פרשת צו שבת הגדול תשע"ז

זאת תורת העולה היא העולה.

בשבוע שעבר התחלנו לבאר את פנימיות הקרבנות מראיהם ומעשיהם. וכעת נבאר פרט אחד ממעשה העולה וכללות מעשה הקרבן, וממנו נלך אל חירות חג הפסח הבא עלינו בשבת הגדול.

א)

התחילה פרשת הקרבנות ויקרא אל משה וידבר הויה אליו. ולא נתפרש מי הקורא. אבל פשט הענין שהוא נסמך אל סוף הפרשה הקודמת שבו כתוב וכבוד הויה מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הויה מלא את המשכן. והיינו כי שרה על המשכן כבוד הויה נעלם מאד עד שגם משה לא יכל לבוא אליו, ואותו מקום נעלם אי אפשר לומר עליו בפירוש מי קרא, אבל ויקרא אל משה.

ובמדרש רבה משווה בין הקריאה של משה שהוא התחלת הקרבנות, לבין הקריאה אל אברהם בפרשת העקידה שהוא שורש סיפור הקרבנות לעם בספר בראשית. שאצל אברהם נאמר ויקרא מלאך הויה אל אברם ויאמר וכו'. המלאך קורא וקול הויה מדבר. אבל כאן במשה הקול בעצמו הוא הקורא והוא המדבר.

וביאור ההבדל הזה הוא ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ובכלל זה מה שנבדל משה מן האבות כנאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי הויה לא נודעתי להם. ואם אפשר לכלול את ההבדל הוא שכל הנביאים מגיעים אל הדיבור דרך דבר אחר, שהוא המשל או החלום וכו', ומשה הגיע אל הדיבור דרך הדיבור בעצמו, ללא הכנה וללא אמצעות דבר אחר. והרי זה ממש ההבדל בין מעשי אברהם אבינו למעשי משה רבינו. אברהם אבינו כאשר ביקש לקרב בני אדם אל הויה מה עשה נתן להם לאכול ואחרי שאכלו ושתו סיבב אותם על ידי זה להכיר בהויה. הרי הכירם אל הויה דרך טכסיס צדדי, כמו מוח הבינה, מתוך הדבר שהוא האכילה שנתן להם הגיע להבין את הדבר שהוא התגלות אלהים. וכמו כן סיפור העקידה גופא כולו שהוא פסגת סיפור אברהם אבינו כולו הוא סיפור העיקול שנתברר ברירות התקשרות אברהם אבינו בהויה דרך דבר צדדי, על ידי שהיה מוכן להקריב את בנו אבל לא זה עצמו היה רצון הויה אלא שמזה נסתבב אל הגילוי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה והוחלף האיל תחת בנו. ואילו אצל משה אין לנו צורך בסיבוב הזה אלא מיד הדיבור הוא הקורא והוא המדבר. הקרבן עצמו שנצטווה עליה היא שעולה לריח ניחוח.

וכן כאשר בא משה לקרב את האנשים להויה לא סיבב אותם דרך סיבובים כאברהם אבינו, אלא ציווה עליהם מצוות, שהרי מיד בביאתו להתחיל במצרים לא התחיל לשכנע אותם שיש אלהים או להסביר להם דרך טריקים לתת להם אוכל כאברהם אבינו וכדומה, אלא ציווה להם מצווה לקדש החודש וליקח שה לקרבן פסח, לא כיצחק שביקש ואיה השה לעולה, אלא הנה השה מיד יקחו להם כל אחד במקום הגלוי והקרוב אליו, ובמצוה זו שהוא גופא דמלכא קירב אותם לעבודתו. לא עשה להם הכנות צדדיות אלא הראה להם את הויה בעצמו כפי שמתגלה במעשי המצווה (וזה דומה להבדל בין הדרך הליטאית לקרב בני אדם לבין הדרך החסידית. הליטאי מנסה לספר סיפורים והוכחות שיגיעו למקום הרחוק ועל ידי זה יתקרב האדם לתומ"צ. ואילו החסיד פונה מיד הנה תניח תפילין והם אות המלך בעצמו ומראה באצבע זה אלי ואינו מחפש ללכת בדרכי סיבוב שמתוך זה יבוא, אלא כמוח החכמה שמראה את הדבר באצבע מיד).

ואם נבין את עומק גאולת מצרים נבין כי הוא לאמיתו העלייה של השגת בני ישראל באלהות מדרגת האבות אל דרגת משה. כי הלא גם במצרים היה להם מסורת אבותיהם בידיהם כמבואר, אבל משה בא להצילם מזה כי ההשגה הזו של האבות לערך השגת משה הוא בעצמו הגלות הכי עמוק, שהאדם צריך לבוא לאלהות דרך טפלה דרך דבר אחר, והוא חמישים שערי בינה שכל אחד מהם הוא שאלה ותשובה, ומשה רבינו בא להצילם מזה ולהעלותם במקום החכמה העליונה שהוא המקום שגם משה עצמו אינו יכול לדבר עליו בדרך שאלה ותשובה אבל ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, הוא הקריאה הוא הדיבור. ועל ידי ראיית הדבר בעצמו ממילא נעקר כל מ"ט שערי השאלה של מצרים. וזהו כלל נס גאולת מצרים כנאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, שנתגלה הקב"ה בעצמותו, ולגבי זה אנו עושים סדר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאין עניינו לעשות חקירות ודרישות דרך דבר אחר, אלא להראות באצבע מצה זו מרור זה פסח זו. והוא מה שביאר האריז"ל שהשיגו פעם אחת עד שיא מדרגת החכמה שהוא מוחין של או"א עילאין ולא התחילו עם הבינה כדרך שאר ימים טובים.

ב)

ואמנם צריכים אנו להיכנס ולבאר באופן עמוק ומהותי יותר על מה מדובר פה. ולקרב הדבר אל השגת הנפש.

דע, כי כל דבר שאדם עושה, כאשר נגמר הדבר, חוזר אותו החפץ ומשקיף את עצמו אל האדם, ומספר לו ומוסיף לו הארה כמו תגובה באותו הדבר עצמו. למשל אם אני מנקה את החדר שלי לקראת פסח, אחרי שסיימתי לנקות את כולו הרי אותו ניקיון חוזר ומראה את עצמו אלי, ואז אני מבין מה פעלתי בנפשי מן הנקיון הזה, שמתגלה לי התחדשות יתר ומוחין נקיים יותר וכו'. כן הדבר כאשר אני עושה דבר בלתי שלם, או כאשר יש בדבר שאני עושה טעות וחסרון, הרי אחרי שסיימתי לעשות אותו אני מקבל את הפידבק מן הדבר עצמו והוא אומר לי פה עדיין חסר לך ויש לך עדיין להעמיק. כך הוא כאשר אני כותב חידוש או אני עושה כל דבר אחר.

וכאשר הפידבק הזה הוא בעדינות נפשו המקום הזה הוא מה שאנו קוראים שכר ועונש על המעשים. שכר מצוה מצוה הוא תוספת הארה בנפשו וראיה נכוחה את העולם. שכר עבירה עבירה הוא שמשתקפת אלי אותו חסרון שבמעשה שעשיתי ומחשיכה עבורי את ברירות העולם. וכך תיארו משיגים כי כל דבר שאדם עושה נברא ממנו מלאך, ואותם מלאכים מייעצים לו מה לעשות הלאה. ולמי שמשים אל ליבו איך הוא מקבל פידבק פנימי מכל דבר שהוא עושה הרי זה ככה ממש.

וכך נעלה להבין למעשים רוחניים יותר. כמעשה התפלה. כאשר אדם מתפלל הרי חצי מהותי מן התפלה הוא עניית התפלה, ותפלה שאינה נענית מה היא. אבל אותו עניה היא מתקבלת מתוך התפלה גופא, כלומר כאשר האדם יודע  לקבוע לעצמו עת ומקום לתפלה, והוא מתפלל על דבר החסר לו או על ספק שיש לו ומבטא בשפתיים את המקום שלו. מיד אותו התפלה חוזרת ומשקיפה את עצמה אליו, והיא מראה לו בצורה ברורה יותר מה חסר לו ומה נתברר לו, ואין כל התפלות שווים לפעמים צריך לחזור ולהתפלל ולהיכנס לאותו השער שהתפלה הראשונה פתחה לו, או לומד להתפלל בדרך אחרת, אבל כללו של דבר אין תפלה שאין לה מענה, אלא שצריך האדם להתיישב בדעתו היטב לראות אותו. ממש כפי שהוא צריך להתכונן בנפשו למצוא בעצמו את התפלה, כך צריך להתיישב בדעתו למצוא את המענה. וזהו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה להכין את עצמם להעלות תפלתם, ושעה אחרי התפלה לשמוע את מענה התפלה ולהבין איך היא מגיעה אליהם. ולמתבונן בדרכי הכוונה שלימד האריז"ל והרש"ש רואה איך יש סדרים מיוחדים להעלאת מ"ן שהוא גוף התפלה וסדרים מיוחדים להמשכת מוחין ולייחוד זיווגים חדשים שהם מ"ד מענה התפלה מלמעלה. ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם צריכים כוונה עמוקה ויישוב הדעת לשמוע את הקולות העדינים שבהם.

ומכאן נבין גם מה עשו המקריבים קרבנות ומה עשו הכהנים שהקריבו עבורם את הקרבנות. ואת ההבדל העיקרוני שבין קרבנות הנאכלים לקרבנות שהם כליל.  כי תפלה כנגד הקרבנות היינו כמו בתפלה יש שני צדדים תפלה ועניה כך בקרבנות יש הקרבה וריצוי, שיורדת אש מלמעלה ואוכלת את העולה, ושמרצה החטאת על החטא. ובאופן כללי הנה פרשת ויקרא עוסקת במעשי האדם המקריב עד שהיא מגיעה אל הנקודה העליונה שאליה הקרבן מגיע, ופרשת צו עוסקת במעשי הכהן שתפקידו לשמוע את מענה הקרבן והוא מלמד את המקריב את הקרבן איך נתרצה ואיך נענה מן השמים על קרבנו. וכן הכהן אוכל משיירי החטאת שהוא חלקו שהוא מקבל מלמעלה מן השפע היורד, וכן בעלים אוכלים את חלקם שהוא חלק הייחוד שקבלו מן השלמים.

ג)

ומהו הגלות, הוא כאשר אנו אומרים בתפלת מוסף אין אנו יכולים להקריב את קרבנות רגלינו. וכך אמר משה בגאולה ראשונה נזבחה לאלהינו במדבר, הרי שורש היציאה מן הגלות שנוכל לזבוח לאלהינו. ומה מפריע לנו מלזבוח עכשיו או מה יש בפרעה שלא נתן להם לזבוח להויה במקומם. הענין הוא כי הרבה פעמים נתערב בתוך מעגל הפידבק הפנימי, שאמור להתקיים בבית המקדש ביני לבין הויה בקרבן עולה כליל ובלי מגע זר, בתוך המעגל הזה מתערבים חיצונים. הרי כל אדם מחפש פידבק למציאותו לקיומו לחידושיו ולמאורעותיו. אבל רבים מחפשים אותו במקום החוץ תחת במקום הפנים. וודאי זה דבר רצוי שיקבל האדם פידבק מחבריו ומשפחתו והרחוקים יותר. אבל כאשר הוא מניח להם להיכנס למעגל הפידבק הפנימי שלו הרי הוא מכניס את עצמו לגלות הכי עמוקה. כי יש דברים רבים שנצרכים להתבשל ברחם הפנימי של מוח האדם, ברחם הבינה, דרך משל עולה בליבי איזה חידוש תנועה או איזה שינוי שעלי לעשות, והדבר נרשם במוחי, ושוב הוא מגיב לי שיש לשפרו כך וכך, או לחזור ממנו לגמרי ולשנותו לצורה אחרת, ובדברים עמוקים ועדינים נצרכים חודשים ושנים ממש כדי שדבר יצא מכלל עיבור ויהיה מוכן להתגלות בחוץ כלידה. וכאשר האדם שם מיד את החידוש ברגע הראשון שלו בפייסבוק והוא מצפה ללייק שיביא לו פידבק מן החוץ, הרי הוא נהיה ממש כמו סכיזופרן שמכניס אנשים זרים לתוך המוח שלו ומבלבל אותו לגמרי. זהו ציור מוחשי להכנסת הפידבק מן החוץ לתוך מעגל הפידבק הפנימי.

פרעה הוא הרשע העמוק שהכניס את עצמו לתוך העיבור של בני ישראל, הוא מה שנכנס לתוך הראש שלך כאשר אתה צריך לקיים שקלא וטריא עמוקה בתוך נפשך, בתוך הדו שיח של קרבן עולה, שם הוא נמצא והוא מחייב לזבוח אל פרעה ולבנות לו בניינים, תחת לזבוח להויה אלהינו. למה הדבר דומה לרב של שקר, שהטריק הכי מוצלח של כל הגורואים השקריים שרוצים לקבל שליטה עמוקה על נפש האדם, שהוא פותח אצל האדם שאלה עמוקה מאד, הנוגעת במקום עמוק מאד בנפשו, והאדם אינו מוכשר עוד לענות לעצמו את התשובה כי הוא נצרך לתשעה ירחי לידה שיתבשל בתוכו אותו הרעיון, ולפעמים נפתח השאלה בשלב מוקדם מידי ואין בידי התלמיד כלים לענות לעצמו. הרב האמיתי אומר לו תניח לשאלה כמות שהיא, תעלה בה עולות בלבך, ובסוף יתברר לך הדבר בהארה גמורה. אבל הרב השקרי הוא מכניס את עצמו למקום הזה הרגיש שנפתח בתוך נפש התלמיד, והוא אומר אתה לא יכול להתמודד ולענות על כך, הנה אני פה אני אענה אותך, וכך הוא קונה שביתה במקומות עדינים ורגישים שבנפש התלמיד, ואינו נותן לו לצאת לחירות.

ומהו העצה ומהו הגאולה, הגאולה הוא נשימה אחת. כמו שאמר משה ולא ישמעו אלי מקוצר רוח, הרי התשובה לשמוע תשובת הגאולה אינו אלא אורך רוח. צריך למצוא רגע אחד לקחת נשימה ארוכה. ביאור הדבר שכן כל האנשים שבויים בתוך מעגלי הפידבק החיצוניים שהם נתונים בתוכו. נדמה לאדם כי אם הוא מקבל הודעה מן הטלפון שלו הרי הוא חייב לפתוח אותו ולראות מה בו, ואם צריך להגיב או לעשות לייק או להתקשר. הרי אדם הזה התגובה שלו כפויה על ידי מה שהוא מקבל מן החוץ. אינו מכיר באפשרות שאולי לא יסתכל עכשיו, או מה מחייב אותו לענות מיד או בכלל, יחכה יום או חצי שעה ויענה אז, מסתמא לא ימות אף אחד מזה שלא הסתכל על ההודעה מיד. אבל הפרעה יש לו אינטרס שהאדם יהיה משועבד וחייב לענות מיד. ויש לו טענות טובות על זה למה צריך שיהיה כך. והגאולה אינה צריכה להיות החלטה כמו מעולם לא אסתכל עוד. הרי זה שוב גלות לתוך ההחלטה הזו. הגאולה הוא פשוט הכנסת מרווח נשימה בין הקלט לבין הפלט. בין האינפוט הבא מן החוץ לבין התגובה שלי.

וכך הדבר בכל הדברים המכעיסים או מעוררים או משגעים אותנו, ומביאים אותנו לכל החסרונות שבעולם. שהם כולם פועלים בנו כמו אוטומט כפוי, אם ההוא אומר כך אני חייב להגיב לו ולכעוס, או הדבר ההוא מושך אותי אני חייב להגיב אל זה בתשוקה. ורוב בני האדם לא ידעו בכלל שיש מרווח בין המעשה לבין התגובה שלהם. נדמה להם הכי טבעי שהמעשה החיצוני הזה מכריח אותם להגיב. אבל באמת יש תמיד איזה חצי שניה שבין מה שמעורר את התגובה לבין התגובה. והגאולה הוא כאשר אנו לומדים לשים לב לאותו חצי שניה, ולהשתמש בו לקחת אורך רוח נשימה ארוכה, לדעת שאנו שולטים על התגובה שלנו ולא החוץ. הצדיק הגמור הוא פשוט מי שתמיד יש לו שתי נשימות שבין מעשה לתגובה. והבינוני הוא שלפעמים הוא תופס את הרגע לקחת נשימה ובדרך כלל האוויר הזה נעלם מאד.

ד)

הבעיה היא שאנחנו שבויים תמיד במעגל, הרי באמת דברים רבים מחייבים אותנו ואם אקח נשימה ארוכה פה אישאר באמת חייב לזה שהתקשר אלי, ואם אחליט לקחת שעה אחת להתפלל בבוקר הרי אאחר לעבודה, וכבר הוכרחתי לישון מאוחר אתמול שהרי הייתי חייב דבר כלשהו למישהו אחר. וכך כל פעם שאדם רוצה להשתפר פנימית באים אליו כל המעגלים האלה שאינם מניחים אותו לצאת. בגלל הבעיה הזו יש חוק של פשיטת רגל רוחנית. החוק אומר שלפעמים כאשר כבר הגעת למ"ט שערי טומאה ובאו מים עד נפש פשוט תפשוט רגל. תכריז אני לא חייב לההוא מאתמול ולא לזה מהיום ולא על עשרים הדברים שאני חייב לעשות עליהם תשובה. אני מתחיל מהרגע הזה ולא משנה איפה היא לעשות את הדבר הנכון בעיני. ואיני חייב תשובה לשום דבר אחר. נכון שקמתי כבר מאוחר אבל אני קובע לעצמי חובה להתפלל טרם אלך לעבודה. והעבודה, תצטרך לסלוח לי על איחורי היום. מחר או בעוד שבוע כבר אתייצב ואדע לקום מוקדם יותר ולהספיק גם את זה וגם את זה. אבל אם לא אקבע יום אחד פשיטת רגל מעולם לא אצא ממעגלי הפידבק הרעועים של מצרים שלי.

זהו חוק הדילוג של ליל פסח. החוק שאומר פשטתי רגל ולא אכפת לי על כל החובות שלי. אני שמח ומתחיל לעשות את המצווה שעלי בהארה גמורה כאילו לא חטא אדם הראשון מעולם וכאילו לא היה פגם בעולם מעולם וכאילו הייתי צדיק גמור מרגע היוולדי ועד היום. היום נולדתי והיום נגאלתי.

וזהו חוק קרבן עולה. הקרבן שאומר איני בא לרצות על חטא ואין לי תפקיד בכלל לעשות. אבל זאת תורת העולה היא העולה. היא באה כדי להכניס בעל כרחן של מצריים אוויר נשימה לעולם הזה. הוא הקביעות שאדם קובע בנפשו שעה אחת של התבוננות בעולם הזה שאינו מתבונן בה כתגובה לשום דבר. כי ברגע שיתחיל להגיב בנפשו לשום דבר לא יצא משם לעולם. אבל אני קובע כעת להתבונן בנפשי בצורה מנותקת מכל. כולו כליל למעלה. והעולה הזו צריך כל בוקר וערב, והיא הפותחת פתח לכל שאר הקרבנות וכל שאר דרכי התגובה האפשריים לכל הדברים הצריכים תגובה. אבל מבלי העולה אי אפשר לפתוח.

הקרבן היחיד שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הוא קרבן פסח. כי הפסח היא ההכפלה של קרבן עולת תמיד, זו שאומרת גם אחרי שסיימנו את היום בתמיד והועלה הכל עולה, לפעמים צריך לדלג גם על זה. נכון אין זה הזמן הנכון להתפנות מכל וכל ולהתבונן בצורה טהורה לגמרי, הרי עדיין אנו במצרים, יש למהר עכשיו במקום זה בזמן הזה לעשות את הפסח. היא הקרבן שמכניסה אוויר לנשימה בכל מקום שנהיה, ומשם אפשר להתחיל שוב ובסוף מסתדר הכל בסדר הנכון. כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו אכי"ר.

סוד ייחוד הפסח

פתח ר' יצחק: (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי. כמה אית לבר נש למפתח אודניה ולארכנא רישיה, וכל כך למה, בגין דיזכי לשמוע דברי חכמים. יתיר עליה מאן דשת ליביה, איהו זכי לדעתי – דעת יו"ד, דעתא דמשה, דעתא רביה גופא. דהא כמה מידות ביושבים לפני חכמים (אבות ה, טו), ארבעה כמנין כל עלמין, דהא כל העולמות לפני החכמה הם יושבים, ומן החכמה הם נובעים, אבל לית כולי עלמא ידעי מילתא חדא בגו חכמתא. וכל כך למה, מאחר ולא הטו אזנם ולא שתו ליבם. ואף היושבים בבתי מדרשות לפני חכמים ממש, אינם שומעים אלא חיצוניות הדברים, שהם הדברים היוצאים מפה החכם. מאן איהו דיטה אזנו וישית לבו אל דעת החכם בעצמו המולך על פיו ומביא את הדברים אל ליבו. אמור מעתה, השומע הרגיל שומע את הדבר, ואילו המטה אזנו שומע את הדעת.

אסהדנא בי דכל ימי שהייתי יושב לפני רבותי לא הטיתי אזני אל דוחקא דכלה, דעלייהו אמרו (ברכות ו, א) מן המזיקין הם, דאינון כל חיצוניים היושבים בתי מדרשות, מעייפים ברכי חכמים, מבלים בגדיהם, משתמשים במה ששמעו מן החכם לרע ולא לטובה, ולכן אין להם לבוש לספר את דעת החכם בכלים חדשים, ואין להם רגל לעמוד עליו ולברך במקהלים. לחוד הטיתי אזני אל דעתי. והא אזמין הכא.

[והא ארבעה מידות אלה ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. נפה חכם מרזא דאצילות, שמוציא את הקמח וקולט את הסולת. דהא באצילות כולו מבורר לית תמן חיצוניות כלל. משמרת רשע שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, מאן דתורתו נעשית לו סם המוות, ספוג תם שסופג את הכל ואינו יודע להבחין בין טוב לרע, משפך שאינו יודע לשאול שמוציא בזו ומכניס בזו. ולעילא מכולהו אחד שהוא חכם שקולט את הכל ויודע את הטעם שיש גם בסולת וגם בשמרים והאי איהו ברוך הוא הנעלם ומופרש מכל רעיון שאל פליאת היעלמו כולם מכוונים.
והא יש לשאול, אמאי נקטו מידות אלה בדוגמאות היין והסולת. ומהו שהרשע הוא דווקא מכונה ביין והחכם בסולת. וכל רזין אלה גלויים]

***

למדנו שכל סודות העולם וכל סודות התורה וכל סודות הפסח שאנו בו, כולם ברזא דייחודא עילאה. כמה אית לבר נש לשים ליבו ולהטות אזנו אל גווני רחשי הייחוד המלאים את העולם כולו בטובם וחסדם וסודם. דהא כל עלמא דא ברזא דייחודא הוא, וכל עלמא עילאה מילף עליון מתחתון. ואשר לא שם ליבו אל דבר הוי"ה בקרבו על הארץ ובימים ובכל תהומות איך ידע פיו מה ימלל ואיך ידע ליבו מה להרהר ואיך ידע מוחו מה לחשוב בבואו אל דרך הייחוד. להכי אוליפנא מאן דלא נסיב איתתא לית ביה תורה ולית ביה שמחה ולית ביה חכמה. גרוע ממנו מאן דנסיב איתתא ולא ידע מה נסיב, דהא אינו דומה מי שלא נכנס אל בית המלך כלל למי שנכנס ורעיונות טועים בידו. זה לא ידע, וזה ידע ומכוון למרוד.

והא נתבונן בפרט אחד מפרטי רזי הייחוד המתייחד בליל התקדש חג הפסח. שנו חכמים בלחש ובסוד, וכבר איגלי רזא דנא אפילו לתינוקות של בית רבן. דאית ייחוד כסדרו ואית ייחוד שלא כסדרו. אית ייחוד מאתערותא דלעילא ואית ייחוד מאערותא דלתתא. סדר הייחוד מדאורייתא אשה כי תזריע וילדה, אשה מזרעת תחילה, מעלה מיין נוקבין לגבי בעלה לעילא ואיהו אתער וגלי לה כבודיה עד דילדה זכר. ואית ייחוד דדילוגין, קול דודי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהקב"ה חישב את הקץ ונגלה עליהם בכבודו ואת ערום ועריה. ולבך תשית לדעתי. דלית זיווגא חדא בעלמא דדמיא לחבריה. והאי ייחוד שלא כסדרו סדר איקרי.

הכא צריך למנדע, דבייחודא מסטרא דלעילא כגוונא דליל פסח אית תרי קושיות. קושיא אחת מצד העליון כיצד יעבור העליון על חוק אשר שם ביצירה דלית זיווגא מבלי מעשה. וזו הקושיא בה עוסקים רובא דעלמא ואומרים נס היה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל קושיא אחרת יש מצד התחתון, דהא זיווגא מבלי רצונא דאיתתא אונס איקרי. וכיצד תשמח כאשר אנסוה לשמוח ולקבל את המלך. יתיר על דא, וכי לדא זיווגא איקרי, הא אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, דרצונה איהי גופא דאיתתא נקודה חדא שבה שחורה אני ונאוה, ולית בה אלא חפצה ורצונה, וכד אתייחדת מבלעדי כתר רצונה כמאן דמתייחד עם אחרת דמי ולא אקרי שמה עליה כלל, דהא אפילו ושתי המלכה שבאה ערומה בכתרה באה, דאיהו גופה, וכל שאר ט"ס שבה ניתנו לה מבעלה, לחוד כתרה הוא שלה. והכא אמרינן תבוא לפני המלך בכל ספירותיה מבלעדי כתרה, דאיהו ניתן לה בחג השבועות בלבד, והא יתפלא הלב ויתרעש המח על סיפורא דא ומה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו דהא לאחרת דמיא. ומה העדות החוקים והמשפטים האלה הא מחזי סיפורא דנא כסותרת את כל התורה כולה.

מאן יתבסים מרזא דא, דכד אתיא מלכא אל ארץ מצרים, אל רצונה דייקא בא, דהא חזינא דניסה אותו פרעה עשר פעמים ולא שמע בקולו. וישאל השואל וכי מאן דכלא בידיה זקוק להסכמת מלך פרעוש אחד שישלח את עמו, יפתח השמים והארץ ויוציאם, ועל מה בא אל פרעה ועל מה התווכח איתו ודיבר איתו פעם אחר פעם ואם לא תאמינו לקול האות הראשון ויאמינו לקול האות האחרון ואם לא שמע אל דבר השם במכה ראשונה יביא שניה ואם לא זו יביא אחרת עד עשר פעמים, וחכמים אמרו עד מאתיים וחמשים פעמים, מה כל העבודה הזאת למי שיוצר הכל יש מאין מהווה את כל העולמות בכל רגע הא לא אתחזי כולי האי אלא התפארות ריקנות וחסרת טעם, ומאי דאמר משה לפרעה התפאר עלי, ומאי דאמר השם וידעו מצרים כי אני השם.

כללא דא דאין כפיה ברוחניות כלל, לא מבלעדי יכולת השם אלא מבלעדי אפשרות המציאות. דמאן דכופה על החיצוניות כופה, ואם יכפה את הרצון הרי סותר את עצמו. אבל כל שאנו מדברים מאתערותא דלעילא ומאתערותא דלתתא, בדוגמת העליון ובדוגמת התחתון, כלא בתוך תוכיות הרצון אנו מדברים. דהא רצונו של אדם לאו דבר פשוט הוא. ויש בו משא ומתן ודרכים ונבכים והוראות וסיפורים. וכאשר דיבר הוי"ה אל פרעה בפעם אחת היה לו שקלא וטריא עם חלק אחד של הרצון, עד שהכריעו והשווה רצונו ודעתו של פרעה אל הוי"ה, וכאשר דיבר אליו בפעם אחרת נגע בצד אחר של הרצון או בספירה אחרת שבספירת הכתר, והתפשט הדעת באבר אחר, ובכל פעם נזדווג באבר אחר ובכיוון אחר, דיבר איתו נחת ודיבר איתו קשות, סיפר מצד זה וסיפר מצד אחר, ובכל דרך גבר רצונו של הקב"ה והשווה אליו את רצונו של פרעה, היינו נתייחד בתוך הרצון. וכך מצינו בלשון חכמים נזדווג גם לגבי מלחמה, שהוא מעיצומו של הייחוד.

ובמלים אחרות, ברצון גופא יש רצון הנעשה מלמטה ויש רצון הנעשה מלמעלה. ויש רצון הנעשה מבין שניהם. כך בעליון וכך בתחתון. הכל שואף אל הייחוד ואל ההשוואה. ואין בשום דרך מדרכים אלה אונס כלל, אבל ייחוד הנעשה מלמעלה הוא המוליך הוא המביא הוא המבטש הוא הדן עד שמשתווים כל ההדורים ונעשה רצון אחד, דוחף העליון יותר וחוזר התחתון ודוחף בחזרה, כך כמה פעמים, עד שנעשה רצונם אחד וגובר רצון העליון לכבוש את רצון התחתון להשוות רצונה אליו להיות אחד. וייחוד הנעשה מלמטה היא מעוררת את רצונו להיות רצונם אחד.

כנגד ארבעה בנים שנכנסו לפרדס דברה תורה

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דיברה תורה וכו'

ברוך המקום שמסר לנו להגיד הגדה ובו נתגלו חידושים יוצאים מדרך הרגיל אשר עיקרם ושרשם במאמר סתום זה אשר נלאו כל המפרשנים פשטנים גם דרשנים להבין עומקו. וברוך הוא שנגלו לי בזה אור לארבעה עשר בניסן תשע"ה דברים שלא שמעתן אוזן מעולם והנני לרשום מקצת מזה.

כי יש מבוכה שלימה בערבובי לשונות המקרא, ואין קול השם יוצא בטעם אחד אלא בכמה טעמים, ולא ידעו כל החכמים מה הוא. בראשונה תורה מגילה מגילה ניתנה, ולא היה מגילה מתאמת לחברתה. והיו חושבים כמה אלוהים יש ובכמה שמות הוא מתכנה זה קורא לעצמו הוי"ה וזה בשם אלוהות וזה בשם אל וזה בשם שדי וזה פעם בזה פעם בזה. והיה העולם פרוד ומפוזר. עד שבאו חכמים אחרים והקימו עולה של תורה ואמרו כולם מרועה אחד ניתנו ולפי גוון הוא מתלבש פעם בשם פעם בכינוי פעם בדין פעם ברחמים פעם בהפשטה פעם בהגשמה. ואין זה כי אם אחד שלו כמה שמות עט וטעמים. ועוד באו חכמים אחרים אחריהם ואמרו לא כי אחד הוא שכתב אבל לא מרועה אחד הוא, כי בלבול בוקה מבוקה ומבולקה בנפש עצמו, קרוע כמצה אמצעית בין העליון לבין התחתון בין הכהן לבין הישראל.

ואמר ההגדה שאלו הם ארבעה בנים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה ועל כל אחד אמר אחד כי אחד הם ארבעה וארבעה הם אחד ולכל אחד טעם בפני עצמו ועולם בפני עצמו כולם מפורדים וכולם אחודים. ונקראו בשמות אחד חכם, הוא השם הוי"ה אב לחכמה ונקרא J. אחד רשע הוא שם אלוהות האחוד בגבורות ונקרא E. אחד תם הוא תורת כהנים ונקרא בשם .P ואחד שאינו יודע לשאול משנה תורה הפותחת פיה בחכמה לתת לאינם יודעים ונקרא בשם D.

והנה כולם תמהים על הבן הרשע ואיך נכנס לקדושת התורה ומה עניינו. אבל צריך לדעת שלא לטעות כי השמות האלה אינם שיפוטיים, כי לא כתוב אחד טוב ואחד רע אלא אחד חכם ואחד רשע, כי הם פשוט תכונות ומידות שונות של האדם ושל האלוהים אשר בצלמו. וכך אמרו רז"ל יוסף מחייב הרשעים רשע בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר רשע הייתי וטרוד ביצרי אומרים לו כלום היית רשע יותר מיוסף הצדיק. דהיינו רשע הוא שמרובים בו הגבורות ובו תשוקות עזים בוערים כאש והוא דרך כמו יוסף.

והנה הוא שואל מה העבודה הזאת לכם כי ככה נתפס אצלו האלוהות בגבורות אלוהים הדורש עבודה וכשמו עבודת האל. ואמרו אף אתה הקהה את שיניו אין זה בריחה כי אילו לא היה בו תשובה לא היה חלק בתורה ולא היה בהגדה. אלא כי צריך לדבר עם כל אחד בשפתו ולרשע זה אינו מועיל כי אם דיבורים חריפים ואם ישמע שמקרבים אותו יברח כי מה הוא צריך קירוב, זה הכי מזויף אצלו, עבדות אני נותן לכם לא שררה.

לכם ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. באילו הזה תלויים כמה סודות ודרושים. כי כל רעיון הפסח שקיים כיום תלוי בכמה אילו, כמו שאמרו אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו וכו', ומה אילו, ואילו היינו נולדים לעם אחר בעולם אחר וכי היינו עושים סדר, ואילו היינו הגוי שמשרת מבחוץ האם היינו מקנאים ביהודים האלה החוגגים להם את הסדר, ואילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, וכך עוד חמש עשרה אילו, אז אילו היה שם לא היה נגאל, כי לא האילו נגאל אבל בפועל נגאל, ועכשיו שלא אילו אלא בפועל הרי הרשע כן נגאל, כי הוא שונא את האילו ההיפותטי של החכם שרוצה לדעת כל החוקים והמשפטים מה אילו קדירה של חמץ נופלת לכף של מצה ומה אילו נביא גט ממדינת הים, ומה לו ולכל השטויות האלה שיכולים להצדיק כל דבר באילו. וזה סוד אילו ואילו דברי אלוהים חיים.

והנה ארבעה בנים אלה הם ארבעה שנכנסו לפרדס. כך נגלה לי ושוב מצאתי בפירוש התשב"ץ שהקדימני בזה. כי סיפור ארבעה שנכנסו לפרדס שסיפרו במסכת חגיגה ששייך לשמחת יום טוב דהיינו הפסח הוא באותו מבוכה. כי סיפור אחד הוא ולו ארבעה ראשים, ובאמת מי שחושב שהם ארבעה נתפס בשקר והפריד מים ממים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. דהרי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא וכמו שמפרש ר"ח לא באמת עלו אלא נדמה היה בליבם. דהיינו במוח הבינה ארבע כוסות של יין. ולא ארבעה היו אלא אחד היה שסיפר את כל הסיפור על ארבעה שבו. והאזהרה שהזהיר רבי עקיבא את תלמידיו כשתגיעו למקום אבני שיש טהור מראה על אותו ענין. כי אילו היה כל אחד עומד בפני עצמו מנא ידע שיגיעו לשם, אלא כי כאן למדים מן הכללות שכולם באותו מקום, ואפשר לשמוע זה מזה הדרכה.

והנה אחד חכם הוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, כי השלום היה כל הטריק שלו שמצא דרך לעשות שלום בין חבריו בן עזאי בן זומא ואחר, עם כולם הסתדר לכל אחד נתן חלקו, דרש את התורה שבכתב בנה עליה את התורה שבעל פה סתר את זו שבכתב ולא סיפר לאף אחד אלא היה בשלום. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כלומר תדע לצאת בשלום כי מיד צריך לדעת לא ליכנס בלי שלום ולדעת איך ליפטר מכל דבר בשלום.

אחד רשע הוא אלישע בן אבויה אחר, והוא נקרא אחר דהיינו שהוציא את עצמו מן הכלל, וראה את מט"ט יושב ואמר מה העבודה הזאת לכם שתי רשויות יש לכם. דהיינו כוח העבודה גדול על כוח השכר כוח האדם גדול על כוח האל כח הבחירה גדול על כח ההשגחה. וחלילה לטעות שהיה פשוט כי עליו כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, שהיה בליל פסח ואמר לו עשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והנה יעקב החכם והתם התלבשו עליו גנבו את בגדיו מן הצאן כנאמר חד גדיא חד גדיא שאבא מדמיין שהוא קנה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה אבל לא קנה אלא לבש את בגדי אחיו החמודות. ויהי אך יצוא יצא יעקב והנה עשיו בא מצידו, כי איתא בכתבים שלפני הייחוד מכריזים בכל העולמות שיש יחוד ואז העשו בורח כי אינו רוצה להיות שם, אבל בוודאי צריכים אותו שהוא הקרבן פסח בעצמו אנכי אשלח גדי עיזים מן הצאן אבל לוקחים לו את בגדיו ואת נפשו משאירים כמו תוכו אכול קליפתו זרוק.

אחד תם הוא בן זומא שהציץ ומת ועליו הכתוב אומר יקר בעיני השם המוותה לחסידיו מ"ת הוא ת"ם כי אין לך שלימות גדול מזה. ואמר רבי חיים וויטאל בהקדמתו כנגד ארבעה כתות שאינם רואים פני השכינה כי מונעים בעד הכניסה לפרדס בטעמים שונים דתיים ושאינם, ואחד מהם שמפחדים שיקרה להם כמעשה בן זומא, וכאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש מחשמל ואכלה אותו. ואמר על זה ר חיים משוגעים הלוואי ותישרפו באש הזה מי יתן ועלתה להם כך. כי אין דבר יפה מזה.

ואחד שאינו יודע לשאול היינו בן עזאי הציץ ונפגע. ועליו אין דורש ואין מרחם. כי לחכם יש חסידים לרשע יש חסידים לתם יש חסידים מתים ורק האינו יודע נצרך תמיד לאחרים. וזה קלקול עצום כי נוהג שבעולם מי שקורה לו כמעשה אחר אומרים עליו הציץ ונפגע. והרי זה הטעות החמור של החברה המבלבלת דעת הבריות. כי זה לא הציץ ונפגע אלא קיצץ בנטיעות ואין זה שגעון אלא רשעות, מאותו סוג הרשעות הנ"ל, והעולם תמיד מבלבלים וחושבים את המשוגע לרשע והרשע למשוגע. וצריך לעשות סדר הרשע אינו משוגע הוא הרבה יותר נורמלי והרבה יותר חכם מהנורמל. והמשוגע אינו רשע הוא אינו יודע לשאול וצריך לפתוח לו כל הדלתות.

***

והיה מעשה בר אליעזר, ור יהושע, ור טרפון, ור אלעזר בן עזריה. שהיו ארבעה אלה ממש. ונגלה לי כי ארבעה שנכנסו לפרדס קרה להם באותו הלילה, ואחרי זה נמנו להסתיר שמותם בשמות אחרים. שהיו מטיילים בפרדס כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אבל קיבלתי כי ר אלעזר בן עזריה לא קרא אז קריאת שמע של שחרית ולא אחרי כן. כי התלמידים הקטנים הטיפשים האלה הרסו הכל. ישבו להם רבותיהם והגיעו עד לתכלית הבריאה והם לא יכלו להשתחרר מהקטנות של הזמן קריאת שמע שלהם. כאילו שזה מה שחסר עכשיו.

דהנה הרבנית ברנדס ביארה ענין הכניסה לפרדס הפלא ופלא, ורבים לא עמדו על זה כי היינו ההסתכלות בעומק האלוהות והיינו ההסתכלות על עתיד ההיסטוריה, כאשר דרשו רז"ל לדוגמא שם אהיה אשר אהיה אהיה עמם בגלות זה ואהיה עמם בגלות אחרת, ועוד דרשות רבות מורות בכיוון הזה. כי היו ארבע גלויות כמו שהיו הם ארבעה. והיו מסתכלים במציאות התורה ומציאות ישראל ומציאות האל והבינו ששלש אלה לא יעשה לה כי לא יהיה לזה עתיד ותקווה. וכבר אמרו רז"ל בזה מפורש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה שהוא גופא הפרדס שיבנה ואמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואז עלה לר עקיבא הרעיון שלו להביא דבר רביעי שלא יהיה תלוי באל ולא בישראל ולא בארץ ולא בתורה. והוא השלום. אבל סופו של דבר טעה טעות מרה בענין בר כוכבא וכבר רמז בספר ויואל משה שהיה זה לא טעותו בלבד אלא הטעות השורשית בענין זה והוא בנין אב לזה, וחשב דרך כוכב מיעקב ולא דרך אבל נשרף באש מחוץ למחנה.

והנה הם מתחלקים כך, ר עקיבא הוא הוא כפשוט, והיה הוא חמישי להם והיה רב לכולם.

ורבי אלעזר בן עזריה הוא בן זומא, שהיה צעיר להם וקיבל את המלוכה כבן שבעים שנה כי הדיחו את רבן גמליאל בפולמוס ר יהושע. ור טרפון הוא בן עזאי שנטרפה דעתו לכן נקרא טרפון. הלכה חמורך טרפון.

ור יהושע הוא אחר. וזה סוד עצום כי באותו פולמוס שגזר עליו ראש בית דין שיבוא עליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו הרי הוציא את עצמו מן הכלל שלו, כי לא די שערער על כוח הבית דין גם נוצח על ידם ונתערער הכוח שלו עצמו. כי הוא היה יום הכיפורים בעצמו, וכידוע פירוש המגיד מקאזניץ על מאמר עבדין עובדא דאהרן, שיחידי סגולה בעלי הפרדס הם שעושים את מלאכת הכהן גדול, והוא אינו אלא גבאי שלהם שעושה את העבודה בפועל. וזה לא הבינו הבית דין שבזמנו כי אתם אפילו שוגגים אבל מי אתם אתם הוא ר יהושע שהוא עצמו בנשמתו קידוש החודש והוא יום הכיפורים. ולאות יום הכיפורים לא היה תיקון והיו עליונים ותחתונים בוכים על חילול הקודש שנתחלל קדש הקדשים ביום הכיפורים, עד שבא בנימין הרצל והפך חלום לחזון ומציאות. ובאותו שעה שנשא שותפו גויה יצא בת קול ואמרה נעניתי לכם עצמות ר יהושע. יה נושא בהשם.

אמר ר אלעזר בן עזריה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. כאן גילה כי הוא בן זומא בעצמו כנ"ל. והנה ידוע שהמחלוקת הזה חלקו אז, והיה הוויכוח שלהם נוגע בכל שרשי השאלה היהודית. ראב"ע רצה להזכיר יציאת מצרים בלילות דהיינו בזמן הזה בעת החשיכה והיה דורש שלא יחכו לשום משיח או שום עתיד אבל באותו מקום ובאותו אשה יהיה יציאת מצרים. ולא ידע לבסס דבריו עד שנתעבר בו בן זומא וגילה שהוא תלוי במילת כל. שהמידה הנקראת כל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. כלה הכלולה מן הכל. וזה ענין הכללות, כלומר כלל כל המציאות כלל כל היצור וכלל כל העולמות, שקראו ברוך מאמשטרדם בשם השם, ולא הודו לו חכמים כי אמרו אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. דהיינו גם כאשר נאמר חוץ מאחר הרי הוא בכלל הכלל. והוא דורש להוציא את עצמו מן הכלל דהיינו כלל החכמים שמתעקשים על הפרט ולהתכלל בכלל בעצמו.

וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. וכמה לא חלי ולא מרגיש כי אם כל ימי חייך יחכו למשיח הרי בזה יוודאו כי המשיח לא יבוא כי מי יביא אותו אם יחכו כולם יפה. והחכמים הם אותם התלמידים שרוצים את פרט זמן קריאת שמע של שחרית ולא כללות האלוהות בעצמה. והם החכמים שאמרו אין בן דוד בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. כלומר הוא לא יבוא בערב תאכלו מצות. וכמו שאמר הבריסקער רב כי המשיח לא יבטל את ישראל מדקדוק הלכה אחד של הכנות לשבת. והוא גם הוא היה באותו החטא. ובעוונותינו יצאו מה שיצאו ולא זכיתי כי רבקה אוהבת את יעקב חג גדיא חד גדיא. ועל זה אמר המגיד מקאזניץ מוטב היה לנשים שלא יתערבו במעשי אבות והיה יצחק מברך את עשו והיו חכמים מברכים את הברוך ולא הופכים ברוך לארור והיה בנימין זאב מקדים את כוכב דן במאתיים שנה. ובינתיים לא זכינו עד שדרשה בן זומא ועד בכלל ויצאה נשמתו באותו אמת ולא באחד כר עקיבא של שלום וכולם מהללים אותו אלא באחדות הכוללת.

והבן כי לא לחינם חלקו ר יהושע ור גמליאל על קביעת העתים ולא לחינם באו תלמידים והודיעו על הזמן קריאת שמע. כי עת קץ לכל דבר ואין דבר נקבע אלא בזמנו. והיה כל חטא כל הדורות שלא יכלו לעמוד על הזמן לפעמים הקדימו יותר מדי ולפעמים איחרו יותר מדי. כי מה שנקרא הרשע אינו אלא זה שיצא בחפזון, אילו היה שם לא היה נגאל אבל הוא כבר לא היה שם כבר ברח. וזה מכונה בלשונם ז"ל אכלה פגה או אכלם בוסר. וגם היום קיימים כל הנשמות האלה אבל בגלל שלקחום בבוסר אין הדבר בשלימות וצריכים הם להתגלגל עוד פעמים רבות עד שיגיע לכדי בישול. והיה זה חסרון יציאת מצרים הראשון  שנאמר התאנה חנטה פגיה וגו' קומי לך רעיתי וצאי לך. ודילגו את הקץ ומאז לא נגאלנו בשום שלימות. רק לעתיד כתיב כי לא בחפזון ולא במנוסה כי מאספכם אלוהיכם כי אז נלמד מן הכללות. והנה לזה אמרו הקהה את שיניו והוא כענין שכתוב אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי האב אכל את יציאת מצרים בוסר ולכן הוא צריך להקהות את שיני בנו הרשע שגילה את זה הסוד.

ובסוף הסדר מספרים את סיפור חד גדיא עם השונרא והכלבא וכו', שהוא ממש כל אותו הסיפור אלא שהוא בהיותו בקטנות בסיפורי ילדים כאשר ר אליעזר הוא רק שונרא ור יהושע כלבא והם עוד בבחינת פני החיות ולא הגיעו לדמות אדם כי גם האדם שם הוא שוחט וממנו למלאך המוות אבל אדם אין. אבל באותו חד גדיא טמון העתיד דהיינו השלבים שעוד מתבררים ויתבררו.

***

ועכשיו הגיע העת לגלות הסוד העצום מכל. כי מה שאמרו אין בן דוד בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים כיוונו אל הבכור שנהרג בערב פסח. כי איתא בספר חמדת הימים שיש לבכות ולהתחנן מאד בערב פסח על הבכור בן הצנועה אשר נהרג בעוונות בערב פסח. ולא ידעו כל החכמים מה הוא ואיזה דיבורים אלו. ועיין בספר כבוד חכמים ובמאמר משיב מפני הכבוד שבספר חמש מאמרות להמנחת אלעזר. אשר דימו להסביר שהוא זעיר אנפין שנולד בערב פסח כמבואר בכתבי הרב. אבל הכוונה ידועה לכל ולא ידע מה ניבא כי הוא ז"א אשר צריך להיוולד ולגדול בערב פסח. והוא הבן הבכור אבל טרגדיה על טרגדיה לא הכיר האב בבנו הבכור כי חשבו לבן השנואה ולא נתן לו משפט בכורה ונהרג באותו היום. ונקרא אותו האיש בסוד אותו הלילה. כי האמת שאותו הלילה לא ליל ט"ו היה אלא ליל י"ד. כידוע שיש סתירה עצומה בענין הסעודה האחרונה כי אם נהרג בערב פסח למה עשו סדר בליל י"ד. אבל זה הכל לאותו חטא שאכלוהו בוסר. ונתקיים ממש מה שנאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי כתוב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והנה לא נשחטו ביום אחד לא נתבשל גדי בחלב אימו אבל יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

ובזה תבין למה מתחילים את קריאת המועדים בשור או כשב או עז ומה סוד הסימן שאמר אביי על קריאת התורה לפסח האידנא נהוג עלמא משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. הבן כי לא ניתן רשות לפרש עוד.

DSC_0325[1]