נר רביעי שבת חנוכה תשע"ח

אנכי אערבנו מידי תבקשנו. אמרו מכאן לערבות מן התורה. ואע"פ שדחו דהרי קבלן הוא עדיין זה  המקור הראשון ללשון ערבות מן התורה. והיינו אשר שורש ענין הערבות הוא ערבות יהודה על בנימין אצל יעקב לבקשת יוסף. או בלשון אחר עקבות שלוקחת השכינה עבור היסוד. או ערבות משיח בן דוד על משיח בן יוסף.

וענין הערבות בפשטות הוא שכאשר אין הכסף בנמצא אצל עיקר החייב בה אומר הערב אנכי אערבנו. והיינו כאשר הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שאבדה נביעת היסוד ואין מי שישים אל ליבו חסרונו, הנקרא זמן הגלות ציון הוא דורש אין לה, אז דווקא יש מי שאומר מכלל דבעי דרישה, והוא אומר אנכי אערבנו. אני אהיה במקום הצדיק המשיח ואשים אל ליבי, אין שם על לב. והסיבה שהוא יכול לעשות זאת הוא בגלל עומק מידת הנאמנות הנמצא ביהודה. שכן שאלו על ערב במה מתחייב אל המלווה וענו בההוא הנאה דקא מהימן ליה משעבד נפשיה. ובנפש יהודה מאיר ביותר דבר זה שמידתו אמונה, והוא יכול להתחייב אל השכינה בנאמנות בלבד, אע"פ שלא הוא שמקבל שפע היחוד אלא בנימין, עדיין הוא יכול לשים את נפשו במקום הצדיק עצמו מדין ערבות. שבההוא הנאה גופא שמאמינים לו שישלם למלווה באותו נאמנות הוא מתחייב אליו. ועל כן אמרה תן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב. היינו דין ערב מראה שיש פעמים שצד שלישי מקבל את הדבר בפועל אבל הנאת הנאמנות מקבלת האשה המתקדשת.

ולפעמים יש חפץ ממשי המסמל את נאמנות זו, והוא נקרא ערבון. כמאמר תמר ליהודה אם תתן ערבון עד שלחך. והיינו כאשר יהודה מבקש לה שתאמין לו שישלח לה גדי מן הצאן היא אומרת שהיא צריכה ערבות על כך, כי היא צריכה חפץ להמשיך בו נאמנות זו שהיא הקנאת נפשה אל יהודה מבלי קבלת כסף הקידושין עכשיו. והיא אומרת תתן לי חותמך ופתילך ומטך והוא נותן לה, וכאשר בסוף לא מצאה אומר יהודה תיקח לה פן נהיה לבוז, כלומר אע"פ שלא נגמר אז הקידושין עדיין הערבון נשאר אצל תמר, ומן הערבון הזה נתתקפו פרץ וזרח שהם תרין משיחין הבאים על נאמנות זו שבערבון.

ונמשל כל זה שאחרי שירד הצדיק הנחמד למצרים ויצאה התורה ממקומה וגלתה השכינה זנתה תמר כלתך, אמרה כנסת ישראל בפני הקדוש ברוך הוא במה נאמין לך שעתיד אתה לחזור אלינו, ואמר אם תתן ערבון עד שלחך. ונתן לה הויה חותם ופתיל ומטה. שהם חפצי חותמו של כהן גדול ופתילה שמדליקים בה נר חנוכה ומטה זה מלך המשיח עצמו. וכך איתא שמה שיש לנו בגלות סודות התורה השייכים אל הגאולה כאשר ישקני מנשיקות פיהו ואין עכשיו הזמן לכך הכל בסוד הערבון ששולח הקב"ה לשכינה שיהיה בידה הבטחה. ובמילים אחרות גם בזמן שאין יחוד שלם חי וקיים עדיין חביבותיה גבן כי אנו מאמינים בו, ואז מתקדשים קוב"ה ושכינתיה מדין ערב, שגם אם המנה המגיעה לנו נמצאת אצל פלוני היווני, או נמצאת בזמן אחר עתידי, עדיין מתקדשים מדין ערב. והערבות הזו נפעלת בההוא הנאה שהוא מאמין לנו. והוא הנאת האמונה עצמה גם כאשר אותותינו לא ראינו מאמינים בו ובאותו אמונה רואים מראות אלהים חותמך ופתילך ומטך.

הנאה זו היא הנאת יחוד לראותם בלבד שאמרנו אתמול. שכן ערב יש בו לשון עריבות ומתיקות. מתיקות מיוחדת יש בהתקדשות מדין ערב שהוא עריבות המגעת עד לרקיע ערבות שעליו כתוב לרוכב בערבות. כי ערבות הוא ערבי נחל נצח והוד שאין בהם טעם וריח אלא לראותם בלבד בהנאת האמונה שאין לה מילה אפשר ליהנות מכל עומק הייחוד במקום הפתח כאשר השכינה נמצאת בין רגליו כמבואר סוד חנוכה לעשות את כל היחוד השלם במקום הנה"י בלבד. וכל זה נעשה בשעת הערב דווקא שגם הוא מלשון ערב כלומר כאשר אמונתך בלילות מתקדשת בערב מדין ערב בעריבות תענוג נשיקת היחוד בההוא הנאה דקא מהימן ליה.

לך לך III – כי נשני אלוהים את עמלי ואת בית אבי

סיפור השורשים הישראלי שבספר בראשית כולו רצף של ניתוק שרשים. בסיפור יעקב כתבתי על שני דגמים שונים של הלך לך הזה, והנה הגענו אל סיפור יוסף מצאנו דגם שלישי. אברהם הלך אחרי האידאות שלו ושכח את משפחתו. יעקב הלך אחרי נסיבות חייו וברח מבית אביו והלך מבית חתנו. סיפורו של  יוסף טרגי במידה שהם אינם מגיעים אליו ובאותו דרך ומגיע אל פתרון בלתי צפוי  שהם לא יגיעו אליו.

הילד האהוב של אביו, שנולד לאשת האהובה אהבתו הראשונה מתוך שנים שחיכו, בן זקונים, נפשו קשורה בנפשו, והנה הוא אינו מסתדר עם אחיו, הדברים מגיעים עד כדי כך שאחיו מוכרים אותו כעבד לארץ רחוקה, ארץ מצרים, הארץ הסמלת לראשונה את הגלות הזרה שבה גלו ישראל, תרבות רחוקה, מדינה כובשת. לא די לו בכך שהוא נמכר לעבד להם, הוא העבד של העבדים שלהם, נמצא בבית הסוהר של מצרים, יותר רחוק מזה ויותר רחוק מגדולת בית אביו לא יכול להיות.

ופה מגיע המפנה, ליוסף, שירד בכל כרחו בוכה וסובל, משחק המזל דווקא במצרים. אחיו שנאו אותו על כישוריו הבולטים, עם משפחתו הוא לא יכול להסתדר, הוא טוב מדי בשבילם, הם חושדים בו יותר מדי, הכוחות שלו לא יכולים להתגלות שם. יותר מדי מגבלות מגבילים אותו. דווקא בארץ הזרה, בין עברייני מצריים, יוצא לו שם טוב. האסורים בבית הסוהר אינם מאוימים על ידי התבלטות כשרונותיו של יוסף, הם אוהבים אותו מעריכים אותו, והוא מצידו עוזר להם פותר להם חלומותיו מדבר על ליבם. השמועות על כך מגיעות עד בית המלך, הנער העברי העבד לשר הטבחים יודע משהו. סוף הסיפור ידוע.

כאשר יוסף מתבסס במלכותו ושלטונו, מקים את משפחתו עם אשה זרה, בתו של כהן מצרים, הוא קורא לבנו הראשון מנשה כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, והשני אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עניי. מודה הוא לאל על ששכח את העמל שהיה לו בבית אביו ומצא את מקומו הצלחתו ומזלו שם. סוף הסיפור הוא שגם אחיו נצרכים אליו והוא נהפך אף להם למושיע מתוך ההצלחה שהצליח במקום שמכרוהו אליו.

Joseph dwells in Egypt by Tisot - Wikimedia
Joseph dwells in Egypt by Tisot – Wikimedia

קווים דומים אפשר למצוא בסיפור מגילת אסתר. אסתר הפסידה את בית אביה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, נהייתה היא לבת אצל מרדכי היהודי הגולה מירושלים, לא די לה אלא שהפסידה גם את זה, ונלקחה לבית המלך הזר להיות שם לאשה, וכאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך, וסוף לעת הזאת הגיעה למלכות למצוא חן וחסד דווקא בשביית נשי המלך, ולהביא משם ריווח והצלה לכל עמה.