שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו

כבר עמדו רז"ל ואמרו שבת ודינים במרה נצטוו, אך צריך להבין את שרש הענין ולשם מה כל הכפילות הזאת של מעמדי מתן תורה, ומה חשיבות הנמסר במרה עד שנאמר עליו כפסוק הזה.

והפשט הוא כך. יש כמה תורות. כלומר דרכים לפתור את השאלות הגדולות ולתת סדר לחיים. וכולם בתורה. כלומר יש סיפור אחד של גלות וגאולה שבו הסיפור הוא שהשם אוהב את ישראל וגואל אותם כל פעם מהמענים אותם. זהו תורה אחת שהוא עיקר ענין ספר שמות. אבל זו לא תורה שנמסרה לדורות. כלומר כל הסיפור הזה שאנו עמו והוא גואלנו הוא חשוב וכללי מאד, אבל לא עוזר לשאלה כיצד אסדר את החברה שלי ואת היום יום שלי. הוא גם לא עונה על השאלה הגדולה של הטוב והרע בעולם, כלומר מתי קורים דברים טובים ומתי קורים דברים רעים. לא כל בצורת או שנת שובע קשור לסיפור של הגלות והגאולה.

אז יש תורה אחרת, שהיא אמנם קשורה לסיפור הזה ונובעת הימנו אבל היא התורה שאפשר לכנותה היותר קבועה, היא חוק קבוע. וזהו באופן כללי הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון. הרעיון המרכזי של התנך שאם תלכו בדרך התורה יהיה טוב ואם לא לא. וזה חוק קבוע מסודר, הוא לא סיפור שקורה פעם בהיסטוריה הוא הסדר של כל יום ויום תעשו טוב ולא תעשו רע ויהיה לכם השפע הפשוט של אותו היום.

במרה נעשה לראשונה המעבר הזה מתורה זמנית של גאולה (אפשר להקביל לדברי רמב"ן שזה נקרא נס גלוי או שידוד המערכות). אל התורה הקבועה שהוא הברכה והקללה. והפסוק אומר ממש את זה: ויאמר, אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת את כל חוקיו. (וראו כמה דברים נכללו בפסוק הזה, זה ממש פסוק שהוא כללי לכל התורה ומבטא את כל המטרה שלו, מקביל ממש לפסוקי ואהבת והיה אם שמוע של משנה תורה). – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

מה שאנו מבינים ברקע של הפסוק הזה הוא שיש כאן שאלה לא מפורשת. ישראל עברו כעת במצרים וראו את כל המחלות והמכות שהושמו בם. ואמנם הסיפור הכללי של זה מובן שהשם אהב את עמו והעניש את המצרים על כך. אבל מתוך הפסוק הזה ניכר שזה לא כל הסיפור. כי תינח שלמצרים הגיעו מחלות כי השתעבדו לישראל וכך הבטיח ה' לאברהם אבינו. מה ערב לנו שמחר לא יקרו לנו את אותם המכות ממש? הלא עדיין ישנם מחלות בעולם, וזה שהשם גאל אותנו אינו עוזר לנו מהמחלות היומיומיות האלה.

ואפשר להבין עוד יותר מכך, כי באמת כמה מכות לפי הפשט לקו בהם גם ישראל. עד שהיה צריך נס מיוחד בבכורות שלא יבוא המשחית אל בתיהם. כלומר הדין והמחלה הזו שנשתפכה על מצרים בעצמה לא היתה ממש מאותו הסיפור של אהבת ה' לישראל ושנאתו למצרים. היא היתה גם מהסיפור הכללי הזה שיש מכות בעולם. ובאמת שכמה מישראל נפגעו מן המחלות שבמצרים וכבר רז"ל רמזו שמתו בימי אפלה. וזה שחלק מישראל יצאו ממצרים בכלל לא היה ברור להם שזה הסיפור כי היה נראה שזה סתם אלה שניצלו מן המכות. ובאמת כאשר הלכו במדבר ולא מצאו מים והיו המים מרים, חשבו שזה פשוט המשך של מכת דם שלא היו המים ראוים לשתות, וכנגד זה הובטחו שאם ישמעו בקול ה' ינצלו מן המכות.

וכלפי זה חידש להם ה' פה חידוש גדול, וזהו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנקבע הסדר הזה (שהתרחב ביותר אחרי כן בפרשיות התוכחה ובפרשת והיה אם שמוע), שהמכות יהיו תלוים לא בהבטחות ישנות לאבות בלבד או בסיפורי בחירה בעם, אלא פשוט באם ישמעו לקול ה' ויעשו הישר בעיניו. וממשמע שכך שאם לא ישמעו יבואו עליהם הקללה כמו שבאה על מצרים.

במרה נרשם הסימן הזה שלראשונה נהפך ההנהגה מאהבה בחירה וגלות אל שכר ועונש, והוא שורש כל רעיון התורה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו.

וידעתם כי הויה הוציא אתכם

פרשת המן – וידעתם כי ה' הוציא אתכם

פרשת המן כוללת כמה חידות וצריכה לפירוש רחב שיסביר אותה בכלל ובפרט ובהקשר הסיפורי שלה. כמה חוטי ענין נקשרים בה שכל אחד מהם הוא חידה בפני עצמו. מהו ענין נס המן בפני עצמו והשליו הנלוה אליו. ענין הנסיון של המן – הנסיון מצידו של ה' 'למען אנסנו', ומהו ענין הנסיון או התלונה מצדם של בני ישראל, השייך לסוגיית עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, ומסופר מעט בספר שמות ומעט בספר במדבר. ומהו ענין התורה והחוק הנראה קשור למן ולמים 'שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו', 'הילך בתורתי'. ומהו ענין השבת הנקשר כאן למן, וענין ההכנה ביום השישי לשבת.

אנסה לתת התחלה של הסיפור כאן. כבר תיארנו במאמר קודם כיצד יציאת מצרים היתה מין פרוייקט מלא סיכון, שזקני בני ישראל לא התרשמו ממנו, וכיצד משה בסופו של דבר שיכנע אותם באותות ובמופתים ללכת איתו. וכבר תיארו רז"ל כיצד היו מישראל שסירבו ולא עלו מארץ מצרים עם משה כלל. כל זה בא להדגיש את הספק הרב שהיה בכל הסיפור הזה, ואת המאמץ הגדול של משה להתגבר עליו. קריעת ים סוף היתה האישור הגדול שמשה צודק, 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ראו הכל כיצד השם הוא שיזם את הענין הזה וכיצד הוא נותן את כוחו להטבעת מצרים ולהצלת ישראל.

אבל יציאת מצרים היתה רק החצי הראשון של היוזמה. הרי כך אמר השם אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וכו' זבת חלב ודבש.  ולמען האמת, בחלק השני בסופו של דבר לא הצליח משה ולא הכניסם לארץ. כי באמת לרצוח את השליט הרשע זה החלק הקל. קשה זה להקים את שלטון הצדק ביום שאחרי המהפכה. היום שאחרי קריעת ים סוף, או ליתר דיוק שלשה ימים שאחרי קריעת ים סוף, היתה המבחן הגדול של מנהיגות משה כמעט יותר מן היציאה עצמו. 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילנו העם על משה'. משה הבין מה זה אומר, 'ויצעק משה אל השם'. מה שמשה צועק אל השם הוא נו, אמרת שתהיה איתי, וכי אצליח להיות המנהיג שלהם באמת, תעזור לי. 'ויורהו ה' עץ וכו'. השם הראה למשה שהוא יכול למצוא לעם עצה לתת להם מים לשתות. הוא צלח את המשבר הראשון. אבל יותר מכך. הוא הראה כאן שיש בידו את היסוד השני של המנהיגות, היסוד החשוב יותר מיכולת להצילם מפרעה. הוא יכול לדאוג להם למים לשתות. כאן נוצר היסוד של התורה, המתומצת בפרק שלמעלה בפסוק אחד אם שמוע תשמע וכו'. כי לצאת ממצרים זה כלום, צריך להעמיד משהו שיכול להינצל מן המחלות של מצרים, הפיזיות והרוחניות, ולבסס פרנסה לעם החופשי. ומשה הראה בפעם ראשונה שהוא יכול את זה. צריך לדייק מאד שזה התנאי של התורה. התורה אמנם מתבססת על סיפור יציאת מצרים, אבל התנאי שלה הוא לא על זה אלא ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. תורה שמוציאה אותך ממצרים למות במדבר לא שווה כלום. כבר מוטב למות במצרים. אבל במרה הראה משה את התחלת התורה.

משהתגברו על ענין המים, באו לבעיית הלחם. נגמר להם הלחם אשר הוציאו ממצרים והם כבר מתלוננים שוב. הם אומרים הרבה בעיות היו לנו במצרים, אבל בעיה אחת לא היתה לנו. בשר ולחם היה שם. אם אתה מבטיח לנו להיטיב את המצב שלנו אתה לפחות צריך לסדר שזה לא יהיה גרוע ממצרים. אם נצליח להיות עם עצמאי ומבוסס זה נאמין לך, אבל קודם כל אתה צריך לדאוג לנו ללחם ובשר. במילים אחרות יש אמנם ערכים גדולים וחשובים כמו תורה, כמו חירות. אבל יש דברים קודמים להם בפירמידת הצרכים. ומנהיג שרוצה להעלות בני אדם אל התורה הוא צריך לדעת קודם לכל לדאוג להם לצרכי הלחם והבשר שלהם. אם אינו יודע אז מוטב למות במצרים 'ביד השם'. כלומר לא ביד השגעונות של משה. עבד שמת מאכזריות קונו במצרים הוא לפחות ביד השם, הוא מקבל את גזירת גורלו ולא קפץ לסיכונים כי החירות הוא ענין גדול. אם משה רוצה לקחת על עצמו להעלותם אל החירות, הוא צריך לוודא שזה לא גרוע מלהיות ביד השם במצרים.

ופה יש סיבוך בפסוקים, אבל מה שאפשר להבחין שיש כאן מין מתח משולש בין משה לבין השם לבין ישראל. משה כבר לא צועק אל השם כפי שצעק מקודם. השם מדבר כמו מאליו אל משה ואל העם ואומר שיתן להם לחם מן השמים. משה משתמש עם המאמר הזה כמו להכות איתו את ישראל. הוא אומר להם ונחנו מה לא עלי תלונותיכם. זה פסוק קשה, והוא טענה כלפי השם בנסתר כמו שהוא טענה כלפי ישראל בנגלה. הרי בין משה לאלהים היה הסכם. אני אקח את הסיכון, אבל אתה תהיה איתי במקום שאני לא יכול לבד. משה יודע שהוא לא יכול באמת לתת להם לחם, זה החלק שהשם צריך למלא בעסקה הזאת. אבל לבני ישראל הוא אומר את זה כמו טענה עליהם, למה אתם שואלים אותי, תשאלו את השם. השם אכן מופיע, ועוד טרם הופעתו משה מנצל את הזמן לעשות את זה למין הופעה שיש בה הקפדה על לבני ישראל – 'קרבו לפני השם כי שמע את תלונותיכם'.

משה ואהרן אומרים לבני ישראל 'ערב וידעתם כי השם הוציא אתכם מארץ מצרים'. כלומר, אתם כל הזמן חושבים שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, אבל זה לא באמת אנחנו, זה השם. את זה לא ידעתם עדיין ואתם מתלוננים עלינו. אבל כשתראו את השם נותן לכם מן מאליו, תדעו שהוא זה שעומד מאחורי היציאה ממצרים. עליו צריך לסמוך באשר לפרנסה במדבר. זה כמעט כמו שלילה של 'ויאמינו בהשם ובמשה'. משה ואהרן אומרים תפסיקו להאמין בהשם ובמשה. תאמינו בהשם.

[למען האמת אני מבין את בני ישראל, הם באמת צודקים פה. גם מה שמשה קוצף עליהם בהמשך שהשאירו לבוקר אני מבין אותם. הנה אתמול יצאו למדבר ופתאום יש להם מן בנס, וכי לא יקחו מעט להבטיח לעצמם משהו. זה נראה שמשה דורש מהם אמונה בלתי אפשרית. בפועל הוא זה שהבטיח להם שיוציא אותם ויסדר להם מה שצריכים, וזה אחריות שלו שיחושו בטיחות, זה לא יפה שהוא צועק עליהם כאילו החסרון בהם שאין להם מספיק אמונה. ובאמת בפרשת בהעלותך נראה שיש טענה קצת על משה על שהוא מסיר מאיתו את האחריות ללחם ובשר. מצד שני הם התלוננו שלשום על הים סוף וראו שהשם הצילם. אתמול התלוננו במרה וראו שהשם הצילם. כל היום תלונות אולי לפחות ידברו יפה וילמדו כבר שזה יסודר.

אבל אפשר לקרוא את כל המשא ומתן פה באופן רך יותר. יציאת מצרים הוא כמו לידה, ובני ישראל הם כמו תינוק שנולד. הם עדיין לא למדו את הדרכים הנכונות להתייחס אל האבא והאימא שלהם, אל השם ומשה שהוציא אותם. וכמו תינוק הם יודעים רק לבכות. הם צמאים אז מתלוננים. רעבים אז מתלוננים. והשם ומשה כמו אם הוולד מתפנה מיד מעסקיה והולכת להניק את התינוק, ולהחליף לה את הטיטול, ולחבק אותה ולנחם אותה. אבל התינוק לא לומד לבטוח. כלומר איפשהו בתת מודע שלו הוא נקשר אל אימו ויודע אל מי לבכות. אבל הוא לא מפסיק לבכות. וכל שעתיים יש לו תלונה חדשה, וכמעט האמא שומעת אותו אומר מי ביקש ממך להוליד אותי אם את לא יכולה להניק אותי מיד כשאני רעב. ולפעמים האימא כמו כועסת על התינוק וצועקת עליו וכי אינך רואה שאני מטפל בכל צרכיך. מה זה הבכי ההיסטרי הזה אם אימא צריכה לקחת לה שתי דקות טרם ההנקה פעם, כבר היה ראוי לך לדעת. והתסכול הרגעי הזה אנו שומעים כהשם אומר עד מתי מאנתם וכו'. אבל זה לא רציני, זה לא כמו שכועסים על גדול. ובאותו זמן שהיא אומרת את זה היא כבר מתחילה להניק ולנחם את הבן. ובאמת היו אז תינוקים. ומשה בעצמו משתמש במטפורה של הלידה בפרשת בהעלותך 'האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו'. כמו אימא שאומרת לאבא נו אני חייב לעשות הכל, גם אתה הולדת את התינוק, קח אותו לכמה רגעים ותן לי קצת מנוחה. וכלפי האל אנו עדיין תינוקות וכל הכעסים שבתורה אפשר לקרוא אותם כך]