אלקנה וחנה – שמואל א פרק א

יצירת שמואל מבטן – על ידי פעולת חנה

כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה'.

זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.

וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.

אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה.

שירת חנה חלק מן הסידור

ויש פה תפלה מיוחסת לחנה.  יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.

זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.

ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.

 וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..

חידוש תפלת לחש על ידי חנה

נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.

מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.

ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ"פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה' מתהלך בגן. היום שומעים קול ה' בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם  ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו'. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.

וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.

וכעסתה צרתה

אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו' זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.

גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.

והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.

המשכן היה מקום הוועד של עלי

ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.

 גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.

דמיון סיפור תפלת חנה

יש לדמיין את המצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה'. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.

הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים

ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.

ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.

אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.

בת בליעל ובני בליעל

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל  – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו'

ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..

וחנה לא עלתה

למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה'יושבים' הקבועים.

אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.

ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו' אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.

פירוש שם שמואל

אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם. וזהו מהשם שאלתיו השם שלו שאול משמו של השם.

יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ"פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)

הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.

שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו

פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.

ערב ראש השנה תשע"ח

כאשר נסגרת לה מעגל השנה וננעצת לה אחרית שנה בראשית שנה, אנו שבים ובטוחים. בישיבה לימדו אותנו שיש להשתנות כל שנה, שיש לקבוע התחלות טובות וחדשות. שיש להתעורר מן השינה שהיא ההיקבעות באותם מעשים להשתנות ולהתחדש. משעברו עלינו ראשי שנים הרבה ושנים הרבה, ידענו שאין צורך במאמץ לשם כך. העולם הולך ופושט צורה ולובש צורה בכל עת שאנו מסתכלים בו. אנו עצמינו חיים בתבניות חדשות אחרות מפעם לפעם והמצבים שאנו נקרים בהם מתחלפים ומגוונים במהירות כזו שאין לנו פנאי להסתכל בשינוייהם כלל. כאשר תקעו בחדש שופר אנו נותנים תודה שניתן לנו זמן וארך נשימה למנות מעט ממה שחלף והשתנה השנה, מה שעבר לבלתי שב, מה שהשאיר רושם מחודש בנפש, ומה שנמצא מחוצה ומסביב לנו שאנו הווים בתוכה. ומה שאנו מקווים לעשות מכל זה ולמצוא קו מעט יותר בהיר בשנה הבאה בפנים וסובב – שאינו אלא המציאות שאנו חלק ממנה ומהווה אותנו ואת קשרינו.

בישיבה למדנו שיש לבכות בימים נוראים ושזה מראה על שלימות הנשמה. חשבנו זה בוודאי מעלה גדולה מי שנוגע בו הרוחניות של הימים עד שבוכה, או מי שמאמין בכנות כזו עד שנוגע לו 'מי יחיה וכו". כאשר עברו עלינו שנים וראשי שנים ידענו את המובא בפוסקים שיש למנות ש"ץ מי שמבוגר מעט ויש לו בנים כי ליבו יותר נשבר. אין צורך בדרשות התעוררות או ברוחניות מופשטות בכדי לכופף את הלב בתפלה. ניסיון חיים עושים את זה הרבה יותר טוב מכל דרשה. וכאשר אנו מפגישים את הנפש עם כלל המציאות שהיא קיימת בה ובתוכה ישירות מבלי הסטת עין יום אחד בשנה אין שם אלא דמעה. כאשר כולם צועקים על פי הכתוב במחזור באלו השורות ב'ונתנה תוקף', אני תמיד מהרהר שהם מפספסים את המסר. מה שמזעזע בפיוט הזה אינו רשימת העונשים שבו, אלא הניגוד שהוא מבטא בין הנפש ומעשיה לבין המוחלט הנורא. אני שותק במי יחיה ובוכה ב'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו'. ונגד זה הפיוט מנגיד – 'ואתה הוא מלך חי וקים, אין קצבה לשנותיך וכו". ושוב הוא מחבר את נפשו בתקוות צרור החיים ואומר 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך, וצועק לחבר נפשו אל נצחיות המוחלט 'שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך'. שלש תנועות אלו הם כלל תנועות הימים הנוראים.

***

מה שאנו לומדים כשיש לנו ילדים, וילדים פה הם שם כולל לכל דבר משמעותי שאדם יכול לעשות בחייו. הוא שעל הדבר המשמעותי ביותר והשייך לנו ביותר והמגדיר אותנו ביותר כאחראים על יצירתו אין לנו שליטה. הרי מה שכולנו מחפשים בסוף, אם באופן פיזיקלי אם באופן רוחני, הוא השליטה השלימה. אנו שואפים לשלוט בגורלנו. שואפים לשלוט ביצרינו. לשלוט סוף סוף בסדר היום שלנו שנוכל למלא אותו במה שחשוב לנו. לשלוט בנפשנו שלא תנוד משלוותה מכל הוויות העולם. הרי זו מגמת כל מבקש. אבל מה שהעולם הזה לימד אותנו, הוא שאם אתה רוצה לעשות דבר קיים באמת, דבר שאינו קטן וקטוע אלא יש לו מציאות וקיום, אתה צריך ללמוד איך להתנהג במצב של איבוד שליטה. המנהלים המוצלחים ביותר ששולטים על דברים גדולים ביותר אינם אלה ששולטים בכל פרט, אלא אלה שיודעים לאבד שליטה ביעילות, כיצד למסור את הכוח לאחרים, לבני אדם ולמהלכים, וכיצד לא להיאבד ולאבד את המטרה בכל זה.

כאשר הודתה על מענה הבנים מאת האל, אמרה חנה 'אין קדוש כהויה כי אין בלתך'. 'אין לבלותך, בשר ודם מעשי ידיו מבלים אותו אבל אתה מבלה מעשי ידיך'. אבל את הדבר הזה למד הויה כאשר ברא את העולם, והאציל את מלכותו בכל. שגם אותו יבלו מעשי ידיו כביכול. כאשר ברא את העולם ורצה לעשות דבר קיים, אמרו לו המלאכים אם אמת וצדק אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין אמת וצדק. אמרו לו אם רוצה אתה שליטה גמורה ודעת גמור עד הפרט האחרון, לא יהיה לך עולם. יהיה לך רק אלוהותך לבד אחוד בעצמו. השליך אמת ארצה ומסר את השליטה לתוך העולם. מסר את מלכותו שתלך באשר תלך. ומאז הצעקה קיימת ביניהם תמיד ברואים מתגעגעים אל האמת והאמת מתגעגע אל הברואים, נפגשים לרגע אבל אינם יכולים להישאר ביחד יותר מזה. צריך העולם להיזכר באמת אבל אינו צריך להישאר שם. דינו להיות מלכותו של האל מבלי להיות האל עצמו. דינם של ישראל להיות בנים למקום ולא מקום עצמו. הדיאלקטיקה הנוראה הזו הוא רחמי האב על בנים. כאשר אין דבר חשוב ונוגע בבבת עינו של האב יותר מבנו, אבל אין דבר שחייב להיות נפרד ורחוק ממנו כבנו, שהרי בנו נפש לעצמו בעל בחירה וחיים לעצמו. וכך האב רוצה ולא בעבד שתלוי בו לכל קיומו. במרחב הזה נמצאים רחמי אב על בנים. והיות אב הוא ללמוד לסבול את הרחמים האלה. ללמוד את הרחבת קיומך מעבר למקום קיום דעתך ושליטתך, והיותך בתוך זה ומחוץ לזה לגמרי.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, פירוש תבנו את פרצוף המלכות שלי, תיצרו לי מקום של אלוהות שאינו עומד וזקוק לי כל העת. תיצרו עולמות משלכם כלולים ברחמי, אבל לא נצרכים ועומדים ככלבין המבקשים הב הב תדיר. תהיו לי בנים יקרים, תדעו לקחת את דיבורי וליצור מהם תורות עומדות כביכול גם אחרי שעבר האל. תיצרו מהם עולמות עומדים לעצמם, מבנים הולכים וסדורים בעצמם. ופעם בשנה תחזרו ותגעו בנקודת התחלת האפיסה שלהם, תרעדו מעוצם נגיעה זו, ומיד תאמרו הויה מלך שם. אז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. זכרון הברית ברית אבות, הברית שהוא עוצם סוד רחמי אב על בן רחמי אלוה על עולם רחמי יוצר על הסיסטם אשר עשה שעומד מבלעדיו.

***

מקום הנפילה של המונותאיזם הוא שהוא משעמם. כמה כבר אפשר לדבר על אל אחד, כמה יופי כבר אפשר למצוא בתוך גוון אחד. כמה כבר אפשר לעשות תשובה אל מקום אחד. באיזשהו שלב אנו נשחקים ואומרים נו כבר שמענו. מתוך השעמום הזה נוצרו עולמות. עם המלך במלאכתו ישבו נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. וצדיקים אין אחד בלבד אלא ריבוי גדול. אמרו לא פחות עלמא מל"ו צדיקים, הכוונה למספר של ריבוי. אין העולם עומד מבלי שיהיו בו לפחות ל"ו סוגי צדיקים אחרים. כי צדיק אחד הרי כמו אלוה אחד ישב וישתעשע בעצמו מה יש לו מן העולם.

המונותאיזם צריך לעבודה זרה שייתן לו חיות. כאשר אנו קוראים בתנ"ך אין אחדות האל מוגדרת בתור דבר לכשעצמו אלא תמיד תוך מאבק בעבודת אלילים. יאמרו אין הוא נגדר אלא בשלילה. אבל יש בכל זה משמעות עבודה אמתית. אחדות האל כמות שהוא אינה מעניינת. מה שמעניין הוא הבליעה של כל הגוון והשוני בתוך אחדות אחד, מה שנקרא הביטול של האלילים. הנגיעה של כל הגוונים בגוון האחד והנביעה של כולם ממנו הוא סיפור העולם השנה והנפש. תנועת התשובה הוא אותה נגיעה של הגוונים באחד, והיצירה הוא היות נובעים מהם. כאשר אנו מדברים בראש השנה על 'ויאתיו כל לעבדך', וכן הלאה עד סוף האל'ף בית ויתנו לך כתר מלוכה, אין אנו מבטאים את הציפיה לעולם שיהיה סוף סוף משעמם בתכלית כאשר כולם יתפללו בנוסח אחד בבית כנסת אחד לאל אחד ושוב לא יהיה לנו מה להגיד בתפלת ראש השנה. אלא אנו מבטאים בדיוק את השירה המופלאה של היכללות ריבוי הגוונים האינסופיים ביוצר אחד, ונביעת כל העולמות מתוך האחד.

וְעַמְּךָ תְלוּאִים בִּתְשׁוּבָה לְהִתְיַחֵד.
שְׁנֵי לְבָבוֹת לְךָ כְּאַחַד לְאֶחָד.
רַחֵץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם נְשֹוֹא לֵב אֶחָד.
קוֹל שׁוֹפָר כָּפוּף כְּפֹף לֵב אֶחָד.
צִיּוּן שׁוֹפָר פָּשׁוּט פְּשֹׁט לֵב אֶחָד:
פּוּר יָמִים יֻצָּרוּ בָּם לָבוּר אֶחָד.
עוֹבְרִים בּוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי יוֹצֵר אֶחָד.

(מפיוט הקליר לקדושה ראש השנה)

25. ערב ראש השנה תשע"ח

ואנחנו לא נדע מה נעשה, תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה

25. ערב ראש השנה תשע"ח
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 23:52
 
1X