פרשת תרומה

פרשת תרומה

אם עוקבים אחרי סדר הפרשיות ומדלגים על סיפור העגל שקטע את הענין באמצע (עד שיש מבקרים שטוענים שבגירסא של p בכלל אין את סיפור העגל, ואם כי זה לא מוכרח עדיין מה שהם מבחינים על המשכיות הקצב של הסיפור נראה) מקבלים המשך מאד ישיר של מסירת פרשיות אלו ועשייתם עד לסוף ספר שמות. בפרשת יתרו הגיעו בני ישראל מדבר סיני (ואפשר גם לדלג על כל הסיפור של מסירת עשרת הדברות ודיני משפטים שאינם נמשכים בסדר זה) ובסוף פרשת משפטים מתואר כיצד הענן שרה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וביום השביעי קרא למשה (שלפי הפשט אלה הם ששת ימים ראשונים של חודש סיון ובשביעי לסיון עלה משה להר ואם זה סותר שבאותו יום היה גם כל המעמד הר סיני אין זה סתירה ממש ואפשר לקיים שניהם ולא צריך לדחוק שהששת ימים האלה היו לאחרי מעמד הר סיני).

ופרשת משפטים מסתיימת ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אבל פסוק זה הוא מסכם ואין הסיפור בעצם מגיע כבר עכשיו לסוף ארבעים יום, כי כל פרשיות תרומה תצוה נראה ברור שהם הדברים שנאמרו למשה בתוך אותם ארבעים יום. ופסוק זה הוא רק כמו פסוק מסכם וכמו שיש כמה פעמים פסוק כזה שכבר בתחילת הסיפור מסכם את הזמן שלו כולו דרך משל "את המן אכלו עד בואם אל ארץ וכו'" שאינו שייך במקומו בפרשת בשלח לפי הסדר הכרונולוגי אבל הוא פסוק מסכם את כלל הסיפור ממבט מאוחר.

ובהיות משה בתוך ההר אמר לו משה את כל ציווי המשכן וכליו וסדר ההתרמה אליו שבפרשת תרומה תצוה כי תשא, ובסופו אמר לו ציווי השבת, שהוא הברית שבינו לבין בני ישראל, וככלותו לדבר נתן לו את שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים (ופה נדלג על פרק לב ולג שבהם כל נפילת העגל והחזרת הלוחות כלוחות שניות, שעכ"פ בסוף ירידתו עם לוחות שניות אנו חוזרים לענין הראשון, ולפי דעת המבקר אפשר שבסדר זה לא היו שתי לוחות כלל, אבל גם לפי פשוטו אין זה סותר את התיאור שלי כי העגל הוא כמו תקע שלא היה מתוכנן וניכר בסוף פרשת כי תשא ופרשת ויקהל שהכתוב חוזר לכסדרו ליום ירידת משה מן ההר, שנמחל להם העגל והכל חזר) ובסוף פרשת תשא מתואר ירידת משה מן ההר וקרן עור פניו, ומתואר כמין סדר הגבלה כמו שמתואר על מעמד הר סיני עצמו שאהרן והנשיאים לעצמם ושוב כל ישראל לעצמם.

ומיד ויקהל משה את כל עדת ישראל והוא אומר להם את כל מה שאמר לו ה' בהר והוא מתחיל מן הסוף להתחלה ומספר להם את מצוות השבת ושוב מצוות התרומה למשכן וכל סדר עשייתו ועבודתו. (ואם כן אנו מבינים שויקהל זה דומה ממש ליום הקהל של הסדר האחר שבו כל קהל ישראל עמדו לפני ההר, וכן אם מסתכלים על כל זה כסדר התגלות שלם ומפורט מבינים שיש בו קהילה של כל העם והגבלה והשראת השכינה והכל). והם עושים הכל כאשר ציוה ה'.

ובסוף פרשת פקודי חוזר הכתוב לתחילת הסיפור ואומר שאותו הענן שהיה בהר סיני בתחילת ארבעים יום היה ממלא את המשכן ולא יכול משה לעלות לתוכו – ממש כפי שלא יכול לעלות אל ההר בסוף משפטים. ושוב (ביום השביעי? לא ממש אבל עכ"פ יש גם כאן סדר של שבעה ימים וביום השמיני נגלה ה' בפרשת שמיני שמקביל לכאורה שוב לפרשה זו) ויקרא אל משה וידבר אליו, ממש אותו סיפור של סיני חזר על עצמו בסוף פקודי ותחילת ויקרא ובאהל מועד דיבר אליו את כל דיני הקרבנות שבסדר ויקרא.

כל זה נראה לי נכון בפשט הכתובים ונמצא מה שאמר רמב"ן מפורש במקרא ממש, כי לפי הסיפור הזה הציווי הראשון למשה בהר סיני היה לעשות משכן שבאותו משכן ידבר לו עוד דברי תורה. (וזה דבר מעניין להתבונן בו כיצד הדיבור הראשון של ה' למשה הוא הדרכה כיצד יגרום שידבר אליו הלאה. כאילו היה למשה לשאול הרי אתה מדבר איתי כאן למה צריך לבנות משכן שלם שיהיה ונועדתי לך שמה אתה כבר מדבר דבר ישר את כל התורה. אבל כנראה היה מובן שמה שהוא מדבר אליו בהר הוא רק כמו הכנה לדיבור האמיתי שיהיה באהל מועד. וצריך להתבונן בזה גם מצד העבודה כשאנו אומרים שצריך לעשות משכן לשכינה שהדיבור הראשון הוא רק כיצד לעשות משכן ועם כל גדולתו הוא רק הכנה לדיבור התורה עצמו

וכן צריך להתבונן פה מה שחוץ ממצוות עשית המשכן לא נאמר כאן שום מצוה חוץ ממצוות השבת. ונמצא מה שאמרו הדרשנים שהשבת נועד להיות מקדש בזמן כמו שיש מקדש במקום הוא כמעט מפורש בכתוב עצמו, כי מצוות השבת נאמר כבר בתוך הסדר של הכנת אופן השראת השכינה עוד בטרם כל המצוות הפרטיות שנמסרו באהל מועד. ולפיכך גם קשר הענין עם ששת ימי בראשית לומר שהשבת קודמת לתורה כלומר היא מאפשרת את הדיבור שבה נמסרת התורה, ונראה שגם היום השביעי שבו קרא למשה מתכוון להקביל את זה ליום השביעי של הבריאה, ורז"ל כבר אמרו בשבת ניתנה תורה אבל ייתכן שזה מפורש במקרא ממש ונראה לי עוד שרוב דיבורי ה' למשה בשבת היו ובכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר ולא מפורש בו זמן היה זה בשבת שבאותו יום היה משה מתבודד ונכנס לאהל והיה ה' מדבר אליו).

ולפיכך בציווי מעשה המשכן הוא חוזר לו בכל פעם שיעשה אותו כאשר הוא מראה אותו עכשיו בהר. נאמר כן בכללות בתחילה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. ובמעשה הארון נאמר שיתן לתוכו את העדות 'אשר אתן אליך' וזה אות ברור שכל הדיבור הזה נאמר לו בהר טרם ירד עם הלוחות. ובסוף מעשה המנורה נאמר שוב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (ורז"ל הבינו שזה מיוחד למעשה המנורה ודרשו שנתקשה משה וכו' וצ"ע שלפי פשוטו מפורש שהוא הולך על כל הכלים האלה דהיינו שלשת הכלים שנמנו כאן ארון שולחן ומנורה וכולם הראה אותו בהר). ופה נאמר במפורש אשר אתה מראה בהר בלשון הווה שאני מראה אותך (או מראה על ידי מלאך וכדו') פה כן תעשה לעתיד.

וכן חוזר שוב בסוף החלק של מעשה המשכן 'והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר', פה אשר הראית לשון עבר כי הוא מדבר ממבט של זמן ההקמה ואז יקים אותו בדיוק כאשר ראה אותו בהר. וכן שוב בסוף מעשה המזבח 'נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו'.
אמנם אינו מובן לי למה כאשר עבר מן הכלים אל המשכן שינה את דיבורו ממה שאני מראה אותך בהווה אל מה שהראית בעבר, וכאשר הגיע לחצר כבר לא הזכיר את ההר כלל. נראה שיש כאן מין הדרגה מן הכלים אל המשכן אל המזבח אל החצר וגם צריך להבין מה שנאמר בתחלה בגוף ראשון אשר אני מראה אותך ושוב אשר אתה מראה לשון נסתר ושוב כאשר הראית לשון עבר ונסתר ושוב כאשר הראה אותך. ומורגש שיש כאן איזה הדרגה אבל איני יודע לתת לה מילים.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

ככל אשר אני מראה אותך

לפרשת תרומה
 
מעתיק דברים מקבוצת הלימוד שלנו קצת מפוזר והכל סובב על שאלת השיעמום לכאורה. קצת קטעים מתוך שיחה ולא העתקתי השאלות עלי..
 
 
אמרתי שיעור על זה בפרשת תרומה בוידאו שלי ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.
 
ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.
 
ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו'. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע"פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.
 
 
ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן. ואומר כפי שנתבהר לי בשבת הזאת.
 
שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו'. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע"פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ"כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.
 
ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב"ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו', והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.
 
וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.
 
 
הציור הזה בדיוק כפי שהוא מתואר ככה נראה השכינה במשכן.. זה שלי זה לא נראה כמו השכינה זה דעה שלי, כיצד בכלל היית רוצה שיהיה נראה הבית של השם.. ככה זה נראה לפי משה רבינו
 
יש הגיון באיך נסדר כל המשכן אבל זה עוד עניין
בגדול זה מתואר כמו בית רגיל, כמו מה אדם צריך בביתו מטה כסא שולחן מנורה, ככה זה המשכן
 
אני חושב שזה מאד יפה המשכן
אבל זה ענין של טעם..
המשכן היה אפילו יותר יפה מבית המקדש
היה שם ביתיות כזה
: התמונות שנמצאים בחומשים עושים את זה טכני מדי
וחלק מהיופי זה איך הכתוב מספר את זה
,חוברות אשה אל אחותה
 
המקראות עושים תמונה יפה יותר מכל הציורים והמודלס, הוא מתאר איך יש הגיון בכל פרט איך יש סימטריות איך זה משתלב אחד עם השני הקרש והבריח והעמוד והיריעה
: יחדיו יהיו תמים על ראשו
אני סתם נוקט כתובים אקראיים, כולם כתובים במין מליצה יפה
לא סתם יש כל כך שמות של ספרים ודברים מהפסוקים של המשכן.. זה פשוט כתוב עם איזה הפשטה, זה לא יבש בכלל
 
:שיר השירים זה גם תיאורים של כיצד האף שלה והיד שלה והרגל שלה..
רק שמה אתה מבין את הרקע שזה יפה, אז גם כאן..
יש גם כאלה שחושבים שתיאורי שיר השירים הם גופניים וטכניים מדי
בכלל שיר השירים לגבי משה רבינו זה כמו צבי מאיר לפי ערך..
משה לא היה צריך לכתוב כמו שלמה הוא היה הרבה יותר מזה
 
 
אני טוען שפה זה לא פרטים זה ציור של הכלל ולהיפך אם זה היה מלא פרטים זה לא היה נכתב, למי זה מעניין, זה בכזה אריכות דווקא מפני האהבה, זה מראה כיצד הוא מפרט לך את הציור עד הסוף
 
: הכרתי אלטע בעלזער חסיד שהיה לו כזה תענוג לספר כיצד היה נראה דער רב'ס שטוב בבעלז אינדערהיים ומאיזה צד היו נכנסים וכיצד היה נראה הדלת ואיך היה עוד חדר ואיפה ישב הגבאי ואיפה בישלו וזה.
אז קל וחומר וכו'
 
אפשר שיבוא תלמיד חכם ולומר אבל העיקר התורה שהרב אמר, נו אבל תורה כל אחד יכול לומר, האהבה שלו זה שהוא מצייר לך את זה.
 
באמת שיש אהבה בפרטי עבודת המשכן ובפרטי עבודת הקרבנות יותר מאשר בכל שיר השירים אבל אולי זה סודות התורה… מי שהבין את הענין קורא בפרשיות אלה ואריכות פרטיהם כזה דבקות ואהבה שאין דרך יותר טובה להגיד את זה. שיר השירים זה מין ניסיון של שלמה לתפוס מה שמסופר בספר מלכים ובפרשת תרומה ולגלות לאנשים שלא מבינים, אבל זה אף פעם לא לגמרי מצליח.
 
יכול להיות לפעמים סוג של הארה כמו התאהבות, שמישהו פתאום מקבל עיניים חדשות והוא רואה פרשיות כאלה הכי חיות שבעולם
 
ומה זה התאהבות אם לא סוג של שגעון
פתאום מביט אדם בבחורה והוא מוקסם מכל הדברים הכי בנאליים שבה, היא מסתובבת וזה נראה לו הכי יפה שבעולם. ולפעמים זה ממש לא עושה סנס ושואלים אותו אז מה מצאת בה, והוא עונה נו אתה לא רואה את האף שלה, אבל זה אף רגיל, והוא אין לו דרך להסביר מה שהוא רואה כי יש לו עיניים אחרות של מאוהב.
כך לפעמים מישהו זוכה להתאהבות בתורה או בפרשה בתוכה והוא פשוט רואה בה כזה חן ואהבה שאף אחד אחר לא מוצא בזה ושואלים אותו נו אבל מה כזה מיוחד בזה והוא לא יכול לענות,אתה לא רורה שכתוב חמישים לולאות.. נו מה.. אבל לזה קוראים באמת אהבת התורה וראה בזוהר.
—–
אני באופן כללי חושב שכל המציירים ציורי המשכן משוגעים
הפסוק אף פעם לא התכוון שהכל מרובע בדיוק כזה
כשכתוב שתי אומות אורך ושלש אמות רוחב אין הכוונה שזה נראה כמו תיבה משעממת
זה יכול להיות שיש לזה איזה אסתטיקה או דיזיין וזה עדיין בתוך המידות הללו
זה צריך
לעשות סנס
לדעתי הצייר שאמר שהלוחות היו מעוגלים למעלה קרוב יותר אל האמת מהלובאביטשער רבי שמתעקש שיהיו מרובעים כי כך כתוב. לא צריך להיות אוטיסט. הלוחות היו יפים והמשכן וכליו היו יפים, המידות זה רק תנאי ההלכות שמעכבים שיהיה בגודל כזה אין הכוונה שלא היה לזה שום צורה
לפעמים יש ציורים נוצרים עם דמיון יותר טוב שלא אכפת להם תורה שבעל פה שאתה מסתכל ואומר כן זה מתאים שיהיה המקדש נראה כך
הציורים היהודיים ההלכתיים נראים כמו איזה לגו. אני לא מתנגד להלכה רק אי אפשר ככה לעשות ציור. ההלכה זה המינימום של המידות מה צריך להיות לא כל התמונה..
: והאמת יכול להיות שבבית שני כבר היו יהודים שחשבו ככה אבל זה לא נכון. מסכת מידות גם מתאר את ההלכות אבל יוסיפון ואגדות חזל מתארים את היופי של הבניין שהיה הרבה מעבר לזה ואני די בטוח שלא היה נראה כלל כמו הציורים המודפסים במשניות שהם לפי כל פרטי ההלכות בלי לזכור כלל שהיה בנין יפה.
הלובאביטשר זה כמו שאספר לך שהבית שלי הוא מאתיים מטר מרובע והוא ישחזר את הבית שלי העיקר שיהיה בדיוק מאתיים מטר מרובע וישכח לשים שם מיטה וארון וחדר וכיור כי אמרתי רק מאתיים מטר
צריך להתחשב גם עם המגבלות של הטקסט להעביר את האסתטיקה. הפסוק יכול לכתוב רק את המידות הבסיסיים כי כיצד בדיוק מתארים איך היה מעוגל ואיזה קישוטים עשו וכו'. או הרמבם גם אין לו שפת ציור הכי עשירה ואומר המנורה עולה באלכסון והוא לא נכנס לדון אם זה בעיגול באלכסון או ישר כמו איזה דבר מכוער, בטח זה יפה, אבל זה לא העסק שלו לתאר היופי כיצד לבנות את זה רק ההלכה להגיד המידות הבסיסיות של זה.
—–
אוסיף עוד כעת שיש שני דרכים להראות יופי וסימטריה. יש יופי בנראות של הדבר שאתה רואה ומבין אינטואיטיבית שזה יפה. ויש יופי שהוא בהגיון של הדברים. בחריזה של הוראות הבנין. כשאני אומר שהפסוק הוא הלכות ולא תיאור היופי האסתטי אני מתכוון שהפסוק מתאר את היופי הפנימי שהוא ההגיון שבראש המצווה על הוראות הבנין, הוא מתאר את ההתאמה של המילים של המשכן דהיינו ההלכות, זה לא עובד עם אותם חוקים של האסתטיקה של הנראות.
וזה כלל לכל ההלכות שיש בהם הגיון רב בסדר המילולי שלהם זה לא אמור להיתרגם ככה לעולם הנראות כי אז זה מכוער.
 
מאחורי כל אסתטיקה יש מתמטיקה אבל המתמטיקה יפה לכשעצמו והאסתטיקה יפה לכשעצמה. אי אפשר ללכת באופן נאיבי ולנסות לצייר ציורים מתוך המתמטיקה. הרבה הלכות יש בהם כזה הגיון לירי והגיוני ומתמטי אבל רק אם קוראים אותם המחפשים את הסדר הזה ולא המחפשים אותו במקום אחר.
 
טוב עדיין לא מוסבר דבר זה עד הסוף.

עין תחת עין

איזה צער זה שהפסוק הכי יפה בכל פרשת משפטים נתקענו בו בשאלה שהוא הכי אכזרי ומה קרה לדרשות חכמים וכל הסיבוך הזה.

אנו צריכים כבר להתחיל לדעת לקרוא את התורה עם הצליל הנכון שלה.
פרשת משפטים כולה מתנועעת עם דופק מאד מסודר. כי תקנה עבד עברי. כי יריבון אנשים. ואם אמור יאמר העבד. ואם שור נגח הוא. שני התנועות האלה כי ואם הם הפעימה של הפרשה. והיא פעימה מאד נוחה ומסודרת ככה טיק-טוק. כי יקרה סיפור כזה, ואם הסיפור יתפצל לאפשרות זו או אחרת, יהיה הדין כך ותעשו כך. מה שאנו מכנים סגנון משפטי יבש הוא לא יבש הוא פשוט צלצול מסודר, כמו שיר שיש לו רק קצב מאד מסודר ועקבי מבלי מלודיה. (כמו שיש ניגונים ככה כך יש שירים במילים ככה ואפשר לצייר באיזה ניגון היה משפטים)

הקצב הזה נקטע בכל פרשת משפטים מספר פעמים. וכמו תמיד באותו תנועה כאשר השיר מחליף קול, או מתפרץ לתנועה אחרת, גנוז שם עומק שצריך לדעת להתחקות אחריה. פעם אחת הוא נקטע בפרק כב פסוק כב-כג. כאשר הוא נגע בכאבו של היתום ואלמנה. פתאום מתוך הטיק טוק הנינוח בקע כעס עצום, כאשר הפסוק רק נזכר בצעקת היתום ואלמנה פתאום התחיל לדבר האל הכועס של התוכחה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים.

(ובאמת אותו פסוק מורגש כמו סיום ספר הברית של משפטים, ולכן הוא מסיים במין תוכחה קצרה כמו שני ספרי הברית שבויקרא ודברים, וכל תוכחת משפטים הוא על עינוי יתום ואלמנה. והפסוק שלאחריו אם כסף תלוה הוא כמו ענין חדש ובזמן הראשונים היו מחלקים משפטים לשני פרשיות בפסוק הזה. וכן כל הפסוקים עד הנה אנכי שולח מלאך נראים כמו הוספות לעיקר ספר הברית שהוא הדברים האלה וצריך לדעת למה נחלק ככה).

פעם נוספת הוא נקטע בפסוק שלאחריו אם כסף תלוה (ר' ישמעאל אמר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם. יש כאן הבחנה עדינה מאד בכל הקצב של הפרשה. כי באמת כל הפרשה הזאת סובבת על ציר האם כי כולה רשות ואין מצוה למכור את בתך או ששורך יגח אלו הכל דברים אפשריים קודמים לפרשה. אבל מתוך שקרא ר' ישמעאל את הפסוקים שלפניו ושלאחריו הבין שגם אם כתוב פה אם כדי שיחרוז בנראות החיצונית שלו עם כל הפרשה אין אם זה דומה כלל לשאר, ואפילו לא דומה לאם שבפסוק שלאחריו אם חבל תחבול, האם הזה מסתיר בתוכו בקשה ומצוה). שוב נגע בצער העני והתפייט הפסוק באריכות והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

כל זה ידענו מכבר והנה הייתי קורא את הפסוקים בפרשת וכי ינצו אנשים ושמתי לב כי גם פה יש חריגה מן הקצב של כי ואם. אחרי שהפסוק סיים את התליה שלו אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש. פתאום השיר שהיה דופק כל הזמן טיק טוק כמו קם לרקוד עם מלודיה עליזה, משסיים נפש תחת נפש נזכר שיש לו עוד שבעה תאומים כאלה כמו הנפש תחת נפש והוא מונה אותם עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה.

ומשראינו את זה ידענו שהפסוק הזה הוא כמו הפזמון של כל הסיפור כאן, כמו שיש שיר קצבי ובאמצעו יש מלודיה חוזר על עצמו שהוא לא מתחבר עם מילות כל השיר אבל הוא ההגיון העומד מאחורי כולם. והנה הפסוק הזה שבו שמונה זוגות תאומים מנפש תחת נפש עד חבורה תחת חבורה הוא ההגיון של כל משפטים. הוא הכלל שנקרא בלשון חז"ל מידה כנגד מידה. שהוא שורש הגיון המשפט המקראי. כלומר ההגיון העומד מאחורי כל המשפטים כולם הוא הכלל הזה שבדיוק מה שעשית כן תקבל, אם יד יד אם רגל רגל. ואין זה תלוי כאן אם המשפט מתבצע כפי שכתוב בפרשת אמור כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כי גם הפירוש הזה אינו אלא אפשרות אחת של התלבשות הפזמון של עין תחת עין.

וכאשר המשכנו לפרשה שלאחריו של יציאת העבד בשן ועין נראה שהוא ממש אחד הביצועים של עין תחת עין שן תחת שן, וכך הפסוק אומר כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו יפיל לחפשו ישלחנו תחת שינו. כלומר אותו הגיון של תחת עין מתפרש פה כשילוח העבד תחת שינו, כי השן והעין שווים את כל עבודת גוף העבד ולכן מקביל לאבידת השן הוא שיאבד האדון את אדנותו. וכך אפשר לראות את כל המשפטים כנובעים מתוך אותו עיקרון של משפט התאומים הזה עין תחת עין, כי אין פירושו פה כלל למי שיודע לקרוא עם לב מעט שצריך להוציא עין או שן או משהו, להיפך פירושו הוא הגילוי של ההתאמה היסודית שמאחורי כל המשפטים שהתפייטה לה פה בגלוי, והפירוש שלה הוא הוא כל פרשיות משפטים והדינים.

ובסוד עין תחת עין הוא החלפת העין האנושית בעין הרואה, כי כשם שבא לראות כך בא ליראות, כשם שבא ליראות כך בא לראות, כשם שהויה רואה אותך בעינו ולא בעינך כך אתה רואה אותו בעינו ולא בעינך, ועל זה כתוב עין ה' אל יראיו ה' נותן ליראיו את העין שלו. וסוד תחת עין הוא שכאשר האדם ממית את העין של עצמו הוא מקבל תחתיו עין הויה וכך נפש תחת נפש ובכל נפשך ובכל אבר כפי מקומו.

שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו

כבר עמדו רז"ל ואמרו שבת ודינים במרה נצטוו, אך צריך להבין את שרש הענין ולשם מה כל הכפילות הזאת של מעמדי מתן תורה, ומה חשיבות הנמסר במרה עד שנאמר עליו כפסוק הזה.

והפשט הוא כך. יש כמה תורות. כלומר דרכים לפתור את השאלות הגדולות ולתת סדר לחיים. וכולם בתורה. כלומר יש סיפור אחד של גלות וגאולה שבו הסיפור הוא שהשם אוהב את ישראל וגואל אותם כל פעם מהמענים אותם. זהו תורה אחת שהוא עיקר ענין ספר שמות. אבל זו לא תורה שנמסרה לדורות. כלומר כל הסיפור הזה שאנו עמו והוא גואלנו הוא חשוב וכללי מאד, אבל לא עוזר לשאלה כיצד אסדר את החברה שלי ואת היום יום שלי. הוא גם לא עונה על השאלה הגדולה של הטוב והרע בעולם, כלומר מתי קורים דברים טובים ומתי קורים דברים רעים. לא כל בצורת או שנת שובע קשור לסיפור של הגלות והגאולה.

אז יש תורה אחרת, שהיא אמנם קשורה לסיפור הזה ונובעת הימנו אבל היא התורה שאפשר לכנותה היותר קבועה, היא חוק קבוע. וזהו באופן כללי הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון. הרעיון המרכזי של התנך שאם תלכו בדרך התורה יהיה טוב ואם לא לא. וזה חוק קבוע מסודר, הוא לא סיפור שקורה פעם בהיסטוריה הוא הסדר של כל יום ויום תעשו טוב ולא תעשו רע ויהיה לכם השפע הפשוט של אותו היום.

במרה נעשה לראשונה המעבר הזה מתורה זמנית של גאולה (אפשר להקביל לדברי רמב"ן שזה נקרא נס גלוי או שידוד המערכות). אל התורה הקבועה שהוא הברכה והקללה. והפסוק אומר ממש את זה: ויאמר, אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת את כל חוקיו. (וראו כמה דברים נכללו בפסוק הזה, זה ממש פסוק שהוא כללי לכל התורה ומבטא את כל המטרה שלו, מקביל ממש לפסוקי ואהבת והיה אם שמוע של משנה תורה). – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

מה שאנו מבינים ברקע של הפסוק הזה הוא שיש כאן שאלה לא מפורשת. ישראל עברו כעת במצרים וראו את כל המחלות והמכות שהושמו בם. ואמנם הסיפור הכללי של זה מובן שהשם אהב את עמו והעניש את המצרים על כך. אבל מתוך הפסוק הזה ניכר שזה לא כל הסיפור. כי תינח שלמצרים הגיעו מחלות כי השתעבדו לישראל וכך הבטיח ה' לאברהם אבינו. מה ערב לנו שמחר לא יקרו לנו את אותם המכות ממש? הלא עדיין ישנם מחלות בעולם, וזה שהשם גאל אותנו אינו עוזר לנו מהמחלות היומיומיות האלה.

ואפשר להבין עוד יותר מכך, כי באמת כמה מכות לפי הפשט לקו בהם גם ישראל. עד שהיה צריך נס מיוחד בבכורות שלא יבוא המשחית אל בתיהם. כלומר הדין והמחלה הזו שנשתפכה על מצרים בעצמה לא היתה ממש מאותו הסיפור של אהבת ה' לישראל ושנאתו למצרים. היא היתה גם מהסיפור הכללי הזה שיש מכות בעולם. ובאמת שכמה מישראל נפגעו מן המחלות שבמצרים וכבר רז"ל רמזו שמתו בימי אפלה. וזה שחלק מישראל יצאו ממצרים בכלל לא היה ברור להם שזה הסיפור כי היה נראה שזה סתם אלה שניצלו מן המכות. ובאמת כאשר הלכו במדבר ולא מצאו מים והיו המים מרים, חשבו שזה פשוט המשך של מכת דם שלא היו המים ראוים לשתות, וכנגד זה הובטחו שאם ישמעו בקול ה' ינצלו מן המכות.

וכלפי זה חידש להם ה' פה חידוש גדול, וזהו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנקבע הסדר הזה (שהתרחב ביותר אחרי כן בפרשיות התוכחה ובפרשת והיה אם שמוע), שהמכות יהיו תלוים לא בהבטחות ישנות לאבות בלבד או בסיפורי בחירה בעם, אלא פשוט באם ישמעו לקול ה' ויעשו הישר בעיניו. וממשמע שכך שאם לא ישמעו יבואו עליהם הקללה כמו שבאה על מצרים.

במרה נרשם הסימן הזה שלראשונה נהפך ההנהגה מאהבה בחירה וגלות אל שכר ועונש, והוא שורש כל רעיון התורה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו.