונות ובכל השאלות ונענו, הרי "וידעתם כי אני ה'".

סיפור חסידי מספר על אברך שבא לרבי מלובלין והתלונן לפניו שיש לו קושיות באמונה, אמר לו הרבי, הנה פרעה גם היה לו קושיות, ומה עשה השם, וכי התווכח איתו או דן איתו, אלא אמר לו מאד פשוט, קושיא- תקבל מכה, עוד קושיא- תקבל עוד מכה. הסיפור מסיים בכך שאותו אברך כל פעם שהתעוררה לו קושיא קיבל מכה, ושוב לא היו לו קושיות. אני רוצה להפוך את הסיפור הזה על פיה. אכן קושיא – מכה, אך להיפך. אם קוראים אנחנו את מטרת הסיפור וידעתם כי אני השם, יש לנו לראות כי המכות אינם אמצעי אלים של השם לכפות את דעתו על פרעה, להראות שאני יותר חזק ממך ותציית לדעתי, אלא הם דו שיח איתו. יש כאן שיחה השם אומר אני אראה לך במים כי אני השם ופרעה אומר נו במים הראית ומה עם חיות המים הצפרדעים וכו'.

חכמי הקבלה אמרו כי עשר מכות לעומת עשר ספירות, היינו כל מכה נועדה להראות את דעת השם באותו ספירה, היינו אותו מושכל ואותו קונספט שהיה עליו השיחה באותו עת, ורק אחרי עשר מכות הרי הופיעה בירור דעת השם בכל הספירות, בסך כל הסיפורים והחלקים המרכיבים את העולם הזה. אין השם מופיע בעולם הזה כמכה אחת וגמרנו, נוחת הוא לתוך העולם בשיחה ודיבור, כפי כוחו וכפי מציאותו של כל אחד ואחד, מדבר חוזר ומקשה חוזר ועונה וכך עד סוף כל הספירות כולם.

פרשת שמות תשע"ו

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.

קשה עלי המעבר מספר בראשית לספר שמות. ממעשי יחידים, אבות וילדים, ממשפחה, דילגנו לאומה, לאיזה מין מעשה שאמור להיות גדול מן החיים הרגילים האישיים, זו שבה יש אבות וילדים ומריבות וצרות והשלמות. והנה פתאום המשפחה שהכרנו ולמדנו לאהוב, עם קשייה וחסרונותיה וצרותיה, כבר אינה חושבת על עצמה כמשפחה אלא כאומה. רושמת היא את סדר תולדותיה במעמד רב רושם, כאילו יש כאן איזה משהו מעבר לחיות הפשוט, לאנושיות הפשוטה.ואני תוהה, האם אני בן משפחתם של אברהם ויצחק, או שמא בן האומה הגולה ונגאלת וכולי. כשאני כותב על פרשיות בראשית אני יודע לחשוב ולדמיין את אברהם הילד והזקן, את יצחק התינוק ויצחק האבא העיוור, ואת יעקב ודרמות נשותיו ובניו. ואני כותב עליהם חושב עליבם מזדהה עם סיפור זה תמה על סיפור אחר. והנה נפגש אני בקשיחות מין גוש שנקרא בני ישראל, מי הם אלה בני ישראל, ומה יש לי לכתוב בתור הדרמות של ישראל הזה, מה לי ולזה, ישראל זה אני, או שמא זה האומה שלי, משהו שבולע אותי וקובע שאני חלק מזה ואיני יושע מה קרה לאהבה ולכאב ולכעס ולסיפור.

פותח אני את הספר שמות וקורא בה מתוך מחשבותי, ואלה שמות בני ישראל הבאים, חלף השם הפרטי ישראל כאן שהוא יעקב, אדם אחד ובניוה איש וביתו, כל אחד ואהובתו והסיפורים שבניהים, כל כך פשוט. כל זה מת, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". כבר לא היה מי שזכר את ראובן ואת השובבות שלו, ואת יוסף ואת החן שלו,  ואת כל הדור ההוא. ובני ישראל, כבר אינו ישראל אביהם, זה ישראל כשם הכולל לעם, הם פרו וישרצו וכו'. בוודאי בסימן זה התחילה הגלות והצרות, ויקם מלך חדש, ובכלל לא משנה מה שמו או אם יש לו שם, הוא דואג לעם שלו ויש כאן עם בני ישראל שמפריע לו והוא צריך להתחכם ולשמור על עמו.

 וכמה זה מתאים שכל סימן של גלות נאמר בסתם מבלי שם פרטי, אמר פרעה אל עמו והעביד את עם ישראל. אבל בכל מקום שיש תקווה ויש גאולה יש שמות פרטיים, קרא פרעה למיילדות "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה", בפירוש נאמר שיש להם שמות, בוודאי מצופה שיעמדו על הייחוד שלהם ולא יצייתו אל מלך מצרים, האיש מבלי שם שמייצג את ההמסד האפור חסר פנים.

 וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, מי האיש ומה שמו, בוודאי לא יכלה עוד הצפינו, הגלות שןלטת על הכל חסר שם, אבל ברגע שנקרא שמו משה, יש לנו סיפור ממשי על איש, ואחותו ואימו ואמו החורגת בת פרעה, והוא גדל ילד מפונק ואגוצנטרי כבן המלך, בוודאי אינו מבין את הכללים, הוא יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי ואינו רואה ייצוג של עממים אלא מצרי רודף איש פרטי, הוא מתערב, ויש לו מה לעשות בהמשך חייו. הוא טוב.

ויהי בימים הרבים ההם אחד מתוך הימים הרבים שאין להם שם והבחן אחד מהשני, וימת מלך מצרים ויזעקו בני ישראל. ואני רוצה להקשיב מי צעק וכי גוש אחד הנקרא ישראל צעק בוודאי היה שם רב אחד שקרא לעצרת תפלה והיו ציניקנים שאמרו שהוא רוצה את הכבוד והיו אדישים שהתגודדו מאחור ופטפטו על החדשות והיו בנות שבכו בתמימות לתוך התהלים שלהם והיו ילדים שזעקו במצרית וזקנים שזכרו להתפלל בעברית ואמהות שלא ידעו את המילים את שרו את השיר. ואלהים איכשהו, ראה. ראה איפשהו תפלת יחידה אחת שהגיעו לאזנו, ונזכר את בריתו עם יחידי אברהם יצחק ויעקב. חשב להשרות שוב על ישראל אותו ייחוד פרטי. וידע אלהים.

הלך לדבר את משה בסנה, ומיד שאל אותו משה וכי יאמרו אלי מה שמו, מאד יפה כל הדיבורים הבומבסטיים שלך אנכי אלהי אברהם ויצחק והולך לגאול את העם. אבל מזה שמענו מספיק, תגיד לי מה השם הפרטי שלך, מה אומר להם מה שמך, ואיך יתקשר שמך הפרטי בשם פרטי של מי מהם.

אהיה אשר אהיה, ושוב לא נזכר השם הזה לעולם. פעם אחת אמר אלהים למשה את שמו. השם שהוא קורא בו לעצמו. אהיה. (כדברי רשב"ם כי אהיה הוא ההטיה של הויה בגוף ראשון, העולם אומר יהווה בגוף שלישי והוא אומר אהיה) וברגע זה כבר נפעלו כל הגאולות. שלא היה העולם חסר אלא שיישמע בו מילה ישירה מפי היוצר אהיה אשר אהיה. פירוש אהיה בכל מקום אשר אהיה.  כל איש שאהיה, שידע להגיד על עצמו ישירות, מבלי דבר, נקי וערום, אהיה, אהיה עמו.