123. קרח: משה לא ידע תשובה לטענות קרח

משה לא ענה לטענות קרח שאי אפשר לאדם לומר שמגיע לו שררה אלא אם יש לו בסוף יודעים שהוא משמים

המשיח לא ידעו אם הוא המשיח באמת עד אחרי הכל.

היכולת להגיע למשיח תלוי בהכרה שאין אנו יודעים אפילו סימני הגאולה כי הגאולה הוא תמיד משהו אחר משני צדדי המחלוקת

אם בריאה יברא השם מציאות המעשה שהוא הנבחר מכרעת מה שאי אפשר להכריע בדעת

123. קרח: משה לא ידע תשובה לטענות קרח
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 25:56
 
1X
 

סוד מחלוקת קרח

סוד מחלוקת קרח. והוא סוד הרבה מחלוקות בין אנשים גדולים מן המקרא ועד ימינו.

שההנהגה באמת נותנת לאדם מוחין עליונים והשגות עליונות שלא ניתן לבני אדם רגילים לשער כלל. ודווקא אנשים הקרובים למצב ההנהגה הן מבחינת כישוריהם הנפשיים והן מבחינת ההנהגה עצמה, יכולים לשער בנפשם ההתעלות הנפלאה שההנהגה תיתן להם. ולפי שהם מכירים בגדלות הקירבה וההשגה הזאת נכפסה נפשם בכליון אינסופי להשיג את ההשגות הללו כי זה כל האדם. עד שהם מתירים לעצמם לעבור על כל התורה כולה והכל נדמה עבירה לשמה לעומת גודל הפלאת ההשגה של המנהיג.

ויש ראיות באריכות לכל מילה ומילה כאן מן הכתובים ומן המקורות. אבל מחלוקת קרח הוא שורש הכל בתורה ולכן הוא מראה בגילוי כיצד הכל הוא שאיפה לזכות כהונה גדולה שאין עיקרה שררה אבל עיקרה עבודה עליונה להויה בקדש הקדשים, והשרהה נלווית לזה. וכיצד חמישים ומאתיים איש אנשי שם היו מוכנים למסור נפשם על זכות הקטורת. וכך אין לחשוד באנשים גדולים שהם לוחמים על ההנהגה תמורת הכבוד הגשמי אבל ההשגה העליונה שהיא מביאה איתה מסנוורת אותם לגמרי, כי באמת הורגלו לוותר על הכל עבור קירבת הויה ומה יעצור בעדם.

וסוד ההצלה מניסיון זה נעלם מאד עד שהיה צריך משה לברוא בריאה חדשה, כי מי יעיד על משה עצמו שאינו נכשל באותו דבר, אין אדם יכול להעיד זאת על עצמו, והוא תלוי בענווה אינסופית וביטול אינסופי לדעת שאין המנהיג מבקש כלום עבור עצמו וכל השגתו משעובדת באינסופיות לצרכי הציבור, ולדעת שגם ההשגה העליונה ביותר אינה שווה נגד עשיית הרצון ממקום שאתה שם וכי יש השגה נמסרת על הפרישה כשם שהיא נמסרת על הדרישה.

שלשה סוגיות בקרח – פשט וסוד

הדרשנים, או החסידים, נוהגים תמיד להרכיב את הסוד ואת האסכוטולוגיה על הפשט. לומר שאם יש סוד קרח שיש בו טוב, ואם יש תכלית היסטורית שבו מוריד שאול ויעל, נמצא היה ברעיונו הראשון איזה טוב. ובוודאי יש בזה אמת מצד העומק אך ראוי לחזור אל בירור הענין מתחילתו לפי הסדר.

קודם כל צריך לדעת שהסוד עוסקת בדברים אחרים לגמרי מן הפשט. אם הפשט עוסק מי היה ראוי להיות כהן, או זרעו של מי כהן. הרי הסוד מתעניין בדבר אחר לגמרי, והקשר ביניהם לפי פשט סדר הדברים אינו שהסוד אומר שטעם היות קרח כהן או לא הוא איזה ענין של חסד וגבורה, אלא הסוד אומר שמה שמעניין בכלל הוא חסד וגבורה ולא מי כהן, וזה רק כמו משל או מילה או לבוש לזה, והוא דורש את כל התורה על דברים אחרים לגמרי, וגם כאשר הוא חוזר למילות המשל ואומר למשל זה קרח יהיה כהן גדול (מה שהאמת- לא נמצא כלשון הזה בדרושי הארי ובספרי הסוד עצמו כמדומה אלא בספרים אחרים החוזרים לדבר על דרך הדרוש) הוא כבר לא מדבר על קרח כלל.

ויש כאן לפחות שלש סוגיות לפי הסוד בלבד, מעל כל הסוגיות שעל פי הפשט.

סוגיא ראשונה מבוארת בזוהר בראשית ובשאר מקומות – וראה סיכומו בפרדס שער ט' פרק ב' והיא שביום השני של מעשה בראשית נפרדו מים עליונים ממים תחתונים, כלומר חסד וגבורה, ונעשה שלום ביניהם על ידי רקיע שהוא תפארת. וזה נקרא מחלוקת לשם שמים כלומר לשם הרקיע לשם הדבר השלישי המכריע. אבל מחלוקת שלא לשם שמים היינו חלוקת חסד וגבורה שאינה מגיעה לתפארת. והוא מחלוקת קרח, שהוא מתחזק בגבורה. והיינו בהבדלה ופלוגתת הדברים מתוך עמידתו על עומק הדין אינו רוצה לתת חלק לחסד כלל וממילא אין מגיעים לשלום. ובמילים אחרות קרח הוא הבעיה השורשית של העולם שאינו יכול לסבול מידת הדין שבו עלה במחשבה והוצרך להשתתף ולשנות מפני השלום ומשרש זה נובע גם עניינו וכל מה שיש להעמיק בו. המפתח לעיון זה הוא המשנה איזהו מחלוקת וכו'.

סוגיא שניה מבוארת בספר הפליאה ומשם להרחבות האריז"ל והוא מסתמא נבנה על הראשונה אבל הוא עוד ענין. והוא מחלוקת קין והבל שנעשה בתחילת הבריאה ומסמל ראשית פלוגתת בני אדם ותפקידיהם, או בלשון הסוד הנשמות שלהם שלא הגיעו לתיקונם. וכאשר קין הרג את הבל וטמנו באדמה נתקלל מן האדמה אשר פצתה את פיה. וחזרו להתגלגל אחרי עוד כמה תחנות והיה משה הבל וקרח קין ולקח נקמתו ופצתה האדמה את פיה ובלעה את קין קרח. ומזה הענין הוא עיקר הדרוש המוכר ששמואל שהיה שוב קרח תיקנו ולכן יש לאותו נשמה של קין תיקון. וזה הדרוש בנוי על סוד הגלגול שהוא פשר מעשי בני אדם והתורה כשורשים בזה, ולפי דרך דרוש הגלגול אין לך לעולם נשמה שאינה נתקנת אלא מתגלגלת או מתעברת, ולפיכך ברגע שאתה מדבר על הפרשה מנקודת המבט של הגלגול בוודאי קרח בסוף נתקן, או במילים אחרות קין בסוף נתקן, וכבר הובטח לו כן בפירוש בתורה כי שבעתיים יקם, אבל לבוא להרכיב את זה שוב על פשט מחלוקת קרח אין זה פשט הדברים כי זה כמו להגיד שרצח הבל יהיה מוצדק בסוף, ואילו לפי הפשט גם כשתחזיר את תיקון חטא קין לפשט הרי זה שיתתקן וישוב ולא שהרצח שלו יהיה מוצדק כמובן.

סוגיא שלישית והיא קשורה גם לאותו סוגיא על דרך הפשט אבל יש ממנה שורש גדול בפרשה זו והוא ענין הגמול הסופי שהוא עולם הבא או הענין המשיחי. שנידון במשנת פרק חלק ונאמר שם לדברי רבי עקיבא עדת קרח אינה עתידה לעלות ונחלק עליו רבי אליעזר ואמר מוריד שאול ויעל. (וע"ד הסוד הקודם יש טעם גדול למה אמר ר"ע כך ור"א כך), ובוודאי הפסוק הזה עצמו זועק לנו לדבר על גורלם של יורדי שאול וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. ומתוך העיון הזה דיברו תנאים במשנה. ובעלי הסוד נקטו בוודאי כדעת רבי אליעזר לפי ההגיון הסופי ושאר אגדות רזל ההולכים בדרך זה וכבר כללו צופי המשיחיות בצפיותיהם בהיכלות את עליית עדת קרח מן האדמה. והנה זה נוגע לשאלה אם אפשרית כריתה סופית לנפש כלל או אם סופו של דבר שכל יורדי שאול עולים משם, וכיצד לפרש את הענין הזה. ולפי קישורי הענין הזה בשני ענינים הקודמים נלמד שהגבורה הוא עצמו הגיהנום ושם מתבררים נשמות והעיון הוא כיצד עולים משם וכיצד נתקן העולם מן הפגם הראשון של אי הלימת חסד ודין.

ויקח קרח –בירור רצון העלייה

א] קרח ביקש את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהוא הכיר, "ובקשתם גם כהונה", ורש"י פירש שביקש אף כהונה גדולה. או ביקש להיות כמשה רבינו. ולא הסתפק בחלקו ובמועט. והרצון הזה בשורשו בוודאי קדוש ונעלה, שהוא הבקשה אחרי עבודת הוי"ה והתגלות הוי"ה באופן הכי נעלה, ואף כי נתערב בכמה עירובי רצון לעצמו ורצונות של כבוד ושררה, סוף כל סוף נמצא בתוך תוכו ובשורשו את הרצון הגבוה ביותר. ולפי הכלל "לית רעותא טבא דיתאביד" (זוהר חלק ב קנ, ב), לכן גם מן הרצון הזה בסופו של דבר נעשה מה שנעשה, וכפי המובא בספרים בשם האריז"ל שלעתיד לבוא עתיד קרח לקחת את הכהונה.

ב] וזהו שאמר משה (רש"י ד"ה זאת עשו) "ואתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך", וניסה אותם בקטורת. הרי שאישר להם משה את רצונם, ואמר להם דעו רצון זה שנתעורר בכולכם לבקש כהונה גדולה, וודאי משורש הרצון הטוב הוא, אף אני משה שבוודאי רצונותיי טובים וטהורים, ואני קשור בשורש הרצון העליון (מש"ה בגימטריא רצו"ן, ובהאי רעוא אסתלק משה), אף אני רוצה בכך. ולא זו בלבד אלא גם רצונכם להיות כהנים בוודאי מושרש באותו רצון טוב וטהור הגולמי שאני מהווה ציור אליו.

ג] וסוף כל הפרשה, נצטווה משה "אמור אל אלעזר.. וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו.. ועשו אותם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני הויה ויקדשו והיו לאות". פירוש, אף כי לכאורה שריפת המחתות האלה הוא שהבחין שאינם קדושים, ושאינם ראויים לאותה עבודה נעלית השייכת למדרגת הכהונה, אין הדבר כן אלא לפי שהקדישום לשמים נקדשו, כלומר אותו רצון שביקשו להקריב אליו נשאר קדוש לנצח, והא שנשרפו אינו דומה אלא למי שנוגע במקום שאסור לו לגעת, כאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש ממנו ושרף אותו (חגיגה טז), וכנדב ואביהו שיצא אש מאת הוי"ה ושרף אותם. אין זו אש של עונש ושל טומאה אלא אש של קירבה יתירה ששרף אותם, ואם כי בזה הוברר הדבר שאינם מסוגלים למעלת הכהונה בהיותם חיים כאהרן ובניו, נצטווה אהרן ובניו להרים את המחתות כלומר את הרצונות שלהם להקריב להוי"ה, ולא עוד אלא שעשו מהם ציפוי קבוע למזבח להיות לאות, והאות הזה מתפרש כאן כסימן שיצר את כל ההקרבה של בני ישראל, ומכאן ואילך כל אדם מישראל שיביא קרבן על גבי אותו ציפוי שעשו ר"נ איש של קרח הוא מקריב אותם, וכשם שהוא כך בגשמיות ממש כך הוא בוודאי בסימן הרוחני, שמן אותו רצון שלהם נשאר ציפוי למזבח ונשתרש מדרגה מסוימת בדרך ההקרבה שמן הקרבתם נעשה דרך ואות לכל בני ישראל לדורות. ולזה נקראו כאן "החטאים האלה בנפשותם", לא חטאים בגופם וביצרם היו אלא בנפשותם, ומן החטא הנפשי נשאר תמיד הרצון הטוב שבשורשו ציפוי למזבח לאות.

ד] אם כן יש לנו להבין מה חטאו ובמה טעו. ונאמר בזה כמה הבחנות. הראשונה, כי הרצון מתערב ברצונות רבים אחרים. דברים הרבה שיש שנובעים בשורש התחלתם מרצון טוב ונעלה מאד, אבל בהיות האדם קיים בעולם וקיים בחברה וקיים בהקשריו, הרי כל רצון שמתחיל דבר מצטרפים אליו עוד רצונות רבים לסייע לו ולהצטרף אליו. על דרך הנאמר הבא לטהר מסייעים אותו, (ופירשו בזוהר מסייעים אותו נשמות ומלאכים ויצרים) שהמתחיל ברצון טוב מצטרפים אליו רצונות ודברים רבים נוספים לסייע אותו. וצריך להיזהר בכל אותם סיועים שלא יהיה בהם מי שאינו ראוי לסיוע, ומי שבכחו להטות את התנועה שהתחילה ברצון טהור ונעלה אל מקומות אחרים. כמו במציאות החיצונית בא אדם להתחיל להיות רבי ולעורר תנועה רוחנית בכיוון הטוב והנעלה ביותר, מיד מצטרפים אליו מעצם מהות הפרוייקט שלקח לעצמו גבאים ומשרתים וחסידים ובניינים וחשבונות בנק ומאבקי כח ופוליטיקה. וכך בתוך הנפש מיד שמתחיל אדם מרצון טוב מצטרפים אליו כל אלה המשרתים של הנפש, ואלה המשרתים מסוגלים לפעמים מיד לגנוב את כל הנקודה הפנימית ומכאן ואילך מתנהל הכל בכאילו בלי רצון אמת ובלי נשמה. וזהו ביאור ויקח קרח, שהוא כלל כל נפילתו, ומה לקח, לקח לעצמו יצרים וגבאים. ומן הפגמים שנפלו באותו לקיחה משכו אותו עד שנפל חיים שאולה.

ה] ואם נעמיק כאן יותר נראה שצריך פה הבחנה במהות הרצון ודרך פעולתו ואיך מתנהג האדם עם רצון עז ובוער לעבוד את הויה ולעשות את הטוב בצורה הנכונה והעמוקה והטובה והגבוהה ביותר. כי צריך לשאול את השאלה אם נכונה היא הכלל שאין רצון טוב נאבד וכי כל רצון טוב שתהיה לאדם מוכרחת הוא להתקיים, על מה באמת לא היה קרח ור"נ איש שאיתו ודתן ואבירם כמשה רבינו וכאהרן הכהן. ולא זו בלבד אלא שהואשם קרח כחולק על משה ואהרן ומכללא על הויה. ופירשנוהו למעלה שמשה הוא הרצון, אם כן איך נאמר שחלק קרח על הרצון בעצמו שהביא אותו לדרוש את הכהונה. וקרח שפיקח היה, כלומר ראה נכוחה והושרש דרכו בשכל עליון מאד התלוי בנבואה עליונה, כמשה שהיה נביא עליון, מה ראה לשטות זה לחלוק על אותו רצון גופא, ואיך מתפרש הבקשה הזו כשטות ומה יש ברצון הנכון של משה שלא התחבר קרח אליו.

ו] והנה משה כאשר נצטווה לילך למצרים ולגאול את העם סירב, עד שהוכרח לכך מאת הויה. ויש על זה קושיא גדולה סרבנות זו מהו, וכי כך היא המידה להתנהג במצוותו המפורשת של הבורא, וכי כך מתנהג יצור הנבראים לנסות להתחמק מן השליחות שהוטלה עליו, ואיך נקרא הדבר הזה אות לדורות כמנהיג האולטימטיבי. אבל הסוד הוא שבוודאי קבלת השראת הנבואה מעוררת בעצמו את רצון הנביא ללכת ולעשות שליחותו, ובוודאי אין הדבר כפשוטו שהנביא מסרב ואינו יכול לסרב כלל, כי הנביא העובר על דברי עצמו במיתה כלומר עוצמת נבואתו בעצמו ממיתה אותו. אבל את הרצון הזה חייב המקבל לברר בתוכו עד אין סוף. וכמו מצווה הוא להיות קצת רשע ולסרב לאותו רצון. וזה סוד שבירת הכלים, שאמרו כולם אנא אמלוך כלומר אמלוך בעולמי להשליט בה סדר אלוהי ולהמשיך אליו אור אלןהי הנעלה ביותר. מכל מקום חייבים הם להישבר כי הטבע שברצון זה מתערב תיכף האני התחתון ולוקח אותו לעצמו (ויקח קרח), וכאשר יהיה בתכונה זו ממילא יישבר ויצא לכלל חורבן יתר, וממילא העצה הנכונה לזה הוא לעשות את העבירה מלכתחילה, ולסרב למלא את פקודת הויה כאשר מצוה עליך דבר של שררה. ועל ידי החטא הזה נשבר הכלי המעורער של אנא אמלוך, ומחכה הנביא הנכון עד שיכריח אותו הויה ממש לרצות ברצון חדש הנובע ממצח הרצון, ואז הוא יודע שלא הוא קשור בכלל לרצון זה שבתוכו, ולא הוא ראוי בכלל לכתר זה של שליחות הויה שהרי חטא בחטא האולטימיבי לנביא וסירב לדבר הבא אליו במפורש בנבואה, והכלי שנשאר ממנו אחרי כן הוא מוכרח בדבר הויה שנית. וזה סוד אהרן אחיך יהיה נביאך. כלומר יהפוך אותך לנביא כנכון, שהרי אתה נפסלת מלהיות נביא כצדיק גמור. והוא כי הבקשה הזאת השנית קשורה לרצון המציאות הסובבת את המנהיג הנכון ומכריחה אותו להמשיך מרצונו הנעלה אל המציאות של העם. והיינו כמו שנאמר שהחסידים צריכים לחלום. ועל ידי שהתלמידים מושכים לו אותו הרצון והוא אין לו רצון זה כלל אדרבה מסרב לשליחות, על ידי כן חוזר הויה ומכריח אותו להשפיע מבלי רצונו כלל. והבן מאד שיש כאן שתי בחינות, סירוב ייחוס הרצון אל הנביא, והכרחתו שנית מאת המציאות. והחטא שחייב הנביא לחטוא בסירובו שלא יהיה צדיק הרבה.

ז] וכאשר נאמר לעתיד לבוא יהיה קרח הכהן, צריך להבין זאת נכונה. שאין לעתיד לבוא איזה מקום בזמן אבל הוא מדרגה במציאות. והמדרגה הזו קיימת תדיר והוא שראה בה קרח. אבל קרח לא ידע להעריך את המדרגה הזו על מקומה שהוא לעתיד לבוא. כלומר כי בוודאי אין רצון טוב נאבד וכל רצון טוב גם אם הוא מסובב שמרים רבים מוכרח הוא להתקיים. אבל הוא בסוד עולם הרצון עצמו. כי בשיעור קומת הרצון ברגע שעולה במחשבה רצון טוב אחד מיד הוא קיים ועומד שם. ובאותו רצון ומחשבה המכונה לעתיד לבוא סוף כל התיקונים, הרי קרח עומד ומשמש בכהונה גדולה. והוא כן מן הרגע שעלה ברצונו את הרצון לכהונה. אבל כאשר לקח קרח את זה הרצון והלך איתו וביקש להשלימו בעולם המעשה, נפגש עם מחיצות עולם המעשה שאין בהם אפשרות לשתי מלכים בכתר אחד. וביקש להשלים את שהיה לו כבר במה שאין לו. ולכן איבד גם מה שהיה לו באותו עולם. אבל לעתיד לבוא כלומר בעולם המתחשב ברצון ומחשבה בלבד, הרי קרח כהן גדול, ואין בכך סתירה לאהרן ובניו כי מקום יש בעולם הרצון לכל הרצונות כולם.

ח] ובזה תבין ביאורי הזוהר והאריז"ל איך היה קרח משרש קין והיה בו גבורות יותר מדי, כלומר התגבר בצדקותו והיה צדיק גמור דמעיקרא עד סוף מידת הדין, ולא היה בו מקום לשום פשרה ולשום חטא ותשובה, וביקש את הטוב והנכון ביותר בקיצוניות דקיצוניות. אבל הגבורות האלה אינם חילונים הם השאיפה הכי נעלה של הקדושה. וכמו קין שנתקנא בקרבן שהביא הבל שעשה נחת רוח יותר מקרבנו. והרי זו קנאת סופרים, אבל כאשר נפגש הדבר במציאות מוכרחת היא להישבר, כי בעולם המוגבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, שהרי אין זו השעה המוכשרת לכך, ואין שתי דברים בשעה אחת, ואילו היה קין עומד על שורש אותו המחשבה של מידת הדין, היה מבין שבקנאתו את אחיו הוא נכלל גם באותו הקרבן ואין צריך לה יותר מן המחשבה. אבל חטא בכך שלא דבק במחשבתו ולא ראה את השלימות הקיים במחשבה ונתקנא באחיו עד שהרגו. ולעולם העתיד הרי שבירה זו עצמו של קרח בשאול מכשירה אותו לקבל את הכל בצפיית הלב במקום שיש מקום לכל צדיק וצדיק לקבל ש"י עולמות ואין עולם זה נוגע בעולם חבירו שהרי בקנאה נכללו שניהם ובאותו קנאה כבר מונחת השלמת חפץ הקנאה. וזה סוד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, שאין הפירוש שבעולם הבא יש קנאה, שהרי נאמר אין בו לא קנאה ולא תחרות, ואיך תהיה קנאה בגן עדן, אבל הכוונה ששם קנאת סופרים על מכונה שבכך שכל אחד מתקנא ונכווה בחופת חבירו ממילא נשרף ונשתתף בלהב מדרגת חבירו, שאין אחד יכול לנגוע בו כי לכל אחד חלק פרטי שלו לבד, אבל בקנאתם נכללים זה מזה וטועם כל אחד ואחד מאורו ואשו של חבירו. וזה האש הוא נשאר "זרה הלאה" לדורות שנדע איך להתקנא כנכון בדורות הראשונים ובמשה רבינו ולהתכלל במדרגתו מבלי לעבור בינתיים בשאול של קרח המיצר על חוסר השלמתו של מושא קנאתו, אבל ברצון וקנאה גרידא נראה את השלמתו בעולם הבא עולם המחשבה עלמא דכסופא אכי"ר.