תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם.” (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר’ מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו’.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

ארובות השמים נפתחו

“בשנת שש מאות לחיי נח וגו’ נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו”.

ענין המבול לא היה שכעס הקב”ה על הרשעים החוטאים והחליט להענישם, וחיפש ומצא כיצד יעניש אותם ומצא דרך להביא עליהם את מי המבול. אבל עניינו הוא “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ’. האדם בארץ אין פירושו האדם-אשר-הוא-גר בארץ. אבל צריך לקרוא אותו כחטיבה אחת, התנחם על כי עשה את ‘האדם בארץ’. שבצורה זו אפשר לכנות את כל בריאת הארץ ואדם אשר עליה, שכך נקראת כל סיפור מעשה בראשית כיצירת ארץ ואדם עליה. ומשכך ‘ויאמר אמחה את האדם אשר עשיתי וגו’ עד רמש ועד עוף השמים’.

נחמה זו עניינה חזרת הרצון. ענין הנחמה פירושו תמיד שעדיין המציאות שעליה מדובר קיים, שעוד לא נעשה חורבן. אבל הרצון כבר אינו קיים. כאדם שבנה בית והתחרט עליו שבנאו, שמעתה הבית הוא כמבלי חיות וכבר אין רצון בעל הבית נמצא בתוכו. וכאילו נעקר הרצון גם למפרע כשהוא שם אל ליבו שטעה ברצותו בה מלכתחילה. כי גם אם במעשים יש סיבתיות לינארית, ואי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, הרי שהרצון אינו מתחשב בסיבתיות הלינארית הזמנית. והרצון מסוגל לומר גם אחרי אלף שנה לא רציתי באמת בכך.

 ואיפה מצינו הרצון הזה שנתרצה הקב”ה במעשה בראשית. בשני ביטויים. הראשון במילת ויאמר, שאין פירושה אמירה בלבד אבל הוא גם ביטוי של היות הסכמת רצון ה’ לעשות את הנעשה בעשרה מאמרות. שבמה שמתואר שאמר, ואחרי זה ויהי. אנו למדים שהיתה רצון והסכמה מוקדמת לעשות את המעשה, וכי הוא לא נעשה כמו מהכרח אבל נעשה בכוונה תחילה דהיינו מרצון. השני הוא בביטוי וירא כי טוב. שאין הביטוי הזה בא לבטא שיפוט כי הוא טוב ולא רע, שבוודאי כבר הכל ידוע מראש שהוא טוב, אבל הוא מבטא שגם אחרי שנוסדה הבריאה על מכונה היתה היא מכוונת אל הרצון הראשון, ועדיין רצון הבורא בה כי טוב.

וכנגד הסדר הזה נאמר כאן דבר ראשון וירא ה’ כי רבה רעת האדם, מול וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב ראה כאן כי רע. וכנגד טוב ‘מאד’ שנאמר אחרי יצירת אדם נאמר כאן כי ‘רבה’ רעת האדם. בזה נשלל ראיית הטוב שאחרי הבריאה, שכבר אין ה’ מביט בבריאה ונהנה כיצד היא מכוונת אל חפצו, אבל אדרבה רעה היא. ומשכך, וינחם השם כי עשה, נתבטל הרצון שהיה מונח בתוך מעשי היצירה, כי הרצון מתבטל גם למפרע, ומשכך, ‘ויאמר אמחה’, חזר גם אל המאמר הראשון שאמר לעשות ואמר כנגדה אמחה.

***

במעשה בראשית למדנו אשר בתחילה היה הארץ תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויהיו כל מעשי הבריאה להפריד את הארץ שהיתה כולה כגוש אחד של עפר וטיט חשוך, והיתה מעורבת באור וחושך. ביום הראשון הבדיל את האור והחושך – וממנו ביום הרביעי הגביל עוד יותר ותלה את האור והחושך במאורות. ביום השני הבדיל הבדלה אנכית, והבדיל את הארץ מן השמים. ביום השלישי הבדיל הבדלה  אופקית ותראה היבשה. ברגע שנראתה היבשה היה בה מקום להצמיח צמחים. ביום החמישי הוציאה הים שנבדלה ביום השלישי את הדגים, והוציאה האוויר שנוצרה מהבדלת יום השני את העופות. ביום השישי הוציאה הארץ את הבהמות והחיות, והוציאה הארץ והאוויר את האדם.

וכאשר התנחם על כל זה החזיר את הכל לתוהו ובהו על אותו הסדר. כנגד ההבדלה ביום השני ונקבעו מעינות תהום, התבטלה ההבדלה שאומרת שמי התהום לא יעלו למעלה. ונפתחו ארובות השמים, התבטלה ההבדלה שאומרת שמים עליונים לא ירדו למטה. חזר העולם לכמות שהיה טרם הבדיל אלהים בין מים למים. כיון שהתבטלה ההפרדה שיצרה את האוויר ממילא לא היה לכל בשר אשר בו רוח חיים כיצד לנשום. שכן כאשר היתה תהו ובהו היה הכל מחניק כי לא היה מקום אוויר ורוח בין המים למים. ולכן ‘כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו’.

‘וישאר אך נח’, זהו רוח אלהים שהיתה מרחפת על פני המים. כלומר גם כאשר היה העולם מים במים עוד היה איזה רוח מנשב בה, ומשורש הרוח הזה נוצרו כל עשרה מאמרות אשר הבדילו את העולם וממנו נשב רוח חיים באדם הראשון. ולכן גם כאשר הוחזר העולם לתוהו ובהו נשאר מקום לנח וכל החי אשר איתו בתיבה ששם היה רוח אלהים מנשב על פני תהום, וממנו הותחל שוב הארץ במעין חזרה על מעשה הבריאה. וכרת איתו ברית שמעתה לא יתנחם יותר.

[וממוצא הדברים נמצינו למדים שגם הבדלת היום הראשון התבטלה, ולפיכך אמרו רז”ל שלא שימשו מאורות כל זמן המבול והיה העולם חשוך כבתחילה, אבל אין זה מפורש במקרא וכנראה שהבדלה ראשונה היא דקה ויש בה נסתר שאי אפשר לפרש אותה כל כך כי היא קשה יותר לתפיסה.]

[והנה נשארו לכאורה חיות הים, וצ”ע אם לפי הפשט לא מתו מאחר שאינם בחרבה, ורז”ל עמדו הרבה על זה, ואם כן באיזה מידה נאמר שהיו חיות ים חיים כבר בתהו ובהו, ואפשר שזה קשור לסוד התנינים הגדולים שנאמר בהם בריאה מיוחדת, ואפשר שנבראו עוד קודם לכן, ועכ”פ יש בהם סדר בריאה החורג מכלל ההבדלות של מעשה בראשית ולפיכך לוויתן זה יצרת לשחק בו]

הידעתם את לבן בן נחור

פעם אחת כשקרא אדמו”ר הזקן בתורה בציבור את פרשת ויצא והגיע לפסוק הידעתם את לבן בן נחור צעק בקול גדול מאד הידעתם את לבן התגלגל ונפל על הארץ ובמשך כחצי שעה היה שרוי בדבקות עילאית אחר כך קם והמשיך כדרכו בקול ובניגון
ויאמרו ידענו.

סוד לבן הארמי הוא לובן העליון, שהוא ספירת הכתר או אור אין סוף. כאשר דרשו רז”ל במדרש (בראשית רבה ע, י) הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונתיכם כשלג. ועניינו אל הפשט כי אור א”ס נקרא ‘שורש האמונה ושורש המרי’. כאשר ‘אדון יחיד לא אכפת ליה כלל’. ‘השווה ומשווה קטן וגדול’. ‘הלא אח עשו ליעקב נאום הוי”ה’. ואין לו שום שייכות אל העולם ומעשיו אם טוב ואם רע. ובאמת לאמיתו אין בפניו הפרש בין יעקב ללבן או בין יעקב לעשו.

ולכן נקרא לבן הארמי לבן הרמאי. כאשר אמרו בזוהר ‘עיניו כיונים דאונין לבני נשא בכל מיני אונאה’. עין הכתר הוא מרמה לכל בני האדם כי אי אפשר לעמוד עליו. ‘ותחלף את משכורתי עשרת מונים’. רגע אחד אתה בטוח שתפסת את הא”ס בגדר כזה וסדר כזה וכבר נשבע לך ונדר לך שיהיה שכר ככה ועונש ככה וברגע השני נחלף כל המשכורת והכל נראה בסדר אחר. כאשר תיאר האריז”ל ספיקות דעתיק שאי אפשר לדעת ממה הכתר עליון נבנה אם ככה או ככה רגע אחד נראה ככה ורגע השני נראה ככה ואי אפשר לעמוד עליו. הוא מרמה את כל בני האדם המחפשים לבטוח בו בגדר מסוים ובטוח.

לכן שורש האמונה והבטחון הוא שורש הבגידה. זה השורש שאי אפשר להאמין לא”ס כלל ומי שיש לו אמונה בא”ס אין לו אמונה כלל כי הוא יודע שאפילו נבואה מפורשת בהבטחת האל אי אפשר להאמין בו אלא באותו רגע ובאותו בחינה. הוא הדבר הכי בוגדני ורמאי בעולם. רגע אחד נראה שכבר עבדת שבע שנים ברחל בתך הקטנה עברת את כל שבעת ימי עולם וביררת את עצמך בכל שבע המידות וכבר נשבע לך ‘טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי’. כבר אמר ‘אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה’. וכל זה כלום. ‘ויהי בבוקר והנה היא לאה’. נתחלפה השכינה לפי בחינתה וכבר היא לאה. היא עצמה – לאה. שכן ‘לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה’. ולמה לא יכל לספר לו את זה מקודם ולמה מרמה אותו. אבל כי האמת כל שבע שנים שעבד לתיקון השכינה היתה השכינה אצלו בבחינת רחל וכבר נשק לה וכבר אהב אותה. אבל ברגע שמסיים את כל הסדר הזה הוא מתוודע שהיא לאה. כל מה שעבדת ברחל לא היתה זו רחל באמת אלא לאה. אבל זה לא נראה ככה למי שעדיין במדרגה הראשונה של לאה אבל הוא בטוח שעבד בלאה.

וכל זה לפי שלא ביקש יעקב אבינו מלכתחילה דבר אלא לבן הארמי בעצמו. וגם כאשר נגלה לו האלהים וסיפר לו ‘אני הויה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו’. קם בבוקר ומיאן באלוהות זו אבל נדר בעצמו נדר לאביר יעקב ואמר אם יהיה אלהים עמדי דייקא וגו’ והיה הוי”ה לי לאלהים ולא לאברהם ויצחק בלבד. ומיד ‘וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם’. ארץ קדמונו של עולם ‘מקדם לבית אל’. אל ‘טרם לדת חוק’ טרם היות אל ובית אל למקום שנקרא קדם לכל הוא הכתר העליון.  ואין כל בריה יכולה לעמוד באמונה זו אלא יעקב אבינו שנקרא בחיר שבאבות ורגל כסא הכבוד. וזה סוד שאמרו במדרש ויצא על יעקב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. מאין ממש. ואמר ‘מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי’. היה צריך לאבד בטחונו בבוראו שכן רצה לדעת את לבן בן נחור. ותמן לית אנא מובד סברי כי מאין יבא עזרי – עזרי מעם הויה באין.

ולכן אמרו בברכות על יעקב ‘ויירא יעקב מאד ויצר לו’ – הא כבר הובטח והנה אנכי עמך – אלא שמא יגרום החטא. כל ימיו עמד יעקב בידיעה זו שלבן העליון הפכפך הוא. ‘כולו הפך לבן טהור הוא’. גם הנגע, ש’אין ברע למטה מנגע’, כאשר הפך לבן כולו הוא טהור. ואין דבר שאפשר לסמוך עליו גם באלוהות. ועל זה אמר בתהלים טוב לחסות בהויה מבטוח באדם. טוב לחסות בהויה מבטוח באדם דאצילות שבו כל התורה כולה. טוב ממנו לחסות בלובן העליון. לכן אנו מתחילים את סיפור האמונה בליל פסח ב’לבן ביקש לעקור את הכל’. שצריך להתחיל את הסיפור בשורש השרשים בעתיק דעתיקין אשר לפניו הכל שווה ועקור ומשם בלבד אפשר להוליד את הכל.

***

ויעקב כל ימיו חי אחת למעלה ואחת למטה. כאשר אמרו שדר בעולם הזה ומחשבתו בעולם העליון. אמנם עומק הסוד למטה הוא בעולם האצילות למעלה הוא בלבן הארמי. ועל זה אמר ‘אחיו אני ברמאות’. יודע אני השוואת הכל ויודע אני הבאתו. וכל ימיו אשר היה אצל לבן הארמי היה מבחין בפני לבן הממשי שבעולם הזה את הלובן העליון. וככל אשר ראה בחייו שם ראה למעלה במקום אשר נעלמה מעין כל חי בעד דלא ידע. ברגע אשר ‘וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום’ מיד ‘ויאמר הויה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך’. כלומר ראיה אחת היתה. אחת למעלה ואחת למטה. ראה את פני לבן ושם ראה אמירת הויה. וכאשר שלח לרחל ולאה וסיפר להם את הדברים אמר להם כל סיפור הדברים אחרת וסיפר להם מה שעשה בעצמו בצאן עקודים נקודים וברודים כאילו סיפר לו מלאך בחלום. כי מה שראה בעולם העליון ומה שראה בעולם התחתון הותרגמו להם אחד אל השני בליבו של יעקב. כאשר כלל כל זה בתחלת הפרשה ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו’. פעמים המראה בעליה פעמים המראה בירידה ותמיד הויה נצב עליו ותמיד ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא. ואין הפרש אם ראה את פני הצאן אל עקוד בעצמם הגשמי או ראה במלאך החלום או ראה בעולם  העקודים כפירוש האר”י. הכל סולם אחד ומראה אחד.

ועל זה אמרו האבות הן המרכבה ועשו במעשיהן את שאנו עושים אך במעשים מסורים לנו מן התורה. ואין זה האבות בעצמם אלא לימוד האבות. אשר חיו בתוך המקום הנורא הזה של ‘מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה’. לכן יכלו לעשות בדבריהם תורה וראו בפני לבן את לובן העליון ובפני הצאן את עקוד.

***

וכעת אפשר לפרש ככה ברשות קבה”ו, כאשר ראה יעקב קושי כל זה, נגלה אליו האלהים אשר ראה בבית אל ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. והרי זה כאומר אליו סיימת לברר את עולם העקודים מתוך הלובן העליון שוב אל המקום אשר התחלת שם אל המקום הבטוח אל המקום שאתה בטוח שאהיה עמך אל מושב אברהם ויצחק הבטוחים בארצם. ויעקב נתפתה לזה ולדברי נשותיו אשר אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספנו. אמרה שכינה נכרית נחשבתי לא”ס כי מכר אותי ממכר כסף בפשעיכם שולחה אמכם להיותה תלויה במעשיהם ולפי כסף תורתם. אם כן מה לי לעמוד בעולם הזה אלכה לי אל מקומי הבטוח. ויגנב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כאשר ברח יעקב בתחלה מעיני עשו כך ברח מעיני לבן.

וכאשר שמע לבן את זאת לא הניח לו וירדף אחריו. כי אשר נגע בו האלהים אין להתחמק ממנו. וידבק אותו בהר הגלעד. ושם נגלה אליו האלהים בחלום ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. כי לבן בעצמו הוא המשווה מטוב ועד רע. וגם כאשר הוא דולק אחרי יעקב אשר עזב אותו אין הוא יכול לעשות לו מאומה כי הוא בטבעו מלבין עוונות ומעביר הכל מטוב ועד רע. אבל סוף דבר לקטו אבנים ועשו גל. כאן נפרסה מחיצה התחתונה של הצמצום הנקרא פרסא שבין עולם האצילות לעולם הבריאה. ונעשה חוק היפך הסולם הקודם ‘עליונים לא יעלו למטה ותחתונים לא ירדו למעלה’ אני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי’. ועל הדבר הזה נכרת ברית שלא יעבר האצילות בגבול הבריאה ולא תעבור הבריאה בגבול האצילות. לבד דבר אחד ביקש לבן מיעקב שיבטיח לו ‘אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי’, כאשר לקחת את השכינה אתך אל הבריאה אל תשכח גם כאשר אין שם אלהים שיראה אם תענה אותה או אם תקח עוד נשים עליה. ודבר זה קיים יעקב. וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ובנותיו ובנשיקה זו נתן להם כח לכל משך הישארותם מעבר לגל וכך נפרדו ונקבע העולם על מכונו.

לבד דבר אחד לא ידע יעקב ‘ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה’. ‘ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם’. כי גם אחרי שנעשה כל המחיצה הנוראה הזו ונקבע מחיצה בין האור ובין החושך עדיין נשאר אצל רחל בגניבה את התרפים אשר לאביה. ותרפים אלה הם מין קשר נבואי (כנאמר ‘אין אפוד ואין תרפים’, שניהם ענין אחד) שבין רחל לבין הלובן העליון אשר נשאר גם במקום התורף אשר ירדה בסתר המדרגה ואמרה דרך נשים לי דווקא תמן אשתכח התרפים אשר לאביה. ויעקב לא ידע בכל זה כאשר אביו לא ידע כאשר לקח את הברכות ועל הדבר הזה מסרה רחל את נפשה כאשר מתה בדרך אבל פתחה שם דרך לבניה אשר גם אחרי עד הגל הזה ועדה המצבה נשאר למטה התרפים אשר לאביה בגניבה וגניבה זו הוא נקודת רחל הנמצאת תמיד מאנה להנחם על בניה כי לא הסכימה אל הגלעד המחלק והשאירה לעצמה פתח בתוך מחיצה של ברזל שנפרסה ותוך תרפים אלה מתקשרים כל בניה אל לבן. ועד אשר גם יעקב לא נמלט מכל זה שהרי ‘ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף’. אין לבן מניח לו כאשר נגע בו פעם אחת וגם אחרי אשר חזר אל ארץ מגורי אביו קפץ עליו סיפור יוסף בנה של רחל ופעלו התרפים את פעולתה והמשיכו את הסיפור עד אשר לא יהיה לכולם בטחון אלא מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה.