ל"ג בעומר תשע"ח

אז אספר לכם הסוד אבל בשקט.
 
יש שם אלהים. אבל הוא דינים. אלהים זה התרגום של God. כלומר המחשבה הזו של אלוהות כלפי אדם הוא תמיד דינים. כמו שקהלת אומר אלהים על שמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. תדבר מעט אתה לא יודע ואין לך תאלוגיה ולא תאודציה אבל אתה יודע את שם אלהים אז תירתע לאחוריך ותפחד ותנסה בעיקר לעשות פחות ולדבר פחות ולהיות פחות.
 
הדין הזה הוא לא איזה בעיה קטנה, הרב לימד אותנו שכל הבעיה של פרעה ומצרים הוא שהכירו רק את שם אלהים. אלהים הוא גם המקור של כל אלהים אחרים. ובאמת כתוב מלך אלהים על גוים. כל הגוים כלומר כל שכל טבעי מבין את המושג הזה שנקרא אלוהות והוא גם מבין שזה ממעט את דבריו ועל כן הוא חי תמיד בעבדות ודינים ואינו מסוגל להשתחרר משום פחד שיש לו כי כך הוא האדם לא יודע הרבה והוא תמיד בספק איזה יוכשר ועדיף להיות לא.
 
אז יש דבר שנקרא שמי הויה נודעתי להם, שהוא להכיר דבר שהוא נעלה מכל המושג הזה של אלוהות, ונקרא שם העצם. פירושו פשוט להכיר את האל כמו שאני מכיר אותך כיעקב ולא כ'אדם פרטי'. להכיר את כל הזולת כשם הגדרתי, כ'עצם', זה אותו זרות שיש לי כלפיך כמו כלפי כל העולם. אבל להכיר את האדם כשם פרטי זה אומר להכיר אותך כיצחק, שזה שלא בערך כלל להכרתו כ'אדם זה', זה קירבה של נפש בנפש פנים בפנים, כך הגאול מכיר את האלהים בשמו הפרטי י – ה – ו – ה.
 
אבל זה ענין לגאולים, לצדיקים גמורים, למשיח וזה שמו אשר יקרא לו הויה צדקי, נגענו בו בפסח אבל נגיע בו שוב רק בשבועות, או בהרחבה בגאולה. בתכלית אנו לא יכולים לחיות בו כעת ואין השם שלם ואין אנו אפילו מבטאים את השם הזה ובקושי יודעים להרהר בו לעתים. בקיצור זה לא בדיוק ענין ליום יום. יש עוד בעיה שזה לא בעצם עוזר להכרת האלוהות עצמו, זה פשוט עולם אחר שבכלל לא מתייחס לעולם של אלהים, אבל הרי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל העולם קיים על זה אי אפשר למחוק את כל השם אלהים ולכתוב הויה.
 
לכן צריך להתחקות אחרי תיקון השם אלהים בעצמו. וכיצד עושים זאת. כתוב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו. אם מגיע אדם לפני השם אלהים, הוא יודע מאיפה הוא מגיע מה עושה אותו לשם ומה עושה את התפיסה הזו לתפיסה, הוא יכול לא רק להכיר בשם הויה אבל גם לשלוט בשם אלהים. על זה נאמר ותגזור אומר ויקם לך. הרב בדרך קריאת האותיות שלו אמר פשוט, מה לפני אלהים, לפני אלהים זה אכדט"מ. כי אותיות שלפני אל"ה הם כד"ט ואותיות א"ם אינם מתחלפים מאיזה טעם. להכיר את הדבר הזה שנקרא אכדט"מ היינו להכיר מהו הכוח או הדבר או הרעיון שעושה בכלל את התפיסה הזו של God. האם הוא שכל, האם הוא תחושה, האם הוא הוכחה, האם הוא כיוון, האם הוא קריאה, האם הוא השלכה של דמות אב, וכו'.. זה ההתבוננות הנקרא לפעמים בטעות חקירה, כלומר לדעת מאיזה מילה או מאיזה מחשבה או מאיזה אות יוצא המושג אלהים.
 
והשם הזה בגימטריא ע"ד, אמר הרב שעליו כתוב בטחו בהויה עדי עד. כלומר כמו פשט הפסוק, עדי שמגיעים – ואז לא נצטרך לבטוח כי יהיה גאולה ברורה – צריך לבטוח בע"ד, וכאילו אמר עדי הויה תבטחו בע"ד. תהיו עדים על העד. ואותיות העיקריות שלו הם בגימטריא ג"ל שהוא ל"ג בעומר. ועל זה אמר לבן ע"ד הג"ל הזה, כלומר הג"ל הוא לע"ד. וזה הענין של לימדו תורת האלוהות שהוא לעמוד על מה שעושה את האלהים לאלהים והוא דבר שנמצא עוד טרם התורה בעצמה כי לפני ונשובה צריך נחפשה ודרכינו ונחקורה, ואם עומדים על החקר הזה אז נמתק המושג הזה שנקרא אלהים גם אם טרם יקרא הויה ועל זה נאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

ל"ג בעומר תשע"ז – בלתי מוגה

[א] בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך. סיפור מערת רשב"י מסופר בשבת לג, ב, ונדרש בזוהר בכמה אנפי, תוך הוספת פרטים ודימויים רבים. ויש לעיין היטב בכל הסיפור ולצרף את כל הנושא להיות אחד ונפרט ממה שחזינו.

כללות הענין הוא כלל סיפור העולם. שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא ולבתר נהורא. כאדם שגדל תחילה ביצר הרע וכאשר מתבגר מקבל יצר טוב. וכך גם רשב"י נולד ילד וגדל. אנו נוטים לשכוח את סיפור ההתהוות, וממעטים לעסוק בו. שהרי אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה. אין יפה לאדם גדול שיזכירו שמו על קטנותו, וכאשר שרו חסידים בשמחת בית השואבה אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. אבל לדבר על הילדות של תלמידי חכמים אנו נפגשים בסיפור המערה של רשב"י. ובהרחבה לכלל סיפור תלמידי רבי עקיבא. שלא נהגו כבוד זה בזה כי היו בחינת גבורות הקטנות, בחינת ימי העומר (שעה"כ) ור"ש עצמו תוך חמשת תלמידי ר' עקיבא שבבגרותו היה כמו גלגול  כל אותם כ"ד אלף של הקטנות ותיקן את הענין, והוא מה שהשיג בישיבתו במערה אמר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. אלמלא לא חטאתי לא מצאת בי גדולת בעלי תשובה. אלמלא לא הוי חשוכא לא היה נהורא. אלמלא לא נכשל בה אין אדם משכיל בדברי תורה.

וכללות הסיפור, בתחילה היה רשב"י מדבר על המלכות ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. ומתוך דברי לשון הרע שהוא פגם המלכות, שדיבר יהודה בן גרים שהוא ממש תואר המלכות שבה יהודה ובה גרים, הוכרח להסתתר בבית המדרש, ומתוך שאמר נשים דעתן קלות שהוא פגם המלכות הוכרח להסתתר במערה. וסוף דבר כאשר יצא אמר לעשות כיעקב ולחון את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם שמואל אמר שווקים תיקן להם ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. והרי זה ממש הדברים שהאשים בהם את המלכות שאינם עושים אלא לצורך עצמם, ומה שלמד במערה אחרי שעבר את יצחק להגיע אל יעקב לעשות את מעשים הללו לתקן את העיר (והבן החלפת הגשרים במטבע, שווקים גשרים מרחצאות, הם ראשי תיבות גש"ם, ויעקב תיקן מטבע שווקים מרחצאות ובר"ת ממ"ש)  כי למד ללמוד מהוויות העולם, וכאשר תיקן את העיר מטומאת מת, וקינטר אותו ההוא סבא טיהר בר יוחאי בית הקברות, מה אמר לו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ושמע הדימוי הזה והראיה הזו יוצא מפי רשב"י, מאיפה למד שיש לתלמידי חכמים לכבד זה את זה ולתמוך זה בזה, ניגוד תלמידי ר"ע דקטנותו שלא נהגו כבוד זה בזה, מאותם זונות שעבורם העמידו רומיים את השווקים לדעתו בתחילת הסיפור, ואותם זונות שימשו לו לדמות בטהרת השוק מטומאת מת. (בגמרא איכא דוכתא, ומפרש רש"י שהיה זה שוק שלכן היה צער לכהנים שלא יכלו לעבור שם).

וסוף הסיפור פגש את יהודה בן גרים אמר עדיין ישנו לזה בעולם נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) לא אהבו את הסיום הזה, אמרו שיש לגרוס רבי יהודה בן גרים, והוכיחו שהיה מאנשי צורה ואדם גדול, ולפי זה תיקנו לגרוס גם בסוף הסיפור נח נפשיה ולא גרסי גל של עצמות בלשון גנאי. וראה בעיניך איך הוספת התוספות מתאימים לכלל המהלך, כי לפי גירסת עדיין ישנו לזה בעולם, עדיין ישנו לסרך של קטרוג רשב"י על כלל הווית העולם, איך ישנו לזה בעולם. והלא למדנו כבר שלכל מה שיש בעולם יש מציאות, ויש לעשות שלום איתו ויבא יעקב שלם, ואיך יהרגו את יהודה בן גרים סוף הסיפור. ואם בתחלה חשבנו לקרוא לו יהודה הנה נקרא לו רבי יהודה. והנה גם לו יש לומר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך.

[ב] בכדי לראות את רשב"י יש ליכנס למערת רשב"י, כלומר אל טרם היות עולם. כפי שאמר חכם אחד, אלהים ברא את העולם יש מאין, אבל עדיין ניכר האין. המקום שאליו בורחים הוא למעלה מן העולם, במקום שלמעלה מתפיסת עולם נאמר ברח לך אל מקומך. מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ושם יש לעשות מושב טוב. בלתי אפשרי לאנשים אפילו משכילים וחכמים לצייר להם את המקום שהוא מעבר לחיזו דהאי עלמא כי לא יראני אדם וחי. עין לא ראתה אלהים זולתך. בכללות זו המקום שאין בו שום דבר מציור העולם הזה. הוא נראה כמו מערה מבחוץ אבל מבפנים אין בו יחס אל המציאות כלל, הוא נשכח מן העולם הזה. יחידי סגולה יודעים אותו ויש להם מקום בלב שאינו מקום העולם כלל. ואחרים ישאלו והלא אוכלים מן החרוב ושותים מן המים. אבל החרוב מסמל את החורבן, כמו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, כלומר מקום שנחרב מכל העולם הזה. ומעיין המים מסמל את מעיין הנובע של הארה ותורה השופע באותו חורבן, כלומר מימי האינסוף טרם הצמצום. ושם אין שכר ואין עונש ואין מצוה ואין עבירה ואין חומר ואין אוכל ואין שתיה אלא השוואה גמורה אחת מכל צד ובו יושב רשב"י וצדיקים שעמו מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת. זו המערה שבו נגלה הויה למשה הנה מקום איתי ונצבתי שם על הצור והיה כעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. המערה שחותרת אל מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומערה זו נתלבשה במקום מערת רשב"י במערות צורים שעמדת. שם קנית הודך והדרך הוד והדר לפניו במקום שלמעלה מכל עולם, והיה כעבור כבודי ומאותו מערה קרן עון עור פניו של משה והוא הודו והדרו. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אמר רשב"י באדרא משה לא ידע כי קרן עור פניו אבל אנא ידענא.

(ואותו מערה הוא כמו ההיפך ממערת אפלטון. כי המערה שלו הוא הכלא של תפיסת העולם הזה שאין אנו יודעים בה את האור. ומערת רשב"י הוא בזה שנחשכים עיני עולם הזה מגיעים אל מקום שאין בו אור עולם הזה אבל יש בו אור אמת. )

[ג] והנה מקום זה מלא אורה בעצמותו ואין בו שום ראיה ושום דין. אבל ביחסו אל המציאות נמצא דיאלקטקה תמידית, ועל זו הדיאלקטיקה עומדת כל סוד העולם וכל סיפור זה. כי אמנם אין במערה שום אחיזה ושום לבוש, אבל בהתייחסו תחילה אל אפשרות המציאות הוא מלא כעס ודין, שהרי אינו נותן מקום כלל למציאות חוצה לו. הוא אור האינסוף כשמכלה הכל "כי הויה אלהיך אש אכלה היא". כי מבטל הכל בפני הופעתו "משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש". והשבתה זו היא שבת דכולי שתא אבל שבת המופיע באש.

ובכללות הוא נקרא עיבור, שהרחם הוא מקום הבריחה הראשונה, כוולד טרם נוצר, בורח אדם לרחם אימא, ויש בעיבור זה צד נעים ונפלא מאד בחמימות אימא עילאה, אבל בהסתכלות אחרת הוא זמן הקטנות העמוקה ביותר. שהרי הוא עוד טרם ימי הקטנות, ונקרא בדברי האר"י קטנות ראשון או נה"י. והנה נה"י הם בעצמם הוד והדר שמצד שני. אבל צריך לבקוע את הרחם ולצאת משם, כמו שצריך לבקוע את הצמצום ולהמשיך משם קו אור א"ס. ואותו קו מוביל אותו אליהו והוא נעמד בפתח המערה ומכריז מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטל גזירתיה. אליהו נקרא מבשר שלום כלומר ממשיך קו א"ס לתוך הצמצום והוא ממשיך לבר יוחאי מן המערה.

אבל ביציאתם הנה עדיין הם בעיבור וכך הם אומרים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושורפים את הכל במראה עיניהם, כמו אורות עיניים ראשונים שיצאו אחר הצמצום על ידי אליה"ו, כי מצד שני הקטנות הוא גופא חיי שעה, שהרי הוא יצר הרע הוא כל עסקי העולם שנקרא גבורות היצר או קטנות. כמו אותו דבר עושה הצדיק שאינו סובל את חיזו דהאי עלמא לבין עוסקים בחי שעה עצמם או עוסקים בעולם בקטנות כפי שהוא נראה לעיניים. אין זה סובל את זה. כמו תלמידי ר"ע אינם נוהגים כבוד זה בזה כל אחד אומר אנא אמלוך ונשרפים באש חבריהם. מפסח ועד עצרת כלומר באותו מקום של ספירת העומר שנקרא קטנות יניקה ועיבור. אין האלהות סובלת את העולם ואין העולם סובל את האלהות.

[ד] חזרו ר"א ור"ש בנו למערה, בסוד עיבור שני, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, הוא תכלית זמן העיבור כנאמר הוי עובדא ואשתהי תריסר ירחי ומבואר. ומשפט רשעים בגיהנום הוא צירופם בשלהובא דאימא עילאה. חוזרים הם עם יצריהם ועם לבת אש עיניהם לעלות למעלה בעיבור א"א, ושם מצטרפים שני הגבורות להיות לאחדים, מגיעים הם למקום רבי עקיבא עצמו, שנכנס בשלום ויצא בשלום כלומר חזר למעלה והמשיך משם שלום אליהו שנית. והסוד הוא עבודת הויה בכל לבבך בשני יצריך. כאשר העיבור ראשון הוא כמו הכנעה, גדלות ראשון הבדלה, עיבור וגדלות שני המתקה. כלומר אחרי שהכניעו את היצר ביציאת מצרים ונבדלו ממנו בפסח יש לחזור להתעבר תוך פרעה עצמו ולהמתיק אותו ולהקריב אותו למעלה. וזה כמו במשל תחתון האדם נולד ילד ביצר רע, נעשה בר מצוה ומתחיל להילחם ביצר רע ולהבדיל את עצמו בטוב, שמונה עשרה לחופה הוא חוזר שוב לעיבור שני להשתתף עם יצר הרע ולקיים את הייחוד עם אשתו בשלהובין דיצר הרע המתאחדים אל היחוד.

וכן בפעם השנית כל מקום שהיה שורף ר"א היה ר"ש מרפא, בתחילה מטי ולא מטי היה הולך ומלמד את בנו שהיה בחינתו גבורות יותר עצומות לשתף את יצר הרע ביחוד, עד שמצאו זקן אחד, מעולם דעתיקא, שהיה רץ בערב שבת. ואוקמוה דהרץ בערב שבת ומזיק פטור מפני שרץ ברשות. כלומר אף על פי שבשאר ימות החול גבורות המרוצה קשים ומזיקים הם, ערב שבת הוא זמן שאותו שלהבת דחיפות גבורות היצר עולה להתכלל בקדושה ורץ להמשיך רשות הרבים לתוך רשות היחיד. והיה אוחז תרי מדאני אסא בידיה. שאלו אותו הרי אלה לכבוד שבת אבל לשם מה לך שנים, אלא אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כלומר כנגד דכר ונוקבא יצר טוב ויצר הרע תרי מלאכין שמלווים לו לאדם בערב שבת, אין די בזכור וצריך שמור כנגדו וזו חביבות המצות על ישראל, המצוות שהביאו אותם מתוך חביבותא דהאי עלמא מתוך יצר הרע מתוך הדסים שמראים תוקפא דרחימותא בעולם לארוס וארוסה להתקפא חלשין.

[ה] מצאו את רבי פנחס בן יאיר. והנה פנחס בן יאיר הוא ממש אליהו כנאמר פנחס זה אליהו, הוא השיב את חמתי כאשר המשיך ברית שלום שהוא קו א"ס. והוא בן יאיר כלומר בן האור המאיר מסוף העולם ועד סופו. בנו הממשיך את האור במידה ומשורה. הכניסום לבית המרחץ למקום מים התחתונים, וראו את הסדקים בגופו. כי במערה נתפשטו רשב"י ור"א מכל לבושים, עד טרם היות לבוש לעולם טרם היות חטא עץ הדעת ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. עד שגם לבוש עורם שהוא לבוש גופם לנפשם נסדק הואר תוכו אור הנשמה. אך אותו התפשטות כאשר מביאים אותו אל החוץ הוא כואב מאד כי אינו יכול לסבול את העולם ואינו יכול לסבול את דמעת העשוקים שהם מים תחתונים בוכים. אבל אמר לו אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. שהיה מפרק את קושיות רפב"י בכ"ד תירוצים. כלומר היה ממלא כל חסרון בכ"ד אלף תלמיד ר"ע שמתו מתוך שפגמו בקטנות יחודא תתאה כ"ד אתוון דבשכמל"ו, וכל מקום שהיה הקו מוצא הגבלה להכניס שם האור היה רשב"י מלביש אותו בכ"ד לבושים ומאיר לו כ"ד תירוצים.

ולו נקנה הוד והדר במערה ובשדה בעיר ובשוק, ויאהבו תלמיד חכמים זו את זו לפחות כמו זונות המפרכסות זו את זו אכי"ר.

ל"ג בעומר (תש"ע)

איתא בשו'ע או"ח סי' תצ"ג סעיף ב': נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות. וברמ"א: ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון.  וצ"ע דהיכן מצינו כדבר הזה לקבוע הלכות וימי שמחה שאין להם על מה לסמוך ולא מצינו להם מקור בדברי רז"ל, אלא  "שאומרים" כן.  [וכל הראיות ואסמכתות שמצאו לזה שאז פסקו מלמות , עי' ב= שפירשו בלשון מדרש, שאין ידוע לנו מדרש כזה, שמתו עד פרוס עצרת ופירשו דהיינו ט"ו יום מקודם, שפירוש זה עצמו אין לו על מה לסמוך , ואינו אלא אחרי שאומרים כן מצאו לזה סמך, ולא שזה היה המקור]

[וע"פ פשט י"ל דכיון שכל עיקר האבלות בימי הספירה אינו אלא מצד המנהג כיון שהמנהג לפסוק בלגב"ע הרי זהו המנהג]

וי'ל דהנה האריז"ל (שעה"כ ספיה"ע דרוש י"א)  גילה שיום זה נקרא שמחתו של רשב"י שגילה הזוה"ק פנימיות התורה. והרי'ז כעין מתן תורה דשבועות [כמ'ש רשב'י בזוה'ק דאנא חמי השתא מאי דלא חמי בר נש מיום שעמד משה בטורא דסיני ואמר עוד שיש בו מעלה על משרע'ה] וכשם שבשבועות לא נרמז כלל בתושב"כ שהוא שמחה על מתן תורה וגילוהו רז"ל בתושבע'פ כך ל'ג בעומר לא נרמז כלל בנגלה שהוא יום שמחת מ"ת דפנימיות  אבל היה מקובל בפי ישראל כיום שמחה ואפילו בזוה"ק וכתבי אריז'ל אינו מבואר לגמרי מהו עוצם שמחת יום זה אלא שכך אומרים וכמו שהביא בבנ"י ממגידי אמת שהשמחה למע' מדרך הטבע.

והענין שכל סודות התורה לכאו' אין להם מקור שהרי אם היו מבוארים במקורות לא היו סוד כלל [ור"ל גם מדרגת הסוד שמובן איך הוא יוצא מפסוקי התורה אי"ז אמתת הסוד שהרי הוא ככל תושבע'פ ] וכל סודות התורה אינם נמצאים אלא בנשמות הצדיקים שגילו אותם. תדע שהרי אין דורשין כו' אלא לחכם ומבין מדעתו א'כ אין ע'ז מסורה כדרך שאר תושבע'פ שמשה קבלה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ומנין לו ההבנה מדעתו אלא מעצם נשמתו והוא ע'ד לימוד התורה שהי' לפני מ'ת שהי' נשמת שד-י תבינם.

 ולכן כשם שאין ידיעה נכונה בשום לימוד אלא כשלומדים אותו מן המקורות כן לימוד הפנימיות צ' ללמדו מן המקור שהוא נשמת רשב'י בעצמו וזהו הטעם שהמקובלים דבוקים יותר ברשב'י משהפשטנים במשרע'ה, כי בפשט אין משרע'ה לנו אלא כמעבר ואמצעי שמסר לנו התורה מפי הקב'ה ומסרה ליהושע וכן הלאה ואנחנומקבלים רק מהדור שלפנינו אבלהסוד א'א להבין אלא אם דבוקים ברשב'י עצמו [ר'ל שמתעצמים בנשמתו עד שמשיגים מה שהשיג הוא ] וכמו שהעיד ע'ע העט'צ שעמד על כוונת רשב'י והוא מתלמידיו.

וזהו שיום פטירת משרע'ה הוא צער לפי שבמיתתו אבדנו התורה שבדרגתו ונמסרה ליהושע שלא הי' בערכו כלל אבל יום פטירת רשב'י הוא שמחה שעדיין אנו מקבלים תורתו ממש ויתיר מבחייהו שאין הגוף מפסיק עוד.[אמנם עפ'ס גם במשרע'ה הוא כך בסוד ביום שמת בו נולד אבל זה הסוד גופא הוא גילוי רשב'י והוא משה בעצמו בסוד מה שהיה הוא שיהי']   וזהו פלא ס' הזוהר שנגנז מיד אחרי דור רשב'י ונעלמו הסודות ונתגלה מאות שנים אח'כ כמו שניב בעצמו דעתיד לאתגליא בסוף יומיא להורות שאין כלל ירידת הדורות תופס לגבי לימוד זה [והיינו שאין הוא תופס לגבי הקב'ה והוא המלמד תורה מפיו לנו] וכך גילויי האריז'ל והבעש'ט שנתגלו באחרית הימים ומתגלים בכל יום יותר .

ושרש הענין שיש אמירה ויש דיבור אמירה הוא פנימיות ששייך אמירה במחשבה ויאמר אל לבו ודיבור הוא חיצוניות ההתגלות לאחרים והנה כל העולם והתורה הוא דבר ה' וההשגה החיצונית בזה הוא בדבר ה' שמים נעשו שמובן גם לאוה'ע כי הוא צוה ונבראו ומשיגים הבריאה כשכבר נפרד ויצא מפי הבורא וא'א לו כביכול לחזור מזה אבל ישראל עלו במחשבה שמשיגין הבריאה בסוד עשרה מאמרות כשעדיין לא יצא מפיו והוא מחיה אותו ברצונו מחדש כל רגע .

וכן בתורה השגה החיצונית הוא שיצא מפיו בהר סיני ואינו חוזר אבל השגה הפנימית הוא שבכל רגע הוא נותן התורה ומלמדה לעמו וזהו תורת חיים תורת הסוד שאינו מובן בשכל הגשמי כלל חקת התורה המטהר מטומאת מת שהוא התיישנות התורה וזהו התורה שצריכין לברר א'ע בימי הספירה לזכות אליה אמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתיים. והבירור בזה הוא כשמגלין שאפילו במקום שאדם הוא להנחם שכביכול חוזר בו מגזירתו להרוג תלמידי ר'ע אין כאן חזרה כלל כי הוא אמר ויהי בכל רגע ועדיין לא הפריד ממנו שום דבר וזהו שמחתו הגדולה של ל'ג בעומר שאע'פ שנר' שמתו כל תלמידי ר'ע וגם רשב'י מת בו ולכאו' מה שמחה הוא שגמרו למות אלא שנתגלה הסוד שאין מיתה ופירוד בעולם כלל ואומרים שבו פסקו מלמות.

[מקום הבירור הוא בגבולי עש'נ ולכן לגב'ע הוא יו'ט שמוגבל בכל גבולים אלו במקום מירון וביומו ובנשמתו של רשב'י שמעו'ן צירוף עש'נ מ'ו ]

[וי'ל שזהו שזורקים חצים בסוד ותאחז במשפט ידי שאע'פ שזרק חץ שהוא מציאות שנפרד ממנו יכול להשיבו ויכול לחזור בו מכל ד' מצד שבאמת אינו נפרד והיינו שהלא אדם הוא דווקא שמאפשר להנחם . וזהו שלא נר' הקשת בימיו שהקשת מורה שהי' דין וחזר בו מצד הברית שאינו יכול לחזור ממנה וד"ל . וז"ע ההדלקה אשו משום חציו אבל מבול של אש מביא וד"ל]

אמור אל הכהנים גו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו'

וזהו אמור אל הכהנים אמירה דוקא שהכהנים צריכין להיות דבוק בתורה בפנימיות ואסור להם ליטמא למת ואיתא במד' ששאל משה אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו שהוא סוד למע' מן הדבור ואין להאריך יותר עכשיו .

ל"ג בעומר (תשע"ה)

ל"ג בעומר

אין דבר חדש בא לעולם אלא או כשהוא משלים חסרון במה שהיה לפניו, או שהוא ממציא דבר כה חדש ומועיל שבערכו הרי כל הקודם נמצא חסר. זהו כלל ראשון בהבאת מוצרים חדשים לשוק, או שהם באים לפתור קושי שהיהי לכולם בלעדיו, או שהם כה חדשניים שהם מייצרים קושי למפרע, כמו שקשה לנו לשער חיים מבלי אינספור המצאות טכנולוגיות.

כאשר הגיעו חכמי המקובלים אשר שיאם בספר הזוהר להגיד משהו חדש בעולם, לא הגיעו אלא על רקע חסרונות שהם זיהו במציאות שהיתה לפניהם. החסרון הזה הוא חסרון אינטלקטואלי, כאשר הרעיונות המקובלים אינם מכסים את האתגרים האינטלקטואלים של השעה, חסרון מוסרי, כאשר רבים שבוים במצוות אנשים מלומדה ואין שום תיקון מתקדם לחייהם, וחסרון מעשי, כאשר נדרש רעיון להלהיב את האנשים לקראת משהו יותר טוב.

כמעט שלא תמצא אדם מודה בפה על חסרונו ובקשתו, הלהט שבו הוא מאמץ את החידוש הבא לפתור אותו – גם אם לעתים אין הפתרון הזה אמתי כלל – מסגיר כמה הדיאגנוזה היתה נכונה.

למקבלים ומאמינים בפתרון כלשהו קשה מאד לחזור אחורה ולכיר בחסרון שגרם לקבלתם. אמנם ההכרה הזו הוא עיקר הבשורה. איננו יכולים להסכים אם הזוהר פתר את הבעיות שהוא העלה. אבל קשה להימלט מן המסקנה שהדיאגנוזה שלו נכונה. אנחנו צריכים רנסאנס אינטלקטואלי, מוסרי, רגשי, ומעשי.

אני לדודי ועלי תשוקתו (ל"ג בעומר תשע"ד)

פתח ר"ש ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה ובג"כ השתא ועלי תשוקתו. —
כל המתים מתוודים, ושמעתי שהאדרא זוטא הוא ווידיו של רשב"י לפני מיתתו. דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי, שהרי ההבדל בין הכתוב שהוא כנצח לבין הדיבור שהוא לזמן הוא ביישוב הדעת, כלומר כמה מאחוזי הנפש נמסרים באותו מעשה. וליישוב דעתו של העומד למות, שחייב לכלול בדיבוריו את משאת חייו, יש תוקף ככתוב ומסור. ולר"ש לא היה אלא לכלול את משאת חייו, אני לדודי ועלי תשוקתו. לכל הימים שלו יש קו אחד, אמנם הוא עשה הרבה דברים, ועסק בנושאים רבים, אבל לכל הימים היה קשר אחד, סיפור אחד שכולל אותו. והסיפור הזה לא נגמר בחייו אלא במותו. בגלל זה עכשיו ועלי תשוקתו. כלות הנפש אל הנכסף הוא רק חצי אחד של הסיפור. עזה כמוות אהבה, וצדו השני הוא עלי תשוקתו. מן התשוקה הזו החוזרת נוצרה הגן עדן שהוא האדרא זוטא, חדר קטן, שמסובב את המבקש, בחייו ולאחרי חייו, שנשאר גם הוא בתשוקה שורפת למוות. האש הבוערת הזאת מפגישה את העליון והתחתון, כאשר דרש רשב"י סמכוני באשישות בשני אש, באש העולה ובאש היורד, היא מתלקחת ובולעת לתוכה את הכל. טוב, זה קשקשתי סתם שלא להוציא הנייר חלק, אבל אם אתם רוצים לטעום, תקראו את האדרות.