פרשת פקודי שקלים תשע"א

בס"ד מש"ק פקודי שקלים תשע"א

אלה פקודי המשכן וגו'. הענין שבני ישראל התנדבו זהב וכסף וכו', ועכשיו נותן להם חשבון מה נעשה בנדבות שלהם, והיינו ברוחניות שבני ישראל עושים מצוות ועבודות, ויש זמן שנותנים להם חשבון מה נפעל בכל מה שעשו, וכמו בכללות שבעוה"ז הוא בחי' היום לעשותם שהוא בחי' הבאת הנדבות ולעולם הבא מקבל שכרם שהוא מה שנפעל ונבנה ברוחניות ע"י המצוות שהוא הוא השכר כידוע, וכן בכל שבוע שו' ימי החול הם בחי' הבאת זהב וכסף ונחושת וגו' [שש מינים הם ו' ימי החול] ובשבת "אלה פקודי המשכן" שמתגלה מה נבנה מכל העשיות שלנו בימות החול שמתחילים לדעת האמונה והאחיזה שנאחזים בה' ע"י עשיית המצוות, ומתחילים לדעת מי אנחנו שאנחנו שייכים למשהו להשי"ת הוא עשנו ולו אנחנו וזהו המהימנותא שלימתא שמגלה בש"ק.

ועי' בזוה"ק שמפרש פקודי המשכן על המלכות שפוקדת לכל חיילותיה בבי"ע ישקו כל חיתו שדי וכו', והוא הענין  בפנימיות שכל ההתנדבות הוא ענין העלאת מ"ן שאנחנו מעלים אל השכינה, והוא בחי' השאלות שאנו שואלים ומבקשים מהשי"ת, ופקודי המשכן הוא מלשון לפקוד את אשתו שהוא שפע המ"ד שנשפע ע"י העלאת המ"ן, והוא בחי' התשובות שעונה השי"ת אותנו על שאלותינו ובקשתינו.

ודע כי השי"ת כרת ברית בבריאת העולם ובבחירת כלל ישראל שלעולם אין מציאות של מ"ן שאינו מעורר המ"ד בדיוק כפי ההעלאה, וזהו האמונה ונאמנות השי"ת שדבר א' מדברו לא ישוב ריקם, וכמו פשטות הנאמנות כאן בבנין המשכן שכל הזהב וכסף וכו' הכל נפעל לבנין המשכן ולא היה שום דבר שהביאו שנשאר ריקם, כן מלכותו ואמונתו לעד קיימת שכל מ"ן יעורר מ"ד, וכהלכה הפסוקה שמי שרואה אשתו מתקשטת לפניו ומשתדלת לפני חייב לפוקדה. ומה שאנו רואים שיש מציאות שישראל צועקים ואינם נענים כבר ארז"ל לפי שאינם מתפללים בשם, והיינו כי לשאול ולבקש אינו דבר פשוט וצריכים לדעת בדיוק הדרך לזה מה ואיך ,ואמר הבעש"ט אם היה עוד א' יכול לומר עננו ה' עננו כמוני היה מביא את הגאולה, כי עננו היינו פשוט שמבקש שהשי"ת יענה אותנו וכפי כל התגלותו בכ"ב אותיות וכו', ואינו תפלה עמוקה וכ"א מבין אותו, אבל צריכים לדעת איך לומר אותו, ואם היה א' שהיה יודע כמו הבעש"ט לבקש הבקשה הפשוטה הזו על כל כנס"י  היה בהכרח מוריד המ"ד התכליתי שהוא הגאולה [ומה שצריך לזה שנים ולא הספיק הבעש"ט לבד  צ' להבין ואולי הוא כסוד טפיים עולים כנגדו וד"ב]

ואיתא בזוה"ק סו"פ בראשית ע"פ הורני ה' דרכך אהלך באמתך, דמה שייך לבקש הורני דרכך והא הכל בידי שמים חוץ מירא"ש, אלא שביקש שהשי"ת רק יורה אותו דרכו, אז ממילא אהלך באמתך ר"ל בבחירתי, כי רוב וכמעט עיקר המונע אותנו מעבודת ה' אינו אלא שאין אנו יודעים בדיוק מה לעשות, היינו איך לשאול השאלה שהוא בעצמו כמעט כל עבודת ה', וע"ז גופא צריכים לבקש ולהתפלל מאד הורני ה' דרכך, ואז ממילא אהלך באמתך, כי הכל חפצים ליראה את שמך, ושוחט משום מאי מחיייב משום צובע, שמערבב אותנו ואין יודעים מה צריך לעשות בכלל. וראה בחכמה הפנימית כמה הכנות צריכים עד שאפשר לעשות היחוד האמתי, שכולם הם דרכים ללמד אותנו איך להעלות המ"ן שברגע שיודעים איך בדיוק להעלות מ"ן ממילא יכולים לעשות היחוד השלם, וזהו יחוד החופה בחיק או"א שהוא יחוד כלי ורוחא, וכן כל הכנות שמע ישראל תשלום הקטנות וכו' כל הסדרים בפרטות וכללות כנודע, ובכללי כללות הנה כל היחודים שבגלות כולם אינם אלא מ"ן לערך היחוד האמתי שהוא הגאולה, ואנחנו צריכים לבקש מאד להתקרב אל הדעת הזאת שנדע איך לשאול שאלתינו מהשי"ת שיחייב התשובה האמתית בנבואה ממש ויביא הגאולה.

והנה לע"ע נראה שיש לנו מ"ן ולא מ"ד, וכמ"ש בשפ"א שיש לנו רק הרצון לנדב לביהמ"ק בלי המעשה, ותבין כי כשיכולים לעשות מעשה ממש בדבר שאנו רוצים זהו כל השלימות של המ"ד והיחוד, והיינו שהתפלה שלנו יתגלה כמעשה ממש שהוא עבודת הקרבנות, והשראת השכינה יהיה במעשה ממש בבית המקדש,   הענין ע"פ סוד שכ' התו"ח שכל מ"ן הוא ו"ק דמוחין, וכל מ"ד הוא הג"ר, ונודע כי בבא המוחין דג"ר בשלימות אז נדחים המוחין עד לרגלין, משא"כ בו"ק כק"ש שאינם אלא בחב"ד חג"ת, וממילא בבא המ"ד אז מתגלה השי"ת עד למטה בעולם העשיה וזהו גופא הענייה והנבואה שהוא תכלית היחוד והתגלות השי"ת בעוה"ז.

ואמנם כעת שנראה שיש לנו רק הרצון נראה ח"ו עוות המשפט וקלקול האמונה, וכמו שצעקו ע"ז כמה צדיקים, ואין העולם מתנהג במשקל הראוי, וכ"ז גרם מה שאין אנחנו יודעים איך ובמה להעלות מ"ן, לפי שכביכול נפרד המ"ן שלנו מהמ"ד, שכל עת שהם מקושרים כראוי אז ממילא לפי התשובה יודעים אם היתה השאלה נכונה ובכל שלב יכולים לדעת אם אנחנו פועלים כראוי, אבל יש להתחזק שוודאי אין הדבר כן באמת, ומשחרי ימצאוני

וזהו מחצית השקל, שהמ"ן הוא בדיוק מחצית, ובהכרח שירדו כנגדו המחצית השני, וזהו שהוא מחצית אבל ממילא הוא שלם, כי בהכרח שיש כנגדו מחצית שיורד מלמעלה, מטבע של אש תחת כסא הכבוד, והחוק הוא שבכל פעם שיש מ"ן יורד מ"ד, ואנו קוראים פרשת שקלים שהקדימו שקליהם לשקליו. ועכשיו נראה שאין אלא מחצית אבל מבקשים אנחנו אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא, כאשר יתגלה ויתברר שבכל מחצית יש שקל בהארת פנים שלמעלה זהו בנין בית המקדש.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

מדברים תדיר אודות הקשר בין מעמד הר סיני לאלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, ברצוני להאיר נקודה אחת שיש ממנה נביעה אקטואלית. מעמד הר סיני נחשב המקום שבו נגעו כל עדת ישראל באנכי הוי"ה אלהיך, כאשר נאמר לכל יחיד ויחיד אנכי הוי"ה אלהיך, ונכרת בה ברית שיהיו הם לשומעי אנכי, ונוצר עם שהבטיח לבסס את דרכו על המציאות של אנכי, להבדיל את עצמו מארץ מצרים שהיו נטמעים שם, אנכי הויה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וללכת מעתה בדרך עצמם אל ייעודם.

ליצירת חברה חדשה, נפרדת מן החברה הגדולה אשר סביבה, כל שכן ליצירת עם חדש, ישנם מספר תנאים בסיסיים. גם כאשר הוא נבנה על האידיאל הכי עדין של אנכי, הוא צריך להתממש בתנאים אלה ולא אין לו לא קיום ולא זכות קיום. קודם כל צריך לדאוג למציאות הגשמית של העם, שיהיה להם איפה לגור, שיהיה להם מה לאכול. משה רבינו בצעדים הראשונים שלו כמנהיג בפרשת בשלח דואג לעם למן שיהיה להם לאכול. דואג להם לבאר שיהיה להם לשתות. סיפורים אלה לא נכתבו עבור הנסים הגלומים בהם להראות איזה מחולל פלאות משה וה'. אלא יותר מכך עבור הדגם של הנהגה, אם אתה מוציא עם ממצרים דבר ראשון תביא להם בית ואוכל ושתיה, אחרת לא ילך. ואם אינך יכול להוריד להם מן מן השמים – תדאג להם באופן פשוט יותר, אבל הדאגה הזו צריכה להיות ראש לדאגותיו של המנהיג.

דבר שני צריך לדאוג ליצירת אפשרות של צדק בתוך החברה הזו. זה דבר שהוא גם מחלק מן הקיום החומרי, הלא עם מבלי נורמות קבועות באשר לממון ונכסים ונזקים וכו', לא יוכל לעמוד אפילו כמה ימים מבלי הרס גמור. ועוד, הוא חלק מן הקיום הרוחני, תנאי הכרחי שנותן הצדקה להיותם נמצאים כחברה נפרדת, ותנאי ליצירת הרובד השיתופי של העם בנשמתו. חברה ללא משפטים נתונים, וללא שופטים המיישמים את אותם משפטים ושיש להם אפשרות להוציאם בפועל אצל העם, לא בלבד שאינה חברה מוסדרת, היא אף לא חברה מוסרית ורוחנית. ולא יעזור לה כל האידיאלים היפים שלה.

עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע כל כך פשוט ולא מובן לי למה אני מדבר על זה, אבל נדייק יותר. כאשר החברה הקטנה יוצאת מן הגדולה להיות למקום עצמאי, היא גם יוצאת מן מקום המשפט של החברה הגדולה. הרי בכל חברה גם אם תהיה מצרים, יש בה נורמות מורגלות בה ויש בה שופטים ושוטרים המיישמים את אותם משפטים. כאשר משה מוציא את העם ממצרים, אם לא יהיה הצעד הראשון שלו לבסס משפטים, תהיה ביציאת מצרים הפסד עצום. גם אם יש בה מעלות רוחניות רבות "נזבח לה' אלהינו במדבר". קביעת המשפטים העצמאיים הם תנאי ביציאה ממצרים, בהיות לעם נפרד, ואילולי קיום התנאי הזה עדיף היה להישאר במצרים עם החוקים שלו.

בהיותי חי בחברה שרואה את עצמה נפרדת מן החברה הכללית אשר סביבה, ומהיכרותי רבים אחרים שמנסים להיבדל מן החברה לסיבות רוחניות טובות מאד, אני מוצא שכחה רבה מן הדבר הפשוט הזה. העולם החרדי למשל, רואה את עצמו כחי כעם מנותק מן החברה הכללית, לסיבות טובות מאד. אבל היא שכחה לתת אפשרות של צדק. דרשות יפות על מצוות ההליכה לבית דין אינם קביעת משפטים אלא דרשות יפות. לקביעת משפטים צריך שיהיו משפטים, ובתי משפט הפתוחים לכל ומאפשרים לעשות צדק, ושיש בם כוח ליישם את הצדק הזו. המציאות הוא שבעולם הנפרד הזה אין לעשוק דרך לקבל צדק מיד עושקו, אלא אם יחזור אל בתי המשפט של החברה הכללית. ואלה שרואים את עצמם כמנהיגים רוחניים וכשומרים על ההיבדלות של החברה הזו מול החבה הכללית שוכחים אשר מבלעדי אפשרות כזו אין הצדקה לכל ההיבדלות שלהם. רק לאחרונה שלחתי בקשה לאחד מגדולי האדמורי"ם שבדור שייתן יד בענין אחד של צדק. האדמו"ר ההוא, שהוא מבקש ה' באמת, התנער מיד באומרו הלא אין כח בית דין יפה, מזל שיש בתי משפט שאפשר לפעמים לקבל מהם עזרה. אפילו אמירה או טלפון הוא לא רואה מתפקידו לעשות. זה רק הסיפור האחרון.

יש כאלה שאומרים שאכן אולי נכיר בכך שאין בכוח ההיבדלות שלנו ליצור חוקים ומשפטים, נפריד את הדברים ונישאר חברה עומדת לעצמה לצורכי רוחניות ולא לצורכי צדק ומשפט. אני תוהה מאד לגבי הרעיון הזה. אם כלפי דברים מדיניים אחרים אפשר לשמוע הפרדה זו, שאין הכרח למנהיג הרוחני להיות גם המנהיג הצבאי. אבל את הצדק ואת המשפט אני רואה כקשור באופן הדוק למדי עם תפיסת האלוהות, עם תפיסת הטוב המוסר והאמת. קשה להבדיל את הדברים ולחשוב את עצמך אחראי על הטוב והמוסר ולא על עשיית הצדק. והמציאות מראה שכך הוא ומנהיגים שרואים עצמם קשורים אל הטוב ממילא גם קשורים אל הצדק.

אותם יחידים אשר נקראו נבחרי אלהים, אשר נגע אלהים בלבם שיש בלבם תבערה אל האלוהות, אל כל הדברים היפים והטובים והנאצלים. נגיעה אשר ההמון הסובב אותם אינו מסוגל להבין אותו כלל, הוא רואה את היחיד מתלהב ומתעורר וחושב אותו למשוגע. כך אותם יחידים נבחרים יש להם תבערה אל הצדק, אל עשיית המשפט. רואים הם דבר בלתי הוגן ואינם יכולים לעבור עד שיעשו מה שביכלתם לתקן. כמו הראשון גם תבערה זו בלתי מובנת לגמרי להמון.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, אז יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.

משה ידבר והאלהים יעננו בקול

פרשיות יתרו ומשפטים סובבים על נקודת מתן תורה. ברצוני להאיר חוט השזור לאורך הפרשיות האלה, והוא שאין סיפור מתן תורה מתחולל כהנחתה של חוקים מלמעלה על ידי האלוהים, אלא הוא מתקיים בתוך דיאלוג בין משה, זקני העם, העם, ואלוהים. ואשר מציאות הנחלת התורה בעולם נבנית כפי בקשת העם, הנביא, הזקן, והיענותם אל בקשות האלוהים, והיענות אלוהים לפי צרכיהם ובקשתם. אפשר לראות את זה בכל נקודה בתוך הפרשיות הללו, ולראות דקויות שונות של בקשה ועניה, ואעבור מעט לפי מה שראיתי בפרשה השבת.

סיפור יתרו מופיע לפני מתן תורה, ויש בה צדדים רבים, אך המפתיע שבהם לגבי שיטת ההנחתה, הוא אשר הסידור העיקרי של הנהגת עם מול משפטים וחוקים לא התחיל כהנחתה "וידבר אלהים אל משה", ואף לא הגיע ממשה עצמו, אלא מיתרו שבא מרחוק וראה את הצורך בכך. וכך סיים יתרו את הצעתו "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכולת עמוד", וכמה פירושים נאמרו בפירוש וצוך אלהים, ורש"י מפרש המלך בגבורה, אם יצוך לעשות בכך תוכל לעמוד. הרי מצוותו ממש של גבורה התחילה בהצעתו של יתרו, ואף אמר שאחרי זה יצוונו אלהים לעשות כעצתו. ובפעולת משה נאמר וישמע משה לקול חותנו ולא סופר אם נמלך בציווי האל, אבל מובן מאליו שאם קיים הרי נתקיים בכך מצווה. ואף בספר דברים נצטוו ישראל בפירוש על כך "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

ונראה, שסיפור יתרו שנראית מנותקת כאן מפרשת החודש השלישי, יש לשייכה למהלך שבפרשת משפטים, שכן מתחילה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שהוא הנושא שדיבר בה יתרו, שהוא מתייחס לתורה שבפירוש נובעת מלמטה, "כי יהיה להם דבר בא אלי, והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו", משא"כ עשרת הדברים יש להם יותר צביון של עשרה כללים קבועים מלמעלה. וכן הוא מתאים להמשך הפרשה שבו מתייעץ משה עם זקני ישראל אם ישמעו בדברי ה', וכורת איתם ברית, ומקריבים עולות וזבחים, ואוכלים לפני האלהים, שכל אלו הדברים מופיעים בפרשת יתרו ואינם מופיעים בפרשת החודש השלישי. ואפשר שפרשת יתרו הוא פרט של קבלת המשפטים והברית שבין יתרו לאלהים, ופרשת ואלה המשפטים והמשכו פרשת ואל משה אמר הוא כלל שבו מופיע אותו סדר ביחס לכלל העם.

ואמנם, אותו סדר שאנו מוצאים בפרשת יתרו אנו מוצאים בפרשת החודש השלישי, אשר כל הסיפור הסובב את עשרת הדברות הוא סיפור של דיאלוג בין האלהים לעם דרכו של משה, וכמעט עיקרו סובב סביב הרחקת העם עצמו ממגע אל האלהים ושימת הגבלות דרכם יעבור דבר האלהים אל העם, ובסיומו בקשת העם שלא ידבר עמהם עוד אלהים אלא משה. ואפשר לומר שזהו מקבילו הפנימי של פרשת יתרו. כי יתרו עומד אחרי משה ומדבר על חיצוניות הנהגת העם במשפט וסדר, ואומר למשה נבל תבול לא תוכל לבדך להנהיג את כל העם. ומעמיד בין משה לעם שורה של שרים שיפיצו את הסדר כל אחד במקומו ומדרגתו. ובפרשת התורה עומדים אנו לפני משה בינו לבין האלהים. ובו מופיע האלהים בעצמו ורוצה לדבר על העם והם עונים אותו רעיון לא נוכל לדבר עם אלהים כי נמות, ושמים את משה בינם לבין האלהים. ופה נגבלת הופעת האלהות בעצמו על משה דרך הגבלת ההר והרחקת העם מדיבור ישיר אל האלהים, והופעת התורה דרך פיו של משה.

והיה מקום לבעל דין לשאול, וכי מאחר שידוע שאין בכח בשר ודם לעמוד בדברו של האל, לשם מה הוצרך כל הסדר הזה כשקלא וטריא, הוה אמינא ומסקנה, והרי אלהים יודע הכל וגם עתידות, והיה לו לדבר מלכתחילה דרכו של משה. אבל זה שאלה למי שאינו מכיר דרכו של האלהים בכלל. כי אין האל מופיע על בני אדם בהנחתה מלמעלה כלל. וגם עצם זה שיש יראתו על פניכם כלומר רתיעה וריחוק הוא מושג רק על ידי משא ומתן ישיר של האנושות מול האלוהות. ואם יאמר לך אדם כבר למדנו בהר סיני אף אתה אמור לו היום הזה באו מדבר סיני שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. ואין תורת כל יום ויום מושגת ואין גבולותיה נקבעים אלא על ידי רצוא ושוב, שבו משה עולה אל האלהים, ואלוהים יורד בעצמו על הר סיני, ושוב יבקש האדם אל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

[אמרו חכמים אשר הוה אמינא שבמשא ומתן של תורה גם הוא תורה ויש ללמוד בה, ויש לומר אשר ההוה אמינא השורשית ביותר בתורה הוא ידבר עמנו אלהים, ורז"ל בעצמם העירוני אל הנקודה הזו באמרם על הפסוק בדברים מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, שמשה הוכיח אותם שהם כפויי טובה, היה להם לומר תן אתה, ולמה הם דוחים את בקשת האלהים לדבר עמם, וכבר אמר צדיק אחד שאינו מבין מה שאמרו ישראל פן נמות, הלוואי נמות.

ויש ימים או נפשות אשר עולים ממקום ההוה אמינא של התורה, שהוא ההוה אמינא של ידבר עמנו אלהים, מי יתן והיה לבבם זה, מי יתן כל עם הויה נביאים, ומשם יש תורה חדשה שפורצת את ההגבלות, כלומר את הכרחי ההר עצמו שהוא כפית ההר כגיגית, כי אחרי שנתהוו תנאי ההרחקה וההגבלה הרי שוב נראה התורה כהנחתה מלמעלה והכרח, מודעה רבה לאורייתא, אבל בימי הפורים אשר מסרו נפשם אל התורה "ויעבור מרדכי", "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", דחקו ונכנסו לפנים מהגבלה, ולכן מאירים בו כל נשמות ההוה אמינא של הרצוא, אחר שהציץ ונפגע, ושאול שעלתה לו באחת, ואימא שיתסר ואימא שיבסר, כי למה שיהיו הגבלות ולא יעבור כתיב, אדרבה ויעבור מרדכי]

והנה מתוך המשא ומתן הזה נובעת התורה, ונובע אשר משה הוא שנבחר מתוך המשא ומתן הזה להיות לעם מול האלהים, פעם אחת בפנימיות התורה בפרשת החודש השלישי, ופעם שניה בחיצוניות התורה בפרשת יתרו. ונתייפה כוח משה לדבר בשם האלהים, אשר הוא סוד הנבואה שאמרו בו שכינה מדברת מתוך גרונו. וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ואין מי שעומד על עומק פסוק זה. כי כל התורה כולה יצאה מפיו של משה, והוא הפה של הקב"ה. ונאמר על משה פה אל פה אדבר בו ולא נאמר פה אל אוזן אדבר בו. כי לא דיבר פיו של אלהים לאזניו של משה אלא פיו של משה דיבר עבור פיו של אלהים. ובתוך פיו של משה נתלבש קולו של אלהים שהוא בחינת ענייה לדיבורו של משה. ויש בענייה זו שתי משמעוית של הרמת קול, כמו מתורגמן, אשר אמרו רז"ל שאלהים נעשה מתורגמן למשה, כלומר משה דיבר את דברו כפי שהוא ראה אותם בלחש, ואלהים הרים את קולו בקול אלהים שישמעו כל העם. ויש בו גם משמעות של עניה לשאלה, כי דיבורו של משה הוא תפלתו או בקשתו אל התורה, הוא הפה, והאלהים הוא הקול העונה בו.

והבן אומרו שאלהים יעננו בקול כמתורגמן, כי זה סוד התורה שבעל פה. כמו פעולת המתורגמן שמתרגם את התורה הכתובה לשפת השומעים, כך פעולת האלהים הוא פעולת התושבע"פ המתרגמת את התורה למציאות עולם ונפש השומעים. כי משה היה תורה שבכתב והוא כמו תורה כתובה, וכל עיקר בקשת יתרו היה שכבר בזמנו של משה לא היה אפשר לקבל הארת אלוהות מתוך התורה כפי שהיא כתובה אלא בתיווך השרים, וצוך אלהים. כי למעלה מדיבור משה וקול אלהים יש את המחשבה עצמה, והוא מסתורין ייחוד קבו"ה ע"י טמיר ונעלם, ואותו מחשבה נעלמת היא לבדה הא"ס, ובלעדיה נבל תבל גם אתה גם העם הזה, כי יהיו כולם כמו תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והמחשבה הזו הוא כוח התושבע"פ אשר בלב כל ישראל וכל חכם במקומו וזמנו, אשר מקשרת תורה בא"ס, ומפרשת ומביאה את התורה כפי קולו של כל אחד ואחד.

בילא"ו.

דבר קטן ודבר גדול

וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם.

דבר קטן הויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה מרכבה. (סוכה כח, א)

הענין מבואר במכתבי בעל התניא אודות החסידות, שיש דברים אשר עדיף להם רב מקומי גם אם אינו הכי גדול, כמו פסיקת הלכות, יותר חשוב שיהיה זמין ומכיר את המציאות המקומית מאשר שיהיה הגאון הגדול ביותר. אבל דברים הנוגעים בנפש, שיטת החסידים שעדיף להתחבר לצדיק הכי גדול, גם אם בזה מפסידים את הקירבה ואת הזמינות, כי עדיין במאזן הכולל מרוויחים יותר מזה שיש לו את הראיה הכי עליונה גם אם לפרט חייך אינו קרוב כ"כ.

צריך להבין למה זה כך, כי עדיין ביד המתנגד לטעון שעדיף לקבל רב מקומי שמכיר אותך בפשטות לתת לך מוסר והדרכה, ומה לך אצל הצדיק העולמי שמכיר את האלהים אבל אינו מכיר אותך. אלא שהאומר כך אינו מכיר את יקרת הנפש ועבודתה, ואינו מכיר בהתעלות שהוא קפיצת עולם ולא שיפור זעיר מקומי. כי מי שמכיר את נפשו ורב עוצמתה יודע שראיית אלהים ממש במדרגה הכי מוחלטת הוא הדבר היחיד שיכול לרפאותה, כולי האי ואולי. וכל מיני דיבורים יפים וקטנים של אנשים הקרובים אל דרגתך אינם נוגעים אליה כלל.

הוא אינו משלה את עצמו שהוא אצל אותם הדברים הגבוהים, אבל הוא יודע שדבר גדול אחד עושה שינוי איכותי מהפכני בנפש יותר מאלף שנה של דברים קטנים. ולכן הוא רגיל לחפש את הרב הכי גדול ואת הספר הכי עמוק ואת הדבר הכי גדול ואמיתי. ולא כמו אלה האומרים מה אני צריך שהרבי שלי יהיה הכי גדול די לי שהוא גדול ממני. כי אין כאן תחרות מי גדול יותר ובאמת לא צריך שהרבי יהיה גדול כלל. אבל צריך שיהיה לו נגיעה אל המוחלט, שהוא משהו אחר לגמרי.

ובוודאי יש מעלה בהתחברות אל אנשים הקרובם אליך במקום ובדרגה, אבל זה נקרא אצל החסידים התחברות עם חברים ולא עם רב. וזו בוודאי נקודה חשובה ונצרכת ולפעמים מחברי לומדים יותר מרבותי, אבל רבי במובן הזה הוא רק מי שיש לו ידיעה מוחלטת ויודע להכניס את השומע לרובד שונה במוחלט ממה שהוא רגיל בו.

שירת אחדות ההפכים – ביבשה בתוך הים

אני רואה שבח במי שהולך אחרי רעיון ואינו שם ליבו לאשתו ולבניו ולמשפחתו "האומר לאביו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע".

אני גם רואה שבח במי שמעדיף את חייו את אהבת בניו ואת בנותיו על כל מיני רעיונות ואידאות "כרחם אב על בנים" "בין כך ובין כך קרויים בנים".

אני רואה שבח עצום במי שנלחם בעד האמת והצדק ואינו נותן לעצמו מנוחה עד שמשיג את דעתו.

אני גם רואה שבח במי שמנענע ראשו על כל גל וגל ואומר גם זה יעבור.
אני רואה שבח במי שנאמן מאד לעצמו לעמו למשפחתו ולארצו ונלחם בעדם בכל נפשו.

אני גם רואה שבח במי שמבין אפילו את שונאיו ומסתכל על הכל במבט מנותק ורוצה שלום ואחווה עם כל העולם.

אני רואה שבח במי שמאד ריאלי ואני רואה שבח במי שמאד פנטסטי ורחפני.

אני רואה שבח במי שמאד אינטלקטואלי ואני רואה שבח במי שמאד רגשי ואינטואיטיבי.

אני רואה שבח באמונה פשוטה ואני רואה שבח בחקירה והתחכמות אחרי האמת.

אני רואה שבח בתכנון מדויק ושליטה על הלוח, ואני רואה שבח בספונטניות וחיות.

האם אפשר ליישב בין שני שבחים אלו ולעשותם אחד? אולי יש למישהו איזה רעיון לתרץ תמיד. אריסטו התחכם ואמר תמיד יש לקחת את הדרך הממוצע. אבל הקאצקער אמר באמצע הדרך הולכים הסוסים. אני רואה שבח במיצוע לא לקחת שום דבר לאבסורד קיצוני כמו אריסטו, אבל אני גם רואה שבח בהקצנה ומבין למי שאומר שמיצוע הוא סתם תירוץ לחלשים.

כשאני מודה על האמת, אני יודע שאי אפשר ליישב את הכל. יש ערך ושבח בזה ויש ערך ושבח בזה. כשאני מסתכל לצד הזה אני מלא הערכה והערצה לצד הזה וכשאני מסתכל לצד השני אני מלא הערכה והערצה לצד השני.

אז, כשאני מפסיק לנסות לדון את הכל לצד זה או לצד זה, אני מתחיל לראות את העולם כמו סיפור, או כמו שירה. אני רואה בה קונפליקטים, זה מנצח את זה וזה מנצח את זה. אבל אני לא גוזר עליהם לטוב ולרע למוות ולחיים. אני יכול לספר את סיפורי שלי כמו שאני יכול לספר את הסיפור של שונאי. אני יכול לשורר לכולם.

אשירה לה' כי גאה גאה. אשירה גם אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל. אני משורר מנקודת המבט שלי ומנקודת המבט של פרעה. למזלי הפעם אני זה ששר..

למלאכי השרת שכליים נפרדים יש בעיה בשירה זו, מעשי ידי טובעים בים, אכן בעיה, לא יפה. אני מבין את זה מאד. אבל אני לא מלאך שאינו עושה שתי דברים בפעם אחת. אשיר גם על זה. אני אנושי, אנושי מאד. שר על מעשי ידי הטובעים בים ועל מעשי ידי שניצלו מסוסי פרעה. עכשיו שאני אדם וניצלתי אני שמח ומודה מנקודת המבט הקטנה שלי. "רק על עצמי לספר ידעתי".

המלאכים גם לא יודעים מי צודק, הללו והללו, ואני פשוט בן אדם שנמצא בהללו אחד שבאיזה מזל של הגורל עכשיו נמצאתי בצד שיצא מן הים ליבשה. אשירה לה' כי גאה גאה. אני שר, רק אני. היום. רק על הראיה שלי היום.