סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה

משה רבינו: להתחיל מהאמצע.

אמרו רז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והבנו את זה תמיד כאומר שאין התורה כתובה דווקא על הסדר כהמשך אחד והיא מצורפת מזמנים וסדרים שונים לפי הענין. למדנו אתמול תוספת עומק רז בזה מספר שושן סודות וז"ל (אות שנט בביאור סוד ז' דברים שקדמו לעולם) א"ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך. עכ"ל.

נפרט כמה הבחנות זה לפנים מזה שלמדנו כאן. האחד. והוא דומה לפשט הפשוט ביתר עומק. והוא שאין התורה עומדת על הסדר הכרונולוגי של הדברים. כמו שהספר הזה מפרש שאפשר לקרוא מאמר על סדר הספירות הגם שאין זה סדר הספירות הנכון, כי הכל קשור בהכל נעוץ סופם בתחילתם ותחילם בסופם כשלהבת הקשורה בגחלת. ומושג הזמן הוא מושג של הגבלה החל על חפצי העולם אבל אינו חל על חפצי האצילות. ולכן אפשר למצוא ספירה או מושג כלשהו במקום שאינו ראוי לו לפי סדר הזמנים החיצוני, כי אינו תלוי בזמן או בסדר המספרי כלל במהותו. וכמו דרך משל אפשר למצוא את אור חג הסוכות באמצע הפורים או אור הפסח באמצע החורף. כי אין צורך ללכת דווקא על הסדר.

ואם תעמוד על זה תבין איך גם כל מושגי סדר הדורות אינם חייבים להיות לפי סדר הכרונולוגי כי יש לרוחניות סדר בפני עצמו וממהותי הסדר שלו הוא שהכל קשור בהכל כשלהבת הקשורה בגחלת ומכל צד שתביט עליו משם אפשר להיכנס אל הסוד. ולכן למשל יכול משה להיות מאוחר מן האבות ועדיין נעלה עליהם בבחינת נבואותו ובכמה בחינות. וכן נראה לכל סדר האושפיזין שיש שחשבו שהוא צריך ללכת לפי סדר הדורות ולפי זה הרביעי יוסף אבל הסדר הפנימי אינו צריך להתחשב בסדר זה כלל כי לפי מהות אורם משה בנצח ויוסף מאוחר לו ביסוד. וכך תבין שיכול רשב"י בבחינת אור ומדרגת תנא לכתוב ספר הזוהר בזמן שלפי החיצוניות הוא נראה ימי הביניים כי אין הסדר הרוחני צריך להתחשב בנסיבות הזמן החיצוניים וכל שהוא נכתב במדרגת נשמת תנא הרי הוא תנא. וכן כל שאר סדר הדורות שאמרו שהדורות מתמעטים והולכים וכו' אין זה נוגע כלל לגבי הנשמה עצמה כי הנשמה איפה שהיא מוצאת את מדרגת אורה באותו דור היא נמצאת והיא לא מחוייבת לסדר הדורות הגופני כלל.

***

מדרגה עמוקה יותר בחידוש זה הוא להבין שגם כאשר אנו מדברים על מוקדם ומאוחר בתורה וודאי אין הכוונה על הזמן הכרונולוגי, כי בוודאי זה פשוט שאין הספירות צריכות לסדר כרונולוגי כי הם למעלה מן הזמן העולמי. אבל הכוונה על מה שכינו רז"ל סדר זמנים שהיה קודם לכן. והיינו מה שנקרא על דרך ההשאלה זמן שהוא סדר עילה ועלול או סיבה ומסובב. ושזה בעצמם הגדרת הזמן הגשמי גופו כנודע. וכך כשאנו מדברים על סדר הספירות קודם כתר ואח"כ חכמה וכו' אין אנו אומרים שהכתר נולד שנה לפני החכמה אלא שהוא קודם לו בסדר הסיבתי כי העלמת הכתר נתנה לידה לנקודת החכמה והוא התרחב והוליד את הבינה וכו'. אבל כאן גילה לנו ספר יצירה שבאמתת הרוחניות אין כל זה מוכרח כלל. כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם ואין מוקדם ומאוחר בתורה. היינו יכול הוא אור הנצח להופיע דרך משל גם כשלא עבר האור כלל דרך כל הסיבות שקדמו לו.

וסיבת זה הוא עיקר עומק רז אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר שאין הרוחניות האמתית צריכה להתחשב בסדר סיבה ומסובב כלל. דרך משל הסדר ההגיוני אומר בגלל שאדם עשה תשובה לכן קיבל בשכרו אור מסויים. או המשיח בא מאחר ועשו תשובה. בהסתכלות הרוחנית יכול זה להיות גם הפוך. שעשו תשובה בגלל שמשיח כבר בא. או שעשה עבודה או תשובה בגלל שכבר קיבל שכר. ואין הסדר ההגיוני מעכב בה כלל. ומכאן תבין כמה וכמה דרשות רז"ל שנראה שהם מהפכים את סדר הסיבה והמסובב, ועושים את מה שנראה כסיבה למסובב ולהיפך. כי אין צורך בכל הסדר הזה מבחינת הראות העליונה.

וזהו סוד עולם התשובה, שהוא עולם הפוך ראיתי, כלומר שהבעל תשובה אינו הולך לפי הסדר ההגיוני. שצריך קודם ללמוד נגלה ואח"כ נסתר או קודם להיות צדיק על פי פשט ואח"כ לעשות עבודות יותר עמוקות וכו'. הוא הולך לפי הסדר המזדמן לו באותו רגע ובאותו שעה ואינו הולך בסדר המדרגות כלל. הוא תופס כל ספירה שבאה לידו ואם עכשיו האיר לו ספירת הנצח אינו שואל כלל אם כבר הגיע האור מן הכתר דרך החכמה וכו עד למקום זה, אלא נמצא שם, וכל הסדר של סיבה ומסובב שצריך להיות יכול גם לעבוד להיפך או מן הצד באותו מידה. וכך הוא חי באותו מקום שהוא מוצא את עצמו 'באשר הוא שם' ואוחז באותו אור שמסוגל לנפשו באותו שעה ואינו חייב להתחשב בשום סדר לא כרונולוגי ולא סיבתי לנפשו.

***

[ומכאן תבין טעותם של מקובלים מסויימים שלפי שהבינו סדר הדברים בעבודת התפילה דרך משל חלקו על הפשט ואמרו שאין לאדם לדלג בתפילתו אע"פ ששורת ההלכה שיש לו לדלג למשל פסוקי דזמרה כדי להגיע לשמונה עשרה עם הציבור, כי טענו הרי זה עולמות ותיקונים שצריכים לילך כסדר ואיך יעשה להיפך הרי 'מהפך הצינורות'. אבל כל זה לפי שחשבו שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לפי האמת ההלכה צודקת כי בוודאי יש מקום שיכול אדם להימצא בעמידה בעולם האצילות מבלי לעברו כלל דרך כל הבי"ע, וזהו בחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, כלומר בגלל שעבר עבירה ואיחר לבית הכנסת והוא שב על כך הרי בסגולתו גם ללכת בדרך אחרת מדרך התורה הרגילה שאומרת שצריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכו', והוא פועל כל התיקונים בסדר אחר שאינו תלוי בזמן כלל. וכך קיבלתי ממו"ר הרימ"מ והיא מבוארת בספרו]

***

ומעכשיו נבין צד נוסף למבוכה שדיברנו בה בר"ה ויוה"כ והוא מאיפה מתחילים, כי האדם תמיד מחפש אמצעי או תירוץ שיתחיל בה, כי אחרת אינו יכול למצוא בעצמו את האני או את הקול או את האומץ להתחיל להתפלל או לעשות תשובה או כל דבר אחר. ויש כמה וכמה סדרים שעוזרים לאדם למצוא התחלה. כמו זה שיש התחלת שנים וימים ושבועות, שהם נותנים לאדם מין נקודה טבעית של התחלה שהוא מרגיש הנה התחילה יום חדש או שנה חדשה מתאים לי להתחיל משהו. וכך יש כמה וכמה סדרים מי מתחיל ואיך באתעדל"ת או באתעדל"ע וכו'. אמנם בכל הדרכים האלה נמצא חסרון ומה יעשה מי שאינו נמצא בזמן ובמקום הראוי להתחיל. והרבה פעמים אדם מוצא את עצמו באמצע היום וכבר עבר רוב היום ולא התחיל והוא חושב נדחה את הדבר אל הבוקר כי זה מתאים להתחלה.

באה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה ופותחת לנו פתח לומר שאין צורך לחפש התחלה אחרת בכלל. ההתחלה הוא המקום הזה בדיוק זה המקום שאתה מתחיל בו, מאפס משום מקום, משם בדיוק טוב להתחיל. ואין צורך לשום ירושה או שום התחלה מאבותינו או מזמן מסוים או משום דבר. ואת זה לימד אותנו משה רבינו בתורתו שהוא חיי עולם (לעומת התפלה שנקרא חיי שעה) כלומר בכל מקום ובכל זמן היא מוכשרת להתחיל בה, ואין צורך גם להתחיל בתחילת מסכת או פרק או שום דבר, בדיוק איפה שאתה שם ראוי להתחיל.

על כך אמר רבינו נחמן שהילולא שלו ביום של משה שמתחילה היו כל התחלות מפסח ועכשיו וכו' ולא סיים. הרי התלבט באותו בעיה של ההתחלה מאיפה הוא מתחיל. ומקודם היו כולם מפסח כלומר מזה שהוציאנו ממצרים והתחיל הסיפור מאיזשהו מקום. ועכשיו ההתחלה יכולה להיות בדיוק ממנו כלומר מן האמצע משום מקום בלי שום סדר (שזה בעצמו בחי' פורים), משם הוא מתחיל. ועכשיו יכולה להיות ההתחלה עכשיו בלי תירוץ אלא 'כלה כמות שהיא' בעכשיו. והעכשיו הזה כבר יגרום לכל הסדרים להסתובב סביבו, כאשר תיאר שיש ציור שספירת הנצח נמצא בנקודת המרכז של כל הספירות וכולם מסתובבים סביבו (ולא מצאתי כציור הזה בספרי קבלה אבל זה גם סדר שהתחיל משום מקום), כלומר מאיזה נקודה שתחליט בה להתחיל משם יתחיל הסיפור. ואפשר להתחיל לספר את הסיפור in media res משום מקום, ומשם כבר יסתובב הכל להתתקן כמו שצריך אחרי ההתחלה מעכשיו.

לחיים!

דיבורים מימי הפורים תשע"ז

א]

אמר, יש כמה אפיקורוסים שנפלו ליאוש מחמת שמקודם כשהתחילו להסתפק והיו שואלים את חבריהם היו נחשבים מאד בעיניהם, יש מהם אומרים שהם כויפרים ויש מהם אומרים שהם חכמים. וכאשר היו מחדשים חידוש אפיקורסי אחד היה הדבר גורם רעש גדול אומרים עליהם שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה. ועכשיו שהם מתגוררים בין הגוים והאפיקורסים אין הרהור של כפירה נחשב בעניהם כלל וכאשר באים בשאלה אין מי שיסתכל עליהם וכאשר אומרים חידוש אין הדבר נחשב כלל שהוא כולם חושבים פשיטא הלא אין אלהים ומה אתה מדבר.
וסיפר שהיה אפיקורס זקן מפורסם אחד בדורו והיה ההוא אומר טוב לי לדור בין החרדים שהם לפחות מעריכים את האפיקורסות שלי. וסוף לו שמת מכאב לב.

על כן יש לדעת העצה היעוצה והלימוד לכל אחד מזה, והוא שאסור לאדם לתת לצד אחד בתוכו לנצח לעולם. כי אם יתן אדם ליצר טוב לנצח את יצרו הרע לגמרי ממילא לא יהיה לו שוב טעם בחייו כידוע לכל, אבל כמו כן הדבר לאידך גיסא שאם יתן האדם ליצרן הרע לנצח אותו לגמרי שוב לא יהיה טעם לחייו. כי יהיה הכל וודאות משעממת אחת מבלי תשוקה ומבלי התעוררות אלא כאדם מת או שלם המכונה יקה בלע"ז.

וזה בחינת חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, בא לומר למי שרוצה להיות כולו בבחינת ארור המן שיתבסם ויתכלל בברוך מרדכי, כי אם לא יהיה עוד צד אחד לא יהיה עוד פורים ולא יהיה עוד שום חיות בעולם, אלא החיות הוא מכך שכל אחד זוכר את שני הצדדים ומתהלך תדיר בשניהם. ואם הוא צדיק אל תצדק הרבה ואם הוא רשע אל תרשע הרבה.

וזה הסוד הוא בעצמו העלאת האפיקורס האחרון שעוד אין לו שום צד ספק כלל שמא יש אלהים, כי הוא זה שיכול לעזור לצדיק שאין לו שום ספק כלל שמא אין, שתהיה אמונתו בבחינת חיים ולא בבחינת מוות. ולכן היה מרדכי הצדיק זקוק להמן והיה המן זקוק למרדכי.

והלימוד מזה הוא שאם יש למישהו עוד זכר של היצר הרע שיהיה לו שמחה גדולה בזה כי בזכרון זה לבד הוא כל נס פורים שנשאר הזכר הזה גם במקום הקדושה המוחלטת. ולכן כאשר בנו את בית המקדש אחרי כן בנו בו שער שושן לזכור שגם בארמון הקודש מועיל זכר ארמון אחשורוש

ב]

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

המתים אשר מתו כבר אלה המן ועשרת בניו, מן החיים אשר הם חיים עדנה הם מרדכי ואסתר, וטוב משניהם אשר עדן לא היו דלא ידע בין המן למרדכי, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה. אלה תתקעד דורות שלא נבראו. והם עזי פנים שבדור. עושים מחיית עמלק בעזות מצח נגדו.

ג]

הנשמות האבודות ביותר נמצאות בבית שעשגז.

שכן, יש נשמות בתולות שמעולם לא טעמו טעם ביאת אור אין סוף. אלה יושבות בנחת בבית הגי, מכוונים את עצמם בהכנה ראויה זמן ארוך, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, מחכים בנחת שמא ישים המלך את עינו עליהם. עוד לא טעמו טעם ביאה בחייהם אבל מצפים הם לכך כל ערב וערב. ובינתיים אפשר להם להשתעשע בתמרוקי הנשים. אבל נשמות אלו משבאו אל המלך פנימה פעם אחת, והתייחד עליהם אור אין סוף זיווג גמור, שוב אינם יכולים לשוב לעולם אל המקום שמשם באו, שכן כל חפצי עולם לא ישוו מול טעם ביאת המלך, איבדו את הטעם בשמן ובבשמים ובתמרוקים, שבים הם בבוקר אל בית הנשים שני. שם יושבות הן בודדות וגלמודות עם חברותיהן אשר פעם אחת בהופעת חסד נגע בנפשם אור אלהות, ושם הן יושבות ומספרות אל עצמם את השמחה שהיה להם בייחוד המלך ואת צערם על שזיווג זה לא נשארה איתם ואין להם שוב מה לעשות כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם.

ושעשעגז סריס המלך ממונה עליהם ומנחם אותם, בתערובת של שעשועים ושגעון שהוא נקרא שמו עליהם. אומר הוא להם דעו כי אם עכשיו חייכם הרוסים, כי מי שטעם יין הונגרי כבר לא ימצא טעם ביין פשוט, שווה הדבר עבור ראיית פני המלך פעם אחת. ואין לכם מה להתקנא באחיותיכים שמעולם לא ראו את פנים היכל המלך ושמעולם לא נגע בהם המלך בלי לבוש. ולעתיד לבוא כאשר לא תהיה הגבלות זמן וקנאה יחזור המלך בגילוי לעיני כל ותהיו כולכם מלכות אצלו מבלי קנאת אחת באחותה כלל, כי כל אחת ואחת אשר נגע בה המלך פעם אחת היא מלכה שכינת נצח בתוך נשמתה, ורק הגבלות בעולם הזה אינם מאפשרים לכולם להיבחר, אבל בעתיד תהיו כולכן יושבות אצל המלך.

ועוד אומר להן שעשגז,

ד]

הלימוד מפרשת המן, אפשר לבקש להרוג את כל היהודים וזה לא משנה לאף אחד, אבל אם אנו רוצים לנצח צריך לדאוג להאשים את האויב באונס, ברגע שיאשימו אותך בחטא מיני אתה תלוי. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו.

ה]

אמר, צריך למצוא איך לעבוד את השם בכל דבר, אפילו בתורה ותפילה, אפילו בלבישת שטריימל וגרביים, אפילו בנענוע אצל שולחן של נכד של צדיק.

ו]

פורים כפורים.

 בכפורים אנחנו מבקשים סליחה מן החברים שלנו שמעולם לא פגענו בהם. בפורים אנחנו מחלקים מנות לחברים שלנו שאינם צריכים את זה.

ז]

כל העניין של שושן פורים זה לאפוקי מן הכפירה האומרת היום פורים ומחר לא, שלא כן הוא אלא דווקא גם מחר פורים, אדרבה ינתן גם מחר לעשות כדת היום. ומזה נלמד לשאר הימים.

ועומק הענין, כי פורים הוא חג החיקוי וההולדה, והוא סוד שתי לוחות הברית, לחם משנה, שהדבר תמיד מכפיל את עצמו. כמו שביארו חכמים אחרונים שיש מצב של דבר, ואז יש תמונה או סיפור של הדבר. והמציאות שלנו הוא שיש תמונה וסיפור, אבל הוא תמונה של סיפור בעצמו ואל עצם הגוף לעולם אין לו שייכות. בחינת סימולאקרה.

ואנו רואים את הדבר הזה כמה פעמים בסיפור המגילה, אשר ניכר שההתרחשות בסיפור שלו בא עבור הסיפור ולא עבור תיאור המאורע. כך, במקרה הבולט אולי מכולם, אחשורוש יש לו חקירה עמוקה, "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". והוא מתייעץ עם החכם שלו המן. נו מה אתה חושבים, אפשר לתת לו מתנה, או לתת לו איזה תפקיד, או איזה כיבוד. אבל מה התשובה של המן, "איש אשר המלך חפץ ביקרו.. יקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". תמונה של התמונה. וגוף הדבר לעולם לא היה..

וכך מתחילה ועד סוף, כל המגילה הוא הכפלה של הברור כבר, סיפור של הסיפור התחפשות של ההתחפשות. ושתי לא רוצה לבוא, עושים התייעצות עם כל החכמים הגדולים ומה המסקנה שלהם, לעשות חוק "אשר לא תבוא ושתי". נו חכם גדול, זה בדיוק היה המצב לפני החוק הנפלא שלך.. ועוד הגדיל המן הוא נעשה חוק "להיות כל איש שורר בביתו", כי עד אז לא היה זה כך ומסתמא לעשות חוק אם אותיות יפים וסיפור שלם לכל המדינות זה מה שנצרך כאן.

וכך כאשר נעשה חוק להשמיד ולהרוג וכו, מה התשובה שחשבה אסתר לזה, להזמין את אחשורוש והמן למשתה. ומה היא רוצה במשתה הזה. כלום, לעשות עוד משתה. ובמשתה השני מה היא רוצה, את המשתה, וכדי שלא להפריע למשתה נלכד המן ונתלנ על העץ שהכין למרדכי, התהפך המראה שבו הוא חי אל עצמו, ומתחילה לא היה אלא מראה. ולשם זה נעשה שתי ימים של פורים כי שאלתי ובקשתי..זה שאלתי ובקשתי..זה שיהיה עוד יום פורים. ומה ביום השני, הסימולקארה מתגברת עד שהיא לוכדת בתוכה את אלה שאינם יודעים להתנהל בתוכה עם סוד פנימי העובר מעל כולם, נתלה מי שצריך להיתלות וחי מי שצריך לחיות.

ח]

ואחרון לפורים זה.

הדתיים יש להם זה זמן רב מחלוקת עם המטיריאליזם על כל תופעותיו, הפילוסופיות והמעשיות. נדמה להם כי זהו הדבר שעומד מנגדם, שאומר כאילו אין אלהים ואין נשמה ואין מה לעשות כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והם הלא רוצים שנדע שיש אלהים ויש נשמה ויש מה לעשות בחיים.

אז תקשיבו, ככל שאני מעמיק ומסתכל לתוך המטיריאליזם אני לא מצליח למצוא בו את הדברים שהם רואים בו. אני לא רואה בציור הזה של היקום שום דבר סתירתי או שום דבר שעומד מנגד אל העדינות הדקה שבציור האלהים, אני לא רואה בו דבר שעומד מנגד אל  הנשמה ולא דבר שעומד מנגד אל החיים האמיתיים. אם זה נדמה מתנגד זה רק כי שני הצדדים אינם שואלים את השאלה הנכונה ותוקעים אותנו בוויכוח המתיש האינסופי עליו. אולי קשה לי להסביר מה שאני רואה פה, אבל תנסו במדיטציה הבאה שלכם בהתבוננות הכנה לתפילה להתבונן על המציאות במבט מטריאליסטי גמור ותדווחו אם לא נמצא בו אותו התרוממות רוח כמו בהתבוננות במאמר חסידות.

אם יש דבר שאפשר לראות כמגמה של הדת, זהו ההעמקה, ההתבוננות, המשיכה אל מעבר. מעבר למה, ואיך הוא מתואר בשפה עובדתית. לא משנה. לפעמים מישהו שכה בטוח בעובדות קיום הדואליזם שלו של עולם ואלהים גוף ונשמה חיי גוף וחיי נפש שהדתיות שלו נראית בעצמה כמו מטריאליזם. כלומר כמו מה שנכון שנשנא בה. היצמדות אל מה שנראה על פני השטח, אל מה שנמצא בשטחיות השפה, אל מה שניתן לכמת כעובדות.

אם יש קואליציה שהייתי רוצה לשים בה את הדתיות שלי, היא לא עם הדתות והרוחניות נגד האתאיזם. הוא עם הסופרים, האמנים, המשוררים, ההוגים, והפילוסופים. יהיו אמונותיהם אשר יהיו. מול אנשי הפרסומת, אנשי הפובליק ריליישנס, אנשי הביזנס, הכאן ועכשיו, והתכלעס. אם יש משהו שנקרא עבודת אלהים זה פה.

וזה הענין שמדברים עליו כולם שפורים הוא חג לגופות, שאנו שמחים ששרדנו, שענין התורה להיות נשמה בגוף, וכו וכו. ואילו התבוננו לרגע מה שהם אומרים היו מניחים למלחמותיהם המיותרות עם החומר והחומרנות והיו מתעסקים בחיי עולם ביופי ובאמת וברגישות.

משה ידבר והאלהים יעננו בקול

פרשיות יתרו ומשפטים סובבים על נקודת מתן תורה. ברצוני להאיר חוט השזור לאורך הפרשיות האלה, והוא שאין סיפור מתן תורה מתחולל כהנחתה של חוקים מלמעלה על ידי האלוהים, אלא הוא מתקיים בתוך דיאלוג בין משה, זקני העם, העם, ואלוהים. ואשר מציאות הנחלת התורה בעולם נבנית כפי בקשת העם, הנביא, הזקן, והיענותם אל בקשות האלוהים, והיענות אלוהים לפי צרכיהם ובקשתם. אפשר לראות את זה בכל נקודה בתוך הפרשיות הללו, ולראות דקויות שונות של בקשה ועניה, ואעבור מעט לפי מה שראיתי בפרשה השבת.

סיפור יתרו מופיע לפני מתן תורה, ויש בה צדדים רבים, אך המפתיע שבהם לגבי שיטת ההנחתה, הוא אשר הסידור העיקרי של הנהגת עם מול משפטים וחוקים לא התחיל כהנחתה "וידבר אלהים אל משה", ואף לא הגיע ממשה עצמו, אלא מיתרו שבא מרחוק וראה את הצורך בכך. וכך סיים יתרו את הצעתו "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכולת עמוד", וכמה פירושים נאמרו בפירוש וצוך אלהים, ורש"י מפרש המלך בגבורה, אם יצוך לעשות בכך תוכל לעמוד. הרי מצוותו ממש של גבורה התחילה בהצעתו של יתרו, ואף אמר שאחרי זה יצוונו אלהים לעשות כעצתו. ובפעולת משה נאמר וישמע משה לקול חותנו ולא סופר אם נמלך בציווי האל, אבל מובן מאליו שאם קיים הרי נתקיים בכך מצווה. ואף בספר דברים נצטוו ישראל בפירוש על כך "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

ונראה, שסיפור יתרו שנראית מנותקת כאן מפרשת החודש השלישי, יש לשייכה למהלך שבפרשת משפטים, שכן מתחילה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שהוא הנושא שדיבר בה יתרו, שהוא מתייחס לתורה שבפירוש נובעת מלמטה, "כי יהיה להם דבר בא אלי, והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו", משא"כ עשרת הדברים יש להם יותר צביון של עשרה כללים קבועים מלמעלה. וכן הוא מתאים להמשך הפרשה שבו מתייעץ משה עם זקני ישראל אם ישמעו בדברי ה', וכורת איתם ברית, ומקריבים עולות וזבחים, ואוכלים לפני האלהים, שכל אלו הדברים מופיעים בפרשת יתרו ואינם מופיעים בפרשת החודש השלישי. ואפשר שפרשת יתרו הוא פרט של קבלת המשפטים והברית שבין יתרו לאלהים, ופרשת ואלה המשפטים והמשכו פרשת ואל משה אמר הוא כלל שבו מופיע אותו סדר ביחס לכלל העם.

ואמנם, אותו סדר שאנו מוצאים בפרשת יתרו אנו מוצאים בפרשת החודש השלישי, אשר כל הסיפור הסובב את עשרת הדברות הוא סיפור של דיאלוג בין האלהים לעם דרכו של משה, וכמעט עיקרו סובב סביב הרחקת העם עצמו ממגע אל האלהים ושימת הגבלות דרכם יעבור דבר האלהים אל העם, ובסיומו בקשת העם שלא ידבר עמהם עוד אלהים אלא משה. ואפשר לומר שזהו מקבילו הפנימי של פרשת יתרו. כי יתרו עומד אחרי משה ומדבר על חיצוניות הנהגת העם במשפט וסדר, ואומר למשה נבל תבול לא תוכל לבדך להנהיג את כל העם. ומעמיד בין משה לעם שורה של שרים שיפיצו את הסדר כל אחד במקומו ומדרגתו. ובפרשת התורה עומדים אנו לפני משה בינו לבין האלהים. ובו מופיע האלהים בעצמו ורוצה לדבר על העם והם עונים אותו רעיון לא נוכל לדבר עם אלהים כי נמות, ושמים את משה בינם לבין האלהים. ופה נגבלת הופעת האלהות בעצמו על משה דרך הגבלת ההר והרחקת העם מדיבור ישיר אל האלהים, והופעת התורה דרך פיו של משה.

והיה מקום לבעל דין לשאול, וכי מאחר שידוע שאין בכח בשר ודם לעמוד בדברו של האל, לשם מה הוצרך כל הסדר הזה כשקלא וטריא, הוה אמינא ומסקנה, והרי אלהים יודע הכל וגם עתידות, והיה לו לדבר מלכתחילה דרכו של משה. אבל זה שאלה למי שאינו מכיר דרכו של האלהים בכלל. כי אין האל מופיע על בני אדם בהנחתה מלמעלה כלל. וגם עצם זה שיש יראתו על פניכם כלומר רתיעה וריחוק הוא מושג רק על ידי משא ומתן ישיר של האנושות מול האלוהות. ואם יאמר לך אדם כבר למדנו בהר סיני אף אתה אמור לו היום הזה באו מדבר סיני שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. ואין תורת כל יום ויום מושגת ואין גבולותיה נקבעים אלא על ידי רצוא ושוב, שבו משה עולה אל האלהים, ואלוהים יורד בעצמו על הר סיני, ושוב יבקש האדם אל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

[אמרו חכמים אשר הוה אמינא שבמשא ומתן של תורה גם הוא תורה ויש ללמוד בה, ויש לומר אשר ההוה אמינא השורשית ביותר בתורה הוא ידבר עמנו אלהים, ורז"ל בעצמם העירוני אל הנקודה הזו באמרם על הפסוק בדברים מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, שמשה הוכיח אותם שהם כפויי טובה, היה להם לומר תן אתה, ולמה הם דוחים את בקשת האלהים לדבר עמם, וכבר אמר צדיק אחד שאינו מבין מה שאמרו ישראל פן נמות, הלוואי נמות.

ויש ימים או נפשות אשר עולים ממקום ההוה אמינא של התורה, שהוא ההוה אמינא של ידבר עמנו אלהים, מי יתן והיה לבבם זה, מי יתן כל עם הויה נביאים, ומשם יש תורה חדשה שפורצת את ההגבלות, כלומר את הכרחי ההר עצמו שהוא כפית ההר כגיגית, כי אחרי שנתהוו תנאי ההרחקה וההגבלה הרי שוב נראה התורה כהנחתה מלמעלה והכרח, מודעה רבה לאורייתא, אבל בימי הפורים אשר מסרו נפשם אל התורה "ויעבור מרדכי", "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", דחקו ונכנסו לפנים מהגבלה, ולכן מאירים בו כל נשמות ההוה אמינא של הרצוא, אחר שהציץ ונפגע, ושאול שעלתה לו באחת, ואימא שיתסר ואימא שיבסר, כי למה שיהיו הגבלות ולא יעבור כתיב, אדרבה ויעבור מרדכי]

והנה מתוך המשא ומתן הזה נובעת התורה, ונובע אשר משה הוא שנבחר מתוך המשא ומתן הזה להיות לעם מול האלהים, פעם אחת בפנימיות התורה בפרשת החודש השלישי, ופעם שניה בחיצוניות התורה בפרשת יתרו. ונתייפה כוח משה לדבר בשם האלהים, אשר הוא סוד הנבואה שאמרו בו שכינה מדברת מתוך גרונו. וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ואין מי שעומד על עומק פסוק זה. כי כל התורה כולה יצאה מפיו של משה, והוא הפה של הקב"ה. ונאמר על משה פה אל פה אדבר בו ולא נאמר פה אל אוזן אדבר בו. כי לא דיבר פיו של אלהים לאזניו של משה אלא פיו של משה דיבר עבור פיו של אלהים. ובתוך פיו של משה נתלבש קולו של אלהים שהוא בחינת ענייה לדיבורו של משה. ויש בענייה זו שתי משמעוית של הרמת קול, כמו מתורגמן, אשר אמרו רז"ל שאלהים נעשה מתורגמן למשה, כלומר משה דיבר את דברו כפי שהוא ראה אותם בלחש, ואלהים הרים את קולו בקול אלהים שישמעו כל העם. ויש בו גם משמעות של עניה לשאלה, כי דיבורו של משה הוא תפלתו או בקשתו אל התורה, הוא הפה, והאלהים הוא הקול העונה בו.

והבן אומרו שאלהים יעננו בקול כמתורגמן, כי זה סוד התורה שבעל פה. כמו פעולת המתורגמן שמתרגם את התורה הכתובה לשפת השומעים, כך פעולת האלהים הוא פעולת התושבע"פ המתרגמת את התורה למציאות עולם ונפש השומעים. כי משה היה תורה שבכתב והוא כמו תורה כתובה, וכל עיקר בקשת יתרו היה שכבר בזמנו של משה לא היה אפשר לקבל הארת אלוהות מתוך התורה כפי שהיא כתובה אלא בתיווך השרים, וצוך אלהים. כי למעלה מדיבור משה וקול אלהים יש את המחשבה עצמה, והוא מסתורין ייחוד קבו"ה ע"י טמיר ונעלם, ואותו מחשבה נעלמת היא לבדה הא"ס, ובלעדיה נבל תבל גם אתה גם העם הזה, כי יהיו כולם כמו תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והמחשבה הזו הוא כוח התושבע"פ אשר בלב כל ישראל וכל חכם במקומו וזמנו, אשר מקשרת תורה בא"ס, ומפרשת ומביאה את התורה כפי קולו של כל אחד ואחד.

בילא"ו.