נר ב דחנוכה תשע"ו

הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

יש כאן היפוך של המטרה הרגילה של הדלקת נרות, מתועלתניות שבה להאיר בבית, אל האסתטיקה שבה, להסתכל ביופי הנרות, אך לא להשתמש בה.

והיינו כמו שאמרו (שבת כב, ב) על הדלקת המנורה במקדש "וכי לאורה הוא צריך..אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל." יש נרות בתכונה של נבראים שצריכים לאור, ויש נרות בתכונה אלהית שאינם עונים על צורך כי אין באלהות חסרון אלא עומדים הם כעדות על השכינה.

שיש ראיה ויש ראיה. המסתכל מתכוון לראות משהו או למצוא משהו. והרואה אינו מתכוון לראות או למצוא משהו בעזרת הנר. צופה הוא בעצמותו. ממלא את כל יישותו באותו הבטה ואינו מחפש בה שימוש או הארה לצד אחר. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. או בלשון חסידות חב"ד, מסתכל במאור גופא ולא בהארה שלו.

קשה למצוא מילים לתאר את הראיה הזו. הרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים היינו הראיה הזו נסית, היא אות ומופת על מה שלא ניתן לדבר אלא לרמוז, להביט עליו בעין ולומר זה, כנס חנוכה שלא ניתן ליכתב אבל ניתן לרמז באור הנר, כלוחות העדות שאמרו עליו שאותיותיו (מ וס) עמדו בנס, היינו לא היו שם לדבר כמילים אלא להראות. וזהו מחוץ לפרוכת העדות יערוך את הנרות שהם עדות כמאמר הגמרא הנ"ל.

טוב מראה עיניים מהלך נפש, אמר ריש לקיש (יומא עד, ב) טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה. גופו של מעשה הייחוד יש בה שימוש, כנר שבת משום שלום בית, אף על פי שיש בשבת מעלה בקדושה על חנוכה, הרי הוא גופו של מעשה. שנראה על הגוון עיקרו של דבר. אבל ללב רגיש טוב מראה עינים, שהוא הבטה בלי לקיחה, הבטה שאינו אלא התעצמות בגוף נשמת הדבר אבל אין בו שימוש ואין בו לקיחת דבר לעצמך. וזהו שהזכרנו אתמול פסוק כי לא מרבכם מכל העמים דבר נראה לעיניים כי אתם המעט מכל העמים, מע"ט ראשי תיבות ט'וב מ'ראה ע'יניים.

על ידי כהניך הקדושים, אמרו בזוהר לויים בשיר ישראלים בתפלה כהנים ברעותא דליבא מעוררים את הייחוד. הכהן הוא שברצון דק שבליבו מכוון אל גופו של מעשה. כידוע סוד הייחוד קבה"ו ע"י ההוא טמיר ונעלם, ישראל בדיבור לוי בקול כהן במחשבת הלב העומד על ההוא טמיר ונעלם. והוא עומד במעשה עצמו נעות תחלתן בסופן כשלהבת לוחשת בגחלת.

— ,
נפלו אורות העיניים, שרוב הראיות לקיחות הם, ולא מתתקנים כעת אלא באורות האזנים בשמיעה שעיקרו הקשבה ולא לקיחה. כפרסומי ניסא דפורים ורוב השנה לשמוע את הסיפור. פנימי ממנו פרסום הראיה דחנוכה. על פורים נאמר הנה שמוע מזבח טוב ועלחנוכה נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.

נר א דחנוכה תשע"ו

להבין שיטת בית שמאי (על דרך ששמעתי ממו"ר Amichai Lau-Lavie)
כמו שאמר הר"ר מנדלי מוויטבסק: כשהייתי בחו"ל הייתי משתוקק להתפלל תפלה אחת בשלימות ,משעליתי לארץ עליתי במדרגה והבנתי שעלי להשתוקק להגיד מילה אחת בלבד בשלימות.

כך, ככל שאנחנו מתעלים אנחנו מבררים יותר ויותר את נקודת האור, לילה ראשון מדליק אור הרבה שמונה נרות, משמתעלה מעט מבין שזה מיותר, מצמצם ומרכז את האור לשבע. מתעלה יותר מנקה ומרכז ומצמצם עד לאחת. מתעלה יותר מבין שגם זה יותר מדי, הכלום הוא האור הנקי המבורר. וזאת חנוכה, אחרי שפוחת והולך עד לאפס ואין.

והנה יש בחנוכה מלחמה והארה, נצח והוד, בעלי פולמוס אוהבים לדבר על מלחמה עם יונים חכמה ותרבות וכו', בעלי הארה אוהבים לדבר על אור הנרות ואינם מתעכבים על המלחמה אלא על המנוחה, חנו כה. אמנם אמרו בזוהר אין אור הנר מאיר אלא מתוך מלה גסה. כאשר אין הנר דוחק אלא מתוך פתילה ושמן. בשני דרכים מגיעים אל נקיות האור הראשון. מלחמה בראשונה ומנוחה באחרונה.

יש צדיק גמור מעיקרא שכל ימיו יושב ומברר מילותיו אחת לאחת עד שמגיע לאפס. ויש בינוני בלשון התניא שהוא האדם האמיתי היושב כל ימיו בין פתחי האור והחושך, אין ביכולתו לנקות את הארתו אלא בדרך נסיון וצירוף.

נכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים, הרי עשו המנגדים את עבודת הבירור, הרסו את כל השמנים החיצונים אלה המוסיפים יותר אש מאור, והנה ביד השונא היצר הרע מלה גסה הופקד הבערת מה שאינו, נכנסו כהנים להיכל וממילא לא מצאו אלא פך אחד של שמן שנשאר מן האור הראשון הנקי. הרי הואר האור מתוך מילה גסה. כאשר החורבן פינה את ההיכל מן המיותר והמבלבל והשאיר פך אחד לחנוכה.


בית שמאי ממידת הדין הגיעו, היינו משורש החושך הראשון, מאז שצמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי. והיתה דינם לחתור בקנאות אל טהרה קיצונית, כאשר הצמצום מקום להשרות עליו את האור, ככתוב ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו. וזהו שאמרו כנגד פרי החג של סוכות שגם הם מתמעטים והולכים, עד שמגיעים אל האחד הראשון של שמיני עצרת כדי שאהנה מכם אני ואתם.

בלשון חז"ל כינו את הריבוי החיצוני הנצרך לבירור אומות העולם, אמרו שבעים פרים כנגד שבעים אומות. אבל מתוך החתירה הקנאית לטהרה של חנוכה למדנו שאין שורש הדבר האומה אלא הנשמה, דיברו על יונים וכיוונו על יהודים מתייוונים. באו בעלי מידת הדין שגם שם ישראל אינו כדאי להם, כיוסף שאמר על אחיו שאינם מישראל, וגילו על החוץ עצמו שאין סוף דבר ישראל אלא האוחז בעבודה נקיה לאחת. כי אתם המעט מכל העמים. מכל העמים המעט זה אתם, איפה שתמצא נקיות מעט אחד שם כהן שם נר בית המקדש.

חנוכה תשע"ה

רוב החגים מגיעים עם הוראות הפעלה מדויקות, תיטול ידיים בלי ברכה ואחרי זה עם ברכה ותכוון להוציא את המרור ותגיד את זה ואחרי זה תגיד את זה ותברך ותאכל ותשתה ותנענע ותבנה ותעשה, והכל בדיוק בהלכות ומנהגים. עד שאתה גומר ליישם את כל ההוראות וכבר לא נשאר לך זמן וכוח לחגוג את היום בכלל. חנוכה הוא חג אחד שנשאר כמט בלי שום הוראות. פשוט תדליק נר. לוקח בערך דקה. וזהו, כל היום משוחרר. אפילו בנו לתוך ההלכות את כל האופציות האפשריות. בא לך תדליק נר אחד, בא לך יותר תדליק כמה, בא לך ידליקו כולם, אפשר לך תדליק בדלת, אם לא בחלון, אם לא בשולחן. שום דבר לא חשוב מדי איך יהיה בדיוק.

הרי זה כאומר, כל החיוב הוא רק להדליק את האור. מכאן ואילך, הרשות בידך לעשות מה שתרצה. זה כבר יגיע לבד. רצונך לשבת אצל הנרות ולשיר תעשה כך. רצונך ללמוד תעשה אותו חג של תורה תלמד לימודים תחדש חידושים. רצונך לאכול ולשתות ולשמוח תעשה חגיגה באוכל ושתייה. הכל כרצון איש ואיש וכפי התוכן שיבחר בעצמו לעשות בחג הזה.

לכן גדולי החסידות אהבו את החנוכה כל כך, כי היו אנשים עם יצירה חדשנית בכל תחום. ובכל מקום היו עדיין מוגבלים בגבולות הוראות האורתודוכסיה איך בדיוק לחגוג. והנה נזדמנה להם חג שאין בה כל חיוב, ואפשר לחגוג אותה איך שרוצים לפי החידושים והכוונות שלהם. ולא נתקררה דעתם עד שקראו לה אורו של מלך המשיח. המשיח שהם רצו להביא, שיהא נר ביד כל אחד ואחד, ויהא כל אחד ככהן גדול בעצמו מדליק את הנרות בעצמו ולא יסתמך על חוקים והיררכיות כתובים מראש.

גיבורים ביד חלשים

איבער געשרייען פון געווער
באמבעס אן אויפהער,
האב איך געהאלטן אין האנט,
א שטיקל ניגון.

געזינגען אן א מייק,
ווערטער אזוי שטיל,
אז די אפאטישע האבען געהערט.

האב איך געוואלט וויינען הויך,
מיין שופר האט זיך אבער פארברענט,
אינעם גרויסן פייער וואס די קלוגע האבן נישט געקענט פארזען.
געזוכט א פעדער צו שרייבן א בריוו,
עס אז אבער געווען צו שפעט.
געבליבן בין איך מיט מיינע צוויי הענט,
און אן אטעם צווישן זיי.

אחד איינער האט גע'דרשנ'ט דברי חיזוק,
אדער אפשר שיחת התחזקות.
איך געדענק שוין נישט,
איך בין אויפגעשטאנען אויף די לינקע זייט.
עס איז שוין בעסער דברי חלומות,
ווי עס ליגן נעבעך די שוואכע דורות,
בעסער זיין פריי ווי פרייליך, שוואך, נע, שבח.

און ווען די מוזיק איז שטיל געווארן,
האט מען געהערט ברימען מע
קען מען דען האבן אזויפיל קינדער,
און נישט ליב האבן איינס מער.
עס לייגט זיך נישט אויפ'ן שכל,
אפילו א טויבער קען דאס זען
ווי עס דרייט זיך אין ראד,
און מיר אינאיינעם בלייבן גלייך לנצח.

(ואמר רבינו, שבזה השיר מרומזים כל כוונות חנוכה, מי יתן ונזכה להשיג אפס קצהו.)

בית יוסף'ס קשיא

עס איז א מנהג ביי אלע אידען צו רעדן יעדעס יאר וועגן דער באוואוסטער קשיא וואס איז באקאנט געמאכט געווארען דורך דער בית יוסף, הגם היינט וואס מען האט געדרוקט פילע ראשונים ווייסט מען שוין אז מען האט שוין די קשיא געפרעגט פריער, דער תוספות הרא"ש און דער מאירי, עכ"פ לקיים מנהג ישראל וויל איך מאכען וועגן דעם א שטיקל שמועס דא, קאן זיין מ'האט דאס שוין געשמועסט אמאל איך האב נישט צופיל געזוכט, עכ"פ לא נשנה אלא משום דבר שהתחדש בו. און יא, איך מיין עס איז נאך דא מחדש זיין ומדייק זיין..

דער קשיא לכאורה קוקט מען אן ווי אזא פשוט'ע קשיא עס איז א פלא אז מען זאל דארפען אנקומען צו די פארשידענע אוקימתות וויאזוי עס צו פארענטפערן, עס איז לכאורה ממש א מאטעמעטישער רעטעניש, וואס איז שייך א יום טוב אויף אכט טעג אויב איז געווען גענוג אויל אויף איין טאג קומט דאך אויס דער נס איז זיבן טעג נישט אכט. עס האט א פנים ווי דער קשיא בלייבט על פי רוב בעסער ווי דער תירוץ, וואס פאר דעם טאקע זוכט מען יעדעס יאר נייע תירוצים ווייל די פון לעצטע יאר זענען א דוחק.. איז דארף דאס א הסבר. און ווי קען זיין אז אזא פשוט'ע יסודישער זאך האט קיינער פאר די מפרשים מסביר געווען וואס דאס מיינט.

אבער טאמער טראכט מען בעסער אריין, פאנגט מען אן צו זעהן אז נישט נאר די קשיא איז בעסער ווי דער תירוץ, נאר על פי עומק הפשט הייבט זיך דער קשיא גאר נישט אן. אויף דאס מסביר זיין לאמיר צונעמען די הנחות אויף וואס די קשיא איז געבויט.

דער קשיא באציט זיך אויף די לשון הברייתא המובא בגמרא, "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". דאס הייסט דער ברייתא פארציילט די מעשה, אז בשעת דער נצחון אויף די יוונים האט מען נאר געטראפן איין פך שמן וואס איז געווען גענוג נאר אויף איין טאג, און נעשה נס עס האט געברענט אכט טעג, לשנה אחרת קבעום.

די הנחה פון דער קשיא איז, אז דאס וואס מען האט קובע געווען חנוכה אכט טעג איז לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג. מערקט אבער אן אז דאס שטייט בכלל נישט אין די ברייתא. דער ברייתא פארציילט די מעשה און דערנאך ענדיגט זי צו לשנה אחרת קבעום וכו'. דער קשר פון דער מספר אכט, אז די אכט טעג פון דער נס זאל זיין די סיבה פון די אכט טעג חנוכה שטייט נישט דארט. און לעולם וואלט דאך געקענט זיין לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג, מאכט מען איין טאג יום טוב, אדער צען טעג, דאס אז דער מספר אכט איז לסיבת די אכט טעג פון דער נס שטייט בכלל נישט אין די גמרא. וועסטו פרעגן אויב אזוי פארוואס איז חנוכה אכט טעג? קען מען אויף דעם עקסטער זוכן טעמים, און פארוואס איז פסח זיבן טעג? און פארוואס איז סוכות אכט טעג? איז דען דא עפעס פסח דווקא א נס וואס איז געווען זיבן טעג? ניין, נאר אזוי איז דער מהלך אז אמאל מאכט מען א יום טוב פון עטליכע טעג, קען דאך פונקט אזוי זיין אז חנוכה איז א יום טוב פון אכט טעג לזכר דער נס, און אפשר איז דא אויף דעם טעמים אויך, אבער עס איז נישט תלוי אז דער נס זאל האבען געווען אכט טעג (1).

יעצט נאך מער, לאמיר שוין אננעמען אז טאקע די סיבה פארוואס חנוכה איז פונקט אכט טעג און נישט זעקס אדער צען איז לזכר דעם וואס דער מנורה האט געברענט אכט טעג. הגם אז דאס שטייט נישט אין די ברייתא, איז עס דאך א גוטע סברא. דארף מען אבער צונעמען וואס דאס מיינט בכלל. וויאזוי ארבעט דאס אז מען זאגט אז די סיבה פון א געוויסער מצווה אדער יום טוב איז א געוויסער זאך וואס איז געשעהן. אז איך זאג די סיבה פון א געוויסער מנהג אדער מצווה איז א געוויסער מעשה, פארשטייט יעדער איינער אז דער ווארט סיבה איז דא אנדערש ווי ווען מנוצט דער ווארט למשל צו זאגען אז דער סיבה פארוואס מען פאלט ווען מ'טאנצט איז וועגן די כח הגראוויטי. א סיבה במובן פון גראוויטי איז פשט אז דאס איז דער גורם פון דעם דירעקט. משא"כ א סיבה ווי א טעמי המצוות והמנהגים מיינט נישט דאס איז דירעקט דער גורם, נאר אז דער מעשה איז א סימבאל און א רמז און א זכר צו דער זאך וואס עס טוהט מסמל זיין. קלארער געמאכט, דער קשר פון די מספר אכט טעג חנוכה מיט די אכט טעג פון נס איז נישט קיין קשר סיבתי, נאר א קשר סמלי, דאס סימבאליזירט דאס, נישט עס איז דירעקט א תוצאה פון דאס.

יעצט, וואלט די אכט טעג געווען א דירעקטע תוצאה, ווי כאילו יעדער נאכט וואס עס איז געווען א נס איז גורם אויף אזא מין מעכאנישער אופן אז עס זאל זיין א טאג יום טוב, וואלסטו געהאט א גוטע קשיא, פון ווי קומט דער ערשטער טאג יום טוב, עס איז דאך דעמאלטס לכאורה נישט געווען קיין נס. אבער עס איז דאך א זכר, א סימבאל. איז דארף מען טראכטן אינגאנצן אנדערש, וויאזוי איז די בעסטע וועג צו מאכען א זכר אויף א נס וואס האט גורם געווען אז דער לעכט פון איין טאג זאל ברענען אכט טעג, איז דער לאגיק פון סימבאל איז אז אויב דער נס האט גורם געווען עס זאל ברענען אכט טעג, אז דער זכר דערצו זאל זיין אכט טעג. דאס איז נישט קיין סייענס ווי מען מאכט חשבונות וועלכער טאג איז טאקע געווען דער נס, נאר אן איינדרוק וואס דער מענטש האט וואספארא פלא עס איז עס האט געברענט אכט טעג, און דער פלא איז זיך מתחבר מיט די נומער אכט נישט מיט די חשבון וויפיל טעג איז געווען טאקע א נס.

אויב איז דאס נישט גענוג מוסבר קען מען געבן א משל מעניני דיומא. ביי די לעצטיגע פראטעסטען וועגן דעם וואס דער ניו יארקער פאליציי האט געהרג'ט דער עריק גארנער, האבען פארשידענע געמאכט פעולות אין דער מספר פון עלעף, אנטקעגן די עלעף מאל וואס ער האט געשריגען "איך קען נישט אטעמען" בשעת דער פאליציי מאן האט עם דערווארגען. יעצט וועט קומען א חכם פרעגן א קשיא, ווען נאך די צענטע מאל וואלט דער פאליציי עם אפגעלאזט, וועלט ער לכאורה נישט געשטארבען, איז וואס מאכט מען א זכר צו די עלעף, מען וואלט נאר געדארפט מאכען א זכר צו איינס, ווייל נישט פון די עלף איז ער געשטארבען נאר פון איינס. פארשטייט יעדער איינער אז דאס איז א קלאץ קשיא, ווייל דאס איז א סימבאל נישט א סיענטיפישער חשבון פון וואס ער איז געשטארבן. די זעלבע מוז מען פארשטיין ביי יעדער סימבאלישער מהלך, וואס אלע טעמי המצוות זענען סימבאלישע סיבות נישט לאגישע אדער סייענטיפישע סיבות, אז ארייינקריכען אין די סארט קשיות ווייזט נאר אז מען האט נישט ארויס וויאזוי די סארט טעמים ארבעטן בכלל.

(1) א ראיה אויף דעם איז אז אין די מקורות וואס זענען דא פון פאר די גמרא ווערט נישט דערמאנט בכלל די נס פך השמן, און דאך האט מען געמאכט חנוכה אכט טעג, איז פון דעם מוכרח אז די אכט טעג פון נס איז נישט די טעם פון די אכט טעג חנוכה.