גאולת הדעת

אני מאלה שמאמינים שהגאולה תלויה בהבנה, הבנת כל דבר הוא המטרה הסופית עבורי, אחרי שהבנתי אני נח, אני מסופק.

אני מאלה שלמדו שהבנה כוללת יותר מהבנה. שחוקים כמו לוגיקה הם שכנים אל חוקים כמו צדק. ושחוקים כמו נרטיב הם שכנים אל חוקים כמו יופי. ושהבלתי צודק הוא גם בלתי מובן וממילא מעיק.

אני קורא לגאולה זמן ההבנה השלימה כיון שהוא זמן הצדק השלם. כשם שהטקסט צריך להיות מובן כך העולם צריך להיות מובן. הוא צריך להיות הגיוני.

הכי מעיק עלי הוא כאשר אני נפגש עם משהו שאין לי בו שום הבנה. הייתכן שזה יעשה כך וכך? איך ייתכן שזה יחשוב כך וכך? ועוד יחשוב כך עלי? מה יש לו מזה? מה הוא מנסה להרוויח מזה? אני פשוט לא מבין. ולא מסוגל להמשיך עם זה.

לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוא דרך תקוה בתוך העולם שהמן ומרדכי עודם קיימים. את מרדכי אני מבין גם אם הוא רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, יש מחלוקת יפה ומובנת. הכל מובן. אבל המן מה יש לו? מה הוא רוצה? ומה הוא רוצה ממני? איני מסוגל להבין. ואיני מסוגל גם לשמוח על מפלתו עד שאבין אותו. מה יש לי מזה שנתלה אם עדיין איני מבין.

ואסתר הזמינה את המן לסעודה אמרה הדבר הגרוע ביותר שיקרה להמן ולמזימותיו הוא אם נבין זה את זה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, תתקרב אליו ותבין אותו, אם יהיה ביניהם הבנה גחלים אתה חותה על ראשו, לשנאתו לא תהיה איפה לחול. אבל גם זה לא ממש עזר, ועדיין אינו מובן איך נתלה המן ולא מרדכי. אני מתבסם עד דלא ידע להבין את זה. אולי להבין שאין שום הבנה וזה ההבנה. אבל זה עובד רק לפורים. בשאר ימות השנה 'גלה עמי בלי דעת', ועדיין לא נודע.

Unmask Yourself (Ki Tisa – Purim)

The end of Parshas Tisa tells the story of Moshe Rabbeinu’s Masve – his mask, or veil. After Moshe came down from being on Mount Sinai with God for forty days, his face glowed, although he didn’t know it. Ahron and the elders were afraid of approaching him, so Moshe would veil his face when he spoke to them, and Take off the mask when he spoke to Hashem.

Speaking of veils and masks ties in perfectly with Purim, when we all dress up and put on masks. And so the story of Moshe isn’t just something that happened to him but is applicable to every person, As the Mekubalim teach us, Moshe is symbol for the mind. The knowledge that creates Torah for every person is called Moshe. And it is this Moshe which we are talking about when reading the Torah Introspectively.

Every person’s mind and soul has its Mount Sinai, and it’s being in God’s Presence for forty days and forty nights. Not eating, not sleeping, and not drinking. The intellect does not need food or water, it subsists on contemplation alone. Whether it is in study, meditation, or prayer. Coming back from such a trip, one usually does not know themselves how they have changed, and how they Glow.

Moshe, the mind and consciousness, is in a state of Ad Delo Yada, he has no way of knowing his own glow. It is the nature of enlightenment not to recognize its own greatness. You need support from others to let you know your own light. Just as Ahron and Chur held up Moshe’s hands in the war with Amalek. We need support from friends to recognize our on worth and Shine.

Now, after being told it is set apart from the world, it needs to learn a way of dealing with the word, not burning the entire world in with its glare. We put on many masks in order to deal with the myriad of situations we find ourselves in. One mask is a teacher, as Moshe was. Another is a student, a child, a parent, a boss, a worker, and all the other roles we take on. These are all different costumes and masks we use so we can do our business in the world.

Only when going to speak with God, does Moshe removes his mask. The one place we can appear with no mask, with no predefined role, is in the presence of God. Poskim Disagree on whether it is appropriate to pray in a costume on Purim. In the inner sense, there is no doubt we are to appear before God Unmasked, wearing our most inner essence alone. It is there we can know ourselves unmediated by any language or role. Unmasked.

 whowereallyare[1]

שירה בשורה ישרה

אמר רבי חנינא בר פפא דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה מאי טעמא שלא תהא תקומה למפלתן.  (מגילה טז, א)

בשעת יישוב הדעת כתבתי פרוזה. שורות מסודרים. משפטים שלמים. מבנים מסודרים. סיפורים כוללים.  עת נקרעה נפשי עברתי לפואטיקה. מילים מנותקות. שורות ריקות. אסוציאציות פורחות. בשעת מיתה לא עשיתי אלא רשימות סדורות. צריך את זה ואת זה ואת זה ואת זה. כעשרת בני המן שנרשמו במיתתם.


כל השירות כולם נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. כי יש הרבה שירות. הרבה ביטויים מילוליים לחיים, לדעת, לשמחה. וכולם נכתבים לסירוגין. מילים וריקנות מילים וריקנות. ידיעה ושעמום ידיעה ושעמום. הבנה ופליאה הבנה ופליאה. כולם בנוים באותו מבנה של מקום ומילוי. אלמלא הריק אין מילוי ואלמלא הפליאה אין תשובה. ניזונים הם זה מזה, פועלים בשיתופם את יופי השיר. האין מפרה את היש והיש מפרה את האין,  והם משלבים שילוב אחד.

 

שירות המיתה נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. התגברה השטח הריק על המילה הכתובה. פה נטמן המשורר, מחכה לו על גבול השורה הריקה הבאה. והתארך אותו שורה ריקה לנצח. כאשר מת משה משורר וכותב התורה כתב את שירת האזינו, וגם היא רשומה בשורות מסודרות. כי אמנם מילות משה פסקו, אבל מן הריווח הלבן אשר בסוף ספר תורתו אנחנו ניזונים עד היום. חוסר הידיעה היא לנצח והידיעה בגבול.


ועוד, לתוכן יש מובן רק בתוך המקום שהוא ממלא. את חלל הפנוי של היקום מעצב התכנים שאנחנו יוצרים בתוכו. מסגרת הדף נותן קיום אל המילים הכתובות בו, פיזית ומטאופורית. בשריפת התורה נאמר גווילין נשרפים ואותיות פורחות, אבל זוהי מחיקה גמורה. שכן מבלי גווילים אין אותיות כלל. אותם גווילים, אותם גופות, עליהם חוגגים את חג הפורים. הגוף קודם לנשמה. הקיום קודם למהות.

 

הדא הוא דכתיב עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כי בין המילה ארור לבין המילה ברוך ישנה מקום ריק. והוא הנותן קיום לארור של המן ולברוך של מרדכי, מנגיד אותם ומשלב אותם למבנה עולם אחד. וכאשר יתבסם עד למחיקת כל גוף ממנו ויראה את הרוח בלבד, לא יהיה שם מקום בין ארור לברוך, ובעולם המופשט, הכל בהשוואה אחת.

 

ואז תראה את שריפת התורה שריפת המקדש כיצירת אמנות כשם שבנייתו יצירה. כי בנייה מסתירה את הלבן את אור האינסוף את רקע הקיום של החיים את חומר הגלם הוא ממלא אותו בתכנים. אבל למחיקה יש יופי כשם שיש לכתיבה. כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. שכר הדרישה כפי התוכן. שכר הפרישה כפי אינסופיות האור הלבן.


למפלה זו לא תהיה תקומה. כנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. נפלה מתוך נו"ן שערים עץ גבוה חמשים אמה ולא תוסיף לנפול עוד כי אין נפילה אחריה. היא אינסופית. אין שום אריח שיסתיר את הלבינה או יקלוט את הנופל בדרכו למטה אל אינסוף. כי אינסוף נמצא בנפילה למטה עד אינסוף כשם שהוא בעלייה למעלה עד אין תכלית. אך המדרגות באמצע מסתירים אותו. כבני קרח שנתבצר להם מקום בגיהנום ולא הצליחו לזוז משם עד היום. נשארו תקועים באותו מדרגה אמצעית. הגיע הפורים ונשברה הדרגה מתחתיהם, נפלו עד אינסוף ולא יפלו עוד כי היינו קימה.

עשרת בני המן - ויקימדיה
עשרת בני המן – ויקימדיה

קן תפילותי הנידחות

מיום עמדי על דעתי, מעת גיל התבגרותי את עצמי, היווה הפורים קן תפילותי הנדחות.

היו רעיוני מסתובבים, רסיסי חיים, פינות הגות נידחות, מתעוררים להם בזמנים מוזרים, בלתי קרואים ובלתי מסודרים. אין אחד מהם שנעמד בתור ישר להמתין לתור המתאים לו.

בהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך, לכל נערה יש תור מסוים, אחרי מי היא מגיעה ולפני מי היא מגיעה. ולנערתי אין זמן ואין מקום. בערב היא באה ובבוקר היא שבה. בן לילה היה ובן לילה אבד.

חיפשה ערפל נפשי עמוד לרקוד סביבו את הגותה האנרכיסטית, להתפשט מכל גבול רציני מעושה ולסובב על חוט עמוד הריקוד, אותה הגות האנרכיסטית במהותו כמו שהוא אנרכיסטי בסידורו, הדיבור החי, הרוקד, שאינו שואל לשמך ואינו מבקש לשים לך מקום מסודר בשולחן יפה.

למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, על פי מעשי אני נקרא, בבוקר אני מאמין ובערב אני כופר, בבוקר אני חושב ובערב אני תוהה, שלחני כי עלה השחר כבר אינני זה שפגשת בערב,  מה תרצה ממני, היום פורים מחר אין מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. על כן קראו לימים האלה פורים, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. איש אינו יודע איש אינו שואל.

מצאה לה את הפורים. את היום האקראי, המפוזר ומפורד בין העמים, שאין לו סדר והגיון, סיפור שאין לו התחלה ואין לו סוף, שרגלו באוויר וראשו באדמה, רוקד לו ושר. סביבו היא כרכה את הגותה, ועל מגדלי שכרות מעוגנת בחוק, אנרכיה קבועה בהלכה, הלכה תלתה את שלטי גיבוריה, את פרקי הגותה ודרכיה.

לנפש תוהה, לא נמצא מנוה יותר מאשר בחג שחוגג את הפיזור, את ערפול החושים. את חוסר הידיעה, ואת השיגעון הפושה בכל.


היה הפורים לכאוס כשם שהיה הפסח לסדר. אותו סדר שיש לה התחלה, אמצע וסוף. שיש אליה הכנות ארוכת, לסדר את הבית, לנקות את הכל. כל היום שבת היום פסח היום. צריכים להיות מסודרים וערוכים.  ובשולחן מסודר, יושבים להם על פי דרכם ומקומם, ראשי משפחה, הורים, כל אחד על פי מקומו ותפקידו. הבן שואל האב משיב. כל בן על מקומו ודרכו. לא נשאה נפשי את סדר הפסח, נעמדה היא על שולחן הכאוס של פורים ורקדה לה את ריקוד המרד שלה בהורים, בסדר, במשפחה, בשורשים, בכל מה שהסדר מסמל. גמרה היא את סדר כוסות היין, הסדור כל אחד על מקומו, ומזגה לעצמה את כוס החירות, מזמן חדל לספור כי אין מספר, אינו יודע אם אוחז הוא בהלל או בקידוש, בגילוי המצה או בהרמת הלב.

כנר על הגג
כנר על הגג

במאמרי הפורים מצאתי רשות להתפרע, להגיד מקצת מן האמת, בסגנון מתפרע, פורים תורה. בסגנון שאינו חייב קשר הגיוני, שאינו חייב התחלה וסוף, ועם זאת היא מסודרת, היא הגיונית, היא טיפשית אבל לא מטופשת, היא נותנת לרוח האדם את מלוא החופש שלה, היא נותנת לה לרקוד ולא רק לשבת.

אמרו תן לי מוט קבוע ואסוב את כדור הארץ מצירה. אני איני מבקש אלא חוט של ניגון. תקוות חוט השני, אמשוך ממנה את כל קווי החיים, אסובב את הארץ ומלואה אלף פעמים ככה. נתתי עיני בכוס התיישר לי העולם.

כאן הערפל רוקדת ולא מערפלת. החושך מרוממת ולא מדכאת. דוחפת לא עוצרת. אנחנו לא יכולים לעצור מפני השיגעון הזה ולא יכולים לעצור מפני הטירוף הזה. בנפשנו הדבר ואין דרך להוציא את זה אלא בערפול ושטויות.


מעולם תמהתי באנשים אלו הנראים כמפחדים מהשיגעון של עצמם, המסתתרים להם בימים של כאוס בביתם, שומרים נגיעה מכל דבר המריח אלכוהול, מפחדים פחד מוות שמא יגלו שאינם כאלה נורמליים.

ובוא נשים את זה על השולחן, אם נשאר עליו מקום פנוי מרוקדים שיכורים. כולנו משוגעים. תמצאו לי נורמלי אחד ואראה לכם כמה מטורף הוא. ההבדל בינינו הוא רק שיש משוגעים עצובים ויש משוגעים שמחים. אני בחרתי לי להיות מהמשוגעים השמחים. למה להיות עצוב לקחת ברצינות את שבריריות הקיום. לדאוג על הכל. נעשה ממנו צחוק.

אבסורדי הוא הקיום, חומר טוב לבדיחה. חסר לכם לעשות ממנו טרגדיה. בין כך הוא יצא טרגדיה קומית. קצת מודעות עצמית והכל מתפוגג.


בחרתי להיות מן המשתגעים ולא מהחוקרים אם וכמה ואיך והאסור או מותר. ולא ראיתי את כל היצור אלא כחבורת ננחים רוקדים על גג הטנדר בעצירת רמזור. תולה ארץ על בלימה. מסתובב לו פלטפורמה בתוך כאוס של כלום, ואתם על הגג מסדרים את ענייניכם. לפחות תנו חיוך. הכל ככה.

משוגעים מה אתם רוקדים, השיבו וחייכו בניצוץ של תקווה שובבות, משוגעים לאן אתם רצים. על מה אתם נלחצים על מה ולמה. אפשר לדמיין שלכם יש כיוון ויש תכלית, שאתם יודעים לאן אתם נוהגים באיזה כביש ובאיזה מחיר.  בעיני הננח ראיתי את שביב התקווה של המין האנושי.


לא ביקשתי אלא מסגרת מטורפת לנשמה מטורפת הזויה תלויה בין שמים לארץ בין מזרח למערב בין שמאל לימין ובאמצע. ואם מצאתי גמרא מפורשת חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכי מה נפשי תבקש יתר על זה.

בשבעה דרכים יצאו לפניך ובשבעים דרכים יצאתי אליה. חישבתי לפרש שבעים אותיות שבעים ידיעות לא לדעת ותליתי את עצמי באילן המאמר הזה. אילן גדול ולו שבעים ענפים מגלים סוד. סביב אילנא דחיי נטעתי נטיעה של שמחה,

וכאשר אמרו לי שאי אפשר להצליח בעולם הזה בלי לדעת השבתי וכי אתה יודע משהו. אלא שלא לדעת שלך אינו מתקרב כלל ללא לדעת שלי. כי מה אתה כבר לא יודע. אני לא יודע.

(מתוך ההקדמה ל'שבעים אותיות', מהדורה עתידית)