פרשת פקודי שקלים תשע"א

בס"ד מש"ק פקודי שקלים תשע"א

אלה פקודי המשכן וגו'. הענין שבני ישראל התנדבו זהב וכסף וכו', ועכשיו נותן להם חשבון מה נעשה בנדבות שלהם, והיינו ברוחניות שבני ישראל עושים מצוות ועבודות, ויש זמן שנותנים להם חשבון מה נפעל בכל מה שעשו, וכמו בכללות שבעוה"ז הוא בחי' היום לעשותם שהוא בחי' הבאת הנדבות ולעולם הבא מקבל שכרם שהוא מה שנפעל ונבנה ברוחניות ע"י המצוות שהוא הוא השכר כידוע, וכן בכל שבוע שו' ימי החול הם בחי' הבאת זהב וכסף ונחושת וגו' [שש מינים הם ו' ימי החול] ובשבת "אלה פקודי המשכן" שמתגלה מה נבנה מכל העשיות שלנו בימות החול שמתחילים לדעת האמונה והאחיזה שנאחזים בה' ע"י עשיית המצוות, ומתחילים לדעת מי אנחנו שאנחנו שייכים למשהו להשי"ת הוא עשנו ולו אנחנו וזהו המהימנותא שלימתא שמגלה בש"ק.

ועי' בזוה"ק שמפרש פקודי המשכן על המלכות שפוקדת לכל חיילותיה בבי"ע ישקו כל חיתו שדי וכו', והוא הענין  בפנימיות שכל ההתנדבות הוא ענין העלאת מ"ן שאנחנו מעלים אל השכינה, והוא בחי' השאלות שאנו שואלים ומבקשים מהשי"ת, ופקודי המשכן הוא מלשון לפקוד את אשתו שהוא שפע המ"ד שנשפע ע"י העלאת המ"ן, והוא בחי' התשובות שעונה השי"ת אותנו על שאלותינו ובקשתינו.

ודע כי השי"ת כרת ברית בבריאת העולם ובבחירת כלל ישראל שלעולם אין מציאות של מ"ן שאינו מעורר המ"ד בדיוק כפי ההעלאה, וזהו האמונה ונאמנות השי"ת שדבר א' מדברו לא ישוב ריקם, וכמו פשטות הנאמנות כאן בבנין המשכן שכל הזהב וכסף וכו' הכל נפעל לבנין המשכן ולא היה שום דבר שהביאו שנשאר ריקם, כן מלכותו ואמונתו לעד קיימת שכל מ"ן יעורר מ"ד, וכהלכה הפסוקה שמי שרואה אשתו מתקשטת לפניו ומשתדלת לפני חייב לפוקדה. ומה שאנו רואים שיש מציאות שישראל צועקים ואינם נענים כבר ארז"ל לפי שאינם מתפללים בשם, והיינו כי לשאול ולבקש אינו דבר פשוט וצריכים לדעת בדיוק הדרך לזה מה ואיך ,ואמר הבעש"ט אם היה עוד א' יכול לומר עננו ה' עננו כמוני היה מביא את הגאולה, כי עננו היינו פשוט שמבקש שהשי"ת יענה אותנו וכפי כל התגלותו בכ"ב אותיות וכו', ואינו תפלה עמוקה וכ"א מבין אותו, אבל צריכים לדעת איך לומר אותו, ואם היה א' שהיה יודע כמו הבעש"ט לבקש הבקשה הפשוטה הזו על כל כנס"י  היה בהכרח מוריד המ"ד התכליתי שהוא הגאולה [ומה שצריך לזה שנים ולא הספיק הבעש"ט לבד  צ' להבין ואולי הוא כסוד טפיים עולים כנגדו וד"ב]

ואיתא בזוה"ק סו"פ בראשית ע"פ הורני ה' דרכך אהלך באמתך, דמה שייך לבקש הורני דרכך והא הכל בידי שמים חוץ מירא"ש, אלא שביקש שהשי"ת רק יורה אותו דרכו, אז ממילא אהלך באמתך ר"ל בבחירתי, כי רוב וכמעט עיקר המונע אותנו מעבודת ה' אינו אלא שאין אנו יודעים בדיוק מה לעשות, היינו איך לשאול השאלה שהוא בעצמו כמעט כל עבודת ה', וע"ז גופא צריכים לבקש ולהתפלל מאד הורני ה' דרכך, ואז ממילא אהלך באמתך, כי הכל חפצים ליראה את שמך, ושוחט משום מאי מחיייב משום צובע, שמערבב אותנו ואין יודעים מה צריך לעשות בכלל. וראה בחכמה הפנימית כמה הכנות צריכים עד שאפשר לעשות היחוד האמתי, שכולם הם דרכים ללמד אותנו איך להעלות המ"ן שברגע שיודעים איך בדיוק להעלות מ"ן ממילא יכולים לעשות היחוד השלם, וזהו יחוד החופה בחיק או"א שהוא יחוד כלי ורוחא, וכן כל הכנות שמע ישראל תשלום הקטנות וכו' כל הסדרים בפרטות וכללות כנודע, ובכללי כללות הנה כל היחודים שבגלות כולם אינם אלא מ"ן לערך היחוד האמתי שהוא הגאולה, ואנחנו צריכים לבקש מאד להתקרב אל הדעת הזאת שנדע איך לשאול שאלתינו מהשי"ת שיחייב התשובה האמתית בנבואה ממש ויביא הגאולה.

והנה לע"ע נראה שיש לנו מ"ן ולא מ"ד, וכמ"ש בשפ"א שיש לנו רק הרצון לנדב לביהמ"ק בלי המעשה, ותבין כי כשיכולים לעשות מעשה ממש בדבר שאנו רוצים זהו כל השלימות של המ"ד והיחוד, והיינו שהתפלה שלנו יתגלה כמעשה ממש שהוא עבודת הקרבנות, והשראת השכינה יהיה במעשה ממש בבית המקדש,   הענין ע"פ סוד שכ' התו"ח שכל מ"ן הוא ו"ק דמוחין, וכל מ"ד הוא הג"ר, ונודע כי בבא המוחין דג"ר בשלימות אז נדחים המוחין עד לרגלין, משא"כ בו"ק כק"ש שאינם אלא בחב"ד חג"ת, וממילא בבא המ"ד אז מתגלה השי"ת עד למטה בעולם העשיה וזהו גופא הענייה והנבואה שהוא תכלית היחוד והתגלות השי"ת בעוה"ז.

ואמנם כעת שנראה שיש לנו רק הרצון נראה ח"ו עוות המשפט וקלקול האמונה, וכמו שצעקו ע"ז כמה צדיקים, ואין העולם מתנהג במשקל הראוי, וכ"ז גרם מה שאין אנחנו יודעים איך ובמה להעלות מ"ן, לפי שכביכול נפרד המ"ן שלנו מהמ"ד, שכל עת שהם מקושרים כראוי אז ממילא לפי התשובה יודעים אם היתה השאלה נכונה ובכל שלב יכולים לדעת אם אנחנו פועלים כראוי, אבל יש להתחזק שוודאי אין הדבר כן באמת, ומשחרי ימצאוני

וזהו מחצית השקל, שהמ"ן הוא בדיוק מחצית, ובהכרח שירדו כנגדו המחצית השני, וזהו שהוא מחצית אבל ממילא הוא שלם, כי בהכרח שיש כנגדו מחצית שיורד מלמעלה, מטבע של אש תחת כסא הכבוד, והחוק הוא שבכל פעם שיש מ"ן יורד מ"ד, ואנו קוראים פרשת שקלים שהקדימו שקליהם לשקליו. ועכשיו נראה שאין אלא מחצית אבל מבקשים אנחנו אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא, כאשר יתגלה ויתברר שבכל מחצית יש שקל בהארת פנים שלמעלה זהו בנין בית המקדש.

פרשת פקודי / שקלים

מפרשים רבים עמדו ודרשו על הדגשת וחזרת הנוסח 'כאשר צוה ה' את משה', על כל פרט ופרט ממעשי הקמת המשכן, רגילים לגשת לזה מנקודת מבט תאלוגית, או מוסרית, או הלכתית. אני רוצה לדבר מעט על זה ממבט קיומי, על יסוד דברי 'מי השילוח'.

הקמת המשכן הוא האקט המרכזי ביותר בסיפור יצירת עם ישראל שספר שמות סובב עליו (כדברי רמב"ן, בראשית הוא ספר היצירה, שמות ספר הגאולה, ובניסוח יותר מדוייק, בראשית הוא בנין העולם, המצב שבו האדם נתון, שמות הוא בנין האדם עצמו, העם, המשפחה), ובתרגום למינוח שלנו, הוא הפעולה היותר משמעותית שתיתכן לבן אדם, בתור איש פרטי וכפועל בתוך החברה. משמעותו הוא לקחת את הרעיונות, את היסודות הנעלמים שמתגלים לו, ולבנות מהם בנין בר קיימא בעולם הזה.

טבעו של העולם הזה שהוא מתמטי, שהוא בנוי ממידות ומספרים, ממיליוני פרטים קטנים. הוא לא מופשט הוא לא אפלטוני. ובשביל לפעול בו, כל שכן בשביל לפעול בו את הדבר ששורשו מופשט, חייבים ללמוד את המידות ואת המספרים בעולם הזה. הקושי והפרדוקס העצום בפרוייקט הזה הוא תירגום התוקף הרוחני, התוקף שאין לו מידה ומנין, ולא רק להלביש אותו במילים ומספרים, אלא דווקא לתרגם אותו לתוקף של מילים ומספרים, לתוקף הייחודי הזה של העולם הזה.

לתוך הבעיה הזאת נכנס מושג המצווה כנסיון לפתרון. בתפיסת עולם הדתית, ההלכתית, מחולק העולם בין דברי מצווה לדברי רשות. אף הפעולות הרוחניות, הטובות, מחולקים לפעולות שהם מצווה ועושה ופעולות שהם רצוניות, מידת חסידות. מי השילוח מתרגם את זה ככה:  מצוות הם פעולות אשר ברור, בולט, ומפורש, לעושה אותם, שהם רצון ה', שהם הדבר הנכון והאמיתי לעשות. מידות חסידות הם דברים אשר הכוונה בהם טובה, אבל הם נעשים מתוך ערפול, אנחנו יודעים שאנחנו מתכוונים בהם לטוב, אבל אנחנו לא בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון, שהוא יביא את המטרה שלהם אנחנו מתכוונים.

אין לך דבר יותר מעצים לאדם מעשיית מצווה, זה הדבר הכי תקיף בעולם, התוקף של הוודאות, האפיסטמולוגית והמוסרית, שמה שאתה עושה הוא הדבר הכי טוב ונכון ואמיתי לך לעשות. כאשר צוה ה' את משה. (דווקא, לא כאשר צוה ה' סתם, כי אין דבר כזה, אלא כאשר צוה את משה, כלומר למשה התגלה הברירות הזאת), זהו לאחוז את האלוהים בידיים.

אמנם, מעטים מאד הפעולות והדברים שאפשר להגיד עליהם בלי ספק שהם מצווה. גם בפרויקט המצווה הכי גדולה ומרכזית, קיים בסופה ספק, רתיעה, בפרט כאשר אנחנו גודרים את תחום המצווה, כאשר קובעים זה כן וזה לא, ולזה כן ולזה לא, זהו הפתח הפתוח בכל פעולה מצוותית, המקום שבה התוקף שבה מגיעה אל סופה, פותחת את הפתח לערפול וספקות, לענווה, ומשם, להשראת השכינה, לירידה של האלוהים שאי אפשר לתפוס בידיים, ולהרמת עיניים אליו, לקצה גבול התוקף האנושי.

מי השילוח מעיר, כי בפעולה האחרונה, הגומרת את עבודת המשכן, נשמטה האמירה כאשר ציווה ה' את משה (מ, לג)  "ויקם את החצר סביב למשכן.. ויכל משה את המלאכה". כאן באה מלאכת משה, עם הציווי שעליו, אל כלותה. והוא מסביר, כי הקמת החצר מסמלת תיחום גבול המשכן, לומר עד כאן המשכן, ובכך נשללה שאר העולם מלהיות משכן. על הגדרה הזו אין מצווה. היא פשוט גמר יכולת משה, לא גמר יכולת ה'.

ומיד, ויכס הענן את אהל מועד, הענן, הערפל, המסמלת כבוד ה, ירדה על האהל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. הוא כבר הופקע מתחומו של כאשר ציוה ה' את משה.

( את הקישור לשקלים, מצוות השקלים הקשורה למספר ישראל, והיותה מחצית דווקא, ובכך ניצחון צד הספק של חצי שקל של ישראל על שקלים שלמים של המן עמלק, תעשו כבר לבד, הדרוש לא חשוב)