פרשת חוקת – על בעיית החוק

רוב המדברים על נושא החוק וטעמי המצוות אם יש להם טעם, מדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, או אלוהית. כך במורה נבוכים דן סביב החקירה האם מתאים לאלוהים לעשות דבר שאין לו סיבה על פי החכמה אלא על פי רצונו. בעיני שאלה זו מופשטת מדי ומפספספת את הנקודה. הסיבתיות שיש בנפש שונה מהסיבתיות שיש בעולם, וכאשר אנחנו מחפשיפ סיבה לקיים או לא לקיים מצווה אינו מן העניין לדון אם יש למעשה טעם וסיבה מאיזה בחינה אובייקטיבית, למעשים אף פעם אין סיבה ( אלא במובן רדוקציוני של ניורולוגיה וכדומה) בדומה לסיבות טבעיות. מה שאנחנו מבקשים בטעמי המצוות הוא כמו שיש שפירשו טעם כמו חוש הטעם.

לאדם רגיש, לעשות דבר שאין לו איתו הזדהות מוחלטת, אינו באפשרי. אדם אותנטי חייב שכל דבר שהוא עושה יהיה מסונכרן עם כל הרבדים של נפשו, טבעית, שכלית, ורגשית. לכפות את עצמו הוא החטא העיקרי מבחינתו, ואין לו אל מצווה אלא ברירות נפשו. להגיד אני עושה דבר זה ככפוי בגלל החובה אינו נשמע לו מסירות אל החובה אלא סוג של אחד בפה ואחד בלב, כאילו אומר אני עושה את זה אבל איני מאמין בזה ואיני נמצא שם שכלית ורגשית. הוא מסכים לדברי אריסטו באתיקה כי העושה את הטוב מבלי הנאה בה אי אפשר לקרוא לו אדם טוב.

כאן אני מסכים למסקנת המורה (וכן דעת המקובלים ורוב ההוגים שקדמו לקאנט עם המוסר החובתי הזוועתי שלו) אשר לאמיתו של דבר אין חוק בעולם. ומה שאנחנו מכנים בשם חוק בלי טעם אינו אלא בערך מדרגה חינוכית מסוימת. שכן אין האותנטיות המדוברת מגיעה מלמטה למעלה לגמרי, כאלו האומרים אותנטי הוא ליישם את כל המידות הרעות שלך. אין זה כי אם פרא אדם. לאותנטיות עצמו מימד הטרונומי, או מלמעלה למטה. יש איזה אידיאל של סנכרון כל רבדי הנפש עם הטוב האידיאלי (וכן, אנחנו מסתכנים כאן בלהגיד שיש מהותיות של אדם אידיאלית ומוחלטת יחסית), והמגמה אל האותנטיות לפעמים הוא להתאים את הנפש שתחוש את הטוב תחת אשר רגילה לאהוב את הרע.

במילים פשוטות, לעשות מאהבה היינו לעשות מתוך הבנה והזדהות, אמנם היראה חשובה תמיד כדי להעלות את אהבת האדם לאותה עשייה נכספת. ולכן תמיד יש טעמי החוק, ויש עוד חוק שאין אנו יודעים את טעמו, דהיינו מדרגה נוספת של טוב שיש לשאוף להזדהות איתו, אהבה שעוד לא הגענו אליה. הפרה אדומה מסמלת את היראה (אדום צבע הגבורה וכו') אך תכליתה לטהר מטומאת מת, ומהו מת, מי שאין נפשו חייה את הטוב ואת הטוהר, צריך הוא להשתמש בכלים חריפים להחיות את נפשו לאהוב את הטוב ואת האמת. אך לעולם אל תגידו האמת כבדה או מרה, כפי שמזהיר הרב במורה, כי אין לשון הרע גדול מזו, וזה מטמא את הטהורים שמדברים על היראה לצורך הנחותים מהם. האמת היא החיים בעצמם, אף אם יש מתים שאינם משיגים את זה.

לחיי נצח תענוג הטוב והטוהר. שבת שלום.

פרשת קרח תשע"ה

מעוצמת הכעס שנשפך נגד קרח אנו למדים כמה מאיימת היתה הערעור שלו על משה. למשה לא היתה תשובה לענות לקרח והוכרח לחכות לתשובה מן השמיים שיכריע. טענות מספר של קרח נגד משה והנהגתו מפורשים במקרא, במדרשי רז"ל ומפרשים אף הוסיפו לבאר כל מיני טענות שמצא קרח וכל מיני דברים אבסורדיים שהיה לו למצוא במצוות משה והנהגתו ולהקשות עליהם. מריבוי דבריהם אפשר לראות שגם הם התקשו בכך ושמו את הטענות בפי קרח.

גדולה שבטענות קרח היא המפורשת במקרא – כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו. למשה לא היה תשובה לטענה זו (לעומת טענות דתן ואבירם שהשיב עליהם וחרה עליהם), וישמע משה ויפול על פניו. לא אמר איני מתנשא (על אף שהמקרא העיד עליו שהוא עניו מאד מכל האדם), ולא הצטדק, אלא בוקר ויודע השם את אשר לו. עדיין אין אנו יודעים מה עלה בגורל אותו בוקר, באשר נתערב הדבר בסיפורים אחרים.

המקובלים לא נרתעו ואמרו שבבוקר האחרון יודע השם כי קרח הוא אשר לו, בזה הלשון אמרו לעתיד לבוא יהיה קרח כהן גדול ורמזו במקרא צדיק כתמר יפרח סופי תיבות קר"ח. קרח פה אינו האישיות קרח, אלא המושג שהוא שימש לו לפה. כי כל העדה כולם קדושים, אמנם בעולם הזה מכורח המציאות נמצאים אנו בהיררכיות, אין זה כי אם פגם המציאות. אבל בסופו של דבר יתבטלו אלו ויהיו הכל שווים בפני המקום. ולא יהיה לא כהן ולא שופט ולא מורה ביום ההוא ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו (ירמיהו לא לג).

ענין המרגלים ברוחניות

ענין המרגלים ברוחניות. כי יש ארץ עליונה ארץ מובטחת אשר אנשים טוענים שמכירים אותה מבשרים לבני הארץ המבולבלת השפלה הזאת אשר היא קיימת, אשר סופם שיגיעו אליה. יש קוראים לה גאולה הארה שחרור מסבל הקיום וכל מיני שמות וכינויים אחרים. בני אדם ספקניים באשר לבשורה זו, וכך ראוי שיהיה. וכי איך נאמין למה שלא ראינו, ואיך נדע ששווה לוותר על הקיים במוחש עכשיו עבור המובטח לכאורה בעתיד, או ברובד אחר.

לכן יש מצווה של שילוח מרגלים, אמנם אין דורשים שתאמינו ותלכו באמונה זו לבד, אלא לפחות תהיו סקרנים ותשלחו מרגלים למקום הזה תראו מה הולך שם. שנים עשר מרגלים לשנים עשר שבטים היינו שנים עשרה כוחות הנפש, כאשר סידרו בספר יצירה את החושים לשנים עשרה, וכל כוח היינו תכונה וחוש יש לו לשלוח מרגל אל המקום הזה לראות אם יש לו מה להרוויח ולקנות שם.

ואיך שולחים מרגלים כאלה? ואיך יחזירו לנו דבר שיאמר לנו משהו במקום שאנחנו פה? צריכים לדעת את כל טכסיסי הריגול ברוחניות, איך מציצים על מקום רוחני בלי לגרום לשונאים שם לדעת שאתה שם. ויש דרכים שלמים סודות הריגול שלימד משה לשליחיו איך יכירו בתכונות הארץ ואיך יחזירו משם דבר שיאמר להם משהו.

מסופר כאשר הגיע רבי נחום מצ'רנוביל אל הבעל שם טוב אמר הבעש"ט בצחוק לאשתו שתסתיר את הכלים כי הגנב הזה הולך לגנוב לו את הכל (או אולי היה זה בשמות אחרים לא משנה..), וכיוון על הרוחניות, כי הרגיש שהבחור הזה הוא מבין לרגל במקומות הרוחניים של אחרים ולגנוב אותם לעצמו. זהו טכסיס אחד של ריגול, מתחברים לאנשים שנראה שהם במקומות כאלה ומרגלים אחריהם.

טכסיס אחר של ריגול הוא במחשבה, כי אחד ממתנות המוח הוא היכולת שלו לשים את עצמו במקום שאינו שם, על ידי הבנה אינטלקטואלית, או על ידי הדמייה דמיונית. יכול אדם לאמץ את מוחו להבין דרכים עמוקים גם כאשר אינו שם, או לחלום לו חלומות על מקומות כאלה גם כאשר הוא רחוק מהם.

וכך יש דרכים נוספות, והכל כענין טועמיה של ערב שבת. כי שבת הוא מעין עולם הבא, אבל אמרו חכמים אין לאדם לסמוך שיגיע אל השבת ויהיה לו אוכל טוב מוכן, ולמה יאמין בכך. אלא צריך הוא לטעום את האוכל אשר הוא מכין בערב שבת לראות אם הוא באמת טעים או צריך להוסיף לו תבלין או משהו.

ומהו הפיתוי והחטא האורב פה? את זה נשאיר לחשוב בשבת..