131. ראה: בלי גבול בגבול

ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו.
ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו.
הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו’.
העולם הוא גבול ועבודת ה’ מוציאה מהגבול, בשני רמות.
האחד שה’ אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה.
השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול.
מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא.
ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד.
ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.

131. ראה: בלי גבול בגבול
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 24:53
 
1X
 

130. עקב: גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך

דרשת משה בפרשת עקב מול דרשתו בפרשת דברים –

פרשת דברים מצדיקה ומחזקת את המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ.

פרשת עקב מייסרת את יושבי הארץ שלא ישכחו את ה’ מתוך עושרם, ולפיכך מדברת דווקא כמו איומי המרגלים.

ותאמר ציון עזבני ה’ מול נחמו הוא כמו השלב השני הזה שבו צריך להיזכר

זיכרון הוא כניסה  למסתרים ולכן אין מעשה עגל שבגילוי ‘אלה’ נזכר אלא אנכי שהוא מדרגה פנימית

התשובה הוא לשכוח את החטא לא להיזכר בה.

130. עקב: גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 24:53
 
1X
 

אל תפנו אל האלולים

מאמר הקאצקער ‘אל תפנו אל האלולים’

והנה כולם חושבים שזה סתם קשור לקריאה הפולנית שאינה מבחינה בין ‘הוא’ ל’היא’.

אך הנה בירמיהו יד, יד כתיב “חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִול וְתַרְמִות לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם”. וקרי “אליל ותרמית”. הרי מפורש בקרי וכתיב שאלול היינו אליל.

כל הראוי לבילה

הכלל הוא ‘כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו’.
או במילים אחרות, אם אתה יכול, אתה לא צריך. אבל אם אתה לא יכול, אז אתה צריך.
או במילים אחרות, העיקר הוא לא מה שנהיה בפועל. אלא מה שאפשרי להיות.
זה הפוך מן ההשקפה המוסרניקית האינטואיטיבית שגורסת שאם אתה יכול, אז אתה חייב. ואילו מי שלא יכול, אין עליו טענות.
והמכוון הוא הענין שנקרא סגולה. כי כל המעלות הרוחניות הם דקה מן הדקה. וכשם שמובן לכל שלא הצעקה החיצונית הוא הנרצה אלא התנועה הפנימית. כך הרוחניות היותר עדינה תלויה ביכולת או מסוגלות לבד. וברגע שזה נעשה כמו קנין שקנה האדם כבר נתגשם. כי האיכות עדינה גם מן ההוצאה לפועל של היכולת. הוא היכולת בעצמו.
אשרי אדם מצא חן.

אלול: הארה

הפשט בעיני (אבל אל תאמינו לי, לי יש אותו הפשט על כל דבר) בסיפור הזה, שאחד הטכסיסים הרוחניים החשובים ביותר הוא הקדשת משך זמן לפעילות הרוחנית. כלומר כשם שיש דפוסים שונים של ריטואלים זמניים ומקומיים ומעשיים שנצרכים לכל פעילות דתית, ואשר חוזרים על עצמם בכל דת כדרכה. כך הדפוס הזה של הקדשת משך זמן ממשוך היא תנאי קריטית להשגת ריווח רוחני יותר עמוק ויותר בר קיימא. כשם שחייבים ריטואלים זמניים להשראת השכינה במהלך השנה, כך חייבים הקדשות זמן ממושכים לקביעתה בנפש האדם. והרבה פעילות רוחניות אינם יכולים לפעול אלא אם מתמידים בהם למשך זמן.

כך בודהיסטים עושים ריטריטים ממושכים, לקתולים יש את התענית מ’ יום לפני הפסחא (lent), המוסלמים עושים חודש שלם רמאדן. וכן הלאה. היהדות כדרכה לא היה לה דבר כזה, כי היא יותר מדי מושרשת בחיים עצמם בשורשה, ובכל זאת מצאו בדורות אחרונים ארבעים יום שבין ר”ח אלול ליום הכיפורים, ועד לשמיני עצרת, שבהם העירו לקבוע זמן ממושך לדרישה הרוחנית.

ואמנם פרקטית מאד התפיסה של המשגיח שלי בישי”ק, שמדרגות מדרגות הדבר. כלומר וודאי מ’ יום שלמים זה למי שיש לו את הזמן והנפש לכך. לכן מדאורייתא הקדשת זמן לתשובה ביום הכיפורים לבד. די שתקח יום אחד. הוסיפו רבנן עשרת ימים שבין ר”ה ליוה”כ, למי שזה מתאפשר לו. והוסיפו עוד רבנן שאחריהם מ’ יום מר”ח אלול, למי שיכול. כך בכל מקום שמתאפשר לאדם ימצא מקום קצת לקביעה הרוחנית.

ובמה? בשופר:

המנהג המעשי העיקרי (לאשכנזים) מר”ח אלול הוא בתקיעת שופר. ואני מוצא בזה טעם מיוחד להפנות את הלב לזה. כי כך עיקר ראש השנה יום תרועה. (ויש גם שופר ביום הכיפורים שהוא תכלית כל עבודתה). וזוהי המצווה מעשית מדאורייתא. ומובן שבה נתפס ונכלל כל הרוחניות וכל העיונים שהוסיפו חכמים בימים אלה. כי אשרי העם יודעי תרועה יודעים לתת את כל הדעת בפעולה ממשית ארצית חושנית פרימטיבית. וכשם שעיקר הכל בר”ה בשופר, כך עיקר חודש אלול בשופר, באותו תפיסה שיש לנו אחיזת יד בתרועה זו שתופסת יותר ממה שהמח תופס.

וכן הנמשל הישיר של השופר, שהוא עורו ישנים, הוא כל עיקרה של אלול. כי אין לאדם מה לעשות ומה להוסיף. וודאי טוב שהוא קם בבוקר ומתפלל והולך לעבודה וחוזר ומשתדל להיות טוב. מה עוד צריך לעשות. אבל מבקשים אנו לעשות כל זה בערות ולא בשינה. כי רוב בני אדם רוב הזמן אינם עושים דבר רע אבל פשוט ישנים. וההתעוררות אינה כפי פירוש המילה הזו בישי”ק אלא פשוט להיות ער. וברגע שאדם ער כל המוח שלו ער וכל הלב שלו ער וכל היצירה שלו ער וממילא הוא יודע ורואה וחי ונכתב ונחתם לחיים.