כל המרבה לספר – די ארט פון דראמאטאזירען סיפור יציאת מצרים

(פורסם במגזין פה-סח שעל ידי קאווע שטיבל)

"דערצייל מיר א מעשה" , א אוניבערסאלער בקשה וואס עלטען הערן פון זייערע קינדער , וואס מלמדים הערן פון די תלמידים, וואס עלטערע  מענטשען בעטן איינער פון צווייטער, נישט ממש אויף דער נוסח אבער אין פארם פון גיין אין בוך געשעפט אדער לייברערי און אויפזוכען א גוטער ביכל מיט א גוטע מעשה.

א מעשה האט א לעבן וואס גייט ווייטער ווי די מעשה וואס זי דערציילט. צו דערציילן א מעשה איז נישט איבערצוגעבן די פאקטן פון וואס האט פאסירט, נאר איבערצוגעבן דער סיפר וואס האט פאסירט, עס צו מאכען לעבן פון פריש אין די ווערטער פון דער בעל מספר. יעדער איינער פון אונז ווייסט די חילוק פון א גוטער בעל מספר ביז א שוואכערע, די מעלה פון דער גוטער איז לאו דווקא דער יכולת איבערצוגעבן באופן מדוייק וואס אייגענטליך האט פאסירט, פארקערט גאר, דער וואס חזר'ט איין יעדער דעטאל טרוקן פונקט וואס איז געווען וועט זיין מעשה זיין לאנגווייליג. דער גוטער בעל מספר ווייסט צוצולייגען דעטאלן, אראפצונעמען דעטאלן, אבער ווען ער דערציילט פילט מען ווי מען איז דארט, די געשיכטע לעבט אין זיין דערציילונג.

דער אידישער מסורת, ווי אלע ווייסען, איז געבויט אויף א סיפור. די מעשה וואס מען דערציילט דורכאויס די דורות פון יציאת מצרים, פון מתן תורה, פון די גאנצע געשיכטע פון כלל ישראל מאז היותו לגוי ועד היום. וואלט געווען א טעות טאמער מיינט איינער אז דער מעלה פון דער סיפור איז אז זי איז פונקט קראנט ווי זי איז פארגעקומען, מיט יעדער טרוקענער דעטאל יעדער נאמען יעדער דאטום ריכטיג. אזוינע היסטאריעס זענען דא פיל, און נאך בעסער פארשריבען פונקטליך מיט אלע דעטאלן. דער מעלה פון דער אידישער געשיכטע איז אז זי איז געבויט אויף דער גוטע סארט בעל מספר. דער וואס ווען ער גיט איבער די מעשה לעבט די מעשה טאקע דעמאלטס. עס איז נישט א מעשה וואס שפיגלט נאר איבער וואס איז אמאל געשעהן. נאר עס שפילט זיך יעצט אפ פון פריש לעבעדיג לויט דער כשרון און יכולת פון דער מספר און זיינע צוהערער.

ווייסט יעדער גוטער בעל מספר, אז די ווערטער זענען נאר איין טייל פון דער סיפור. אויף צו מאכען די מעשה לעבעדיג פאדערט זיך פראפס, עס פאדערט זיך שפילען פעהיגקייטן, דראמא, אלעס וואס איז נכלל בשם הכולל טעאטער, וואס איז דער מלאכה פון מאכען א מעשה קומען צו'ם לעבן, צו קענען עושה רושם זיין ביי די צוקוקער און צוזעהער, און זיי ממש אריינטאנספארטען אין די מצב פון די מעשה, אז זיי זאלן פארגעסן די פאקטישע מצב ווי זיי זענען און אריינגיין אין די אטמאספערע פון די מעשה. א גוטער דראמאטיסט ווייסט צו מאכען זיין ציבור וויינען ווען דער מעשה איז טרויעריג און לאכען ווען די מעשה ווערט פריילאך, הגם אז בשכלם ווייסען זיי אז די גאנצע מעשה מוז נישט האבען געשעהן, און איז הפנים נישט נוגע יעצט, לייגט דאס זיי אריין אין א מצב ווי כאילו דער חולה גייט ממש עכט שטארבען, און דער הירו איז עכט מנצח. אין די וועלט איז אנגענומען אז די תפקיד פון א גוטער דראמאטיסט איז אז ער דארף אריינברענגען דער עולם אין א suspension of disbelief דאס הייסט אז די מעשה איז אזוי גוט געמאכט אז מען לאזט אפ א מינוט די ראציאנאלער באהאנדלונג צו איז דאס אמת אדער גשעהט דאס ממש און מען שטעלט זיך פאר כאילו דער שפיל איז ממש עכט.

ווען די תורה האט אוועקגעשטעלט וויאזוי עס זאל צוגיין דאס איבערגעבן די מסורה און די מעשה פון יציאת מצרים, האט זי דאס מסדר געווען מיט אלע פיטשיווקעס פון טעאטער און דראמא. דער סדר פון ליל פסח איז די שואו ווי מען דראמאטאזירט די מעשה פון יציאת מצרים. ווייט נישט קיין טריקענע מסירה פון פאקטן, לייגן חז"ל אראפ אלע פרטים פון דער וועג וויאזוי מען שפילט די שפיל. טוהט מען זיך מיט שיינע קליידער, מען לאנט זיך אן אויף א בעט כדרך בני חורין, מען טרינקט וויין וואס איז מגביר די כוח הדמיון מען זאל זיך פארשטעלן ווי מען גייט ממש ארויס פון מצרים, און מען רי-ענעקט די יציאת מצרים. ווי די משנה שטעלט אוועק וכאן הבן שואל מה נשתנה. ווי יעדער גוטער דראמאטיסט ווייסט, א שפיל דארף האבען דיאלוג, א שאלה א תשובה א שמועס. סתם א דרשה א מונולאג איז נישט אינטרעסאנט. די קשיות און תירוצים זענען נישט ראציאנאל אז מען דארף א תירוץ אויף די שאלה, ווי יעדער פרעגט, געדענקט דען דער קינד נישט פון פאראיאר, האט ער דען נישט געלערנט אין חדר די תשובה. נאר דאס איז אלץ צו דראמאטאזירען און אריינברענגן דער עולם אין דער מצב.  טאמער איינער שפילט דאס גוט, איז די שינויים וואס מן מאכט כדי שישאלו התינוקות, די קשיות די תירוצים, ברענגט אריין ממש מען זאל זיך וואונדערען וואס אזי טאקע פשט, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. דער הארץ שפילט מיט און פרעגט און ענטפערט, הגם אז אין מח ווייסט ער בעצם די תירוץ.

זאגט די הגדה, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. אפילו דו ווייסט שוין די מעשה, דו ווייסט אלעס, איז די מצווה דאס איבערדערציילען, איבערצולעבן דער יציאת מצרים. און וויפיל איינער קען בעסער דערציילען, מער דראמאטאזירען, מער זיך פארשטעלן מיט פרטים וויאזוי די מעשה גייט, איז אלץ בעסער. אן דעם איז דאך דער מרבה לספר ממש נישט מובן, וואס איז דען שייך צוצולייגען צו די מעשה, וואס איז געווען איז געווען, אבער טאמעק פארשטייט מען אז דא רעדט מען פון דער אופן, איז פשוט אז ווי א בעסער בעל מספר, ווי איינער לייגט צו מער פרטים, ער דמיונ'ט מער ווי די מכות האבן אויסגעזעהן ווי די פרעה לויפט ארום מיט פידזשאמאס וועלכע קאליר פידזשאמאס האט ער געהאט וכו' וכו', הרי זה משובח. הגם אוודאי ער ווייסט נשט אויב די מעשה איז טאקע אזוי געווען, איז דאס דער חיוב מרבה זיין בסיפור יציאת מצרים. און דער הגדה דעמאנסטרירט דאס מיט א מעשה (!) ווי די חכמים זענען געזעצן א גאנצע נאכט און דערציילט נייע זאכען וועגן יציאת מצרים. א חלק פון די זאכען וואס זיי האבען דערציילט איז מסתמא די מדרשים און אגדות פון חז"ל, וואס זענען די וועגן ווייאזוי זיי האבעןז ך פארגעשטעלט און פארגעלייגט די מעשה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דאס איז א ציווי וואס נאר דער הארץ וואס הערט דראמא קען פארשטיין, אדער ווי דער רבמם איז בפירוש גורס, להראות את עצמו, צו שפילען דער שפיל כאילו הוא יצא ממצרים. און די משנה גיט כללים וויאזוי מאכט מען א גוטע מעשה. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מיט א גוטע דיאלוג, מיט פארשידענע פראפס, מצה זו, מרור זו, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, מען ווייזט מיט'ן פינגער, מען בויט אויף די סוספענס, מתחלה עובדי עבודה זרה היו, מען דערציילט די גאנצע מעשה, ביז מען קומט צום קלימאקס, ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

על ביעור חמץ

בפרשיות ויקרא אנחנו קוראים על הקרבנות. רוב הקרבנות באים לכפר על החטא. לוקחים בהמה, שוחטים אותה, שורפים אותה, אוכלים ממנה, והוא הכפרה על החטא. בעידן שאנחנו בו, אין אנו רואים מובן בטקס הזה ומה הקשר בינו לבין כפרה וטהרה. חלק מהניתוק הזה קשור למציאות חיינו. כאשר אין אנחנו חיים בעולם שבו בהמות חיות ועופות הם חלק ברור של ההווי שלנו, אנחנו קונים אותם בסופרמרקט, בנוסף על כך שענין הקרבנות רחוק מאתנו, הרי החפצים שבהם הם נעשים עוד יותר רחוקים מאתנו.

אבל בוא נדמה את זה לחפצים שאפשר לראות אותם ממלאים בחיינו את המקום של הבהמות של פעם. המכונות, המכשירים, המחשבים, התופסים להם שטח במרחב חיינו ביחד עם המין האנושי, שעליהם אנחנו מבטאים יחסי בעלות, שליטה, ושימוש. איך היה נראה קרבן רכב, היה החוטא מביא את המכונית שלו אל הכהן, אם עשיר הוא מביא קדילק מפואר, אם דל הוא מביא את הטרנטה שלו, והכהן לוקח גרזן ומנפץ את הרכב לרסיסים, אחרי זה הוא מדליק מדורה ושורף אותו על גבי מזבח.

איזה מין מובן אני רואה בטקס כזה של השחתה? ובכן, בהשחתה יש ניקוי, יש פינוי. החיים שלנו מתמלאים חפצים על גבי חפצים, יצירות על גבי יצירות, טכנולוגיות על גבי טכנולוגיות. ובאיזשהו שלב אנחנו מאבדים שליטה. אנחנו חוטאים. רוב הדברים שאנחנו נקשרים להם ובהם מסבך את ניהול החיים שלנו עד שאין אנו רואים ישר. כאשר אנחנו נפגשים עם התוצאות של הערבוביה הזו, מגיע מקום לטקס כפרה. בחיים המודרניים שלנו אין אנחנו מכירים בכלל טקסי כפרה, טקסי ניתוק, היטהרות. המציאות בנויה ככה שהיא תמיד חייבת להיות משועבדת לכל השרשרת האינסופית של החפצים שאנחנו מסובבים בהם.

כמה יפה זה היה אילו היו מייחדים יום אחד בשנה להשחתה. תחת אשר אנחנו עוסקים כל הזמן באסיפת חפצים ובשמירה עליהם, כמעט מתוך חרדת קודש. היה מתאים להמציא טקס שבו אחת בשנה כל אחד מביא את החפצים שהוא מרגיש שהם תוקעים אותו בחיים ושורף ומנפץ אותם בחגיגה גדולה. היו תרבויות שהיה מסודר בהם מין ריטואל כזה. (אני לא נזכר כרגע בדיוק במקורות, אם מישהו זוכר שיציין..). מין שריפת העולה, ראשו על כרעיו ועל קרבו. תקח את הבהמה הזו שכבר מימות אבות אבותיה אתה מפתח, מקדם, שומר, מאכיל, פשוט תשחוט אותה, תזרוק את הדם שלה לכל עבר, תשרוף אותה כליל. זהו הניקוי מן החטא.

אחת בשנה אנחנו מקיימים טקס ביעור חמץ, אני רוצה לקרוא אותה כאן כטקס השחתת המורכבות שמסבכת אותנו בחיים. הטכנולוגיה הבסיסית ביותר הוא החימוץ. באיזשהו שלב החליטו בני אדם שתחת לאכול את הלחם שלהם מצה יהיה יותר טעים שיהיה חמץ, וגילו איך מחמיצים עיסה. זהו השלב הראשון בפיתוח המורכבות של החיים, כאשר בביקוש אחרי הנאה ונוחות אנחנו משתעבדים לאינסוף מורכבויות שאנחנו מאבדים עליהם שליטה.

שריפת חמץ, וכפי שהורחב במנהג הדורות להתקיים בטקס שריפה גדול, ובהרחבה לשבועות שלמים של ביעור כל מה שיכול להיות דומה לחמץ, הוא הקתרזיס הזאת, הביטוי של התחושה שאומר לנו מדי פעם תקח גרזן ותפוצץ את המכונית, את המחשב, את הטלפון, תשרוף אותה במדורה גדולה ותרקוד סביבו. וכשם שאנחנו מבערים את החמץ כך יתבער היצר הרע וכל מרעין בישין מן העולם.

Fuoco 4

Pesach is calling – Vayikra/Hachodesh

In preparation for Pesach we read the Parsha where we are commanded to go and buy a lamb for the Korban Pesach and the rest of its Halachos. This Parsha begins Hachodesh Haze Lochem Rosh Chadashim. We might wonder what is the connection between the opening line and the rest of the story here. Yes this is the date this was said, but how is the preface declaring this the beginning of the months relevant to the entire Korban Pesach.

Vayikara El Moshe, (as Rashi elaborates), more than a technical call for Moshe to come to hear the voice of God in the Ohel Moed, this represents the deeper connection Moshe had with God. Had the point of the commands been just to let us know the technical details, how many ounces of blood to sprinkle, how many Kzaysim of meat to eat, etc. there would be no need for a call. God would just chance upon Moshe and let him know whatever there is to know. The call sows us is a two sided relationship which leads to these laws. First I am calling you, you pick up the call, this puts us two on the same line.

Furthermore, the call says God needs Moshe to answer, and had he not answered, there would be no law. This makes Moshe an equal partner in the law. This isn’t God chancing upon humans, dropping one sided commands unto them from above. There is dialogue, and it is only within this dialogue that the law has a meaning. If not for Vayikra, the korbanos would signify nothing.

When we go to the shop and buy a lamb for the Korban Pesach, make sure it conforms to all the laws and regulations spelled out in this parsha. Or in our way today, going through all the required preparations for Pesach, we need to first establish the relationship in which this occurs. Who is doing what for whom. Only by knowing this can Pesach have any meaning.

The call that establishes this contact is Hachodesh Haze Lochem. As a community, as a people, we need a yearly renewal to create meaning into the yearly cycle. Establishing this month as the beginning creates the context into which the celebration of Pesach can be placed. This isn’t an individual project, the first thing Moshe says about the Korban Pesach is if you don’t have enough in your household for a lamb, pair up with your neighbor, with those close to us. It is this bond between the people, and between them and God, that gets renewed every spring.

Nowadays, when no sacrifices exist, neither Pesach nor all year, and the myriad details of Hilchos Korbanos are foreign to us, the call still echoes with us. The voice, which only we can hear, still calls us to the sanctuary for a private audience with God. It still calls us to our friends and neighbors to establish the yearly renewal, to rekindle friendships, to establish a new and better world.

חירות מלחם

 אחד התחביבים היהודיים זה להתלונן על הפסח, על השינוי שהוא מביא בסדר האוכל, בקיבה, ועל מיליוני חומרות והוספות שיהודים במשך הדורות המציאו להוסיף על האיסור הפשוט לאכול חמץ. רבים שהיו רוצים לצאת לחירות מהחיובים האלה, להיות יום ככל הימים עם ככל העמים. יש שמסכימים להישאר עם המצה, אבל למה הקטניות, ולמה זה, ולמה זה. ולמה אי אפשר להמציא אוכל כשר לפסח שכשר גם לקיבה. אני לא חושב שיש להצדיק הלכתית או מאיזה סיבה אחרת את כל הדברים האלה, או שאסור להתלונן. אבל אני רוצה למסור זווית אחרת של הסתכלות על החג הזה ועל כל פרטיו. האדם בעולם הזה, לפחות אחרי חטא עץ הדעת, הוא משועבד. יותר מכל הדברים הוא משועבד ללחמו. בנפשו יביא לחמו זו הטרגדיה של הקיום האנושי. את כל סדר יומו הוא צריך לשעבד ללחם אשר הוא אוכל. הוא עבד לאדוניו, לעבודה, לחברה, לסביבה, והכל בעד פת לחם. הגמרא אומרת שעבד שנמכר בעד פת לחם זה הבזיון הכי גדול שיש. וזה כל האדם.

הפסח מסמל את היציאה לחירות. שאפשר להיות בעולם הזה בן חורין. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אמנם קשה להיפטר לגמרי מהמציאות הכלכלית והאנושית. אבל אילו יהיה אדם אך עבד לחמו, אין גם העסק הזה משתלם כלל. כי בעד מי הוא מרוויח את לחמו, בעד העבד שמרוויח את הלחם? החירות נמצאת בזה שהאדם מוצא לו מקום שבו הוא איננו משועבד, שבו הוא עושה את שלו ואין עול אחרים עליו. והחגים והמועדים הם יותר מסמלי החירות, הם החירות עצמו. כל אדם חייב שיהיה לו שבת, שבו כל מלאכה לא תעשה, והוא עושה בו דבר שאין לו טעם, שהוא משוחרר מהסיבתיות הכלכלית של בעולם, שאין צריך הסבר רציונלי ותועלתני למעשיו. שזה פשוט שביתה. קביעת זמן לשביתה וחירות קובעת את האדם כבן חורין, גם אם בראשון חוזר לעבודתו.

בפסח אנחנו לא אוכלים לחם, מחליפים אותו במצה, אנחנו מורדים בעבדות לפת לחם, לא צריך לטרוח ולהשתעבד בעד הלחם, די לקחת קמח ומים לאפות אותו ולאכלו. אמנם על הלחם לבדו יחיה האדם, האדם אוכל הרבה דברים אחרים חוץ מלחם, וכדי למצוא גם בהם את החירות, הבינו בני ישראל, אשר האינטואיציות שלהם מבינים את כוונת החג יותר מכל דיוק הלכתי והיסטורי, והם מחפשים לשנות בכל מאכל אפשרי בפסח, ששום דבר שאוכלים בכל השנה לא יהיה בפסח. אז ישאלו החכמים, איך בדיוק ייכנס חמץ בתרנגולים שאתם צריכים תרנגולים כשרים לפסח, ולא מחכמה שאל על זאת, כי מאותו סיבה שמחליפים את הלחם מחמץ למצה מאותו סיבה מחליפים את התרנגולות.

שהכל יהיה בסדר

האדמו"ר מוויזני'ץ בעל 'אמרי חיים' נהג לומר שאוהב הוא את השפה העברית, שבה נהוג להתבטא, "הכל בסדר", כי באמת הכל נמצא בליל הסדר. אבל יודעים אנחנו עד כמה הכל לא בסדר, כמה טירוף בלבול אובדן ושגעון מסתתרים לעתים מאחורי המענה המדוקלם "שלומך? – הכל בסדר". חברים טובים יודעים לזהות בטון הדיבור של השקר את מצב הסדר האמיתי של העונה. הקול מגלה יותר מהדיבור. מאחלים אנחנו לעצמנו שיצא הדיבור מהגלות, ושלא יגלה הקול שקרו של הדיבור, שיהיה לנו בסדר בפנים כמו באמירה. "ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים" (איוב י, כב). הסדר הוא היפכו של הצלמות והאופל. תפילתנו בחג הזה שיופיע עלינו אור החיים המנהיר כל אופל והמסדר כל צלמות.