פקודי – כי הוא אמר ויהי

בראשית א יש לו קצב – rhythm כזה, כמו קצב פעימות הלב. שתי הפעימית שלו הם 'ויאמר' – 'ויהי כן'.
זה לא רק תיאור מעשה בראשית שלו זה שורש כל העולם , כל היחס שיש להשם ולעולם. הוא אומר-ויהי. בדיוק כפי שאמר. ואם משהו נחסר בויהי שאינו בדיוק כפי שאמר, זה שורש כל קלקול כלומר חטא. כמו בבריאת האור הראשון שלא כתוב ויהי כן.
כך הוא סדר עבודת האדם שלו כחלק מאותו פעימה של לב העולם. השם אומר-והאדם עושה. ברוך אומר ועושה. החטא של האדם זה כאשר השם אומר והוא לא עושה. הלב מחסיר פעימה. כל הקצב של העולם מתערער.

בנין המשכן הוא ממש חזרת מעשה בראשית בתוך האופי של מעשה האדם, שיש להם אותו קצב ממש ואין נתק בין זה לזה כמו שיש בבראשית ב (באמת גם שם זה לא ניתוק אלא זה מתחיל אחרת גם). וזה הטעם שכתוב פה כמה פעמים שבת באמצע המשכן כי המשכן הוא ממש ששת ימי המעשה, וכמו שרזל לומדים מלאכת שבת ממלאכת המשכן.

ואז יש שמחה של ויכולו, שהוא ההנאה הזו שהנה זה נשלם ומתחיל לפעול, ושלימות זה מתאחר בסיפור הזה אל פרשת שמיני, שהוא כמו השבת ממש של מלאכת המשכן (ואפשר לדרוש סוד שמיני מול שביעי , שמיני זה כמו יום ראשון אחרי השבוע של עבודה ומנוחה. כאשר כבר לא צריך גם לנוח אבל הכל כבר פועל, אבל עכפ זה המבנה פה) ביום השמיני אז הכל מתחיל לפעול. אבל הקצב של ויאמר -ויהי שהוא הדגשת ונועם אריכות פרשה זו שייך עוד לששת ימי המעשה של בראשית.

ולכן בצלאל היה חשוב כל כך. כי הוא ידע להיות כלי שרת ביד פעימת העולם שאם יש מאמר השם מיד ויעש בצלאל, וזה חכמת לב.

אם הייתם רוצים והיה לי זמן הייתי מגלה לכם השמחה שיש בכל פסוק ופסוק כאן.

שזה ממש הסיפור היחיד במקרא ובעולם מאז מעשה בראשית שבו אמר – ויהי. כי גם מעשה בראשית עצמו בסוף יש בו איזה פספוס שלא היה בדיוק כמו שאמר והאור נגנז והצמחים לא הוציאו למינם. אבל זה ההקמה שבו ויעש כאשר צוה הוא שמחה כמו שנבראו בו שמים וארץ ויותר.

גם המהלך המקביל פה בכל ספר שמות שהוא יציאת מצרים ומתן תורה לא הצליח. כי בסוף עשו עגל והלוחות נשברו והתורה לא עשתה בכלל מה שהיתה צריכה לעשות בעולם. וכל יציאת מצרים לא הצליח ומשה וכל הדור מתו במדבר ולא נכנסו לארץ. אבל אלה פקודי המשכן משכן העדות הוא מהלך נפלא מכל זה. המשכן לא משנה לו אם הוא במדבר או בארץ או בגלות הוא משכן העדות. עדות על מה כמו עדות שבת לבראשית. עדות כי הוא צוה ויעמד ויעש בצלאל כאשר צוה השם את משה.

וכמה זה מתאים משנכנס אדר כי זהו שמחה באמת וזה העולם שיש בו שמחה ישמח השם המעשיו שהיה כאשר רצה ועוד יותר טוב ממה שקיווה.

ובכל מספר ומספר מודגש כיצד אותו רצון נעלם שהביא שקל כסף ודינר זהב נעשה ממש ארון ועדות ומנורה ופרוכת ולא נפל דבר מדברו ריקם.

פרשת פקודי שקלים תשע"א

בס"ד מש"ק פקודי שקלים תשע"א

אלה פקודי המשכן וגו'. הענין שבני ישראל התנדבו זהב וכסף וכו', ועכשיו נותן להם חשבון מה נעשה בנדבות שלהם, והיינו ברוחניות שבני ישראל עושים מצוות ועבודות, ויש זמן שנותנים להם חשבון מה נפעל בכל מה שעשו, וכמו בכללות שבעוה"ז הוא בחי' היום לעשותם שהוא בחי' הבאת הנדבות ולעולם הבא מקבל שכרם שהוא מה שנפעל ונבנה ברוחניות ע"י המצוות שהוא הוא השכר כידוע, וכן בכל שבוע שו' ימי החול הם בחי' הבאת זהב וכסף ונחושת וגו' [שש מינים הם ו' ימי החול] ובשבת "אלה פקודי המשכן" שמתגלה מה נבנה מכל העשיות שלנו בימות החול שמתחילים לדעת האמונה והאחיזה שנאחזים בה' ע"י עשיית המצוות, ומתחילים לדעת מי אנחנו שאנחנו שייכים למשהו להשי"ת הוא עשנו ולו אנחנו וזהו המהימנותא שלימתא שמגלה בש"ק.

ועי' בזוה"ק שמפרש פקודי המשכן על המלכות שפוקדת לכל חיילותיה בבי"ע ישקו כל חיתו שדי וכו', והוא הענין  בפנימיות שכל ההתנדבות הוא ענין העלאת מ"ן שאנחנו מעלים אל השכינה, והוא בחי' השאלות שאנו שואלים ומבקשים מהשי"ת, ופקודי המשכן הוא מלשון לפקוד את אשתו שהוא שפע המ"ד שנשפע ע"י העלאת המ"ן, והוא בחי' התשובות שעונה השי"ת אותנו על שאלותינו ובקשתינו.

ודע כי השי"ת כרת ברית בבריאת העולם ובבחירת כלל ישראל שלעולם אין מציאות של מ"ן שאינו מעורר המ"ד בדיוק כפי ההעלאה, וזהו האמונה ונאמנות השי"ת שדבר א' מדברו לא ישוב ריקם, וכמו פשטות הנאמנות כאן בבנין המשכן שכל הזהב וכסף וכו' הכל נפעל לבנין המשכן ולא היה שום דבר שהביאו שנשאר ריקם, כן מלכותו ואמונתו לעד קיימת שכל מ"ן יעורר מ"ד, וכהלכה הפסוקה שמי שרואה אשתו מתקשטת לפניו ומשתדלת לפני חייב לפוקדה. ומה שאנו רואים שיש מציאות שישראל צועקים ואינם נענים כבר ארז"ל לפי שאינם מתפללים בשם, והיינו כי לשאול ולבקש אינו דבר פשוט וצריכים לדעת בדיוק הדרך לזה מה ואיך ,ואמר הבעש"ט אם היה עוד א' יכול לומר עננו ה' עננו כמוני היה מביא את הגאולה, כי עננו היינו פשוט שמבקש שהשי"ת יענה אותנו וכפי כל התגלותו בכ"ב אותיות וכו', ואינו תפלה עמוקה וכ"א מבין אותו, אבל צריכים לדעת איך לומר אותו, ואם היה א' שהיה יודע כמו הבעש"ט לבקש הבקשה הפשוטה הזו על כל כנס"י  היה בהכרח מוריד המ"ד התכליתי שהוא הגאולה [ומה שצריך לזה שנים ולא הספיק הבעש"ט לבד  צ' להבין ואולי הוא כסוד טפיים עולים כנגדו וד"ב]

ואיתא בזוה"ק סו"פ בראשית ע"פ הורני ה' דרכך אהלך באמתך, דמה שייך לבקש הורני דרכך והא הכל בידי שמים חוץ מירא"ש, אלא שביקש שהשי"ת רק יורה אותו דרכו, אז ממילא אהלך באמתך ר"ל בבחירתי, כי רוב וכמעט עיקר המונע אותנו מעבודת ה' אינו אלא שאין אנו יודעים בדיוק מה לעשות, היינו איך לשאול השאלה שהוא בעצמו כמעט כל עבודת ה', וע"ז גופא צריכים לבקש ולהתפלל מאד הורני ה' דרכך, ואז ממילא אהלך באמתך, כי הכל חפצים ליראה את שמך, ושוחט משום מאי מחיייב משום צובע, שמערבב אותנו ואין יודעים מה צריך לעשות בכלל. וראה בחכמה הפנימית כמה הכנות צריכים עד שאפשר לעשות היחוד האמתי, שכולם הם דרכים ללמד אותנו איך להעלות המ"ן שברגע שיודעים איך בדיוק להעלות מ"ן ממילא יכולים לעשות היחוד השלם, וזהו יחוד החופה בחיק או"א שהוא יחוד כלי ורוחא, וכן כל הכנות שמע ישראל תשלום הקטנות וכו' כל הסדרים בפרטות וכללות כנודע, ובכללי כללות הנה כל היחודים שבגלות כולם אינם אלא מ"ן לערך היחוד האמתי שהוא הגאולה, ואנחנו צריכים לבקש מאד להתקרב אל הדעת הזאת שנדע איך לשאול שאלתינו מהשי"ת שיחייב התשובה האמתית בנבואה ממש ויביא הגאולה.

והנה לע"ע נראה שיש לנו מ"ן ולא מ"ד, וכמ"ש בשפ"א שיש לנו רק הרצון לנדב לביהמ"ק בלי המעשה, ותבין כי כשיכולים לעשות מעשה ממש בדבר שאנו רוצים זהו כל השלימות של המ"ד והיחוד, והיינו שהתפלה שלנו יתגלה כמעשה ממש שהוא עבודת הקרבנות, והשראת השכינה יהיה במעשה ממש בבית המקדש,   הענין ע"פ סוד שכ' התו"ח שכל מ"ן הוא ו"ק דמוחין, וכל מ"ד הוא הג"ר, ונודע כי בבא המוחין דג"ר בשלימות אז נדחים המוחין עד לרגלין, משא"כ בו"ק כק"ש שאינם אלא בחב"ד חג"ת, וממילא בבא המ"ד אז מתגלה השי"ת עד למטה בעולם העשיה וזהו גופא הענייה והנבואה שהוא תכלית היחוד והתגלות השי"ת בעוה"ז.

ואמנם כעת שנראה שיש לנו רק הרצון נראה ח"ו עוות המשפט וקלקול האמונה, וכמו שצעקו ע"ז כמה צדיקים, ואין העולם מתנהג במשקל הראוי, וכ"ז גרם מה שאין אנחנו יודעים איך ובמה להעלות מ"ן, לפי שכביכול נפרד המ"ן שלנו מהמ"ד, שכל עת שהם מקושרים כראוי אז ממילא לפי התשובה יודעים אם היתה השאלה נכונה ובכל שלב יכולים לדעת אם אנחנו פועלים כראוי, אבל יש להתחזק שוודאי אין הדבר כן באמת, ומשחרי ימצאוני

וזהו מחצית השקל, שהמ"ן הוא בדיוק מחצית, ובהכרח שירדו כנגדו המחצית השני, וזהו שהוא מחצית אבל ממילא הוא שלם, כי בהכרח שיש כנגדו מחצית שיורד מלמעלה, מטבע של אש תחת כסא הכבוד, והחוק הוא שבכל פעם שיש מ"ן יורד מ"ד, ואנו קוראים פרשת שקלים שהקדימו שקליהם לשקליו. ועכשיו נראה שאין אלא מחצית אבל מבקשים אנחנו אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא, כאשר יתגלה ויתברר שבכל מחצית יש שקל בהארת פנים שלמעלה זהו בנין בית המקדש.