לשנה אחרת – נר שני של חנוכה תשע"ט

לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודיה. לשון הגמרא ממגילת תענית. הוא לשון הפסוק (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. כאשר אמרנו שעלינו לעשות את היום טוב הזה עם כל דור ודור, עלינו לחזור לדור ראשון שעשאה, לא כדי לחקור את ההיסטוריה ולהקשות ממנה על שינויים שנעשה בה בדור אחר, אלא בכדי להזדהות עם אותם האנשים באותו הדור שמצאו בנפשם כזו שמחה וכזו הכרה שלא מצאה את סיפוקה עד שנקבעה ביום טוב לדורות בהלל והודאה. ועלינו להזמין את אותם הנשמות שקבעו אז את החג הזה ולראות דרכם את שחשו בישועה גדולה ופורקן כהיום הזה.

שכן הרבה בני אדם חווים הצלה גדולה וישועה, אף במשך תולדות ישראל נענו מנהיגי ישראל רבים בניסים וישועות רבים מספור, ואך מעטים מהם הגיעו לכדי קביעת חג על הנס שנעשה להם. לא נקבע חג לשמש שעמד בפני יהושע ואף לא לגלית שנהדף מפני דוד ואף לא לעוד ישועות רבות מספור שעמדו לישראל מפני אויביהם. ובוודאי באותו שעה אמרו את ההלל והודו לה' על נפלאותיו. אך כעבור שנה היו עומדים שוב באותו הזמן ולא ראו אלא את הניסים והצרכים שבכל יום, ולא מצאו צורך לקבוע יום חג לדורות, אלא נשאר אותו המאורע כזמן פרטי שקרה לדור פרטי או לאדם פרטי.

צריכים אנחנו לחקור מה גורם לאדם לומר נס זה שקרה לדורי לא ישועה פרטית היא בלבד אבל היא צריכה להיקבע לדורות. צריכים אנחנו לעמוד איזה מין עוז נצרכת לכך, הרי  מסתמא היו עוד אנשים שחשבו שהישועה שלהם חשובה לדורות, אבל אף אחד לא הקשיב להם ושוב נשאר הדבר סיפור פרטי, וחכמים שאחריהם כבר מבינים לבד מה בצע לנו כי נקבע חג על ישועתנו, ומסתמא כעבור דור או שניים יישכח. צריכים אנחנו לעמוד על ההכרה הזו שגורמת לאדם לומר זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו לא ביום זה בלבד אלא כל שנה ושנה ביום הזה.

כבר חכמים אמרו (שבת יג,ב) מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיה וסייעתו שהיו מחבבים את הצרות, אמר רשב"ג אף אנו מחבבים את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, דבר אחר אין שוטה נפגע, דבר אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל. הנה התלונן ר' שמעון בן גמליאל על כך שאף הוא היה רוצה לקבוע מועדים על כל יום שנעשה נס לישראל, אבל חסרה לו את אותו העוז ואת אותו התחושה החדה שהיה לראשונים בכל צרה והצלה שלהם שעמדה להם לקבוע לו חג לדורות. ובאמת כבר בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, שכן באמת כבר נעשה הדבר לעומס יתר ומי יכול לחשב כל יום ביום זה ניצלנו מצרה זו וביום אחר מצרה אחרת, כבר אין לדבר כל משמעות כאשר ניתן לעשות כל יום רשימת 'היום הזה בהיסטוריה היהודית' ואין לך יום שאין בו כמה שמדות וכמה שמחות, ולא נדע כלל אם לבכות או לשמוח.

ואם נתבונן נמצא שרוב מאורעות מגילת תענית קשורים לסיפורי החשמונאים ושלבי מאבקיהם. הרי כי באותו הדור היה משהו מיוחד שגרמה להם לשים לב אל הצרות ולקבוע עליהם חגים לשנים האחרות. וגם אחרי שרוב המועדים הללו נשכחו מזכרון הדורות עדיין חנוכה עומדת בעינה מכל המועדים שבאותו תקופה, וכמו התנקזו כל המעלות והמורדות של ישראל בימי מלכות חשמונאי בבית שני אל חג אחד המציין את התקופה הזה בהיסטוריה והוא חנוכה.

***

אציע התבוננות אחת בזה. בני אדם מנהלים סוג של חשבון עם הקב"ה. הוא מטיב לנו ואנחנו מודים לו על כך. הוא מריע לנו ואנחנו זועקים אליו על כך. בסופו של דבר חייב החשבון להתאזן. במאורעות פרטיים האיזון נעשה מהר. חלה אדם והוא מתפלל והשם מרפא אותו, הוא מביא קרבן תודה ומהלל לה' על כך. והנה החשבון התאזן, לא הוא נשאר חייב לה' ולא ה' נשאר חייב לו. כל אחד מילא את תפקידו והחשבון הפרטי הזה נסגר. כך גם בחשבונות כלליים יותר, היו בני ישראל בגלות של מצרים, זעקו להשם והוא הושיעם משם ולקחם לו לעם, והם מצידם מודים לו על כך בכל דור ודור שהגאולה הזו נמשכת, עבדי ה' ולא עבדי פרעה. הרי החשבון העיקרי עומד באיזונו.

לפעמים מגיע סוג של מאורע, שמסיבות שונות אין החשבון מתאזן לעולם. הרי בני ישראל בגלותם זה אלפיים שנה זועקים ואינם נענים, נמצא צדו של הקב"ה בחשבון נמצא ביתרת חובה גדולה. ויש גם להיפך. לפעמים הקב"ה עוזר לאדם באופן שאינו קשור כלל לזעקתו ולזכויותיו. ואז צדו של האדם בחשבון נמצא ביתרת חובה. המצב הזה של חשבון שאינו מאוזן הוא בעצמו ההגדרה השורשית של הגלות. הוא קלקול החוק היסודי של הבריאה שבה נחקק שהאדם קורא והאל נענה, האל מצווה והאדם מקיים. החוק הכי שורשי של היצירה הוא האיזון הזה. ובזמן שנקרא חוסר השגחה מה שנעלם אינם חובות האל לאדם או חובות האדם לאל, מה שחסר הוא האיזון הזה. וזה מכל הצדדים, לפעמים מטיב האל וזה הכל נראה לא קשור לאדם, ולפעמים מטיב האדם לאל וזה נראה לא קשור לשום דבר ואינו נענה על כך.

ימי בית שני, אע"פ שהם זמנים שאין בהם גלות פיזית דווקא, הרי הם הימים הראשונים של הערבוב הזה. זה לא שאין בו הכרה דתית. אדרבה יש בו אפילו בית המקדש. וזה לא שאין בו ישועות גדולות, אדרבה יש בו מלחמות ונצחונות וכו'. אבל בכולם חסר האיזון הזה, כל המעשים של האל ושל אדם אינם נראים מאוזנים בחשבון אחד. האדם לעולם אינו מרגיש שהוא יכול לצאת ידי חובתו כלפי אלהיו, ואלהיו אינו מדבר איתו להגיד לו איפה החשבון עומד. במצב כזה האדם הדתי תמיד חש שהוא אינו ממלא חובתו ולעולם יש לו להחזיר יותר לאלהיו.

***

עומד מתתיהו ופתאום נופלת עליו כזו ישועה גדולה שלא ציפה לו, הנה נפלו חיל יונים בידיו רבים ביד מעטים בנצחונות מופלאים, והוא מוצא את עצמו עומד בפתח בית המקדש, אותו המקדש שכבר שלש שנים הוא מחולל ונהפך לבית יווני, מי ציפה לישועה כזאת ומי הכין את נפשו וליבו להחזרת עבודת בית אלהים בכל תפארתו. אפילו שמן למנורה לא הוכן להם ואפילו המנורה עצמה לא הכינו להם ולא יכלו להכין, לקחו כמה שפודים של ברזל ואמרו זה מנורה. והתחושה הממלאה את לב כולם הוא במה נוכל לאזן את החשבון הזה, כיצד אפשר לענות להשם על כך.

יודע מתתיהו כי גם אם יקריב אלף תודות לא יוכל לדעת שהוא השלים את חלקו. הוא אינו נביא ואינו משורר ואינו יודע למצוא בנפשו את המילים או את הפעולות שיבטאו כלל את גודל הישועה והזכות הזאת. הוא אינו יכול לראות את הסיפור שלו גמור עד שהוא מגייס לעזרתו את כל דורות ישראל העתידים להיות. את כל הדרשנים שיהיו ואת כל המשוררים שיכתבו עליו שירים ואת כל החכמים שיתקנו לו מצוות ומנהגים, מגיע לו התאריך כ"ה בכסלו בשנה הבאה והוא חש ריק גדול, החשבון שלו ביתרת חובה עצום, כל החג הגדול שעשה בשנה שעברה וכל המלחמות שלקח על עצמו מאז כולם אינם מספיקים בעיניו כלל להחזיר להשם את אשר עשה להם, הוא מקווה שצירוף כל הדורות הבאים יספיקו להלל את השם על הניסים שנעשו לדורו.

כך אומר יוסף בן מתתיהו, יהודי שראה את הבית על מכונו וחש בליבו את אותו התחושה המבלבלת , בהסבירו את שם ומהות החג הזה (קדמוניות היהודים ספר י"ב) "ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג ("חג האורים") משום שאותה הופיעה לנו בלי שקווינו לה".

וכה מתהלכים כל הדורות של היהודים הבאים לאחריו, החיים באותו הגלות, ומשמשת החנוכה להם לסמל לחובה שיש להם כלפי המקום אשר מעולם תישאר להם ביתרת חובה, מעמיסים הם עליו כל דור את מאבקיו הגשמיים והרוחניים, משתמשים הם כל אחד בו להודות ולהלל לה' על הטובות והנפלאות שעשה ושיעשה להם.

לדור ודור – נר ראשון של חנוכה תשע"ט

לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך… ועל הניסים.. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. כמה וכמה פעמים נזכרים בפסוקי הודיה ותפלה שבמקרא ושבסדר התפלה את צירוף המילים לדור ודור. לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש. דור לדור ישבח מעשיך. וממשלתך בכל דור ודור. יש לעמוד על הגוון המיוחד של הכללת השבח בפירוט הדורות דווקא, ומה זה מוסיף לנו לדימוי על אמירה שהשבח הזה הוא לנצח או מכל בני אדם.

שבכל דור ודור מתחדשת כל התורה כולה וכל העולם כולו בגוון אחר. ומה שהוא שבח בדור אחד אינו שבח בדור אחר. והאופן שבו נראים תהילות ה' בדור אחד אינו האופן שהם נראים בדור אחר. כי כל דור חי בעולם אחר מן הדור הקודם לו. ולפעמים יש שינויים יותר גדולים אשר יצדק לומר עליהם באמת הבדל דור, שמשתנת תקופה שינוי פוליטי או היסטורי או חברתי, וכדרך שהיסטוריונים מחלקים את העולם לתקופות או לדורות. שבשינויי הדורות הללו וודאי ניתן לומר שאין הוא אותו השבח ואותו הסיפור של הדור אחר. ודרך משל שמחת חנוכה הרי בדור המקדש ומלכות חשמונאי היה חגיגת חנוכה באופן אחד הרי בדור שאחרי החורבן וודאי היה באופי אחר. ושוב בדור אחר שגם זה נשכח או לא היה בולט לבני אדם היה באופי אחר. ועל כך אנו אומרים לדור ודור נודה לך, שלפי השגת ותחושת כל דור ודור בפני עצמו נודה לך, ולפי השגת כל הדורות נספר תהלתך.

וכאשר מסתכלים על כל הדורות באספקלריה כוללת, וקוראים את כולם כמו פרקי ספר אחד, 'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש', מבינים שלא זו בלבד שכל דור משבח מעשיך לפי השגת אותו הדור, אלא אף הדורות המאוחרים קוראים את הסיפור באספקלריית כל הדורות שלפניהם ובשילובם. שאינם חייבים לסתור או לשלול דור אחר אלא אדרבה לצרפם יחד לספר אחד.

***

כשם שיש דורות בהיסטוריה כך יש דורות באדם הפרטי, דהיינו שנות גדילה ולימוד. נולד אדם ילד ויש לו תחושה והשגה מסוימת בחג. ובשמחה זו של חגיגת הילדים יש משהו מיוחד לו שהוא התחדשות ורעננות נפלאה, וכן שעשוע של שמחה שאינו בולט אצל המבוגרים. כך יש בכל חג מצוות או הנהגות מיוחדות לילדים. הפסח של הילד הוא שאלת מה נשתנה וגניבת האפיקומן. החנוכה של הילד הוא משחק הדריידל וקבלת מתנות. והאדם מביט בספר הזכרונות הפרטי שלו ומתענג איזה שמחת החגים היה לו בחנוכה ופורים ופסח בעניינים של הילדים השייכים לאותו החג. חושב הוא האדם המבוגר כאילו ממנו נשללה שמחה רעננה זו, וכאילו יש בהזכרה זו מין עצב על הילדות שעברה ואיננה. נעשה זכר יציאת מצרים אצל אנשים מסוימים למין זכר כמו 'יזכור', זכרון השמחה שהיתה שעיקר עצב עכשיו.

אך אין זה אלא טעות של בחורים שמתבגרים וחושבים שכבר החג של הילדים אינו שייך אליהם. ברגע שהבור הזה מתחתן הואא מגיע לגדלות אמתית ונהיה אב בפני עצמו, הרי האב אינו חלק מתנגד לשמחת הילד אלא הוא דווקא חלק ממנו. ואם יש לאדם ילדים הרי הוא משתתף פעיל שוב בכל משחקי הילדים ושמח במשחקי הדריידל שלהם משחק עם גניבת והסתרת האפיקומן שלהם, והוא שמח בדריידל ולאטקעס של החנוכה בדיוק כמו ילדיו ומעביר גם אליהם את שראה הוא בדור הילדים שלו, הרי ממש לדור ודור נספר תהילתך.

וגם אם אין לאדם ילדים, הלכה פסוקה הוא בהלכות פסח אין לו בן שואל את עצמו. אין אהבת שעשוע הילדותיות של שאלות הפסח נשללת מן הרוצה לנהוג מנהגי מבוגר רציני, אדרבה חובה עליו לשעשע את עצמו במידת האפשר בשאלת שאלות ובכל המשחקים של הילדים. אפשר לומר אין לו בן גונב את האפיקומן של עצמו ומחלק קליות ואגוזים של עצמו. כי הקליות ואגוזים הקטנוניים האלה הם מצרכים נצרכים לשמחת החג, גם אחרי שכולנו חכמים כולנו יודעים את התורה ומבינים גם מדרגות יותר עמוקות בחג, הרי אנו נצרכים לקלילות ושעשוע של הילדים כדי לשמוח בו כראוי. וכך נהגו חכמי עולם ששיחקו בחנוכה ובל"ג בעומר בכל משחקי הילדים השייכים להם, ושיחקו בעצמם בדריידל בחנוכה וזרקו בעצמם חיצים בקשת, להורות שאם אמנם אלו הם חלקי הקטנות של החג השייכים לילדים, אין זה אומר שלמבוגרים אין החג צריך להיות כיף. אלא גם החג שלהם מתחיל מן השמחה החיונית של הילדים, ומוסיף עליו.

***

וודאי המבוגר הוסיף על היותו ילד, והוא מבין לא את שעשוע הדריידל בלבד אלא גם את הפרסומי ניסא של הדלקת הנרות. ואם התגדל עוד יותר הוא מבין לא את הפרסומי ניסא של הנירות בלבד אלא גם את סוד פעולתם בנפש, ואם התגדל עוד יותר מבין עוד יותר, בכל דרכי ההגדלה והעומק האפשריים. אבל לעולם אינו חייב לעזוב את התמימות ואת השמחה ואת הרעננות של הילדות. ואדרבה, מי שמתגדל על ידי זריקת הילדות אינו מתגדל אלא מוסיף טראומה על טראומה.

בשפת הקבלה נאמר כך. כל מדרגה יש בה קטנות וגדלות, וביתר פירוט עיבור יניקה מוחין, דהיינו נה"י חג"ת חב"ד. סדר הגדילה אינו קפיצה דרך משל ממדרגת נה"י למדרגת חג"ת, ומשם ואילך כיון שעברנו למדרגת חג"ת אין אנו מתעסקים כלל בפרצוף הנה"י. אבל כל מדרגה חדשה צריכה להוסיף גדלות גם לפרצוף התחתון לפי ערכו. דהיינו לפי דיוק הקבלה הקטנות הוא שיש בך רק נה"י דנה"י. כשאתה מקבל חג"ת אתה צריך לקבל גם חג"ת דחג"ת וגם נה"י דחג"ת, וכן להוסיף לפרצוף הנה"י חג"ת. וכשאתה גודל עוד יותר אתה צריך לקבל חב"ד חג"ת נה"י דחב"ד, להוסיף לפרצוף חג"ת חב"ד שחסרה לו, ולהוסיף לפרצוף נה"י חב"ד שחסרה לו. ואם המקבל גדלות רוצה לעסוק רק בפרצוף דגדלות ולא להוסיף מוחין גם לפרצופי הקטנות, גם גדלות לא יהיה לו כי הכל בא רק לפי הסדר, ואי אפשר לקבל נה"י דחב"ד אם החסרת חב"ד דנה"י.

ולפיכך, כאשר אדם מתבגר ומבין שהשמחה שהיתה לו בחנוכה בתור ילד היתה ילדותית, וצריך להוסיף בה העמקה רגשית והעמקה שכלית. אינו יכול מאז לזנוח את השמחה הפשוטה, שכך אינו מתגדל אלא קופץ לעולם מנותק ממנו. הוא צריך לקחת את ההעמקה הרגשית ולהוסיף אותו אל השמחה הפשוטה הילדותית, ולשמוח שמחה פשוטה שאינה פשוטה אלא מכירה גם בחלקים יותר עליונים של מוח ולב.

כל הדברים הללו אינם תאוריה בלבד אבל אפשר לצפות בהם באופן פשוט, אם ראיתם מקובל וחסיד חכם שמשחק עם ילדיו בחגים ושוב נפנה לדבר עם תלמידיו בהעמקת חכמת אותו החג, תוכלו להבחין בין מי שהדברים אינם מנותקים אצלו, וכאילו נאמר באותו משחק שהוא משחק עם ילדיו הוא מכוון את הכוונות שהוא מלמד במפורש לתלמידיו. ובין מי שחל אצלו ניתוק נפשי ואינו מסוגל כבר לשמוח עם ילדיו במשחקי החג מאחר ומוחו טרוד במה שהוא מלמד לתלמידיו.

***

אם כן נחזור גם אל הדורות הכלליים, בא אותו חכם בדור מאוחר ושואל מאי חנוכה, והוא שם לב שהתשובה שעונים לו בדורו אינו זהה כלל לתשובה שענו בדורות קודמים. רבו לימדו שחנוכה הוא הדגשת החכמה האלוהית או הופעת האור האלוהי למטה בנפשות. ואילו כשהוא קורא מה שאמרו בדורות ראשונים של החג הוא רואה שדיברו על ניצחונות אחרים גשמיים או על עניינים אחרים פשוטים יותר שנדמים לו אינם קשורים כלל למה שלמד. והוא נבוך כמו אותו המתבגר אם יכול מעתה לשמוח כלל בשמחת החג המקורי, וכיצד יביטו הדור הקודם שתיקנו את החג על נס אחד ובא דור שלאחריה והדגישו נס אחר לגמרי ובא דור שלישי והעמידו על רעיון אחר. הלא לכאורה לצחוק ייחשב להם ואין שום קשר בין הדורות כלל כמו שאין קשר בין שעשוע הילדים בקליות ואגוזים לבין עומק סיפור יציאת מצרים.

ואם יגיע לידי גדלות נכונה, ידע שאין הדורות צריכים לריב זה עם זה כלל כמו שאין הילדותיות צריכה לריב עם הבגרות. אדרבה כולם קומה אחת מהללים לדור ודור. אכן בדור ראשון נעמד החנוכה כך, והוא יודע ומבין אותם ומהלל איתם בהלל והודיה. ושוב בדור שני נעמד החנוכה בעוד מבט וגם איתם הוא מהלל ומדליק נרות ושמח איתם. ושוב בדור שלישי נעמד אור אחר בחנוכה וגם איתם הוא שמח ומעמיק מחשבותיו. אין הגדילה הדורית תהליך של שכחה וניתוק אלא תהליך של הוספה והרחבה. וכאשר יגיע במחשבתו לדור שהוא עומד בו יאמר אשרינו שאנו יכולים להלל לדור ודור עם עושר של פנים ודרכים שכולם משלימים זה את זה מכל הצדדים הפיזיים הגשמיים והרוחניים והלאומיים והמטאפוריים של החג. לדור ודור נגיד גדלך.

המשכיל בדור המדליק נרות חנוכה הרי בהדלקתו כלולים כמו בקומה אחת את השיטה ההיסטורית ואת השיטה הפילוסופית ואת השיטה הקבלית ואת השיטה החסידית, שמתוך כולם נבנו והצטרפו מנהגי ומחשבות החג. בדיוק כמו הילד הנושא בגנים שלו גנים של אביו ושל אימו ושל סבא וסבתא שלו עד לבני אדם רחוקים זה מזה מאד בדורות קודמים, והגנים הללו אינם רבים זה עם זה אלא כללות כולם בונה את הנכד הנובע מהם. כך מעשה המצוה שלו הוא בעצמו מעשה המורכב מצירוף של דורות רבים שכל אחד הוסיף לו מחשבה אחת או רעיון אחר או נוהג אחר. ומתוך כולם יוצא שבח אחד, 'ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור.'

ונועדתי לך שמה – פתיחה לחנוכה תשע"ט

כל הסיפור התחיל כך. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. היו בני ישראל חונים סביב למשכן ומביאים לו קרבנותיהם, ונחלקו כל אחד לפי מטרתו והשגתו במשכן זה. אשר מגמתו עבודה וכפרה שם ליבו אל מזבח העולה, הביא אליו את נדבותיו וחובותיו וראה בה כפרה גדולה. ואשר שם ליבו להתוועד באור השם קרב אל הקודש והתבודד אל מול ארון העדות אשר בו ושני הכרובים אשר עליו, ונועדתי לך ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

וכאשר נכנסו לארץ והתיישבו בה ידעו ישראל שהארון עיקר וסביבו כל המשכן שנבנה לכבודו. והיו יחידי סגולה הולכים למקום הארון ומתבודדים מולו לקבלת הנבואה, כמפורש בתחילת ספר שמואל 'ושמואל שוכב בהיכל הויה אשר שם ארון אלהים וגו'. וכאשר נשבה ארון האלהים אצל פלשתים והשיבום לאנשי בית שמש לא ידעו מה לעשות איתו כי מי יוכל לעמוד לפני הויה אלהים הקדוש הזה, והביאוהו אל בית אבינדב וקדשו את אלעזר בנו להתבודד מולו כראוי. ושוב בנה לו דוד בית מיוחד בירושלים והעלהו לשם, עד אשר שלמה השיבו למרכז מקדשו בירושלים תחת כנפי כרובים אשר עשה, וירד שם ענן השם ומשם קיבלו כל המשכילים את השגותיהם והנביאים את נבואתיהם.

כאשר חרב מקדש ראשון ונגנז הארון, אבדה איתו כל חזון, וירדו ישראל לבבל ואמרו אבדנו כולנו אבדנו. והראה להם השם על ידי יחזקאל כי אותם הכרובים שבכנפיהם ארון העדות וביניהם אור ה' אינם כסא יושב במקומו בלבד כאשר חזה ישעיה בהיכל, אבל הם גם מרכבה נוסעת, ואותם הבדים של הארון הדוחקים מבין הפרוכת הרי הם בדי המסע אשר חיות המרכבה נושאים איתם את הכסא לכל מקום שיגלו ישראל שם. ורמזום שעתידה שכינה לחזור וליסוע איתם למקומה.

חזרו ישראל לארץ בימי עזרא והלכו לבנות הבית, אך היו בוכים בכי רב שכן לא ידע מי מהם ארון הקודש איה הוא, והבית הגדול אשר הלכו לבנות אין במרכזו אלא אבן שתיה ריקה שאין עליה כלום, והפרוכת אשר שמו בין הקודש לבין קדש הקדשים על מה היא מכסה. עד אשר גילה ה' את עיני זכריה על ידי המלאך והעירו כאיש אשר יעור משנתו, העיר אותו מן ההסתרה שהיה בו, והראה לו מנורת זהב. ודיבר בו המלאך, הוא אותו המלאך שהיה יושב בין שני הכרובים, ואמר זה דבר ה' אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. בבית הזה לא תצפו אל חיל הארון אבל רוחי נשפך על המנורה אשר עליו יהושע הכהן הגדול.

ומאז ידעו כל משכילי עם ישראל המבקשים את דבקות ה' ורוחו, כי לא יכוונו את ליבם עוד מול הארון אשר נגנזה, אבל יכוונו את ליבם אל מול המנורה הטהורה. ומצאו לה מקרא כתוב בתורה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן הכהן. ופירטו בה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. נעתקה העדות המפורשת מן הארון אל המנורה, שהיא כמו מראה את פרוכת העדות, מה שהיה מעבר לפרוכת נגלה כעת מחוץ לפרוכת בשבעת הנרות. וכך אמרו חכמים הרוצה להחכים ידרים. ולא היה זה אלא במקדש שני כי בראשון וודאי הרוצה להחכים שם ליבו אל מול ארון העדות, אבל במקדש שני הוא שם ליבו אל המנורה אשר בדרום.

וכך כאשר נטמא המקדש בידי יוונים אבדה שוב חזון מאת המשכילים, וכאשר נכנסו שוב להיכל היתה שמחתם הגדולה על אשר הצליחו להחזיר בו שוב את הדלקת המנורה בטהרה. והיינו אותו השמחה שבחנוכת שלמה היתה בהכנסת הארון אל תחת כנפי הכרובים היא השמחה שהיתה בחנוכת חשמונאי בהדלקת המנורה, שאותו עדות ונבואה שהיתה בארון עברה עכשיו אל המנורה.

וכאשר החריב טיטוס את הבית השני ראה בו את פאר הבית את מנורת הזהב, ואמר כלי זה אינו ראוי שישתמש בו הדיוט. ועשה תמונה גדולה שלו מביא את המנורה לרומי, כאשר עשו פלשתים לארון הקודש עשה הוא למנורה הטהורה. וישבו ישראל לארץ ואמרו חשכו עינינו לא נראה עוד מאורות.

עמדו חכמים שבאותו הדור ונזכרו באותם הבדים שהיו מאריכים ונראים בפרוכת עד היום הזה. אמרו בכל כלי המשכן היו בדים חוץ מן המנורה שאין לה בדים, אלא היה נישא במדבר בבגד תכלת ומוט. וכאשר לקחה טיטוס לא היה בידו אותו הבגד אבל נתנה בתוך הפרוכת וכך נשאה, אמרו מנורה זו אין לה כלי משא שיקחום בהם אויב, אלא פרוכת העדות עצמה, נמצא מנורה עדיין בידינו שאין במהותה גלות. עמדו ותיקנו מנורה של שמונה קנים להדליק בשמונת ימי חנוכה, לומר לא די שלא תתבטל עדות המנורה מבני ישראל אלא 'הוספתי על כל תהלתך'. לקחת מאתנו מנורת שבעה נעמיד מנורה של שמונה, והיכן נעמיד אותה מחוץ לפרוכת על פתח ביתו מבחוץ, והיה כל מבקש השם ישים ליבו אל מול המנורה ונועדתי לך שמה.

נר שביעי דחנוכה תשע"ח

ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. דרשו בזוהר חדש שליחת היונה מאיתו רומז לגלויות, ושליחה זו רומזת לגלות יון עד שחזרה אליו היונה באותו ערב וחושך והנה מנורה הנדלקת בשמן זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים. יש לנו להרחיב ציור זה בסיפור חנוכה ועלה זית המבשרת את סיום המבול. כי המבול היו מים על הארץ, והמבול הזה רומז לכל מיני מבוכות שיש בעולם. אבל בשורשו הוא פריצת הגדר של העולם שהוא הבדלת המים מן הקרקע והבדלת המים שמעל מן המים שמתחת. הוא נחמת הבורא מן האדם אשר יצר ויאמר אמחה וגו'. כמו אותו תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים חוזרים ומתבטלים כל הסדרים וכל הגדרים שנוצרו במעשה בראשית. הוא המכונה בלשון רז"ל חזרת העולם לתהו ובהו. ועניינו בנפש הוא כנאמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני. כאשר תמיד מאחורי כל סדר היצירה יש מים שאין להם סוף המאיימים תדיר בנחמת הבורא מכל היצירה וחזרת הכל להיות מים במים. כמו שיושב העובר במעי אמו בתוך המים, כך יושבת כל העולם הציורי הרגשי והתיאורי של האדם על המים. וכל התגדלותו הוא לרוקע הארץ על המים לעשות איזה מקום יבש ותראה היבשה שבו יהיה ניכר ונבדל האדם שיוכל לעמוד בפני עצמו כראוי והמים מצדדיו ומעליו אבל לא שוטפים אותו. ובכל עת שאדם נמצא בצרה עמוקה כמו בגלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, הוא רואה את עצמו בחושך, רואה את עצמו ביון מצולה הרומז ליון, רואה רק מים מכל צד ואינו מוצא את מקומו וארצו הכל מתבלבל לים אחד.

למצוא את עצמך טובע בים בלי דרך זה למצוא את עצמך בעולם מקרי בעולם שבו הכל קורה מבלי הבחנה בין דבר לרעהו. כמים לים מכסים ואין אתה רואה הבדל בין זה לזה. המים העמוקים שבים הם מקום חושך יותר מחושך הלילה שכן לא הגיעה אליהם אור מששת ימי בראשית. כאשר אדם מוצא את עצמו ביון מצולה הוא במקום שאינו מובחן מעצמם מהות יצירתו אי אפשר לראות שם ולהבחין בין דבר לדבר. ותעש אדם כדגי הים שגדול בולע את הקטן אבל גם זה אינו סדר אלא מקרה שהכל אנרכיה של כאוס אחת. וזהו המקום שאדם מוצא את עצמו ביון מצולה הוא צועק יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עיני מיחל לאלהי. וכמו יונה הנביא, הנקרא יונה, שהיה בים ואמר עברי אנכי ואת אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה, ואמר ותשליכני מצולה בלבב ים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו.

יש עצה זמנית לים זה והוא לבנות תיבה, כאשר עשה נח והכניס את עצמו ואת משפחתו בתיבה וסגר אותו בפניו מפני מי המבול. והתיבה הזו הוא כמו ציור מעט לאותו הבדלה שצריכה להיות בין הים ובין היבשה בין המים ובין הארץ. וזהו כמו שאמר הבעש"ט בא אל התיבה שאדם ייכנס לתוך תיבות התורה ותפלה. והיינו כמו שיונה מוצא את עצמו בהיכל קדשך של מילות התפלה שלו ומוצא שם מקום מנוחה. או כמו שאמר החזו"א שצריך לעשות ישיבות שהם תיבת נח מול המים הזידונים. וזה בוודאי פתרון טוב ונכון למי שמוצא את עצמו במבול שמוצא לפחות מנוחה זמנית באיזה מילים שנותנים לו בית. אבל זה בחינה של בריחה, כמו יהודים בימי גזירות יון שהתכנסו במערות ושמרו את השבת ומלו את בניהם, שבוודאי מערות אלו היו להם תיבת נח להנצל מגזירת יון. אבל אין זה מקום שבו יכול עולם להיבנות לאורך זמן וכאשר נמצאים בו למשך זמן הרי זה נקרא שכחה, עד שצריך לכתוב ויזכור אלהים את נח, נזכר אלהים בנח שישב בתיבה שלו. משמע שלפני כן היה נשכח. וכל המצוות והתורות שאנו לומדים בתוך התיבה כולם במקום של שכחה, כאילו נשכחו מן החורבן של העולם וממילא גם נשכחו מאלוה בורא כל העולם אשר עשה את הים ואת היבשה. והאמת ההימצאות בתיבה היא צרה בפני עצמה, הוא כמו יונה שנמצא במעי הדגה, שהוא בוודאי הצלה מן הים, אבל אינו מקום שהוא יכול לחיות שם. צריך התיבה להיות כמו ספינה שאין תפקידה להישאר בספינה לנצח אבל היא צריכה להביא את האדם בסוף אל היבשה.

זיכרון זה של נח שורשו בצוהר שנעשה לתיבה. שהתיבה עם היותה סגורה ומסוגרת מכל צד היתה צריכה לפתח אחד שבו עדיין תאיר לה האור. וגם אחרי שסגר השם בעדה אז אדרבה בצוהר זה נשאר פתח פתוח למעלה כמו חלון שעל ידי חלון זה עוד הואר להם האור הראשון. ולולא צהר זה היתה התיבה כולה מקום חושך ואפילה יותר מן המבול בחוץ. יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. כי אבן טובה המאירה הוא משורש האור הגנוז הנמצא גם באבנים, כאשר יש אבנים המאירים הוא שגם בעפר שהוא הדבר החשוך ביותר נמצא הארה, וענין אחד הוא. וכאשר התפלל נח בתיבה התפלל דרך חלון זה כנאמר בדניאל וכיון פתיחין ליה קבל ירושלים, היו תפלותיו עוברים דרך החלון הזה והיו מגיעות למעלה עד אשר עוררו זכרו, ובצוהר זה אנו מתפללים בראש השנה וגם את נח באהבה זכרת וכו' על כן זכרונו בא לפניך היום להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול היום. כעפרות תבל דייקא כמו אבן טובה המאירה להם. וכחול הים של המבול.

וכך כאשר נשקעו בני ישראל בגלות יון ולא ידעו את הדרך ילכו בה וכל משבריך וגליך עלי עברו, והיו מסתתרים בתוך תיבותיהם, הגיע זמן של ויזכר אלהים את נח, ותנח התיבה. וכאשר נחו מעט היו צריכים לדעת אם אפשר לצאת כבר מן התיבה ואם קלו המים מעל הארץ אם אפשר לחיות בארץ. ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה אותו חלון שדרכו נכנס לו האור, וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב. העורב בעצמו מלשון מעורב וערב הוא מוצא את מקומו בין האור ובין החושך ואי אפשר לדעת עליו אם כבר אפשר לנוח אם לאו. שלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגליה. היונה כמו יונה בן אמיתי כל שהיא מחפשת הוא מנוחה לכף רגליה. שכן יונה הוא יון-ה. כאשר באו כל דברי יון אל הה"א לנוח בה. ובפרט הסיפור הרי זה מרמז למערכות שונות שעשו בני חשמונאי עם היונים שכולם היו כמו שליחת היונה לראות הקלו המים, ויחל עוד שבעת ימים עד אשר באה אליו היונה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים. ראה שכבר אפשר לאות לצאת מן התיבה.

ועלה זית טרף בפיה כלומר טרפה את העלה בפיה ונבע ממנו שמן, לא נשאר השמן כבוש בתוך הזית. וכך נרמז בה יציאת הנר הנדלקת בשמן זית, שמדליקים אותה בפתח הבית מבחוץ או בחלון העליה, שכל הנרות הם אותיות שלא נשארו בתוך התיבה אבל מבשרים הם אל נח שאפשר לצאת מן התיבה ואפשר לשבת כמו אברהם אבינו בפתח האהל כחום היום. וזהו שחקרו בגמרא אי הנחה עושה מצוה, כלומר ותנח התיבה, מנוחת נח. או הדלקה עושה מצוה, כלומר האופי האקטיבי של תנור עשן ולפיד אש שנראה לאברהם. ומסקינן שהדלקה עושה מצוה כי העיקר בחנוכה אינו להיות בתוך תיבת נח אלא על פתחו מבחוץ.

נר ששי דחנוכה תשע"ח

יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. בוא וראה, כל בני העולם חיים בסתירות ומסתירות אלה הם סובלים. קוראים הם להתנגדויות אלה בשמות רבות כמו גדלות וקטנות יצר טוב ויצר הרע, החשיבה לטווח ארוך והחשיבה לטווח קצר, דחיית סיפוקים מול מילואם, חישוב התענוג מול חישוב התועלת, חישוב השכל מול חישוב הלב. ועל כולם כאשר מוצאים סתירות אלה את מקומם באישיות של האדם, עד שהם מתכנים בשם תמונות שלימות ופרצופים שלימים, כאילו האדם מפוצל לכמה אישיות וכמה נפשות, נפש אחת גדולה ונפש אחת קטנה, נפש אחת מתפעמת מדברים עמוקים ומרגשת את הגדלות שבדברים דקים ומרוממים וגדולים ונפש שנית עסוקה בקטנויות אוהבת אהבות קטנות ונפגעת מדברים קטנים ורבה על דברים קטנים. ואין האדם מוצא מנוחה לנפשו כאשר אינו יכול להחליט הצדיק הוא או רשע הגדול הוא או קטן. יש מחליט לעצמו יקח את דרך הענווה והמוסר ויקרא לעצמו תמיד הקטן וכל מעלה יחשוב מקרה הוא אצלו. יש הולך בדרך הגדלות ומחליט להתייחס לעצמו תמיד בגדלות ומייחס את השגיאות למקרים. ואין אחד מדרכים אלה נראה נכון ואמתי לדורש אחרי פתרון הענין בכנות. שניהם נראים התפשרויות של האמת עבור איזה מושג מוחלט ממקום אחר שאין כאן מקומו. ושוב נשאר המחפש תוהה מהו. וסתירה זו כואבת מאד לבעלי נפש ובעלי דעת עד שאינם מוצאים לנפשם מנוחה ואומרים אם כן למה זה אנכי, אין כל העולם כדאי אם מחירו סתירה כזו.

מעטים בלבד הם שמכירים את שורש הסתירה שבנפשם, אשר ידיעה זו היא שורש הריפוי לכל הסתירות האחרות. והוא שכל הסתירות הללו בין יצר טוב ליצר הרע בין הגדלות לקטנות בין הטיפשות לבין החכמה ובין היופי לבין הכיעור, אינם אלא התפרטויות והשתלשלויות ומקרים פרטיים של סתירת הסתירות הראשונה, שהוא הסתירה שבין האלוהות לבין העולמות. כאשר האלהות גדולה ונעלה ומרוממת ומשובחת ואינסופית, והיקום במציאותו שבור וחלוש ומפוזר וחסר מול האינסוף. עד שמבחינת העולמות אין אלוהות ומבחינת האלוהות אין עולמות. ורוב בני העולם חיים כל ימיהם ואין שמים לבם אל הקריעה האינסופית העומדת ביסוד מציאותם, ונראה להם הכל בסדר עולם כמנהגו נוהג. הרגישים שביניהם כואבים את הסתירות הפשוטות בין החשק היותר גבוה לחשק היותר נמוך שבנפשם ואינם מוצאים בה מנוחה. אך יחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם, אלה שנקראים בני ישראל כי שרית עם אלהים ואנשים, אלה הם היודעים את שורש הקריעה הזו ואלה אשר נופל עליהם פחד אלהים ויראתו. כנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כאשר ראה יעקב את שער השמים כלומר מקום המפגש שבין העולם לבין האלוהות נפל עליו מורא גדול זה גילוי שכינה, ואמר המקום הזה נורא לעמוד בו. אי אפשר לבן אדם לסבול את נוראות המקום הזה.

צריך לעמוד מעט על נוראות המקום הזה ולתארו משתי הצדדים. ואז לראות איך שתי הצדדים האלה מתאחדים לכדי שלהבת נוראה אחת. כלומר כאשר אנו מתארים את הסתירה ואת הפחד שנופל על האדם אנו רגילים לתאר אותו מן הצד של העולמות. ואז הסתירה הזו משתווה עם הסתירה הפשוטה שבין הטוב והרע שבאדם. כמו תיאור הרמב"ם את היראה איך בריה שפלה ואפלה עומדת בפני תמים דעים. כלומר היראה נובע מתוך השבריריות הנפרדת של העולמות, כאשר הוא נערך אל מול שלימות האלוהות, אז נשברת הגוף ונופלת העולם והיא כורעת ומשתחווה לפני האלוה. ותיאור זה הוא תיאור נפילת הנבואה על הנביא, כמראה שראה יעקב בחלומו, וכנאמר על דניאל ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. פה הוכרע האדם בפני האל והוכר במלוא חולשתו בפני הברירות הבאה עליו עד שאין הנפש המתווך יכול לסבול והוא מאבד עשתונותיו ומאבד עמידת רגליו ונופל על פניו. וזה הצד נקרא יראה, וזהו הודו על ארץ ושמים. הודו של מקום מתעלה מתוך שנהפך הודו של יושב הארץ למשחית ומשם נתעלה הודו.

אך יש עוד מדרגה והוא נקרא נורא, שהוא המדרגה שעלה בה יעקב אבינו כאשר שרית עם אלהים ואנשים. והוא הכרת היראה הזו לא מצד הכרעת האדם בפני האלוה אלא דווקא מתוך הכרת האלוה ככח ההורס את כל תכניות בני אדם. ובוודאי זהו אך הצד השני של אותו המראה, אך פה מודגש האלוה כמי שאחראי על ההרס ולא האדם בחולשתו. והוא כאשר מופיעה האלוהות במלוא כוחה והדרה על הנפש הרי היא הורסת ומכלה ומכריעה אותו מצד עוצם תוקפו וגבורתו שהוא אש אוכלה אש. ובמקום הזה הרי אלהים שיעקב נלחם איתו הוא גם מן הצד השני שרו של עשיו. וההוד שנהפך לדניאל הוא גם כח שרו של יון שנלחם איתו. והרי זה כמו לפעמים אדם לומד ומתפלל ועוסק בטהרה ועבודה במשך כמה ימים עד שגופו כורעת והוא נחלה או אינו יכול להמשיך. ומה הכריע אותו אם לא עבודת השם שלו בעצמו. כלומר כחו החזק והתקיף של האלוהות שהיא תמיד חזקה מן האדם, ותמיד  אחרי שרצון האדם להשלים את עצמו ולומד כל היום וכל הלילה ומתענה וצם ומראה את עצמו לאלהים, הוא לא יכול לו. וכמו אלהים בעצמו לא יכל לו ויגע בכף ירכו אחרי שרואה האלוהות שהאדם נתתקף בו לחיות אותו בו הוא מכריע אותו ונוגע בכף ירכו והוא מכריע את האדם עד שהוא נופל ממדרגתו ועד שהוא נחלש מאימת האלהות. ומידה זו נקראת נורא כלומר הוא תיאור האלוה הנורא מצד עצמו ולא מצד מידת היראה של הנברא. ומתוך נוראות זו עולה הודאה וכריעה כלפי האלוהות שנשגב שמו לבדו ואתה מרום לעולם הויה שהוא תקיף על כל התקיפות, וביותר על התקיפות של עבדות השם ששם מתראה כוחו זה.

הרי לנו תרי גווני יראה, הראשון נורא העומד במקום הנצח, כלומר כמו שכתוב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, שנצחו של אלוהות שהוא תמיד תקיף על כל מי שבא לעבוד אותו ועל כל מי שבא לדבר אותו זהו מידת הנצח.  וכך משתלשל מזה שהדברים הגדולים תמיד עומדים מעל לאדם ותמיד גבוהים וחזקים ממנו ואין הוא כובש אותם לעולם. והשני יראה שעומד במקום ההוד כלומר כריעת אנוש כלפי אלוה המופיע עליו והמאיר את חלישותו.

אך שני אלה אינם חיים עד שהם מתייחדים כאחד. ועל הייחוד הזה כתוב ואתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים כולכם היום. כי גם הסתירה הזו הלא אינה סתירה עד שנוגעים אחד בחברו. וכל בני העולם חיים זה בגבורתו וזה בחלישותו ואינם עומדים על המתח הנורא של יחוד יראה ונורא ואין הסתירה כואבת להם כלל. אך לאשר דבקים בהויה אלהיכם, כלומר הויה נורא שהוא אלהיכם יראה, הם מדבקים את שתי המדרגות האלה באחד, והם נקראים חיים. פירוש לא די שאינם נשרפים מן האש אוכלת אלא שהם חיים בתוך האש הזה. כמו שלהבת הנר שמכלה את השמן אבל עומדת בכלי היפה שלה ואינה שורפת את הבית, ויופי גווני האור יונקים דווקא מן הסתירה הזו של האש המכלה והאור העולה מתוך הנר. ועל התגלות זאת נאמר למשה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, זהו הדוגמא הראשונה של אתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים, ולא מתים ומתכלים מתוך האש. וזהו הנצחון של יעקב אבינו על האלוהות וריפויו גם מפגם גיד הנשה כאשר נמצא דרך לחיות במקום הנורא הזה מבלי להיאבד מן האש שלמעלה או מן האש שלמטה, אלא נמצא דרך לחיות ולהתייחד בשניהם כאחד, באש בתוך הנר, בשלהבת בתוך השלהבת.

והיחוד הזה נחזה בנר חנוכה כאשר 'מאן דבעי למנדע רזא דיחודא יסתכל בשלהובא', שהוא התיקון של ויגע בכף ירכו, שתהיה למנורה עמודה עד ירכה עד פרחה, ולא תהיה האש נופלת בכל הבית אלא יש לה עמידה על רגלים חזקות בכלי, ובתוך המנורה הזו דולקת אש תמיד. כאשר מצליח אדם להתגבר על המלחמות מבחוץ ולמצוא את פך השמן שיצק יעקב במקום מה נורא המעמיד את בית אלהים על עמידתו, אז עולה משם הילולו של מקום באחדות אחד, יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו, שמו אחד הנשגב לבדו ביום ההוא, כאשר הודו על ארץ ושמים, נראה הודו על ארץ ושוב על שמים ושוב על שמים ושוב על ארץ, וירם קרן לעמו, הרים קרן לעמו, הקרניים גבוהות נקראו גם נצח והוד, הרים השם קרן לעמו שהם מתאחדים בנצח והוד ליחד יראה ונורא, תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.