Unmask Yourself (Ki Tisa – Purim)

The end of Parshas Tisa tells the story of Moshe Rabbeinu’s Masve – his mask, or veil. After Moshe came down from being on Mount Sinai with God for forty days, his face glowed, although he didn’t know it. Ahron and the elders were afraid of approaching him, so Moshe would veil his face when he spoke to them, and Take off the mask when he spoke to Hashem.

Speaking of veils and masks ties in perfectly with Purim, when we all dress up and put on masks. And so the story of Moshe isn’t just something that happened to him but is applicable to every person, As the Mekubalim teach us, Moshe is symbol for the mind. The knowledge that creates Torah for every person is called Moshe. And it is this Moshe which we are talking about when reading the Torah Introspectively.

Every person’s mind and soul has its Mount Sinai, and it’s being in God’s Presence for forty days and forty nights. Not eating, not sleeping, and not drinking. The intellect does not need food or water, it subsists on contemplation alone. Whether it is in study, meditation, or prayer. Coming back from such a trip, one usually does not know themselves how they have changed, and how they Glow.

Moshe, the mind and consciousness, is in a state of Ad Delo Yada, he has no way of knowing his own glow. It is the nature of enlightenment not to recognize its own greatness. You need support from others to let you know your own light. Just as Ahron and Chur held up Moshe’s hands in the war with Amalek. We need support from friends to recognize our on worth and Shine.

Now, after being told it is set apart from the world, it needs to learn a way of dealing with the word, not burning the entire world in with its glare. We put on many masks in order to deal with the myriad of situations we find ourselves in. One mask is a teacher, as Moshe was. Another is a student, a child, a parent, a boss, a worker, and all the other roles we take on. These are all different costumes and masks we use so we can do our business in the world.

Only when going to speak with God, does Moshe removes his mask. The one place we can appear with no mask, with no predefined role, is in the presence of God. Poskim Disagree on whether it is appropriate to pray in a costume on Purim. In the inner sense, there is no doubt we are to appear before God Unmasked, wearing our most inner essence alone. It is there we can know ourselves unmediated by any language or role. Unmasked.


פרשת כי תשא / פורים קטן תשע”ד

צרור המור דודי לי בין שדי ילין. – דודי נעשה לי כמו שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ב”ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עונם ואמר התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. (רש”י שה”ש) .

הכל מתחיל ונגמר בכסף. זהב העגל מול זהב המשכן. שקלי המשכן מול שקלי המן. כי הכל אפשר לתרגם לכסף. וכסף היינו יכולת, עשירות. למרוד היינו לבנות עגל זהב, ולתקן היינו לנדב זהב למשכן. אבל החילוק הוא איפה הכסף. כי יש שהכסף נמצא אצלה, וכאשר היא מפסידה אותו לא נשאר שום כסף. ולזה אין תקווה. ויש שהכסף נמצא כצרור המור שיש לדוד, שגם כאשר היא נאבדת ישנה עוד מאיפה להביא לה עוד כסף ולא הפסידה כלום. כי גם מה שמביאה לו למען האהבה ביניהם מגיע ממקורו הבלתי נדלה, ומהו בזבוז כמה מיליונים על עגל מול אין סוף.

ופשטות הדברים בנפש, הכל מודים כי העושר הוא המעלה, אבל יש עושר פנימי ועושר חיצוני. עושר של המן הוא אסיפת הכסף, הידע, החברים, הסיטואציות, שהוא אוסף. וזה יכול להיות טוב מאד, אבל נאבד אין לו תקנה. כי הוא מוגבל, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, הכל מדוד. ויש מי שבמזל גמור, בלי שום זכות ובלי שום עבודה, ניחון בעושר פנימי. עושר שמספק אותו גם כאשר שום תנאי חיצוני לא מאפשר לו. עושר שהוא מקור ולא מנוי. ולכן אסור למנות אלא אם כן נותנים מחצית השקל, מקור השקל ולא ריבוי הגבול שלו. ואז כמה שלא נאבד יש עוד קרדיט. ודבר זה הוא גורל גמור כי באמת אין שום זכות שלאדם אחד יש גן עדן בנפשו פנימה והשני ריק ויבש, ואין זה לא באשמת המן ולא בזכות מרדכי, אלא בגורל גמור.

(היה פעם אומה שמצאו עצמם נוטים יותר אל העושר הזה, וקראו לזה עם הנבחר. לא בזכות ולא בכח אלא בסגולה. לנו אין צורך להחיל את הגדר הזה על עם מסוים, אלא ללמוד מכאן על מהות הסגולה הזאת) .

אשרי מי שנולד בסגולה, בעושר שאינו זקוק לכלום, במעיין נובע. ואוי למי שנולד בעושר רב ואחריתו עדי אובד כי הכל תלוי באחרים. הוא לא אשם, אבל סופו נתלה על עץ, כי כל קיומו תלוי במה שמחוצה לו. ( עץ = כסף). כי ככה העולם. הוא פשוט הורג את מי שזקוק אליו ומחיה רק מי שאינו זקוק, מי שנובע מאין לאין.