זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.

נר ד דחנוכה תשעו

מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין בה"ר מוסיף והולך ובש"א פוחת והולך.

כשמגיע יום השני, השלישי, הרביעי, כבר פחתה לה החיוניות שהיתה בנר ראשון, ואם במקרה מישהו הצליח להמשיך גם לשני או לשלישי, ברביעי וודאי כבר אין לו מה לחדש, אולי בסוף בשביעי או בשמיני יחזור ויתלהב כאשר מגיע הסוף, אבל רוב הימים באמצע הם סתם. כל מי שחווה אי פעם חג או כל אירוע אחר יודע שככה זה עובד.

על פי המחשבה הרגילה נוטים להתעלם מן העובדה הזו, או לפחות לההדחיק אותה. הרי אין הגיון בכך שיהיה הבדל בין הרביעי לשני, אין זה כי אם חולשת האדם שמתקשה להיות כראוי, כאילו אם היה צדיק מושלם הרי לא היה כך, מוטב לנסות להמשיך אותו דבר.

אמנם לבאים בסוד הפנימיות נודע נחמת דבר זה. שאין הגלגלים העדינים שמובילים את מצבי הרוח והתודעה של האדם מקרים שאילו היה בידינו היינו מיישרים הכל למכונה ישרה אחת. אבל יש לכל סדרים אלה סדר של משמעות, וכי זה שהאדם מתעייף וחוזר וניעור ואינו יכול להחזיק הכל באותו תודעה יש שורש ומובן בפני עצמו.

הרבה מן מערכות העיון ותמונות העולמות שלימדו המקובלים הם ניסיון לגלות מעט מן הסדר החוקתי השורר בעולם הפנימי. דרך משל אם הסדר שבשעת שביתת שבת מרגיש האדם את האלהות שבו יותר מבימות החול אין זה מקרה בלבד והלא אחד האלהות בכל ימות השנה, אבל יש באמת סדר חוקתי בשכינב שיורדת בימות החול לבי"ע ונמצא בהסתרה יותר ועולה בשבת לאצילות.

סדרי הקבלה כלליים מאד בהקשר זה ונותנים מילים וסדרים כלליים בצורת חוקים כוללים שנכונים ככלי הבנה במקרים רבים. אבל אינם מגיעים בפירוש לכדי כל פרט ופרט. אמר רבי חיים וויטאל כל הכוונות שכתב אינם אלא לתפלה אחת אבל בתפילה השניה כבר יש כוונות אחרות. אין זה אומר שהכוונות שסידר לא רלוונטיים אלא שהם כללים ומי שמבין אותם בתפלה אחת ממילא בשניה ידע לפרט כוונות הפרטיות הנצרכות לנשמתו.

בגילוי זה נמצא נחמה לשכינה ההולכת נע ונד ולנשמות הנדים אחריה. שכבר אינם חושבים שהם בגלות בצלמוות בלי סדר אבל יודעים שלכל תנועה ולכל מעגל יש סדר וקיום זה קטנות ראשון וקטנות שני וגדלות דשני ופרט זה שבפרט זה וכו'. היינו נחמה זו מתייחדת לפשיטות המעברים של האדם שלהם סדר ולא לרעיונות הכללים כתורה הקבועה.

ברוב ימות השנה הולכים המצוות בסדר הרבה יותר מסודר ותורני, כל יום תניח תפילין ותתפלל שוב וכו. ואין הכרה שלימה בכך שאי אפשר שתפלת יום ראשון תהיה אותו תפלה כיום שני או חמישי. בימי החנוכה נמצא הכרה גלויה שאי אפשר שיהיו כל הימים שווים, ולא כל בני אדם שווים. יש מי שנוטה לגבורה כדרך ב"ש. ביום הראשון של הדבר מגיע בהתלהבות מחודשת וכל העוצמה, ומשם זה פוחת כי מתיישן. ויש מי שעובד כב"ה מתחיל בקטן ומגדיל התלהבותו כסדר כפי שמתעלה. ויש מי שמחשבתו בבית שמאי ומעשיו בבית הלל, ויש להיפך. ולבלבול הזה יש דווקא סדר הלכתי כמעט והיא מנהלת את האור.

(יש תורה ומצוות, תורה בז"א ומצוות בנוק'. בדרך כלל שולטת התורה על המצוות כי צריך לקיים כפי פסק התורה. ובחנוכה מקבלת על ידי עצמה כי קיום המצווה קודם לתורה. ולא נרשמו הלכותיה במקרא ובמשנה מאחר והוא בגדר קיום מצווה ולא בגדר תורה. הגיע מהדר ורצה לסמן את הימים באה הגמרא ורשמה מפיו מה עשה ומה טעם נתן לדבריו. הוי אשת חיל עטרת בעלה)

8 1
7 2
6 3
5 4
4 5
3 6
2 7
1 8

נר ג דחנוכה תשעו

שעשה נסים לאבותינו. שעש"ה פירש האריז"ל שע – שה. שבזה ממשיכים ש"ע נהורין מאריך אנפין לשכינה הרמוזה בש"ה.

כתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. שיש הרבה סוגים של תורה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תורה חמורה ותורה קלה, תורה דאצילות ותורה דבריאה, תורה לשמה ותורה שלא לשמה. וכללותם שבעים פנים לתורה. ענין הפנים האלה הם צדדים שונים שיש לתורה. כל אחד מהם מדבר על מציאות אחרת ומתקן מציאות אחרת.

והנה אמר שיש פן מיוחד של תורה הנקראת שעשוע, וסגולתה שלולא התורה הזו אז אבדתי בעניי. יש להתבונן הרבה מהו אותה תורה שהיא שעשוע בלבד. אינה תורה שבחובה אין שם לעסוק בדברי תורה אין שם יגיעה בתורה אין שם כוונה בתורה אך השתעשעות. ואיך דווקא זו התורה מצילה במציאות של בעניי.

הסכנה של אבדתי בעניי היא בדיוק הניגוד של שעשוע. להיאבד בעוני פירושו ללכת לאיבוד בדלות החיוורת של העולם הזה. זוהי אבידה ככתוב תעיתי כש"ה אובד. כאשר תועים להיאבד בכל מיני בעיות וסידורים שיש בעולם, צריך לחזור אל שעשועי החכמה העליונה, ששם כל עושר וכל גוונים שאין להם זיקה וחיבור אל אותה דלות.

המחשת אותו שעשוע הם דברי החכם במשלי ח, המדברת על החכמה שקדמה ליצירה: ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשוע יום יום משחקת לפניו. בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. בעלי סוד אמרו טרם יצר את היקום היה המלך משתעשע בעצמו. אותם שעשועים שאין להם קשר עם חומריות מוצקת כאשר העולמות כולם רעיון בלבד, ובשעשוע זה נעשו נסים לעוני הממשי של העולם.

סדר זה עצמו נס ופלא, שהרי מושכל ראשון אומר העני צריך לפרוטה לצאת מן העוני. ומה יעשה בשעשועי המלך בעצמותו. אמנם הופעת הנס שאותם שעשועים מנגנים לשה אובד ומוציאים אותו מכל עוני ועשית עמהם נס ופלא ונודה לשמך הגדול טרם כל. הוי שעש"ה נסים לאבותינו.

נר ב דחנוכה תשע"ו

הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

יש כאן היפוך של המטרה הרגילה של הדלקת נרות, מתועלתניות שבה להאיר בבית, אל האסתטיקה שבה, להסתכל ביופי הנרות, אך לא להשתמש בה.

והיינו כמו שאמרו (שבת כב, ב) על הדלקת המנורה במקדש "וכי לאורה הוא צריך..אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל." יש נרות בתכונה של נבראים שצריכים לאור, ויש נרות בתכונה אלהית שאינם עונים על צורך כי אין באלהות חסרון אלא עומדים הם כעדות על השכינה.

שיש ראיה ויש ראיה. המסתכל מתכוון לראות משהו או למצוא משהו. והרואה אינו מתכוון לראות או למצוא משהו בעזרת הנר. צופה הוא בעצמותו. ממלא את כל יישותו באותו הבטה ואינו מחפש בה שימוש או הארה לצד אחר. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. או בלשון חסידות חב"ד, מסתכל במאור גופא ולא בהארה שלו.

קשה למצוא מילים לתאר את הראיה הזו. הרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים היינו הראיה הזו נסית, היא אות ומופת על מה שלא ניתן לדבר אלא לרמוז, להביט עליו בעין ולומר זה, כנס חנוכה שלא ניתן ליכתב אבל ניתן לרמז באור הנר, כלוחות העדות שאמרו עליו שאותיותיו (מ וס) עמדו בנס, היינו לא היו שם לדבר כמילים אלא להראות. וזהו מחוץ לפרוכת העדות יערוך את הנרות שהם עדות כמאמר הגמרא הנ"ל.

טוב מראה עיניים מהלך נפש, אמר ריש לקיש (יומא עד, ב) טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה. גופו של מעשה הייחוד יש בה שימוש, כנר שבת משום שלום בית, אף על פי שיש בשבת מעלה בקדושה על חנוכה, הרי הוא גופו של מעשה. שנראה על הגוון עיקרו של דבר. אבל ללב רגיש טוב מראה עינים, שהוא הבטה בלי לקיחה, הבטה שאינו אלא התעצמות בגוף נשמת הדבר אבל אין בו שימוש ואין בו לקיחת דבר לעצמך. וזהו שהזכרנו אתמול פסוק כי לא מרבכם מכל העמים דבר נראה לעיניים כי אתם המעט מכל העמים, מע"ט ראשי תיבות ט'וב מ'ראה ע'יניים.

על ידי כהניך הקדושים, אמרו בזוהר לויים בשיר ישראלים בתפלה כהנים ברעותא דליבא מעוררים את הייחוד. הכהן הוא שברצון דק שבליבו מכוון אל גופו של מעשה. כידוע סוד הייחוד קבה"ו ע"י ההוא טמיר ונעלם, ישראל בדיבור לוי בקול כהן במחשבת הלב העומד על ההוא טמיר ונעלם. והוא עומד במעשה עצמו נעות תחלתן בסופן כשלהבת לוחשת בגחלת.

— ,
נפלו אורות העיניים, שרוב הראיות לקיחות הם, ולא מתתקנים כעת אלא באורות האזנים בשמיעה שעיקרו הקשבה ולא לקיחה. כפרסומי ניסא דפורים ורוב השנה לשמוע את הסיפור. פנימי ממנו פרסום הראיה דחנוכה. על פורים נאמר הנה שמוע מזבח טוב ועלחנוכה נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.

נר א דחנוכה תשע"ו

להבין שיטת בית שמאי (על דרך ששמעתי ממו"ר Amichai Lau-Lavie)
כמו שאמר הר"ר מנדלי מוויטבסק: כשהייתי בחו"ל הייתי משתוקק להתפלל תפלה אחת בשלימות ,משעליתי לארץ עליתי במדרגה והבנתי שעלי להשתוקק להגיד מילה אחת בלבד בשלימות.

כך, ככל שאנחנו מתעלים אנחנו מבררים יותר ויותר את נקודת האור, לילה ראשון מדליק אור הרבה שמונה נרות, משמתעלה מעט מבין שזה מיותר, מצמצם ומרכז את האור לשבע. מתעלה יותר מנקה ומרכז ומצמצם עד לאחת. מתעלה יותר מבין שגם זה יותר מדי, הכלום הוא האור הנקי המבורר. וזאת חנוכה, אחרי שפוחת והולך עד לאפס ואין.

והנה יש בחנוכה מלחמה והארה, נצח והוד, בעלי פולמוס אוהבים לדבר על מלחמה עם יונים חכמה ותרבות וכו', בעלי הארה אוהבים לדבר על אור הנרות ואינם מתעכבים על המלחמה אלא על המנוחה, חנו כה. אמנם אמרו בזוהר אין אור הנר מאיר אלא מתוך מלה גסה. כאשר אין הנר דוחק אלא מתוך פתילה ושמן. בשני דרכים מגיעים אל נקיות האור הראשון. מלחמה בראשונה ומנוחה באחרונה.

יש צדיק גמור מעיקרא שכל ימיו יושב ומברר מילותיו אחת לאחת עד שמגיע לאפס. ויש בינוני בלשון התניא שהוא האדם האמיתי היושב כל ימיו בין פתחי האור והחושך, אין ביכולתו לנקות את הארתו אלא בדרך נסיון וצירוף.

נכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים, הרי עשו המנגדים את עבודת הבירור, הרסו את כל השמנים החיצונים אלה המוסיפים יותר אש מאור, והנה ביד השונא היצר הרע מלה גסה הופקד הבערת מה שאינו, נכנסו כהנים להיכל וממילא לא מצאו אלא פך אחד של שמן שנשאר מן האור הראשון הנקי. הרי הואר האור מתוך מילה גסה. כאשר החורבן פינה את ההיכל מן המיותר והמבלבל והשאיר פך אחד לחנוכה.


בית שמאי ממידת הדין הגיעו, היינו משורש החושך הראשון, מאז שצמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי. והיתה דינם לחתור בקנאות אל טהרה קיצונית, כאשר הצמצום מקום להשרות עליו את האור, ככתוב ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו. וזהו שאמרו כנגד פרי החג של סוכות שגם הם מתמעטים והולכים, עד שמגיעים אל האחד הראשון של שמיני עצרת כדי שאהנה מכם אני ואתם.

בלשון חז"ל כינו את הריבוי החיצוני הנצרך לבירור אומות העולם, אמרו שבעים פרים כנגד שבעים אומות. אבל מתוך החתירה הקנאית לטהרה של חנוכה למדנו שאין שורש הדבר האומה אלא הנשמה, דיברו על יונים וכיוונו על יהודים מתייוונים. באו בעלי מידת הדין שגם שם ישראל אינו כדאי להם, כיוסף שאמר על אחיו שאינם מישראל, וגילו על החוץ עצמו שאין סוף דבר ישראל אלא האוחז בעבודה נקיה לאחת. כי אתם המעט מכל העמים. מכל העמים המעט זה אתם, איפה שתמצא נקיות מעט אחד שם כהן שם נר בית המקדש.