עד דלא יג

נפשט את כל האמור באות הקודם לסיפור פשוט. יהודי רוצה לקיים את המצוה של שכרות בפורים. הלך ומזג לעצמו כוס יין, ואז עוד כוס. ובינתיים הוא חושב לעצמו האם כבר יצאתי ידי חובה, האם כבר הגעתי עד דלא ידע. וכל הזמן הוא עונה לעצמו לא, הרי אני עדיין יודע. אז הוא מוזג לעצמו עוד כוס. ושוב בודק את עצמו האם אני יודע ושוב התשובה הוא כן אני עוד יודע. וכך הוא שותה עוד כוס ועוד כוס עד שהוא נופל באפיסה גמורה והוא כבר לא שואל את עצמו האם אני יודע. (וזהו פשטות בירוק ההלכה של עד דלא ידע)

לידו יושב חבירו שמאיזה סיבה מצא לו היתר דחוק לא להשתכר בפורים. נו גם הוא משהו ישראל אע”פ שחור וכו’. בפרט בפורים. והנה חבירו כאשר הוא רואה אותו מדבר אל עצמו האם אני כבר לא יודע, לא אני עוד יודע. הוא מסתכל עליו ואומר זה בוודאי שיכור.. הרי אני מכיר אותו מתמול שלשום. ולעולם בדעתו הרגילה הוא אינו חושב על הבעיות הללו והוא אינו מדבר בסגנון שהוא מדבר עכשיו ואינו עסוק במה שהוא עסוק עכשיו. אז מה זה שהוא בכלל מסתפק האם אני לא ידע. מן המבט שלי אין בזה שום ספק וודאי כבר קיים את המצוה בהידור. והוא הולך ואומר לו רבינו קיימת כבר מצות עד דלא ידע לך לישון. והראשון מסתכל עליו כעל מי שלא ראה מאורות מימיו מה אתה בכלל רוצה מהחיים שלי האם אתה מבין שום דבר.

מה קרה פה? בוודאי ביום שני שעבר היה גם הוא מסכים לחברו. אבל הסיפור הוא שכאשר שתה את הכוס הראשון נהפך מוחו להיות שיכור של כוס אחד. ובעיני הראש הזה כבר יש עולם שלם שדומה עליו כמישור. הוא אינו חושב שמשהו בתפיסה שלו לא נורמלי, כי זה נהיה עכשיו הראש שלו. וכאשר השיכור הזה של כוס אחד הולך ושותה את הכוס השני כדי שיהיה עד דלא ידע, אין הוא מנסה לבטל את הדעת הרגילה בכלל כי הוא כבר אחר, הוא מנסה לבטל את הדעת שיש לו עכשיו אחרי כוס ראשון. ובוודאי לגבי חבירו שלא שתה כלל הוא שיכור כבר אבל הוא לא איש כזה הוא איש שכבר יש לו מוח אחד של עד דלא ידע ובעיניו העולם נראה אחרת.

***

וכך הוא כך סדר קניית החכמה. תלמידי חכמים צמאים לדעת משל לדגים שבים שמבקשים להם עוד מים. וודאי לגבי עמי הארץ הם כבר חכמים. אבל הם כבר לא מעריכים את עצמם כפי שהיו מעריכים את עצמם טרם הכל כי הם כבר אנשים אחרים. ובעיני העולם שלהם עכשיו עוד אינם יודעים כלום.

ולפיכך נמצא העד דלא ידע בכל מדרגה ומדרגה. ונמצא הקושי שאמרנו להסביר כל דבר למי שעוד אינו אותו האדם. כי תמיד זה כמו השיכור שמנסה להסביר לשפוי לכאורה כיצד נראה העולם מבחינת השיכור. אבל כלי הדעת שבו השיכור מודד את הידע הנוסף שלו אינם אותם כלי הדעת שבו הלא שיכור מודד.

ומה יש לנו לענות למי שאומר אבל הדבר אינו מובן כיצד תוכלו לדעת אותו? אנו עונים לו כמענה אותו שיכור. תשתה איתי כוס אחד ותבין את דעתי עכשיו. תשתה איתי כוס שני ותבין את דעתי השניה. וכן הלאה. ואם אתה צריך עזרה אספר לך מה בדיוק שתיתי בכוס ראשון ומה בכוס שני אולי גם לך יקרה הנס.

עד דלא ידע יב

כאשר נכנסים אנחנו לעיין בפלא קניית הדעת מוצאים אנחנו בה עוד מטעמים חדשים. הסיבה שקניית הדעת נחשב לפלא הוא בגלל שהוא בא באור וכלי שלו כאחד. כסוד שכינו חז”ל גיטו וידו באים כאחד. כי דעת האמת אינו כזה שמשאיר את הלומד אותה כמות שהיה טרם למד, אבל הוא מהפך את כל גוף האדם למהות אחרת. כהא דאמרו תלמידי חכמים כל גופם אש, לא שיש לתלמיד חכם גוף וכלי כמו שיש לכל אדם רגיל, ובתוך הכלי הזה נכנסת התורה שלו. אבל צורת קניית הדעת הוא שהיא מהפכת את הגוף שלה לגוף חדש, אינו דומה האדם גם באשר הוא אדם אחרי שלמד לאדם טרם שלמד. ואם כן אין כאן דבר שכלי בלבד שצריך להסביר את טעמה, אבל יש כאן מהפכה בגוף האדם. ולפיכך הדבר הזה טמיר מלהסביר מבחינת מהותו, כי מאחר והדעת זוקקת שינוי בגוף המקבל, הכיצד אפשר להסביר את מצב הדעת אל מצב חוסר הדעת, הלא אין זה אותו אדם בתוספת דעת אלא אדם חדש לגמרי.
 
משל חבד”י אומר ‘א קאפ קען מען נישט ארויפשטעלן’. משמעותו אני יכול להסביר לך הרבה שכליות כאשר יש לך ראש להכיל אותם. וכאשר אנחנו חולקים סט הנחות ודרכי לימוד שמאפשרים לנו להסביר שכליות זה לזה. אבל אם הבעיה בינינו הוא שאין לך ראש, הכיצד אני יכול לתת לך ראש. אבל באמת לאמיתו אין תפקידו של הרב אלא זה, לתת לתלמידיו ראש חדש. ודבר זה פועל בסגולה המופלאה של כניסת הדעת. כאשר למדנו בעץ חיים שכאשר המוחין נכנסים לגוף מתרחב הגוף לקבלם. ואין משמעות ההגדלה הזו שהכלים מתרחבים מצד עצמם. אבל המשמעות הוא שהמוחין עצמם כביכול נעשים כלים למוחין שלהם, או תגיד החלק החיצוני שבמוחין נעשה בעצמו כלי לחלק הפנימי שלהם. ודבר זה נעשה בסוד גיטו וידו באים כאחת, שקניית הדעת עצמו מהפכת את הגוף שיהיה בר הכי לקבלת הדעת.
נמצינו למדים שסדר קניית הדעת קשה להסבירה במונחי הדעת עצמה, מאחר וכל חלק של קניית הדעת משמעותה גם הפיכת האדם הקונה אותה לאדם אחר. ולפיכך כל הסברה גם בינך לבין עצמך של מצב היות הדעת אל מצב טרם הדעת, הוא דומה להסברה בין שני סוגי אנשים שונים, שלהם טבעיים שונים ואופיים שונים של קליטה, ואין כאן הסברה שצריך להסביר אלא תמורה שצריך להמיר אדם זה באדם אחר.
 
***
 
וכאן נמצא הפתרון לכל בעיית ההסברה של הדברים שלמעלה מן הדעת, שעוררנו עליו כמה פעמים בחיבור זה. ואמרנו שלענות על כל קושי של הסברה בהפטרה שזה סגולה למעלה מן הדעת אינו אלא עצלות. וכאשר אנחנו חושבים כאן מצד ההוראה, צריך מיד לחשוב מה יעזור תשובה כזו לתלמיד המבקש לדעת את הבלתי נודע כאשר תענה לו על כל שאלה שזה סוד. או במילים אחרות צריך לדעת כיצד באמת מכניסים את התלמיד לסוד הזה.
 
כאשר הרב זוכר את הביוגרפיה של עצמו, כלומר הוא זוכר שהחלת הדעת עליו לא היתה בסדר לינארי שאפשר לעמוד עליו, אבל הוא זוכר שמתחילה לא הבין ולא ידע ובסוף הבין וידע. והוא זוכר שאין זה לפי שהוא נולד עם סגולה כמין ברוך מרדכי שמלידה, אבל הוא נולד בסתימות המוח והלב בדיוק כמו שנולד כל אחד. והוא זוכר את הלא ידע שהוא עדיין תחילת הבסיס לכל הדעת שלו. הרי אינו צריך לחפש מעכשיו איזה משל או הסברה שיוכל להסביר מצד היש דעת את אופי הדעת הזה, כי לא זה הדרך שהוא קנה בו את הדעת בעצמו. מי שיש בו את הדעת אינו צריך לשבת ולהמציא הסברים ומשלים ותיאורים אל הדעת, כי הדעת אינו נבנה מהסברים ומשלים ותיאורים. אבל הוא צריך לזכור את הצורה שבה הדעת חל בכלי שלו. ובדיוק את המעבר הזה שהוא עבר בין איש שאינו יודע לאיש יודע הוא צריך להעביר לתלמידיו.
 
וכך יתבונן כל אחד כאשר הוא מדבר על ענין נעלם, שאם הדבר הנעלם מובן לך בפשטות, הרי לא תוכל להעביר את הפשטות הזה בהסברה למי שאין לו את הפשטות הזו. אבל צריך אתה להתבונן הרי אני בעצמי לא הבנתי ככה פעם. ומה גרם לי פתאום לשנות את ראשי ולהגדיל אותה שאוכל להבין. לפעמים הוא באמת הסבר מסוים או משל מסוים או שיר מסוים או ניגון מסוים או אות מסוימת. ולפעמים הוא פשוט המשכיות של לימוד ועיון בנושאים מסוימים או ספרים מסוימים. ולפעמים הוא מין התגלות שיש דרכים לזכות אליה על ידי שתיה או תפלה או אופנים אחרים. ואת הסיפור הזה כולו תספר לתלמידים שלך. ותספר אותו מההתחלה, מויהי בימי אחשורוש שכל השומע אומר אח לראשי ואיה יש לי ראש להכיל את הסוד, עד הסוף שתהיה דובר שלום לכל זרעו ותדע לספר את הסיפור לדורות הבאים. וזהו מה שהרבה ספרים ומורים מאריכים כל כך בדברים שאין להם מילה והסבר ועל מה הם עושים כן אם הם בעצמם אומרים שאין לדבר מילה והסבר. אבל הם פשוט מספרים את הסיפור מי גרם להם לדעת שאין עוד מלבדו ומי גרם להם להשתחרר מעול הסיבות הרבות של העולם הזה, וכל אחד מספר את הסיפור לפי מה שקרה לו זה באותיות קבלה וזה באותיות נגלה וזה באותיות מזרח וזה באותיות מערב, והתלמיד שהוא משורש נפשו הרי זה חל בו ועושה בו את המהפכה הנדרשת עד שהוא פשוט מבין את הענין.
 

עד דלא ידע יא

הרבה פעמים מחברים את הידיעה עם ההוראה. עד מי שאמר שאם אינך יכול להסביר משהו לא הבנת אותו. ובאמת שאין זה חיבור שני דברים שונים בלבד, שהרי ללמוד ולהבין לעצמך וללמד לאחרים שני דברים שונים הם ושני כשרונות הם. אבל יש להם קשר מהותי באשר אפשר להסתכל על הלימוד לעצמך כהוראה לעצמך. הרי מהו גופה של הוראה, הוא היכולת לקחת את הזולת ממצב חוסר הידיעה אל מצב הידיעה. וכך הוא בדיוק הלומד לעצמו, הוא צריך לדעת כיצד להעביר את עצמו ממצב של חוסר ידיעה אל מצב של ידיעה.
במילים אחרות, המחשבה המחלקת ביניהם שוכחת שכל לימוד כרוך במצב החוסר ידיעה. שכך כל לומד דבר בתחילת לימודי אינו יודע דבר ובסופו הוא רוצה שידע. אם כן כל לימוד צריך לדעת כיצד להתגבר על המחסום של חוסר ידיעה, או במילים אחרות לדעת כיצד להסביר את הדעת למי שעוד אינו יודע אותו.
אלא שרוב בני אדם שוכחים לשים לב אל הנוכחות הגדולה שיש לחוסר ידיעה בתהליך הלימוד, עד שהם נפגשים בתלמיד שהוא מעמיד בפניהם אישיות שלימה שאינה יודעת, אז הם נזכרים שכל לימוד מותנה במעבר בין מצבי האי ידיעה והידיעה. מה גם שהרבה אנשים שלומדים לעצמם כבר עבר להם הרבה זמן מאד שלמדו ידיעה חדשה באמת. ורוב הלימודים שלהם אינם אלא הרחבות או שיכלולים של לימודים קודמים. ולפיכך פחות מורגש אצלם בכל לימוד חלק הרב היודע וחלק התלמיד הלא יודע.
זה אחד מן הדברים הראשונים שהאדם החכם המתחיל ללמד נפגש בו וצריך ללמוד דרך הפתרון שלו. כי פתאום הוא נפגש עם אנשים שאינם יודעים וגם אינם מתביישים להנכיח את זה.  שהרי לשם כך באו אליו ללמוד שהם מכירים בכך שהם אינם יודעים והוא יודע. ופה מתגבר הרבה פעמים קפדנות או חוסר סבלנות מצד הרב, שהוא מתעצבן מחוסר הידע של התלמיד והקפדנות הזאת אף מונעת בעדו מללמד, כי איך יהיה לו סבלנות לאנשים טיפשים שאינם יודעים. ועל כל המצב הזה כללו במסכת אבות באמרם לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בגלל שלא הביישן למד והלומד מניח את חוסר ידיעתו על השולחן, לפיכך חייב המלמד להיזהר לא להיות קפדן
הרי עד דלא ידע הראשון בהוראה. תנאי הראשון למורה הוא שהוא צריך לעשות אצלו מקום להכיל את בערות התלמידים שלו. וזה על ידי שהוא מתבונן שגם הידע שלו עצמו עומד על הכלי של חוסר ידיעה שלו עצמו. וכשהוא משים אל ליבו כיצד עובר הוא עצמו ממצב הלא ידע למצב הידע, הרי זה עצמו כח ההסברה וההוראה שהרב צריך, שהוא מעביר את הידע לתלמידיו באותו הדרך.
**
נלך עוד פנימה אל ההתבוננות הזו. המעבר הזה מן הלא ידע לידע הוא מופלא. הסיבה העמוקה לכך שההוראה קשה על אנשים כי לא שמו לב אל ההוראה שבלימודם עצמם, הוא לפי שבאמת ההוראה הזו היא פלא טמיר ונעלם. אנחנו רגילים לחלק את העולם לחכמים וטיפשים, יודעים ולא יודעים. וכל כך אנחנו רגילים לחלוקה זו שאנו שוכחים שהיא לא יכולה להתקיים בכלל. הרי כל חכם היה מתחילה טיפש ולמד את חכמתו. הרבה אנשים אומרים למשל אני לא מקובל, איך אוכל ללמוד ולהבין קבלה. וכאשר חושבים על זה דקה הרי זו טענה בטלה לגמרי, וכי כיצד נעשו כל המקובלים למקובלים אם יש כזה חלוקה בין אנשים מקובלים לשאינם מקובלים. שום אדם אינו נולד מקובל, כל מקובל בתחילה היה לא מקובל ומשלמד נהיה למקובל.
אם כן צריכים אנחנו להתחקות אחרי הסגולה הזו. יש משהו שמאפשר לאנשים מסוימים ללמוד דברים והיא נעלמת מאחרים. הדבר הזה הוא פשוט יכולת או מסוגלות ללמוד, אבל באמת הוא דבר פלא. עד שמכח הפלא הזה אנחנו אומרים ברוך אתה הויה נותן התורה. כי קשה לתאר במונחים שלנו מאין נכנסת הדעת לתוך האין דעת. הרי זה סתירה מיניה וביה. וזהו באמת הסיבה שרוב האנשים חושבים שיש כזה דבר בני אדם שיודעים ובני אדם שלא. כי הנקודה הזו שבו נהפך הוא יודע ליודע הוא נקודה פלאית . עד שאפשר לכנותה אין. והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה. והמהפך הזה הוא כמו נס שעל הנס הזה אנחנו אומרים שהויה בעצמו הוא מלמד תורה לעמו ישראל ואין דבר טבעי שיכול ללמד.

עד דלא ידע י

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו. המקום הזה לאו מקום גשמי הוא בלבד, שדבר זה אין צריך לפנים שאין מקומו הגשמי של האדם, או שום נסיבות חיצוניות שלו, עושה אותו למכובד. אבל המקום הזה הוא גם כל המדרגות וכל העליות וכל ההבחנות שאת כולם אפשר לכנות בשם מקום. שכך אנחנו משתמשים במטפורה של המקום לכל הבחני מדרגות רוחניות כמו שאנו אומרים זה גדול מזה או זה גבוה מזה או זה עמוק מזה שכל אלה הם הבחנות של המקום הגשמי שנשאלו אל המקום הרוחני. ועל כך אמר רבי יוסי לא המדרגה של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את המדרגה שלו.

דרך משל בלעם היה נביא גדול ואמרו גדול ממשה, אבל לא הנבואה כיבדה אותו אלא אדרבה בגלל שהוא היה אדם בזוי הרי ביזה את הנבואה. גם אם יש מדרגה גדולה וקדושה ועצומה, כשאדם פחות במעלה שוכן אצלה, אין המעלה עוזרת לו להתכבד אלא אדרבה הוא גורם למעלה להתבזות. וכן הדבר לאידך גיסא. דוד המלך חטא במה שאין רוב בני אדם נכשלים בו. אבל בגלל שהוא דוד המלך לא המקום שהוא נמצא בו גרם לו להתבזות אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו. כאשר דוד המלך חוטא הרי החטא עצמו נעשה למכובד שהרי דוד המלך עשה אותו, והאדם שבו הוא מכובד וקדוש.

וכך הוא באשר לחכמה ובאשר לכל מקום שיכול אדם להשיג אותו. לא מה שהצדיק נמצא בעולם האצילות מכבד אותו אלא הצדיק מכבד את עולם האצילות. ואם יבואו בה פריצים וחיללוה שהם גורמים למקום להתבזות. ולאידך גם אם הצדיק נמצא בגיהנום לא המקום מבזה אותו אלא הוא מכבד את המקום ונעשה הגיהנום למקום קדוש ומכובד. וכך אם מרדכי נמצא במקום ארור לא הארור פוגע בו אלא אדרבה הוא מכבד את הארור. והמן גם אם נמצא במקום ברוך לא המקום מכבד אותו אלא הוא מבזה את הברוך.

***

ומהו אותו דבר שאנו קוראים לו ‘האדם’ שאינו המקום הרוחני שלו? הוא סגולת יוקר הנפש שלו. זה מסוג הדברים אשר רוב בני האדם עוברים עליו וקוראים לו סגולה, כלומר דבר שאינו מובן ואין לו מילים בשכל הרגיל, אבל הוא מציאת חן. זה אפילו לא נראה הוגן בעיני בני אדם. שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו. אבל דוד היה אבן יקרה בעיני הויה. ואם יש בקשה אחת שיש לנו לבקש ודבר אחד שיש לנו לחתור אליו הוא לא שיהיה לנו מקום מכובד הוא שנמצא חן בעיני אלהים ואדם. אשרי אדם מצא חן כי ברגע שמצא חן לא יכירנו עוד מקומו אלא אדרבה בכל מקום שיימצא בו יהפוך את הקללה לברכה.

ואין התירוץ הזה מספיק לנו. כי נראה לנו עצלות המחשבה בלבד לפטור דבר באמירה שדבר זה סגולה מכל העמים ואין בו מילים להסביר אותו. אומרים אנחנו אם אתה לא מצאת לזה מילים מי אומר שאני לא אמצא לזה מילים. אבל הסיבה שרוב הספרים ורוב המאמרים אוהבים לומר זה סוד הוא אזהרה בלבד. הוא בא לומר שדבר זה יש בו העמקה שאינה ניכרת בתחילת המחשבה. ואם תחשוב שהבנת תדע שאני אומר שלא הבנת כי זה סוד. כלומר האמירה שזה נעלם אינו אלא מראה מקום להעמיק פה את המחשבה. אבל אחרי ההעמקה למי שמשיג את העניין הוא נעשה פשוט בתכלית הפשיטות ומובן תכלית ההבנה, עד שהוא מובן לו הרבה יותר מכל הבנה אחרת.

וכך כאשר מקיימים אנחנו לבסומי בפוריא ומתעמקים אנחנו בסודות הסגולה הזו של האדם המכבד את מקומו, לומדים אנחנו במשך שנים רבות את העניינים הללו. קובעים אנחנו עתים להתבונן בו. קובעים אנחנו עתים להתבודד בו. קובעים אנחנו את נפשנו לעמוד עליו. יכולים אנחנו ברגעים מספר לשתות כמה כוסות יין ואומרים פתאום ראה זה הדבר אשר יש אדם והוא אינו תלוי בשום מקום. והמילים הפשוטות האלה לא מקומו של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו מבטאים את מלוא הרעיון הזה ואין צריך להוסיף להם עוד הסבר. וודאי הדבר מובן בפשיטות הכי פשוט שהאדם אינו המדרגות הרוחניות והגשמיות והערכיות שלו אלא האדם שלו.