נר ששי דחנוכה תשע"ח

יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. בוא וראה, כל בני העולם חיים בסתירות ומסתירות אלה הם סובלים. קוראים הם להתנגדויות אלה בשמות רבות כמו גדלות וקטנות יצר טוב ויצר הרע, החשיבה לטווח ארוך והחשיבה לטווח קצר, דחיית סיפוקים מול מילואם, חישוב התענוג מול חישוב התועלת, חישוב השכל מול חישוב הלב. ועל כולם כאשר מוצאים סתירות אלה את מקומם באישיות של האדם, עד שהם מתכנים בשם תמונות שלימות ופרצופים שלימים, כאילו האדם מפוצל לכמה אישיות וכמה נפשות, נפש אחת גדולה ונפש אחת קטנה, נפש אחת מתפעמת מדברים עמוקים ומרגשת את הגדלות שבדברים דקים ומרוממים וגדולים ונפש שנית עסוקה בקטנויות אוהבת אהבות קטנות ונפגעת מדברים קטנים ורבה על דברים קטנים. ואין האדם מוצא מנוחה לנפשו כאשר אינו יכול להחליט הצדיק הוא או רשע הגדול הוא או קטן. יש מחליט לעצמו יקח את דרך הענווה והמוסר ויקרא לעצמו תמיד הקטן וכל מעלה יחשוב מקרה הוא אצלו. יש הולך בדרך הגדלות ומחליט להתייחס לעצמו תמיד בגדלות ומייחס את השגיאות למקרים. ואין אחד מדרכים אלה נראה נכון ואמתי לדורש אחרי פתרון הענין בכנות. שניהם נראים התפשרויות של האמת עבור איזה מושג מוחלט ממקום אחר שאין כאן מקומו. ושוב נשאר המחפש תוהה מהו. וסתירה זו כואבת מאד לבעלי נפש ובעלי דעת עד שאינם מוצאים לנפשם מנוחה ואומרים אם כן למה זה אנכי, אין כל העולם כדאי אם מחירו סתירה כזו.

מעטים בלבד הם שמכירים את שורש הסתירה שבנפשם, אשר ידיעה זו היא שורש הריפוי לכל הסתירות האחרות. והוא שכל הסתירות הללו בין יצר טוב ליצר הרע בין הגדלות לקטנות בין הטיפשות לבין החכמה ובין היופי לבין הכיעור, אינם אלא התפרטויות והשתלשלויות ומקרים פרטיים של סתירת הסתירות הראשונה, שהוא הסתירה שבין האלוהות לבין העולמות. כאשר האלהות גדולה ונעלה ומרוממת ומשובחת ואינסופית, והיקום במציאותו שבור וחלוש ומפוזר וחסר מול האינסוף. עד שמבחינת העולמות אין אלוהות ומבחינת האלוהות אין עולמות. ורוב בני העולם חיים כל ימיהם ואין שמים לבם אל הקריעה האינסופית העומדת ביסוד מציאותם, ונראה להם הכל בסדר עולם כמנהגו נוהג. הרגישים שביניהם כואבים את הסתירות הפשוטות בין החשק היותר גבוה לחשק היותר נמוך שבנפשם ואינם מוצאים בה מנוחה. אך יחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם, אלה שנקראים בני ישראל כי שרית עם אלהים ואנשים, אלה הם היודעים את שורש הקריעה הזו ואלה אשר נופל עליהם פחד אלהים ויראתו. כנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כאשר ראה יעקב את שער השמים כלומר מקום המפגש שבין העולם לבין האלוהות נפל עליו מורא גדול זה גילוי שכינה, ואמר המקום הזה נורא לעמוד בו. אי אפשר לבן אדם לסבול את נוראות המקום הזה.

צריך לעמוד מעט על נוראות המקום הזה ולתארו משתי הצדדים. ואז לראות איך שתי הצדדים האלה מתאחדים לכדי שלהבת נוראה אחת. כלומר כאשר אנו מתארים את הסתירה ואת הפחד שנופל על האדם אנו רגילים לתאר אותו מן הצד של העולמות. ואז הסתירה הזו משתווה עם הסתירה הפשוטה שבין הטוב והרע שבאדם. כמו תיאור הרמב"ם את היראה איך בריה שפלה ואפלה עומדת בפני תמים דעים. כלומר היראה נובע מתוך השבריריות הנפרדת של העולמות, כאשר הוא נערך אל מול שלימות האלוהות, אז נשברת הגוף ונופלת העולם והיא כורעת ומשתחווה לפני האלוה. ותיאור זה הוא תיאור נפילת הנבואה על הנביא, כמראה שראה יעקב בחלומו, וכנאמר על דניאל ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. פה הוכרע האדם בפני האל והוכר במלוא חולשתו בפני הברירות הבאה עליו עד שאין הנפש המתווך יכול לסבול והוא מאבד עשתונותיו ומאבד עמידת רגליו ונופל על פניו. וזה הצד נקרא יראה, וזהו הודו על ארץ ושמים. הודו של מקום מתעלה מתוך שנהפך הודו של יושב הארץ למשחית ומשם נתעלה הודו.

אך יש עוד מדרגה והוא נקרא נורא, שהוא המדרגה שעלה בה יעקב אבינו כאשר שרית עם אלהים ואנשים. והוא הכרת היראה הזו לא מצד הכרעת האדם בפני האלוה אלא דווקא מתוך הכרת האלוה ככח ההורס את כל תכניות בני אדם. ובוודאי זהו אך הצד השני של אותו המראה, אך פה מודגש האלוה כמי שאחראי על ההרס ולא האדם בחולשתו. והוא כאשר מופיעה האלוהות במלוא כוחה והדרה על הנפש הרי היא הורסת ומכלה ומכריעה אותו מצד עוצם תוקפו וגבורתו שהוא אש אוכלה אש. ובמקום הזה הרי אלהים שיעקב נלחם איתו הוא גם מן הצד השני שרו של עשיו. וההוד שנהפך לדניאל הוא גם כח שרו של יון שנלחם איתו. והרי זה כמו לפעמים אדם לומד ומתפלל ועוסק בטהרה ועבודה במשך כמה ימים עד שגופו כורעת והוא נחלה או אינו יכול להמשיך. ומה הכריע אותו אם לא עבודת השם שלו בעצמו. כלומר כחו החזק והתקיף של האלוהות שהיא תמיד חזקה מן האדם, ותמיד  אחרי שרצון האדם להשלים את עצמו ולומד כל היום וכל הלילה ומתענה וצם ומראה את עצמו לאלהים, הוא לא יכול לו. וכמו אלהים בעצמו לא יכל לו ויגע בכף ירכו אחרי שרואה האלוהות שהאדם נתתקף בו לחיות אותו בו הוא מכריע אותו ונוגע בכף ירכו והוא מכריע את האדם עד שהוא נופל ממדרגתו ועד שהוא נחלש מאימת האלהות. ומידה זו נקראת נורא כלומר הוא תיאור האלוה הנורא מצד עצמו ולא מצד מידת היראה של הנברא. ומתוך נוראות זו עולה הודאה וכריעה כלפי האלוהות שנשגב שמו לבדו ואתה מרום לעולם הויה שהוא תקיף על כל התקיפות, וביותר על התקיפות של עבדות השם ששם מתראה כוחו זה.

הרי לנו תרי גווני יראה, הראשון נורא העומד במקום הנצח, כלומר כמו שכתוב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, שנצחו של אלוהות שהוא תמיד תקיף על כל מי שבא לעבוד אותו ועל כל מי שבא לדבר אותו זהו מידת הנצח.  וכך משתלשל מזה שהדברים הגדולים תמיד עומדים מעל לאדם ותמיד גבוהים וחזקים ממנו ואין הוא כובש אותם לעולם. והשני יראה שעומד במקום ההוד כלומר כריעת אנוש כלפי אלוה המופיע עליו והמאיר את חלישותו.

אך שני אלה אינם חיים עד שהם מתייחדים כאחד. ועל הייחוד הזה כתוב ואתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים כולכם היום. כי גם הסתירה הזו הלא אינה סתירה עד שנוגעים אחד בחברו. וכל בני העולם חיים זה בגבורתו וזה בחלישותו ואינם עומדים על המתח הנורא של יחוד יראה ונורא ואין הסתירה כואבת להם כלל. אך לאשר דבקים בהויה אלהיכם, כלומר הויה נורא שהוא אלהיכם יראה, הם מדבקים את שתי המדרגות האלה באחד, והם נקראים חיים. פירוש לא די שאינם נשרפים מן האש אוכלת אלא שהם חיים בתוך האש הזה. כמו שלהבת הנר שמכלה את השמן אבל עומדת בכלי היפה שלה ואינה שורפת את הבית, ויופי גווני האור יונקים דווקא מן הסתירה הזו של האש המכלה והאור העולה מתוך הנר. ועל התגלות זאת נאמר למשה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, זהו הדוגמא הראשונה של אתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים, ולא מתים ומתכלים מתוך האש. וזהו הנצחון של יעקב אבינו על האלוהות וריפויו גם מפגם גיד הנשה כאשר נמצא דרך לחיות במקום הנורא הזה מבלי להיאבד מן האש שלמעלה או מן האש שלמטה, אלא נמצא דרך לחיות ולהתייחד בשניהם כאחד, באש בתוך הנר, בשלהבת בתוך השלהבת.

והיחוד הזה נחזה בנר חנוכה כאשר 'מאן דבעי למנדע רזא דיחודא יסתכל בשלהובא', שהוא התיקון של ויגע בכף ירכו, שתהיה למנורה עמודה עד ירכה עד פרחה, ולא תהיה האש נופלת בכל הבית אלא יש לה עמידה על רגלים חזקות בכלי, ובתוך המנורה הזו דולקת אש תמיד. כאשר מצליח אדם להתגבר על המלחמות מבחוץ ולמצוא את פך השמן שיצק יעקב במקום מה נורא המעמיד את בית אלהים על עמידתו, אז עולה משם הילולו של מקום באחדות אחד, יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו, שמו אחד הנשגב לבדו ביום ההוא, כאשר הודו על ארץ ושמים, נראה הודו על ארץ ושוב על שמים ושוב על שמים ושוב על ארץ, וירם קרן לעמו, הרים קרן לעמו, הקרניים גבוהות נקראו גם נצח והוד, הרים השם קרן לעמו שהם מתאחדים בנצח והוד ליחד יראה ונורא, תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.

נר חמישי דחנוכה תשע"ח

ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. כל סיפור יש לו השלכות רבות לפי הצד שבו אדם נכנס לו. לפעמים קורה סיפור אחד ולאדם אחד עניינו דבר אחד ולשני עניינו ענין אחר, לפי הצד שהם עומדים בו ולפי המקום שבו הדבר נוגע אליהם. כך למשל אדם עושה מסיבה גדולה לנישואין מלא מעדנים ודרשות יפות ושירים יפים, תשאל את הילדים שם מה היה יספרו לך על הממתקים אשר חילקו והמתנות אשר קיבלו, תשאל את המבוגרים יספרו לך על החברה הנעימה שהייתה שם ועל הדיבורים היפים שנשמעו שם. תשאל את המבין בנגינה יספר לך על המוזיקה הנפלאה שנשמעה שם, וכן הלאה כל אחד לפי מקומו ומה שזה אומר אליו. אבל מי שעשה את המסיבה כולה היתה לו סיבה אינטימית שהוא ייחודו עם אהובתו, וכאשר שואלים אותו על דבר המסיבה הוא עונה את הכוונה האמיתית שהכל היה בכדי שתהיה לו רגע אינטימי חשוק עם חשוקתו. ונכון הוא שהוא עשה את המסיבה כולה ואכן רצה לשמח את הילדים בראוי להם ואת האנשים בראוי להם וכו', אבל בעומק ליבו כל זה אינו נוגע וסיבת השמחה והמסיבה כולה הוא למען יחוד כמוס בליבו אשר אינו יכול לספרו אפילו לעצמו ויש בזה צד בדידות גדולה אשר אף אחד מאלה שהוא משמח איתו אינו יכול לעמוד על עומק תענוגו ושמחתו בזה, אבל על דרך האמת זה מה שכל זה אומר אליו וזה המשמעות האמיתית של כל המסיבה כפי רצון בעל המסיבה.

כך אחרי שמסופר סיפור שלם על כל פרטיו, ונפרט בה בימי מתתיהו בן יוחנן, בימיו כאשר הוא ראה עצמו מנהיג הדור ואחראי על הנהגתו, וכל מה שמשתמע מזה לפי הסתכלות חשמונאי ובניו. כשעמדה מלכות יון הרשעה, והיה בסיפור סיפור אחד של להשכיחם תורתך, שאנשי ובעלי תורה לומדיה ומלמדיה הפריע להם מאד שתישכח התורה, והיה עוד צד להעבירם מחוקי רצונך, ובעלי מצוות הצטערו מאד על הימנעות המצוות מהם, וכל אחד כפי המצווה הנוגעת לו ביותר נגעה לו הצרה אשר מונעים זאת ממנו, כהנים מעבודתם ולויים משירתם וישראל מעבודתם כל אחד כפי דרכו. וכאשר מתוך החושך והאפילה הזו המערבב את כל אחד כפי מקומו ועמידתו פתאום ואתה ברחמיך הרבים, נעמדה נוכח החושך הזה תוקף של אתה ברחמיך הרבים. נראה להם בלשון נוכח אתה ברחמיך הרבים (והיינו בלשון הקבלה הוארו י"ג מידת הרחמים מעתיקא לתוך השכינה הנקראת אתה והתתקפה בהם), ונראה בתוך הנוכחות הזאת רחמיך הרבים המרחמים על העולם, עמדת להם בעת צרתם, והרי נעמד כאן תוקף והתגלות של אתה ברחמיך הרבים, ושוב היה בעמידה זו של רחמיך הרבים צדדים רבים, ומנה מהם רבת את ריבם, ובכך אשר הפריע לו ריב חשמונאים עם יונים, שיש מריבה ביניהם והחשמונאים עומדים בצד אחד של המריבה ואינם יכולים לנצח, רב ה' את ריב עמו, דנת את דינם כלומר נגד שהיה עיוות הדין שגזרו יוונים גזירות שאין בהם צדק והמבטלים את הדין והצדק מן העולם, והתעוררו רחמים רבים ודן את דינם של ישראל והושב הדין על כנו, נקמת את נקמתם זה ענין שלישי כאשר לא היה נקמה ניכרת בעולם שהוא הסתעפות של מידת הצדק בין אנשים, ונקם השם את נקמתם. ואלה הם שלשה קווים באופן כללי שהם מידות שונות של ההתגלות.

ובכל אלה יש להבין הכנסת השם לתוך המאבק של בני אדם, כלומר רבת את ריבם וכו' פירוש שהיה להם ריב ודין ונקמה והשם נכנס תחתם ורב להם את ריבם ודן את דינם ונקם את נקמתם. והיינו סוד הנס שהוא חילוף הדבר המוטל על האדם בהתגלות אתה ברחמיך הרבים, תחת שהאדם יצטרך לעשות דין וריב ונקמה עשה להם זאת אתה ברחמיך הרבים. ועניינו בעבודה הוא שיש דרך שהאדם יריב וידין וינקום וזה הסדר הטבעי. אבל יש סדר ניסי שהוא שיחליף את כל הצדדים האלה באתה ברחמיך הרבים. שעל ידי שמעורר רחמים רבים אפשר להחליף את כל העבודות האלה בהתעוררות רחמים אלה, תחת אשר יש עבודה פרטית לנקום ולריב ולדון נמתק הכל בהתעוררות רחמים אחת, שהוא כמו המפתח הכללי הפותח את כל השערים, והוא דרך המנוחה הקדושה שמחליף כל טורח עבודה במנוחה של רחמיך הרבים שכאשר נפגש עם המניעה של ריב אינו עושה כנגדו ריב אלא אומר אתה ברחמיך הרבים, וכן כאשר נפגש עם המניעה של דין אינו עושה דין כנגדו אלא אומר אתה ברחמיך הרבים, והרחמים הרבים ממוססים כל מניעה ומייחדים כל נפרד ומצילים מן הצורך ליכנס לכל הפרטים ולעשות את כל העבודות הנצרכות נגד כל מניעה, וזה סדר העבודה העל-טבעית שמעטים מאד יודעים אותה אלא מי שיודע לעורר רחמי עתיקא שמחליף עבודת כל המצוות ברחמיך הרבים.

וכאשר נפעל זאת אז מסרת גיבורים ביד חלשים, ושמחו חלשים בכל העולם אשר גיבורים נמסרו בידם. כי גיבורים ביד חלשים אינו תיאור הסיפור שהיה במקרה ישראל חלשים ויון גיבורים ונצחו חלשים את הגיבורים, אלא זהו דרך במלחמה עצמה, שתחת אשר בדרך הטבע הרגיל צריך להתגבר בגבורה נגד השונא נתחדש דרך חדשה ללכת דווקא בחלישות, ומידת החלישות בעצמו יש לו כח לנצח את מידת הגבורה [והיינו בהתעוררות רחמיך הרבים, ובדרך הטבע הוא לעשות מלחמה בדרך גרילה, שמנצל דווקא את העמדה החלשה וגורם לגיבור שיפול דווקא על ידי גבורתו המקשה עליו להתנהג בזריזות וכו']. ורבים ביד מעטים, ושמח כל מי שנמצא בעמדת מיעוט ותמיד הלכה כרבים נגד היחיד ותמיד בדרך הטבע הרבים מנצחים את היחידים, נתגלה כאן הדרך העמוקה שהוא שהיחיד על פי רוב יש לו עומק שאינו מושג לרבים, על דרך שאמרו על ר' מאיר שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, ובאמת בכל השנה אין הלכה כמותו, אבל כאשר ניתנו רבים ביד מעטים אז נראה ההארה של המיעוט שיש דווקא מהיותו מיעוט עומק שאי אפשר להיות מושג לרבים. וטמאים ביד טהורים. ושמחו טהורים בכל העולם, כאשר תמיד כל ימות השנה אומרים להם שאי אפשר לנצח קרב בדרך טהרה, וצריך להיות פרגמטי בשדה הקרב הממשי של העולם הזה, והרוצה לפעול בעולם העשיה צריך ללכלך את ידיו לפי טומאת השפלות והמציאות של העולם הזה. ורשעים ביד צדיקים. ושמחו צדיקים בכל העולם אשר תמיד אומרים להם שאל תצדק ודרך העולם הזה שהרשעים מצליחים מחמת אופיו שהוא עולם הרשעה, נפתח פתח שדווקא הצדיקים ינצחו לא במקרה שניתן להם כח אלא הצדיקות תנצח את הרשעות מהיותו צדקות. וזדים ביד עוסקי תורתך. שעוסקי התורה תמיד עוסקים בחכמה של כל דבר והם היפך הזדים שעושים במזיד כלומר מכוונים אל המעשה שבכל דבר ומדייקים בה. ניתן כאן נס ופלא שנמסרו זדים ביד עוסקי תורתך.

ואחרי כל הסיפורים הללו כאשר שמחו כל חמשת המינים הללו החלשים המעטים הטהורים הצדיקים עוסקי התורה כל אחד כפי מקומו ודרכו, אמר כי כל זה מסביב למסיבה, אבל לך, לבעל הנס עצמו למחולל הכל, מה נעשה מכל זה, מה אכפת לך מכל זה, לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. מה שכל זה נוגע אל הא"ס הוא שנעשה חידוש בשמו הגדול ונפתח שם גדול וקדוש בעולמך. והיינו בלשון הקבלה נתחדש יחוד גדול בשם ונתחברו השם הגדול והקדוש שהוא הויה אדני בעולם הזה. ולעמך ישראל המשיגים והמבינים היודעים סוד שמו אלה שאכפת להם יחוד שמו אלה המשותפים ביחוד שמו עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. כלומר כהיום הזה שאין אנו חוגגים את המלחמות ואת כל התשועות שנעשה בימים ההם אלא עומדים לפניך בתפלה ובהדלקת המנורה, כל זה לפי שאנו משתתפים ביחוד הנעלם ולא אכפת לנו מכל הרבים ביד מעטים וכו' אלא אכפת לנו מלך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולפיכך אנו חוגגים את החג לא כפי דעת הרבים ביד מעטים ולא כפי דעת הגיבורים ביד חלשים וכו' וגם לא עושים עיקר מנצחון המלחמה ואפילו לא מזדים ביד עוסקי תורתך, אלא ממה שלך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. ואחר כך אחרי שהבינו יחוד זה באו בניך וכו' כלומר חינכו את המקדש שהוא מקום חלות שמך הגדול והדליקו נרות וקבעו שמונת ימי חנוכה אלה לא לעשות גיבורים ביד חלשים וכל הסיפורים האחרים אלא להודות ולהלל לשמך הגדול.

נר רביעי שבת חנוכה תשע"ח

אנכי אערבנו מידי תבקשנו. אמרו מכאן לערבות מן התורה. ואע"פ שדחו דהרי קבלן הוא עדיין זה  המקור הראשון ללשון ערבות מן התורה. והיינו אשר שורש ענין הערבות הוא ערבות יהודה על בנימין אצל יעקב לבקשת יוסף. או בלשון אחר עקבות שלוקחת השכינה עבור היסוד. או ערבות משיח בן דוד על משיח בן יוסף.

וענין הערבות בפשטות הוא שכאשר אין הכסף בנמצא אצל עיקר החייב בה אומר הערב אנכי אערבנו. והיינו כאשר הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שאבדה נביעת היסוד ואין מי שישים אל ליבו חסרונו, הנקרא זמן הגלות ציון הוא דורש אין לה, אז דווקא יש מי שאומר מכלל דבעי דרישה, והוא אומר אנכי אערבנו. אני אהיה במקום הצדיק המשיח ואשים אל ליבי, אין שם על לב. והסיבה שהוא יכול לעשות זאת הוא בגלל עומק מידת הנאמנות הנמצא ביהודה. שכן שאלו על ערב במה מתחייב אל המלווה וענו בההוא הנאה דקא מהימן ליה משעבד נפשיה. ובנפש יהודה מאיר ביותר דבר זה שמידתו אמונה, והוא יכול להתחייב אל השכינה בנאמנות בלבד, אע"פ שלא הוא שמקבל שפע היחוד אלא בנימין, עדיין הוא יכול לשים את נפשו במקום הצדיק עצמו מדין ערבות. שבההוא הנאה גופא שמאמינים לו שישלם למלווה באותו נאמנות הוא מתחייב אליו. ועל כן אמרה תן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב. היינו דין ערב מראה שיש פעמים שצד שלישי מקבל את הדבר בפועל אבל הנאת הנאמנות מקבלת האשה המתקדשת.

ולפעמים יש חפץ ממשי המסמל את נאמנות זו, והוא נקרא ערבון. כמאמר תמר ליהודה אם תתן ערבון עד שלחך. והיינו כאשר יהודה מבקש לה שתאמין לו שישלח לה גדי מן הצאן היא אומרת שהיא צריכה ערבות על כך, כי היא צריכה חפץ להמשיך בו נאמנות זו שהיא הקנאת נפשה אל יהודה מבלי קבלת כסף הקידושין עכשיו. והיא אומרת תתן לי חותמך ופתילך ומטך והוא נותן לה, וכאשר בסוף לא מצאה אומר יהודה תיקח לה פן נהיה לבוז, כלומר אע"פ שלא נגמר אז הקידושין עדיין הערבון נשאר אצל תמר, ומן הערבון הזה נתתקפו פרץ וזרח שהם תרין משיחין הבאים על נאמנות זו שבערבון.

ונמשל כל זה שאחרי שירד הצדיק הנחמד למצרים ויצאה התורה ממקומה וגלתה השכינה זנתה תמר כלתך, אמרה כנסת ישראל בפני הקדוש ברוך הוא במה נאמין לך שעתיד אתה לחזור אלינו, ואמר אם תתן ערבון עד שלחך. ונתן לה הויה חותם ופתיל ומטה. שהם חפצי חותמו של כהן גדול ופתילה שמדליקים בה נר חנוכה ומטה זה מלך המשיח עצמו. וכך איתא שמה שיש לנו בגלות סודות התורה השייכים אל הגאולה כאשר ישקני מנשיקות פיהו ואין עכשיו הזמן לכך הכל בסוד הערבון ששולח הקב"ה לשכינה שיהיה בידה הבטחה. ובמילים אחרות גם בזמן שאין יחוד שלם חי וקיים עדיין חביבותיה גבן כי אנו מאמינים בו, ואז מתקדשים קוב"ה ושכינתיה מדין ערב, שגם אם המנה המגיעה לנו נמצאת אצל פלוני היווני, או נמצאת בזמן אחר עתידי, עדיין מתקדשים מדין ערב. והערבות הזו נפעלת בההוא הנאה שהוא מאמין לנו. והוא הנאת האמונה עצמה גם כאשר אותותינו לא ראינו מאמינים בו ובאותו אמונה רואים מראות אלהים חותמך ופתילך ומטך.

הנאה זו היא הנאת יחוד לראותם בלבד שאמרנו אתמול. שכן ערב יש בו לשון עריבות ומתיקות. מתיקות מיוחדת יש בהתקדשות מדין ערב שהוא עריבות המגעת עד לרקיע ערבות שעליו כתוב לרוכב בערבות. כי ערבות הוא ערבי נחל נצח והוד שאין בהם טעם וריח אלא לראותם בלבד בהנאת האמונה שאין לה מילה אפשר ליהנות מכל עומק הייחוד במקום הפתח כאשר השכינה נמצאת בין רגליו כמבואר סוד חנוכה לעשות את כל היחוד השלם במקום הנה"י בלבד. וכל זה נעשה בשעת הערב דווקא שגם הוא מלשון ערב כלומר כאשר אמונתך בלילות מתקדשת בערב מדין ערב בעריבות תענוג נשיקת היחוד בההוא הנאה דקא מהימן ליה.

נר שלישי דחנוכה תשע"ח

הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. פירוש אין לנו רשות להשתמש בהם לשום צורך כי אם לצורך הראיה שהוא ההנאה שלנו מהם. כלומר שראיה זו בעצמה היא סוג של קשר בין רואה לנראה שאין בה שום לקיחת דבר מן הנראה לרואה אבל הוא יחוד וקשר בראיה בלבד, כנאמר ועינינו תראינה מלכותך. לפעמים אין מה לעשות עם השכינה להזדווג איתה, יש מי שחושב שצריך להמליך אותה יש מי שעובד לה בכל מיני עבודות ויש מי שאינו מבקש אלא לראות אותה, ובראיה זו הוא כל ההנאה שהוא צריך מן המלכות. בעולם הזה אין הנאה זו מובנת לרוב בני אדם שהם צריכים לקיחה של הדבר בכדי להבין שהם מקבלים ממנה משהו. לבד במקום אחד בלבד שהוא האסתטיקה אנו מוצאים משל לזה בעולם הזה, כאשר יש אנשים מועטים שמבינים את הקשר שנעשה כאשר אדם הולך ופשוט מסתכל על מראה יפה, לא בתאוה כמו הסתכלות באשה שיש איתה תאווה לקחתה, אלא פשוט אנשים מוכנים לשלם כסף למוזיאון ללכת ולהסתכל על המראה, ונעשה איזה השתמשות נעלמת הנאה נעלמת בראיה של היופי בעצמו מבלי שום יחסים אחרים ומבלי שיחסר אחד מהם מאומה ביחסי תן וקח.

וכל היופי הזה אינו אלא נמשל להנאת העולם הבא שאין בו אכילה ושתיה ותשמיש, שגם אלה משל פה, והכוונה שאין בו חסרון מנותן ללוקח ואין בו הנאת תשמיש אלא הנאת ראייה בלבד. והוא נקרא יושבים ונהנים מזיו השכינה כלומר רואים את השכינה ונהנים מראייתה, לא מבקשים ממנה כלום או מקבלים ממנה דבר, כסדר רוב עבודת השם או שהאדם מוסיף משהו לשכינה או שמקבל ממנה דבר, אלא פשוט נהנה מעצם מציאותה מעצם ראייתה. אמנם היופי בעולם הזה נותן דוגמא לכך ולכן כאשר נחלקו אנשי עולם הבא מאנשי עולם הזה נאמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, יפיפיותו של יפת ישכן באהלי שם, ודרשוהו בגמרא על אותיות כתב יונית שהן יפות ומתאימות לתורה. כלומר במידת התקשרות אל היופי יש דרך שיהיה כלי נכון לדברי התורה שהם הנאת ראיית השכינה כמו יחס האותיות עם המשמעות שלהם, המבין את היופי עצמו יכול להיכנס מזה לראיית השם שהוא לראותה בלבד.

***

כל החזיון הזה נתבאר לנו כבר מצדדים שונים בזמנים שונים, וכעת נוסיף להביא אותה לעוד אותיות יפים וחדשים. וננסה לתת עוד דרך ומשל בעולם הזה לראות את השתקפויות הענין הזה ואיך הוא מתבטא במקומות שונים. שכן מילות החכמה כולם הם גם פתחים, וכל אדם צריך ללמוד איך להשתמש בחידושי החכמה לא עבורם בלבד אלא גם ליכנס לאותם הפתחים שהמילים פותחים לו, כנאמר בחכמה פותח שערים, וכל הפתחים כולם קשורים זה לזה וכל רעיון יש בתוכו אינסוף שערים הפותח דרך להבין כל שער אחר. ועל הדרך הזה נקראו מקצועות החכמה בדברי רז"ל שערי בינה, כנאמר חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וביאר רמב"ן שכל שער עניינו כמו מקצוע אחר של החכמה המתמטיקה שער אחד הפיזיקה שער שני וכו'. והחכמה הוא להאיר את הפתחים שבכולם, להדליק את הנרות שהם דרכי החכמה השונים המסתעפים לשבעה ושמונה בפתחי הבתים, שמי שהוא חכם אמיתי בשום חכמה יכול להשתמש בה כפתח לבוא אל חכמה אחרת ודרך אחר. וכך מי שהוא חכם בכל יום שהוא מבין דבר מתוך אספקלריא אחת ממילא זה פותח לו שער להבין את כל העולם כולו על ידי שנכנס בשער זה, לא שמן החכמה הזו נובע הכל, אלא יותר שהוא כמו דרך ושער ופרוזדור לדבר הבא ומזה לענין השלישי עד שיודע הכל.

על הדרך הזה בלבד אפשר להבין את מושג שורש כל החכמות בתורה, שבוודאי אין דרך להסיק את כל החכמות מאותם מילים של דברי התורה באופן של היסק, והאופן הזה עקר בכללותו. אבל הוא אותו הענין שדברנו אתמול כאשר יש השגה בדברי תורה בדרך של הולדה, שהוא מה שאני קורא היום לראות בכל דרך של חכמה שער ופתח, שהוא גם כמו פתיחת שערי הלידה שיצא מזה הוולד, על ידי זה הדרך אפשר להבין שמי שיש לו השגה כזו בתורה הרי הוא יכול לשמש לו שער לכל החכמות וכן כל החכמות יש להם שערים ומבואות ופרוזדורים אליה. כלומר בכל פעם שהוא קורא דבר חכמה חדשה ביפיפיתו של יפת או בכל מקום אחר הוא מבין אותה לא כחסימה אלא יודע לראות בה את השער וממש מבין בזה הסתכלות חדשה להיכנס אל התורה דהיינו משמעות החכמה הפנימית ואיך היא מקשרת את נשמתו לאין סוף. אמר הבעש"ט הלומד מחבירו אפילו אות אחת קורא לו רבי אלופי ומיודעי, לא בגלל אותו האות אלא כי תכונת דברי תורה בקדושה שהם פרים ורבים, ואותו האות אחת יכול להיות כמו זרע לאינסוף חידושי תורה. וכך אפשר לראות את הדבר הזה בפשטות שכל מי שהוא חכם בכל דיספצלינה הרי החכמה הזו בנוסף על החומר שלה הוא גם דרך של חשיבה, ועל ידי שאדם מתרגל לחשוב לפי דרכה הוא מבין דרכים חדשים לחשוב ולראות את כל העולם והתורה ועבודת השם. דרך משל כמו שחכם אחד גדול ממדעי המחשב אומר שהחכמה של המחשב הוא לא רק חכמת מחשב אלא שהיא אופן מסוים של חשיבה שיש לאנשים מסוימים מטבעם, ואכן כתב ספר שלם לדרוש בדברי תורה לפי המושגים של אותה החכמה, אע"פ שאין לו שייכות לוגית כלומר חומרית עם החכמה עצמה.

ועל ידי כן נפתח לנו עוד פתח להבין את יחס התורה לשאר חכמות ומה הכוונה כאשר אנו אומרים שיש פגם בחכמות שאינם תורה. שהפגם הוא בכל חכמה שהיא חסומה בעצמה ואין האדם רואה אותה באופן של הולדה. ואכן יש מי שלומד תורה עצמה בדרך שהוא חכמת יון שרואה בה משהו סגור ומסוגר בעצמו מכל צד ואין היא פותחת לו פתח לראות את כל העולמות כולם באור אחר. ואינו מחדש כל יום חידושי תורה לפתוח פתחים חדשים במציאות להבין ולהשכיל על ידם. האיש הזה אע"פ ששכרו איתו הרי אינו לומד תורה לשמה וממילא גם רואה במילות יפיפיתו של יפת סתירה לתורתו שאינה בעצמה אלא מקרה פרטי של חכמת יון. אבל מי שלומד תורה לשמה כלומר לשם ה' לשם לעשות פתח בד' שהוא העולם הזה שיאיר בתוכו מן הפתח או מן החלון או משולחנו ודיו אור הא"ס, הוא רואה גם בהבנת צורה אחרת פתח חזרה לאותו תורה או פתח לאלהות עצמו, והכל ענין אחד אצלו.

***

בדרך הזו נחזור לפרש את פשטות האור והשמחה של חנוכה. שידוע לכל ענין האור בתוך החושך וכו'. אבל הבנת הענין עד שורשו במעשה בראשית הוא גם הבנתו בציור הכי פשוט של הנפש ובו נכלל גם כל עומק ההארה. והוא מה שבנפש הכי פשוט כאשר מגיעים זמני החורף נופל סוג של דכאון על העולם, כאשר השמש שוקעת מוקדם יותר ורק קם אדם ויוצא לעבודתו ועוד לא חזר וכבר שקעה חמה ויש חושך בעולם. ויש אנשים שמושפעים מזה יותר או פחות אבל יש בטבע קשר בין החושך הזה לבין הדכאון. שכל אחד יכול להבחין אותו בנפשו. ולפעמים יש אנשים שממש נופלים מזה לדכאון כל חורף ויש לזה שם מדעי, והפתרון הרפואי לזה הוא לקנות אור גדול שעושה אור חזק בביתו כאור השמש בימות הקיץ או קרוב לה ועל ידי זה מתרפא דכאונו. אבל כך באופן מסורתי מבינים בני אדם שבזמן החורף כאשר נחשכים הלילות מוקדם בעוד הנפש של בני אדם ערה ואמורה להיות מאירה, עושים הדלקות להגביר בה האור, והדלקות אלה ממש מוסיפים בנפש שמחה כנאמר אור צדיקים ישמח. לפעמים דבר שנדרש עליה כל כך ואתה עובר ברחוב בליל החורף ומרגיש את הדכאון האפרורי של זה ופתאום רואה נר חנוכה או נר יפה אחר מאירה מהחלון והיא מרחיבה את הנפש באורה ואתה מבין טעם המצוה באופן הכי פשוט ואמתי של העניין. ואתה רואה שלא ישראל בלבד נהגו במנהג הזה גם לנוצרים יש מנהג להגביר אורות בתקופת טבת וגם זה כנראה שורשו יותר קדום מהם. ובגמרא מצינו בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו ופירש רש"י שהסכנה הוא שהיה לזורואסטרים חוק שלא להדליק אור בזמן מסוים אלא בבית הע"ז שלהם. כלומר ממש בחנוכה מבינים העובדי ע"ז האלה שיש לעבוד לאלהים באור, אלא שהם אוסרים זאת לנו ולכן לעומתם צריכים אנו להסתיר את האור בבית.

אמנם אין הארה זו מחליפה את אור השמש בתקופת תמוז כמובן, אבל מורגשת סוג של שמחה עמוקה יותר בזה שנתהפכה החושך לאור על ידי מעשה בני אדם שהדליקו נר יפה. אשר העמקה זו היא בפשטות כמו כל דבר שמגיעה לאדם במאמץ אחרי הקושי יש בה שמחה והארה כפולה, שמחת הדבר עצמו ושמחת ההתגברות על המאמץ, ויש בה טעם יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, שהוא טעם וסיבת העולם הזה, שנעשה אור במעשה בני אדם ולא מלמעלה.

ואם נלך אחורה לסיפור תולדות אדם נמצא שזהו המועד הראשון שנקבע ביצירה, כאשר אמרו במסכת עבודה זרה שאדם הראשון ראה הימים מתמעטים וכו' וישב שמונה ימים בתענית עד שראה שהם מאריכים והולכים אמר מנהגו של עולם הוא קבע שמונה ימים טובים, לשנה אחרת קבע לאלו ואלו ימים טובים. ואחרי זה נשתלשל מדבר זה עבודה זרה. וראה איך זה מקביל לחנוכה כאשר הבינו רבים ונמצא חנוכה שורשו מן החג הראשון שקבע אדם ביצירה והוא החג היותר טבעי במובן הזה. והנה בשנה הראשונה ישב בתענית ועשה תשובה כי חשש שעל ידי מעשיו חוזר העולם לתהו ובהו וחושך, כלומר מעט מעט מתבטל מאמר יהי אור וחוזר העולם לחושך שהיה קודם לכן, עד שראה שהוא מאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא. אבל בוודאי שתשובתו ותעניתו של אדם הראשון לא לחינם ולטעות היה אלא באמת היה בזמן ההוא חשש שיחזור העולם לתוהו על ידי חטאו, ועל ידי מעשי אדם הראשון בתענית זה הוא שנקבע מנהגו של עולם זה שהאור חוזר להאיר. ולפיכך עשה לשנה הבאה לאלה ואלה ימים טובים כי שמחתו על תחילת חזרת האור לא היתה כשמחת האור הראשון בלבד אלא היה בה שמחה כפולה פעמיים על החזרה ועל החזרה של האור מתוך החושך כלומר מתוך התאמצות ותשובת אדם הראשון. וכמה מתאים שהחג הזה מהיותו ראשוני וקשור אל הטבע ומנהגו של עולם נעשה לחוק לעבודה זרה, ורק במסירות נפשם של החשמונאים שלחמו נגד הע"ז ומנהגו של עולם של היונים חזרו לקבוע לשנה אחרת שמונה ימים טובים בהלל והודאה. שהוא ההודאה על האור שאומר שאינו מנהגו של עולם בלבד אבל מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ובלילה אשר קדשנו במצותיו וצוונו להדליק.

ואם נלך עוד אחורה אל היצירה עצמה נקרא הארה זו השלג. כי קור החורף יש בה מיתה לכל הצמחים והוא היפך הגשם שמצמיח את הצמחים. אבל נוסד ביצירה השלג שהוא גשם יותר עמוק ויש בו טובות עוד יותר עמוקות מן הגשם של הקיץ, כאשר אמרו במסכת תענית שיפה שלג להר ארבעה פעמים כמטר לארץ, ועוד השלג הוא כבחינת כולו הפך לבן טהור הוא שהוא לוקח את האפרוריות של ימות החורף והופך אותו ללבן עוד יותר עמוק מזו של החמה בקיץ, והיא מוסיפה אור עד שגם אור הלבנה מאירה ביותר מהשתקפות שלה בשלג. ועל כן כתיב הנותן שלג כצמר וגו' ישלח דברו וגו' מגיד דבריו ליעקב וגו'. שעל ידי השלג שנעשה כצמר ומכסה את הצריך כיסוי ומחמם אותו כך שולח קרחו וכו' אבל בסוף התכליתי שלו ישב רוחו נכנס רוח אלהים בתוך השלג ונוזל מזה מים חיים, וכך באותו דוגמא מכל השלג והחושך המגיע כאשר מפיחים בהם רוח הם נוזלים ויוצא מהם מים חיים של דברי תורה חדשים.