נר שישי שבת חנוכה

ואל שדי יתן לכם רחמים. אמר יעקב מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. (וראו מי השילוח, ואסביר בעקבות דבריו).

אמר הרבי ר' בונם. הקב"ה עשה ספר, והוא העולם. ופירוש על הספר, והוא התורה. הדבר הזה יש להסתכל בו כאשר נדמה העולם לספר, כבר בספר יצירה, והבנתו בתורה כפירוש הספר. כי למה מחברים ספר. כאשר יש למחבר משהו בתוך ליבו, איזה השגה או תחושה או חידוש, הוא מרגיש דחיפה להוציא את החידוש אל המילים ואל האותיות עד שיובן גם לאחרים. ויותר משהוא צריך שיובן לאחרים יש משהו בדבר עצמו שדוחף אותו להוציא אותו אל הכתב. כי כל רעיון מבקש לו ביטוי להתקיים בו. וכך יש להקב"ה משהו בליבו. יש לו משהו להודיע, יש איזה אלוהות שצריכה להיות. והוא כותב ספר כלומר בורא עולם, בכדי שיוודע דרך העולם הזה. כפי שהזוהר אומר הקב"ה ברא את העולם בגין דישתמודעון ליה. כלומר הצורך בחיבור העולם נובע מתוך עצמיות האלוהות, כמו שהצורך בחיבור ספר נובע מתוך עצמיות המחבר. הוא אינו דבר חיצוני ושלישי לו, אלא הוא הדבר עצמו שהוא עצמו שהיה נמצא בתוכו וביקש לו מקום להופיע ולהתבטא.

והיה העולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה 'די!'. כמו המשכן שהיו מביאים אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר עד שהעביר משה קול במחנה לומר שהמלאכה דיה. יש להתבונן בהבאה זו מה טיבה, וכי מהו ההוה אמינא הזו שיביאו עוד נדבה למשכן בבוקר בבוקר עד שצריך משה להודיע שיש די והותר. אבל זה חוזר לאותו הסיפור. כמו המחבר שמרגיש איזה דבר בליבו, והוא מתיישב לכתוב ולכתוב ולפרש ולשורר ולהסביר. טבע הדבר שככל שהספר מתארך כך אין הסופר מרגיש שבע בחיבורו. מתוך ההוצאה שהוא דולה מליבו עוד ועוד מילים כך מתרחבת ומתפשטת התחושה שבליבו, והוא אומר להסביר עוד ולכתוב עוד ועוד. ואילו נשאיר לדחיפה הזו להמשיך את מסלולה עד סופה הרי לעולם לא יתחבר שום ספר. כי כל מי שיש בו דחף יצירתי אמיתי יודע שהדחף הזה משנוגעים בו הוא אינסופי, שנעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אבל הכישרון של הכתיבה מחייב את האפשרות לומר די. זהו הדבר כפי שהוא כתוב מבטא מספיק את כל מה שהוא צריך לבטא. ואם יש עוד יצירה יישאר הדבר לספר אחר. כך הקב"ה בורא את העולם והוא כותב את עצמו עוד ועוד ועוד, עד שמופיע השם שדי. שאומר די. מה שכתוב כאן הוא כבר די באלוהותי לכל בריה. יש בזה מספיק להגיד את האלוהות לכל ימות עולם.

וכאשר חוזרים ומסתכלים מן המראה של שם שדי, מחזה שדי יחזה. רואים שהשם הזה עצמו אינו כמו ההגבלה של האינסוף בלבד. אבל הוא בעצמו סוג של מראה לאינסוף. כי באמת גם זה יודע מי שיש לו יצירתיות אמיתית נובעת מן האינסוף. שיש איזשהו 'דיות' עמוקה בכל פירור של יצירה שנשלמת. ודווקא בגלל שהכוח היוצר הוא אינסופי, לכך גם כל חתיכת יצירה שחותכים ממנה ומעמידים כדבר שלם, הרי הוא די, הוא אומר את כל מה שהוא צריך לומר. אי אפשר לבוא אל הסופר ולשאול אותו אבל צריך לפרש כאן עוד, אבל לא הסברת מספיק את הנקודה הזו. הוא אומר אולי צריך הדבר פירוש, שיפרש זאת מישהו מהמפרשים. היצירה כפי שהיא אינה חסרה כלום, יש בה די לכל בריה. ואם מתעמקים בתוכה אפשר למצוא בתוכה הכל בלי שום חסרון.

וכך בני ישראל קיבלו בליבם השראה גדולה ועמוקה לבנות בית לה'. ומשהתחילו להוציא הדבר לידי פועל הלך כל אחד מהם לבית אוצרו והתחיל דולה משם כסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן וכל הרכיבים האפשריים ליצירת משכן זה. ומשהתחילו לעשות את זה לא היה שם משהו שיפסוק את זה. כי ככל שהתעמק כל אחד מהם בדחיפה הזו כך היה מתרבה נדבת ליבו עוד ועוד, כי באמת הפרוייקט הזה הוא אינסופי והשמים לא יכלכלוהו. עד שבא משה בכח השם שדי ואמר המלאכה דים. כבר לא צריך. ובכח השם הזה חזרו והסתכלו וראו שהמשכן הזה שבנו עשרים קרש על עשרים קרש יש בו את כל השלמויות של כל העולמות ויש בו די לכל בריה והוא אינו חסר כלום.

חנוכת המזבח הוא העומק של האמירה הזו שהוא חידוש נפלא בבריאה שאפשר לומר די על עבודת עשיית משכן לה'. והוא השראת השם שדי על אותו הבנין, כפי שמתפלל עליו משה ויהי נועם ה"א עלינו.. ואז, יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. שמחת חנוכת המזבח הוא כמו שמחת סיום העולם, כתוב בפסיקתא שחנוכה ראשונה הוא הפסוק ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. היכולת הזו לומר שנגמרה מלאכת היצירה, וכבר המלאכה דיה, שכל מלאכתך עשויה. הוא הכח של שם שדי. והוא הדיות העמוקה שיש למי שחל עליו השם הזה ונמצא בהתבוננות זו, שהוא מתבונן בעולם כולו ואומר לא צריך להוסיף לזה דבר, כל מה שצריך להיאמר כבר נאמר בפירוש היותר רחב שאפשר. אין שום גילוי שהיה האלוהות יכול להתגלות בו עוד ולא נגלה בו. כמו שאמר אמן אחד כששאלוהו לפירוש ציורו, כל מה שיש לי להגיד אמרתי. ואילו היה לי להגיד עוד הייתי מצייר עוד. כך הוא חנוכה שמונת ימים לומר כבר לא חסר להוסיף על זה שום אור או שום חידוש. כל מה שצריך להיאמר נאמר.

***

לא מיד מגיעים לידי כך. הרי הספר של העולם למתחילים את ההתבוננות בו הוא חידה סתומה. חלום בלי פתרון. וודאי אין בה די להודיע את כל מה שהיא צריכה להודיע, או שיש בה יותר מדי. אין הדבר הזה מובן כלל. לפי שרובנו מגיעים לעולם כשהוא עוד מתרחב והולך לו. והרי לימדונו המדענים שאפשר שעוד המרחב עצמו מתרחב והולך. והכיצד ניתן להכיל את כולו ולהעיד על כל מעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כאשר עוד לא ניתן כח לדעת כלל את כל צבאם וככל שאתה מרבה להתבונן בו כך אתה מוצא בה יותר ריבוי צבאה. וכך הוא לערך החיים הפרטיים של האדם, הלא כולנו בני אדם חיים והולכים. נמצא הסיפור שבו נגלה לנו העולם עדיין לא נגמר, עוד הוא מתרחב והולך. מובן שאי אפשר להבין את הספר כל עוד הוא לא נגמר, אולי באמת עוד לא הספיק המחבר לומר בו את כל מה שיש לו להגיד. ויותר עמוק מזה, עד שלא נתקיים השם שדי על העולם הזה, באמת הוא עדיין מסתיר, שעדיין עוסק המחבר להלביש את עצמו בלבושים חדשים ונוספים כל עת. רק ברגע ששבת ונאמר עליו ויכלו, אז שורה עליו שם שדי ואפשר לראות אותו כיצירה גמורה שמגלה ולא מסתירה בלבד. (כלומר: מאחר והגילוי הוא על ידי ההלבשה, אין ההתלבשות מתגלה כגילוי אלא כשאתה מגיע לסיומו ואז סיומו בשדי משקף את השלימות של הא"ס).

משל הדיוט אומר 'לפתי לא מראים חצי עבודה'. הפתי הוא זה שאיננו מסוגל להעריך בדעתו שלעבודה הבלתי גמורה שהוא רואה באמצע יצירתי יש חזון שלם שהוא עתיד למלא. ואילו החכם. כלומר זה שיש לו אמונה, שיש לו אימון ביוצר שהוא מזדהה ברוחו שהוא סומך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה. הרי הוא חכם שכזה שגם באמצע היצירה הוא רואה את המראה השלם, ויכול להתייחד בשם שדי בכל עת, כאשר עשו האבות שנפגשו בשם שדי ועל ידו הבינו את חידת העולם לאשורו. כך מתפלל יעקב כשם שאמרת לעולמך די כך תאמר לצרותי די, תראה לי כבר את השם שדי בתוך הסיפור חיים שלי, ואדע מה פתרון כל החלום הזה של צרת עשו לבן דינה יוסף שמעון. ובאמת ברגע שהזכיר את השם הזה התחיל לדעת זאת עד שלא יכול יוסף להתאפק ובאותו רגע נגלה ליעקב את פשר כל חייו. (ואנו רואים שהשם שדי מתגלה תמיד במעבר בין שלב שלם בחיים לשלב שני, שבאותו רגע של מעבר אפשר לומר די על מה שהיה ונראה שדי שמראה לך מה הולך והיה).

***

מימות חכמי ישראל האחרונים נוהגים לפרש את סוגיית חנוכה לאור נקודת החכמה האלוהית הנמצאת לישראל כלומר אל דורשיה בדרך נעלמת, וההפרש שבינה אל החכמה האנושית הגלויה לכל העמים. ואמנם יש למצוא לשיח הזה של התגברות ישראל על האומות על ידי החכמה שורש גדול במקרא, ודווקא בימי הגלות. השורש הזה הוא סיפורם המקביל של שני דמויות במקרא אשר עלו לגדולה בגלותם אצל מלכי הגוים, לא בחיל ולא בכח כי אם בסגולת חכמתם שבה הראו את ההשראה האלוהית שעליהם שגרם לחכמתם להיות יותר גדולה מכל חכמי הגוים שהתחרו איתם. והם יוסף ודניאל. (וייתכן שגם מרדכי ואסתר שייכים לסוגה הזאת אלא שלא מודגשת שם שחכמה דווקא). סיפורם של יוסף ודניאל הוא שיש מלך גוי חזק מאד אשר שולט על העולם. ויש שם ביניהם נער יהודי, שמבחינת המעמד הגשמי שלו נמצא הכי נמוך שאפשר. אבל מגיע הזמן והמלך נצרך לחכמה מסוימת, וכן הוא המציאות שכל מלכות נצרכת לחכמים שיעזרו לה. והמלך שואל אצל כל חכמיו המקצועיים המפורסמים ואין מי שיכול לעזור למלך בחכמה. עד שהחכמה שהמלך מבקש אינו נמצא אלא אצל אותו נער יהודי. ואז אומר המלך הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. והוא מכיר בכך שחכמת הנער היהודי אינו חכמה אנושית לבד אלא יש בה כח ועזר אלוהי. והמלך מגדל לנער הזה על כל חכמיו ושריו, ומזה נובע שורש גאולת ישראל.

הסיפור הזה הוא גלותי מצד שהוא אומר שהכח של ישראל אינו נמצא בכח אלא בחכמה. שאע"פ שחלש הוא הישראלי מצד החכמה. והוא מעט מול הרבים. עם כל זה חכמה האלוהית שבו עומדת לו להתגבר על כל הגוים. והוא נבואת זכריה שאנו קוראים בחנוכה שנאמר כפירוש למראה המנורה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. והרוח הזה הוא רוח הקודש כמו שנמצא ליוסף איש אשר רוח אלוהים בו. שרוח חכמה הזו יש לה סגולה להתגבר על כל ריבוי כוחות הגוים וחכמותיהם. וזהו הסיפור הכללי של שרידות היהודי בגלות שאע"פ שאין לו כח פיזי יש לו חכמה והיא עומדת לו להתייצב לפני מלכים ולהושיע את עמו. אמנם אינו סיפור גלותי בלבד כי באמת טובה חכמה מכלי קרב.

***

הנושא שבו מראים יוסף ודניאל את חכמתם הוא פתרון חלומות. צריך לדעת שפתרון חלומות יש בו הרבה יותר מפיענוח רמזים מסוימים. כי זה דבר קל לקשר תמונה זו לתמונה אחרת ולפרש כל חלום. אבל פתרון חלומות היה חכמה חשובה שנצרכה למלכים ואפשר לסמל בתוכה את כל בעיית העולם. אם נחזור אל הציור שהתחלנו בו של העולם כספר חתום. הרי החלום מראה שלו. אמרו חז"ל 'חלמא דלא מפשרא כאגרתא דלא מקרייא'. חלום שאינו נפתר דומה לאגרת שלא נקראה. כלומר החלום בלי פתרון אינו שווה כלום. כמו שספר בלי פירוש שיפרשנו עד לעיני מי שצריך לו אינו שווה כלום כי אינו מגלה שום חכמה. כך החלום הוא בעצם המראה של העולם. לפעמים מוכל הספק של העולם למלך בחלום. אבל לא באמת החלום הוא שקשה לו. אפשר להגיד לו נו בא החלום ברוב דברים וזהו. אבל הוא נפעם כי באמת החלום הזה תימצת לו את הבעיה של חייו. ובאמת החלום יש לו כשרון כזה לפעמים, כמו שאדם מסתובב עשר שנים עם מבוכה גדולה אבל אין לו אפילו דרך להגיד אותו, ובסוף הוא חולם איזה מראה שאמנם אינו הפתרון של המבוכה, אבל הוא פתאום קבל תמונה של המבוכה שהוא יכול לספרו לאחרים.

ויהי בבוקר ותפעם רוחו, כי פרעה רואה כאן תמונות סותרות לא קשורות, כמו שהוא העולם והחיים עצמם כשאנחנו באמצעיתם, חצי עבודה תמונות סותרות הכיצד אפשר לפרה דקה לאכול את השמנה ומה הקשר בין פרים לשבלים. והפרות והשבלים האלה חיו באמת על היאור בארץ מצרים. דאגתו אינו על הפרה שבחלומות כי אם על הפרה שבחייו שהחלום תימצת לו את המבוכה שלו בהם. ופרעה פונה לכל חכמיו המורגלים בהמצאת פתרונות, וכל אחד ממציא לו פלפול יפה מחבירו, ואין פותר אותם לפרעה. הוא מבין שכל אלה הם פירושים אפשריים יפים לחלום אבל לא זה הבעיה שלו. הוא יש לו פה מדינה לנהל ואם לא תהיה לו ברירות מה הולך כאן אינו יודע מה לעשות.

יוסף בא ואומר בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה. המילה הזו אינו דברי ענווה ואמונה של יוסף בעלמא. יש בהם התחלה של ההבדל הגדול בין ההסתכלות של יוסף על החלום לבין הסתכלות החרטומים, והסיבה שדבריהם לא התקבלו על דעת פרעה אלא דברי יוסף. יוסף אומר אני לא פה לשמוע חלום לפתור אותו. יש מוצאי גימטריאות ורמזים יפים מאלה. אני פה לפתור את פרעה. כמו שאומרים החסידים הרבי לא אומר תורה להסביר את הפסוק הוא אומר תורה להסביר את האדם. ואני מבין שכל הדימויים המבולבלים הללו של החלום אינם סתם טקסט שזקוק לפרשנות, הם דברי אלהים העונה את שלום פרעה. וכאשר הוא מתחיל לפרש לו את החלום הוא מתחיל שוב ואומר 'אשר האלהים עושה הגיד לפרעה'. וזהו חלק עיקרי מן הפתרון שלו. והוא מראה לפרעה כיצד כל פירורי התמונות הלא קשורות שהוא רואה בחלומו כולם ענין אחד. שבע השבלים שבע שנים הם שבע הפרים שבע שנים הם. זה היה המפתח שחיפש פרעה כל הזמן להבין כיצד בתוך כל הבלבול הזה של העולם יש סיפור אחד ואפשר לו לדעת דרכם מה לעשות. ויוסף מסיים 'הוא הדבר אשר דברתי לאמר אשר האלהים עושה הראה את פרעה'. כלומר תראה בעיניך שהפירוש שלו מייתר את הקושיא למפרע, החלום הוא פשוט מה שאלהים עושה הוא מראה לך. ומראה לך גם מה אתה צריך לעשות לזה.

על זה אומר פרעה איש אשר רוח אלהים בו. המבט הזה על העולם שפותר את כל השאלות למפרע, זהו הכח של שם שדי שהיה ליוסף שבו פתר חלומות. זהו ההבדל בין חכמת יוסף שרוצה להבין כל דבר עד האלוהים, לבין חכמת החרטומים שדי להם בהבנת הסמל של כל דבר לעצמו. ועל המנורה שורה שם שדי הזה שאומר 'חלום פרעה אחד הוא'. כל התמונות הסותרות של העולם שנראים ריבוי גדול שאי אפשר להבין ואינם מתאימים זה עם זה, כולם ענין אחד. ומהו הענין, הוא דבר ומראה האל.

נר רביעי שבת חנוכה תשע"ח

אנכי אערבנו מידי תבקשנו. אמרו מכאן לערבות מן התורה. ואע"פ שדחו דהרי קבלן הוא עדיין זה  המקור הראשון ללשון ערבות מן התורה. והיינו אשר שורש ענין הערבות הוא ערבות יהודה על בנימין אצל יעקב לבקשת יוסף. או בלשון אחר עקבות שלוקחת השכינה עבור היסוד. או ערבות משיח בן דוד על משיח בן יוסף.

וענין הערבות בפשטות הוא שכאשר אין הכסף בנמצא אצל עיקר החייב בה אומר הערב אנכי אערבנו. והיינו כאשר הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שאבדה נביעת היסוד ואין מי שישים אל ליבו חסרונו, הנקרא זמן הגלות ציון הוא דורש אין לה, אז דווקא יש מי שאומר מכלל דבעי דרישה, והוא אומר אנכי אערבנו. אני אהיה במקום הצדיק המשיח ואשים אל ליבי, אין שם על לב. והסיבה שהוא יכול לעשות זאת הוא בגלל עומק מידת הנאמנות הנמצא ביהודה. שכן שאלו על ערב במה מתחייב אל המלווה וענו בההוא הנאה דקא מהימן ליה משעבד נפשיה. ובנפש יהודה מאיר ביותר דבר זה שמידתו אמונה, והוא יכול להתחייב אל השכינה בנאמנות בלבד, אע"פ שלא הוא שמקבל שפע היחוד אלא בנימין, עדיין הוא יכול לשים את נפשו במקום הצדיק עצמו מדין ערבות. שבההוא הנאה גופא שמאמינים לו שישלם למלווה באותו נאמנות הוא מתחייב אליו. ועל כן אמרה תן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב. היינו דין ערב מראה שיש פעמים שצד שלישי מקבל את הדבר בפועל אבל הנאת הנאמנות מקבלת האשה המתקדשת.

ולפעמים יש חפץ ממשי המסמל את נאמנות זו, והוא נקרא ערבון. כמאמר תמר ליהודה אם תתן ערבון עד שלחך. והיינו כאשר יהודה מבקש לה שתאמין לו שישלח לה גדי מן הצאן היא אומרת שהיא צריכה ערבות על כך, כי היא צריכה חפץ להמשיך בו נאמנות זו שהיא הקנאת נפשה אל יהודה מבלי קבלת כסף הקידושין עכשיו. והיא אומרת תתן לי חותמך ופתילך ומטך והוא נותן לה, וכאשר בסוף לא מצאה אומר יהודה תיקח לה פן נהיה לבוז, כלומר אע"פ שלא נגמר אז הקידושין עדיין הערבון נשאר אצל תמר, ומן הערבון הזה נתתקפו פרץ וזרח שהם תרין משיחין הבאים על נאמנות זו שבערבון.

ונמשל כל זה שאחרי שירד הצדיק הנחמד למצרים ויצאה התורה ממקומה וגלתה השכינה זנתה תמר כלתך, אמרה כנסת ישראל בפני הקדוש ברוך הוא במה נאמין לך שעתיד אתה לחזור אלינו, ואמר אם תתן ערבון עד שלחך. ונתן לה הויה חותם ופתיל ומטה. שהם חפצי חותמו של כהן גדול ופתילה שמדליקים בה נר חנוכה ומטה זה מלך המשיח עצמו. וכך איתא שמה שיש לנו בגלות סודות התורה השייכים אל הגאולה כאשר ישקני מנשיקות פיהו ואין עכשיו הזמן לכך הכל בסוד הערבון ששולח הקב"ה לשכינה שיהיה בידה הבטחה. ובמילים אחרות גם בזמן שאין יחוד שלם חי וקיים עדיין חביבותיה גבן כי אנו מאמינים בו, ואז מתקדשים קוב"ה ושכינתיה מדין ערב, שגם אם המנה המגיעה לנו נמצאת אצל פלוני היווני, או נמצאת בזמן אחר עתידי, עדיין מתקדשים מדין ערב. והערבות הזו נפעלת בההוא הנאה שהוא מאמין לנו. והוא הנאת האמונה עצמה גם כאשר אותותינו לא ראינו מאמינים בו ובאותו אמונה רואים מראות אלהים חותמך ופתילך ומטך.

הנאה זו היא הנאת יחוד לראותם בלבד שאמרנו אתמול. שכן ערב יש בו לשון עריבות ומתיקות. מתיקות מיוחדת יש בהתקדשות מדין ערב שהוא עריבות המגעת עד לרקיע ערבות שעליו כתוב לרוכב בערבות. כי ערבות הוא ערבי נחל נצח והוד שאין בהם טעם וריח אלא לראותם בלבד בהנאת האמונה שאין לה מילה אפשר ליהנות מכל עומק הייחוד במקום הפתח כאשר השכינה נמצאת בין רגליו כמבואר סוד חנוכה לעשות את כל היחוד השלם במקום הנה"י בלבד. וכל זה נעשה בשעת הערב דווקא שגם הוא מלשון ערב כלומר כאשר אמונתך בלילות מתקדשת בערב מדין ערב בעריבות תענוג נשיקת היחוד בההוא הנאה דקא מהימן ליה.

לך לך III – כי נשני אלוהים את עמלי ואת בית אבי

סיפור השורשים הישראלי שבספר בראשית כולו רצף של ניתוק שרשים. בסיפור יעקב כתבתי על שני דגמים שונים של הלך לך הזה, והנה הגענו אל סיפור יוסף מצאנו דגם שלישי. אברהם הלך אחרי האידאות שלו ושכח את משפחתו. יעקב הלך אחרי נסיבות חייו וברח מבית אביו והלך מבית חתנו. סיפורו של  יוסף טרגי במידה שהם אינם מגיעים אליו ובאותו דרך ומגיע אל פתרון בלתי צפוי  שהם לא יגיעו אליו.

הילד האהוב של אביו, שנולד לאשת האהובה אהבתו הראשונה מתוך שנים שחיכו, בן זקונים, נפשו קשורה בנפשו, והנה הוא אינו מסתדר עם אחיו, הדברים מגיעים עד כדי כך שאחיו מוכרים אותו כעבד לארץ רחוקה, ארץ מצרים, הארץ הסמלת לראשונה את הגלות הזרה שבה גלו ישראל, תרבות רחוקה, מדינה כובשת. לא די לו בכך שהוא נמכר לעבד להם, הוא העבד של העבדים שלהם, נמצא בבית הסוהר של מצרים, יותר רחוק מזה ויותר רחוק מגדולת בית אביו לא יכול להיות.

ופה מגיע המפנה, ליוסף, שירד בכל כרחו בוכה וסובל, משחק המזל דווקא במצרים. אחיו שנאו אותו על כישוריו הבולטים, עם משפחתו הוא לא יכול להסתדר, הוא טוב מדי בשבילם, הם חושדים בו יותר מדי, הכוחות שלו לא יכולים להתגלות שם. יותר מדי מגבלות מגבילים אותו. דווקא בארץ הזרה, בין עברייני מצריים, יוצא לו שם טוב. האסורים בבית הסוהר אינם מאוימים על ידי התבלטות כשרונותיו של יוסף, הם אוהבים אותו מעריכים אותו, והוא מצידו עוזר להם פותר להם חלומותיו מדבר על ליבם. השמועות על כך מגיעות עד בית המלך, הנער העברי העבד לשר הטבחים יודע משהו. סוף הסיפור ידוע.

כאשר יוסף מתבסס במלכותו ושלטונו, מקים את משפחתו עם אשה זרה, בתו של כהן מצרים, הוא קורא לבנו הראשון מנשה כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, והשני אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עניי. מודה הוא לאל על ששכח את העמל שהיה לו בבית אביו ומצא את מקומו הצלחתו ומזלו שם. סוף הסיפור הוא שגם אחיו נצרכים אליו והוא נהפך אף להם למושיע מתוך ההצלחה שהצליח במקום שמכרוהו אליו.

Joseph dwells in Egypt by Tisot - Wikimedia
Joseph dwells in Egypt by Tisot – Wikimedia


קווים דומים אפשר למצוא בסיפור מגילת אסתר. אסתר הפסידה את בית אביה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, נהייתה היא לבת אצל מרדכי היהודי הגולה מירושלים, לא די לה אלא שהפסידה גם את זה, ונלקחה לבית המלך הזר להיות שם לאשה, וכאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך, וסוף לעת הזאת הגיעה למלכות למצוא חן וחסד דווקא בשביית נשי המלך, ולהביא משם ריווח והצלה לכל עמה.