תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם." (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר' מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו'.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

פרשת נח תשע"ז – דרוש לשבת אויפרוף של אחי אלעזר

ליל שבת נח תשע"ז שבת אויפרוף של אחי אלעזר שיחיה נצח

עליית החתן לתורה הוא כמין הצגה שלו, כאשר שפת האם שלנו היא מילות התורה שבכתב, מעלים אותו לתורה כמו מציגים אותו על במה, לחייו החדשים למשפחתו החדשה לאשתו, לומר ראה זה הדבר אשר קבלתם, נספר אותו במילים של הפרשה, מה שיש לי להגיד על אחי בדרך משל ונמשל בשפת התורה פרשת נח. הרבה סוגיות נמצאו בפרשה זו ואי אפשר לכלול את כולם אבל נעסוק במה שאפשר.

א] אלה תולדות נח נח. נדרש בספר הזוהר ככפילות לשון נח נח (הגם שעל פי פשט אינו דומה לאברהם אברהם, כי הם שני עניינים) נח לעילא נח לתתא. יש לתת את הלב משמעות החבור הזה מהו נח שלמעלה ומהו נח שלמטה. הבנתי כי כל אדם כל נשמה יש בה כח מה שאפשר לכנות נתינת השם מלמעלה, כאשר נאמר בברית ויקרא שמו בישראל הוא מרמז על שורש נשמתו למעלה, היינו הכח הפוטנציאלי שיש בכח נשמתו משורשה. ושוב רוב ימי חייו על האדם להוציא מן הכח אל הפועל כח זה, והוא נח לתתא.

מוהר"ן צעק שאין מעלת הצדיקים בגלל שורש נשמתם אלא בגלל מעשיהם ובחירותיהם. ובשם מוהרנ"ת שמעתי שגם אם נשמתך פחותה היא עדיין גדולה ממה שאתה מבין על גדולי הצדיקים. פירוש העניין כי וודאי יש בכל נשמה כוחות עצומים ונפלאים בשורשה היינו בכוח שניתן לה, אבל רוב בני אדם בכלל אינם מודעים לכך ובכלל אין לכל זה נראות בחיים שלהם על פני האדמה. ומה שנאמר על הצדיקים שהם גדולים מפאת גדולת נשמתם אינו בהכרח ששורש נשמתם באמת גבוהה יותר אלא שיש לשורש נשמתם נראות יתר על פני האדמה הזאת. ומי שנשמתו וכוחו יש להם איזה התגלות בעולם הזה הוא בר הכי להיות בחלק הצדיקים.

אי אפשר לדבר על ההשלמה מן הכח אל הפועל כאשר מדובר בחתן צעיר, אבל אפשר להגיד שניכר לי שהוא מאלה שיש למה שנמצא בשורש נשמתם איזה התגלות איזה נענוע פה בעולם הזה, שאפשר לקוות שיצא במשך החיים אל הפועל בחיים.

ב] נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. יש דורשים לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. יש לי לפרש בזה בהמשך לאדם שלפנינו. עניינו של נח היה כי היה איש נגד הזרם הלך מול מים רבים פיגורטיביים של המבול ושל אנשי דורו. משל לאיש שגר במקום רחוק מכל יהודי אחר ועודו מחזיק במנהגי יהדותו וכו'. וודאי זה מדרגה גדולה ודורש התגברות גדול של כוח הנשמה הנ"ל כדי לעמוד נגד הזרם ככה. אבל לפעמים אותו איש כאשר חוזר לגור במקום שיותר נוח ויותר מקובל להישאר במנהגיו אין כל התעצמות כוחות הנפש האלה ניכרים שם, כי שם נשאר איש רגיל ואין מקום לכוחות ייחודו להתגלות. וזהו נח איש צדיק תמים בדורותיו, אבל בדורו של אברהם היה פשוט מצטרף לקהילת אברהם אבינו ולא היה נחשב לכלום כי לא היה ייחודו מתבטא שם.

גם לפעמים הנמצא בדורו של אברהם אין אברהם נותן לייחוד כוחו להתגלות כי הוא מחנך הכל ורוצה שבניו וביתו אחריו יהיו שכפולים שלו, ומגביל את הופעת עצמות כוחותיהם. מי היה בדורו של אברהם וכן היה נחשב, וודאי יצחק. כלפי אלה תולדות נח נח איש צדיק בדורותיו כתוב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כאן גם בדורו ומקומו של אברהם היה יצחק נשמה בפני עצמו.

לאידך גיסא, פעמים רבות רואה אדם את היצחק וחושב זה חדש הוא לא היה לעולמים, זה הולך בדרכו העצמאי ואין זה מתייחס לאברהם, כלפי זה אברהם הוליד את יצחק כאשר תבדוק תדע גם זה נובע מבית אביו, אבל לא באופן שיצחק אינו נחשב לכלום אלא דווקא נחשב, כי חי אותו פרדוקס שאנו רואים כאן ייחוד עצמאי שיש לו בית אב.

ג] כאשר אנו ממשיכים בפרשה ובחיים אנו עוברים במי המבול הם כלל מבוכות ותהפוכות החיים, אשר וודאי החתן עומד בתחלת חייו ואינו יכול לראות הכל, אבל מים רבים עוברים על כל אחד ואחד, וצריך לחפש עצה לכך לשרוד מעט. הרי נאמר אחרי המבול ביקש ה' עצה לכך ועשה ברית בינו ובין כל החי. ומהו מהות הברית פירש בליקוטי תורה האזינו מה שהוא גם עומק הפשט הפשוט. הברית הוא קביעה שגם אם בטלה דבר לא תיבטל אהבה. כאשר שני אנשים אוהבים זה לזה באיזה סיבה אהבה התלויה בדבר ורוצים הם להבטיח כי תישאר זו לנצח גם כאשר לא תהיה הסיבה כורתים הם ברית ובכך מעלים את התקשרותם מן התגלות כוחות הנפש אל עצמות הנפש מקום למעלה מטעם ודעת וכך תתקיים זו גם כאשר בטלה דבר. כך נאמר על הנישואין במלאכי והיא חברתך ואשת בריתך כורת אדם ברית עם אשת נעוריו, ועם כלל צורה ותמונה שבו מעמיד את חייו, אם בסימנים חיצונים וביותר בהתקשרות פנימי, ומבטיח לעצמו שגם כאשר יעברו עליו מי המבול יישאר ברית עוד כל ימי הארץ ולא תפר.

ד] מן האמירות הרדיקליות ביותר שמצינו בתלמוד ואין שם על לב כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. מה שמובן בזה. כי תלמיד חכם הוא מי שיש לו חיים של תורה חיים פנימיים שאין להם ערך עם מה שהחוץ יכול לתפוס כלל. מה שנקרא בספרי חסידות צדיקי אמת ובמקומות אחרים בשם מוארים וכו', הוא הנקרא בגמרא תלמיד חכם. והגמרא מכירה בכך כי כל מה שאפשר לדבר על שבח התלמיד חכם, איך שזה כולל כל שבח התורה וכל הבטחת התורה והמצוות בעולם הזה כי הוא חייכם וכו' ואם בחקותי תלכו וכו', הכל מגיע עד למקום של המשיא בתו לתלמיד חכם. כלומר הערך החיצוני הכבוד החיצוני היחס החיצוני שניתן לת"ח. שגם זה דבר נדיר כי העולם אומרים ג' מחפשים ולא רוצים למצוא ואחד מהם חתן תלמיד חכם.. להעריך תלמיד חכם אינו דבר של מה בכך, אבל לעולם אין זה נוגע למהות הת"ח עצמו ואפילו כל התורה וכל הנביאים אינם מדברים אלא על הכשר הדבר הזה וכל מה שמסביב, אבל ת"ח עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך. ובעין לא ראתה הזו נמצא פירוש אחר לכל התורה כולה אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.

הרי לפנינו נתקיים משיא בתו לתלמיד חכם, כאשר ניכר לי שיש לחתן דינן שייכות עם חיי תורה ברוחו, מקווים אנו שיתקיים גם הרבה עושים פרקמטיא עם תלמיד חכם, אבל לתלמיד חכם עצמו נשאר האיחול הפנימי שילך עד עין לא ראתה אלוהים זולתך, עולמך תראה בחייך במקום שאין כל הנביאים וכל העולם יכול לדבר על כך אכי"ר.

במצווה טאנץ כלל הבדחן כי אלעז"ר ר"ת ע'ין ל'א ר'אתה א'להים ז'ולתך.