נר ג דחנוכה תשעו

שעשה נסים לאבותינו. שעש"ה פירש האריז"ל שע – שה. שבזה ממשיכים ש"ע נהורין מאריך אנפין לשכינה הרמוזה בש"ה.

כתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. שיש הרבה סוגים של תורה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תורה חמורה ותורה קלה, תורה דאצילות ותורה דבריאה, תורה לשמה ותורה שלא לשמה. וכללותם שבעים פנים לתורה. ענין הפנים האלה הם צדדים שונים שיש לתורה. כל אחד מהם מדבר על מציאות אחרת ומתקן מציאות אחרת.

והנה אמר שיש פן מיוחד של תורה הנקראת שעשוע, וסגולתה שלולא התורה הזו אז אבדתי בעניי. יש להתבונן הרבה מהו אותה תורה שהיא שעשוע בלבד. אינה תורה שבחובה אין שם לעסוק בדברי תורה אין שם יגיעה בתורה אין שם כוונה בתורה אך השתעשעות. ואיך דווקא זו התורה מצילה במציאות של בעניי.

הסכנה של אבדתי בעניי היא בדיוק הניגוד של שעשוע. להיאבד בעוני פירושו ללכת לאיבוד בדלות החיוורת של העולם הזה. זוהי אבידה ככתוב תעיתי כש"ה אובד. כאשר תועים להיאבד בכל מיני בעיות וסידורים שיש בעולם, צריך לחזור אל שעשועי החכמה העליונה, ששם כל עושר וכל גוונים שאין להם זיקה וחיבור אל אותה דלות.

המחשת אותו שעשוע הם דברי החכם במשלי ח, המדברת על החכמה שקדמה ליצירה: ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשוע יום יום משחקת לפניו. בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. בעלי סוד אמרו טרם יצר את היקום היה המלך משתעשע בעצמו. אותם שעשועים שאין להם קשר עם חומריות מוצקת כאשר העולמות כולם רעיון בלבד, ובשעשוע זה נעשו נסים לעוני הממשי של העולם.

סדר זה עצמו נס ופלא, שהרי מושכל ראשון אומר העני צריך לפרוטה לצאת מן העוני. ומה יעשה בשעשועי המלך בעצמותו. אמנם הופעת הנס שאותם שעשועים מנגנים לשה אובד ומוציאים אותו מכל עוני ועשית עמהם נס ופלא ונודה לשמך הגדול טרם כל. הוי שעש"ה נסים לאבותינו.

נר ב דחנוכה תשע"ו

הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

יש כאן היפוך של המטרה הרגילה של הדלקת נרות, מתועלתניות שבה להאיר בבית, אל האסתטיקה שבה, להסתכל ביופי הנרות, אך לא להשתמש בה.

והיינו כמו שאמרו (שבת כב, ב) על הדלקת המנורה במקדש "וכי לאורה הוא צריך..אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל." יש נרות בתכונה של נבראים שצריכים לאור, ויש נרות בתכונה אלהית שאינם עונים על צורך כי אין באלהות חסרון אלא עומדים הם כעדות על השכינה.

שיש ראיה ויש ראיה. המסתכל מתכוון לראות משהו או למצוא משהו. והרואה אינו מתכוון לראות או למצוא משהו בעזרת הנר. צופה הוא בעצמותו. ממלא את כל יישותו באותו הבטה ואינו מחפש בה שימוש או הארה לצד אחר. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. או בלשון חסידות חב"ד, מסתכל במאור גופא ולא בהארה שלו.

קשה למצוא מילים לתאר את הראיה הזו. הרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים היינו הראיה הזו נסית, היא אות ומופת על מה שלא ניתן לדבר אלא לרמוז, להביט עליו בעין ולומר זה, כנס חנוכה שלא ניתן ליכתב אבל ניתן לרמז באור הנר, כלוחות העדות שאמרו עליו שאותיותיו (מ וס) עמדו בנס, היינו לא היו שם לדבר כמילים אלא להראות. וזהו מחוץ לפרוכת העדות יערוך את הנרות שהם עדות כמאמר הגמרא הנ"ל.

טוב מראה עיניים מהלך נפש, אמר ריש לקיש (יומא עד, ב) טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה. גופו של מעשה הייחוד יש בה שימוש, כנר שבת משום שלום בית, אף על פי שיש בשבת מעלה בקדושה על חנוכה, הרי הוא גופו של מעשה. שנראה על הגוון עיקרו של דבר. אבל ללב רגיש טוב מראה עינים, שהוא הבטה בלי לקיחה, הבטה שאינו אלא התעצמות בגוף נשמת הדבר אבל אין בו שימוש ואין בו לקיחת דבר לעצמך. וזהו שהזכרנו אתמול פסוק כי לא מרבכם מכל העמים דבר נראה לעיניים כי אתם המעט מכל העמים, מע"ט ראשי תיבות ט'וב מ'ראה ע'יניים.

על ידי כהניך הקדושים, אמרו בזוהר לויים בשיר ישראלים בתפלה כהנים ברעותא דליבא מעוררים את הייחוד. הכהן הוא שברצון דק שבליבו מכוון אל גופו של מעשה. כידוע סוד הייחוד קבה"ו ע"י ההוא טמיר ונעלם, ישראל בדיבור לוי בקול כהן במחשבת הלב העומד על ההוא טמיר ונעלם. והוא עומד במעשה עצמו נעות תחלתן בסופן כשלהבת לוחשת בגחלת.

— ,
נפלו אורות העיניים, שרוב הראיות לקיחות הם, ולא מתתקנים כעת אלא באורות האזנים בשמיעה שעיקרו הקשבה ולא לקיחה. כפרסומי ניסא דפורים ורוב השנה לשמוע את הסיפור. פנימי ממנו פרסום הראיה דחנוכה. על פורים נאמר הנה שמוע מזבח טוב ועלחנוכה נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.

נר א דחנוכה תשע"ו

להבין שיטת בית שמאי (על דרך ששמעתי ממו"ר Amichai Lau-Lavie)
כמו שאמר הר"ר מנדלי מוויטבסק: כשהייתי בחו"ל הייתי משתוקק להתפלל תפלה אחת בשלימות ,משעליתי לארץ עליתי במדרגה והבנתי שעלי להשתוקק להגיד מילה אחת בלבד בשלימות.

כך, ככל שאנחנו מתעלים אנחנו מבררים יותר ויותר את נקודת האור, לילה ראשון מדליק אור הרבה שמונה נרות, משמתעלה מעט מבין שזה מיותר, מצמצם ומרכז את האור לשבע. מתעלה יותר מנקה ומרכז ומצמצם עד לאחת. מתעלה יותר מבין שגם זה יותר מדי, הכלום הוא האור הנקי המבורר. וזאת חנוכה, אחרי שפוחת והולך עד לאפס ואין.

והנה יש בחנוכה מלחמה והארה, נצח והוד, בעלי פולמוס אוהבים לדבר על מלחמה עם יונים חכמה ותרבות וכו', בעלי הארה אוהבים לדבר על אור הנרות ואינם מתעכבים על המלחמה אלא על המנוחה, חנו כה. אמנם אמרו בזוהר אין אור הנר מאיר אלא מתוך מלה גסה. כאשר אין הנר דוחק אלא מתוך פתילה ושמן. בשני דרכים מגיעים אל נקיות האור הראשון. מלחמה בראשונה ומנוחה באחרונה.

יש צדיק גמור מעיקרא שכל ימיו יושב ומברר מילותיו אחת לאחת עד שמגיע לאפס. ויש בינוני בלשון התניא שהוא האדם האמיתי היושב כל ימיו בין פתחי האור והחושך, אין ביכולתו לנקות את הארתו אלא בדרך נסיון וצירוף.

נכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים, הרי עשו המנגדים את עבודת הבירור, הרסו את כל השמנים החיצונים אלה המוסיפים יותר אש מאור, והנה ביד השונא היצר הרע מלה גסה הופקד הבערת מה שאינו, נכנסו כהנים להיכל וממילא לא מצאו אלא פך אחד של שמן שנשאר מן האור הראשון הנקי. הרי הואר האור מתוך מילה גסה. כאשר החורבן פינה את ההיכל מן המיותר והמבלבל והשאיר פך אחד לחנוכה.


בית שמאי ממידת הדין הגיעו, היינו משורש החושך הראשון, מאז שצמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי. והיתה דינם לחתור בקנאות אל טהרה קיצונית, כאשר הצמצום מקום להשרות עליו את האור, ככתוב ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו. וזהו שאמרו כנגד פרי החג של סוכות שגם הם מתמעטים והולכים, עד שמגיעים אל האחד הראשון של שמיני עצרת כדי שאהנה מכם אני ואתם.

בלשון חז"ל כינו את הריבוי החיצוני הנצרך לבירור אומות העולם, אמרו שבעים פרים כנגד שבעים אומות. אבל מתוך החתירה הקנאית לטהרה של חנוכה למדנו שאין שורש הדבר האומה אלא הנשמה, דיברו על יונים וכיוונו על יהודים מתייוונים. באו בעלי מידת הדין שגם שם ישראל אינו כדאי להם, כיוסף שאמר על אחיו שאינם מישראל, וגילו על החוץ עצמו שאין סוף דבר ישראל אלא האוחז בעבודה נקיה לאחת. כי אתם המעט מכל העמים. מכל העמים המעט זה אתם, איפה שתמצא נקיות מעט אחד שם כהן שם נר בית המקדש.

חנוכה תשע"ה

רוב החגים מגיעים עם הוראות הפעלה מדויקות, תיטול ידיים בלי ברכה ואחרי זה עם ברכה ותכוון להוציא את המרור ותגיד את זה ואחרי זה תגיד את זה ותברך ותאכל ותשתה ותנענע ותבנה ותעשה, והכל בדיוק בהלכות ומנהגים. עד שאתה גומר ליישם את כל ההוראות וכבר לא נשאר לך זמן וכוח לחגוג את היום בכלל. חנוכה הוא חג אחד שנשאר כמט בלי שום הוראות. פשוט תדליק נר. לוקח בערך דקה. וזהו, כל היום משוחרר. אפילו בנו לתוך ההלכות את כל האופציות האפשריות. בא לך תדליק נר אחד, בא לך יותר תדליק כמה, בא לך ידליקו כולם, אפשר לך תדליק בדלת, אם לא בחלון, אם לא בשולחן. שום דבר לא חשוב מדי איך יהיה בדיוק.

הרי זה כאומר, כל החיוב הוא רק להדליק את האור. מכאן ואילך, הרשות בידך לעשות מה שתרצה. זה כבר יגיע לבד. רצונך לשבת אצל הנרות ולשיר תעשה כך. רצונך ללמוד תעשה אותו חג של תורה תלמד לימודים תחדש חידושים. רצונך לאכול ולשתות ולשמוח תעשה חגיגה באוכל ושתייה. הכל כרצון איש ואיש וכפי התוכן שיבחר בעצמו לעשות בחג הזה.

לכן גדולי החסידות אהבו את החנוכה כל כך, כי היו אנשים עם יצירה חדשנית בכל תחום. ובכל מקום היו עדיין מוגבלים בגבולות הוראות האורתודוכסיה איך בדיוק לחגוג. והנה נזדמנה להם חג שאין בה כל חיוב, ואפשר לחגוג אותה איך שרוצים לפי החידושים והכוונות שלהם. ולא נתקררה דעתם עד שקראו לה אורו של מלך המשיח. המשיח שהם רצו להביא, שיהא נר ביד כל אחד ואחד, ויהא כל אחד ככהן גדול בעצמו מדליק את הנרות בעצמו ולא יסתמך על חוקים והיררכיות כתובים מראש.

גיבורים ביד חלשים

איבער געשרייען פון געווער
באמבעס אן אויפהער,
האב איך געהאלטן אין האנט,
א שטיקל ניגון.

געזינגען אן א מייק,
ווערטער אזוי שטיל,
אז די אפאטישע האבען געהערט.

האב איך געוואלט וויינען הויך,
מיין שופר האט זיך אבער פארברענט,
אינעם גרויסן פייער וואס די קלוגע האבן נישט געקענט פארזען.
געזוכט א פעדער צו שרייבן א בריוו,
עס אז אבער געווען צו שפעט.
געבליבן בין איך מיט מיינע צוויי הענט,
און אן אטעם צווישן זיי.

אחד איינער האט גע'דרשנ'ט דברי חיזוק,
אדער אפשר שיחת התחזקות.
איך געדענק שוין נישט,
איך בין אויפגעשטאנען אויף די לינקע זייט.
עס איז שוין בעסער דברי חלומות,
ווי עס ליגן נעבעך די שוואכע דורות,
בעסער זיין פריי ווי פרייליך, שוואך, נע, שבח.

און ווען די מוזיק איז שטיל געווארן,
האט מען געהערט ברימען מע
קען מען דען האבן אזויפיל קינדער,
און נישט ליב האבן איינס מער.
עס לייגט זיך נישט אויפ'ן שכל,
אפילו א טויבער קען דאס זען
ווי עס דרייט זיך אין ראד,
און מיר אינאיינעם בלייבן גלייך לנצח.

(ואמר רבינו, שבזה השיר מרומזים כל כוונות חנוכה, מי יתן ונזכה להשיג אפס קצהו.)