בראשית פרק ג

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן (פסוק א)

לפי שבתחילה ניתן לאדם בלבד לאכול מפרי האילנות, ואל שאר החיות והבהמות ניתנו רק ירק עשב, (לעיל פרק א פסוקים כט – לא, כפירוש רמב”ן ודלא כפירוש רש”י). התקנא הנחש באדם על כך, ודיבר אל האשה כאילו גם לאדם ולאשתו נאסרה האכילה מכל האילנות שהם עצי הגן, שהוא נכון מבחינתו אך לא מבחינת בני האדם.  ענתה לו האשה (פסוק ב) “מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל” כלומר אכן לך נאסרה האכילה מכל עץ הגן, אבל אלינו אמר אלהים בפירוש מפרי עץ הגן נאכל. כאמור לעיל (פרק ב פסוק י”ז) “מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל”. ועל הבדלי מעמדות אלה נתקנא הנחש.

ואם נעמוד על העניין נבין שכל נתינת משהו למאכל חיה או אדם זקוקה להיתר מיוחד, דהיינו למאמר מיוחד הפועל שיהיה אותו הדבר נאכל ומתעכל לבעל חי. ולפיכך כאשר שם את האדם בגן עדן שהיו בתוכו אילנות שאינם מאותו סוג אילנות שבכל האדמה, היה האדם צריך עוד למאמר מיוחד להתיר לו אכילה מכל עץ הגן. והנחש לא הגיע למידה זו לפיכך חשב שנאסרה עדיין גם לאדם האכילה מכל עץ הגן אע”פ שידע שהותרה לו האכילה מן האילנות שאינם בגן.

ויש לדייק עוד, שהנחש מדבר על האכילה מעץ הגן. והאשה עונה לו על אכילה מפרי עץ הגן. כתב רמב”ן (פרק א פסוק כט) שאע”פ שכתוב שם “וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע”, אין הכתוב מתכוון שיאכל האדם את העץ אלא את פרי העץ. ומה שכתוב זורע זרע היינו שיש עצים שיאכל מהם הזרעים הראויים לאכילת אדם, אבל לא את העץ שאינו ראוי למאכל והוא לאדם כעשב. אבל הנחש שהוא בכלל הרומש על הארץ הרי מאכלו העשב, שדומה לו העץ עצמו. ולפיכך כאשר מדבר הנחש אל האשה הוא מדבר בשפתו, שאילו היה הוא אוכל מן האילנות היה אוכל מעץ הגן. אבל האשה עונה לה כפי מאכל אדם שבוודאי אינו אוכל אלא מפרי העץ.

[ואם כן יש להבין למה במאמר ה’ לאדם (פרק ב פסוק יז) נאמר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ולא מפרי עץ הגן. וייתכן לפי שמצד מאמר ה’ נאמר (פרק א פסוק יא) עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙, והעתיק רש”י מן המדרש שיהא טעם עצו ופריו שווים, אבל האילנות לא עשו כן ועל כך נתקללו בקללת אדם. ולפיכך מאמר ה’ מתייחס עדיין לכפי שהיה צריך להיות שטעם העץ והפרי שווים ואין צורך להבדיל ביניהם.]

וכאשר נתקללו, הורד כל אחד מדרגת מזונו מדרגה אחת. הנחש שהיה לו מתחילה העשב לאכלה, נתקלל עוד יותר ונאמר לו (להלן פסוק יז) וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־ יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ, תחת אשר נתקנא באכילת העץ לא יאכל מעתה אפילו העשב שהיה לחלקו אלא את העפר. והאדם שהיה לו בתחילה העץ למאכל נתקלל (פסוק יח) וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה, שהוא מה שהיה ראוי לבהמה לפני החטא.

143. זוהר בראשית דף טו בריש הורמנותא דמלכא

  • כח מעשה בראשית למעלה מהשגת אנוש ובתורת חסד ניתן לנו הכל מבלי שומרי פתח מפחידים אלא בשומרים מחייכים שהם הלבושים שבהם היא מובנת לכל אחד לפי דרגתו.
  • תיאור התחלת המצאת מילת בראשית שהוא ספירת החכמה מחקיקת החקיקה בטהירו עילאה ועד להופעת נקודה אחת של החכמה.
  • אנא תמכו בהמשכת השיעורים
    https://cash.app/$yitzchoklowy
    paypal.me/iyunlemachshava

143. זוהר בראשית דף טו בריש הורמנותא דמלכא
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 38:00
 
1X
 

לנעוץ סוף התורה לתחילתה

לנעוץ סוף התורה לתחילתה.
 
***
 
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הויה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו הויה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
 
הרי שלשה פסוקים מצד זה ושלשה פסוקים מצד זה וגלילת התורה מסופה לתחילתה באמצע. שלשה פסוקים אחרונים הם גניזת האור של ידעו הויה פנים אל פנים. שלשה פסוקים ראשונים הם פתיחתו מחדש מתוך תהו ובהו.
 
***
 
רבים קוראים את הפסוקים האחרונים בתנועת עוז, כקריאת שבח על משה רבינו בלבד, או כדוגמה על מעלת נבואת משה וקביעותו. אך עיקר תנועתם איננה תנועת עוז אלא קול ענות חלושה. הם הפסוקים העצובים ביותר בתורה. משה רבינו מת ומאז לא היה לנו נביא כמשה. וכמה הצטער משה עצמו על כך בטרם מותו ואמר מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואף הבטיח בפירוש במשנה תורה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הויה אלהיך אליו תשמעון. ואחר כל הזמן הזה עוד לא מצאנו אותו. ביקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני.
 
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו חיים. המספיד את החכם בתנועת עוז, ומתפעל בליבו איזה רבי גדול היה לנו. ועל עפרו מי יקום לעולם לא יהיה לנו כמותו. הרי הוא מרפה ידיהם של הכל וגורם לתורה שתשתכח. מוטב יקברוהו כבר עם החכם, שהלא הוא שם את מבטחו עם המתים. על כן מתכיפים התחלה להשלמה שלא יתעצלו ותישאר התורה שקר עם קבורתו של משה. אבל הקורא הספדו של חכם ואומר מעתה חזרנו להתחלה, מתהו ובהו יהי אור, יהיה לו אור.
 
***
שלש מול שלש. שלש אחרונות מורידות אותנו מידיעת הויה פנים אל פנים אל האותות והמופתים ועד המורא הגדול שנשאר לעיני כל ישראל. בראשית מחזירה אותנו שוב מבראשית שהוא זכרון שנשאר דרך הארץ היתה תהו ורוח אלהים מרחפת בו ועד ויהי אור ידעו הויה פנים אל פנים. מתוך חזק חזק שאנו מתחזקים בסיומו לפתוח את התחלתו ולנגוע בבראשית ולהאיר בויהי אור.

בראשית – התחלת התורה והתחלת העולם

בראשית. אנו מתחילים. המילה בראשית כבר קיבלה אצלנו את המשמעות הכי רחבה של התחלה חדשה, כבר הפך לשם פועל ‘בראשיתי’. להתחיל מבראשית.
לפי הפשט הפשוט מתאר הכתוב את תחילת היווצרות הבריאה. רק לחשוב ולצייר באופן נכון את הדבר הזה הוא כבר דבר לא פשוט בכלל. שכן כל התפיסה שלנו, גם המדע שלנו, נבנית מתוך הדברים הקיימים כבר. ומסתובבת סביב מבני הדברים הקיימים. לחשוב את היווצרות צריך למצוא איזה דרך להמשיך או לקרב את הדבר הזה אל השכל.
הפרק הראשון או הסיפור הראשון של בראשית כולו עושה את זה על ידי המבנה של ששת ימי בראשית. ביום ראשון נברא כך ביום שני כך וכו’. עד השביתה ביום השביעי אותה אנחנו משחזרים כל שבוע העבודה ששה ימים ושביתה ביום השביעי. המבנה הזה הוא המבנה של עבודה הקרוב לנו ביותר, שכן אותה אנחנו חיים ביצירה שלנו כל שבוע. אם כן הכתוב מדבר בשפה זו שהיא הכי קרובה אל התפיסה שלנו של עבודה כדי להיכנס לתוך המבנה הזה את סיפור הבראשית.
כשם שכלל ששת ימים והיום השביעי הוא מבנה שקל ביותר לנו לתפוס, כך תיאר הכתוב את התקדמות העבודה לפי סדר מסוים. כפי שאנו מבינים שאדם בונה ביום ראשון נגיד את הרצפה של הבית ושוב בונה לו קירות ושוב מכניס לתוכו חפצים ואנשים. במילים אחרות בדיוק כפי שבאמת אין הקב”ה צריך מנוחה אלא ‘הכתיב מנוחה לעצמו’ שנלמד מזה, כלומר שנדע את הבריאה מתוך הדפוס המוכר לנו. כך אין הקב”ה צריך לבנות דבר בהדרגה, אבל הכתיב את הכל על הסדר כדי שתהיה בזה תפיסה לפי דרכנו.
***
פה נוצרה בעיה, הבעיה הוא טקסטואלית וגם לגוף הסיפור. טקסטואלית שכן הפסוק הראשון שעליה קרינו את מושג הבראשית אינו נכנס לא לסדר השביתה ולא לסדר בנין הימים. מאידך גם אם נרצה לקרוא אותו ככותרת לכל הפרק או כמין סיכום, עומד בפנינו המילה בראשית כתלויה עומדת לשאלה, או בלשונו של רש”י, ‘אומרת דרשוני’. (צריך להקשיב לצליל הזה כפשוטו. הפסוק אומר הרבה דברים בגילוי. ולפעמים הוא אומר דרשוני’, וכיצד הוא אומר את זה, על ידי השאלה שהוא משאיר פה פתוח בראשית של מה). ואם כל ההתבוננות פה הוא לדעת ראשית, צריכים אם כן למצוא דרך להיכנס אל תפיסת בראשית מן הפסוק הראשון.
סוד הראשון פה הוא שמילת בראשית חוזרת אל עצמה. בראשית פירוש בראשית הטקסט הזה שהוא בראשית. כלומר הסדר הזה של ששת ימים שהפסוק מתאר איך נוצר זה אחר זה יש לו התחלה ואם אין מבינים מאיפה הוא מתחיל אין מבינים אותו. ומה הוא ההתחלה, ההתחלה הוא בתורה שמתחילה בראשית ונקראת בראשית. כלומר ההתחלה הראשונה שממנו אנו מתחילים להבין את הסדר הזה אינו מן הזמן ההיסטורי של בראשית כי אין לנו מבוא לכך, אבל התחילה הוא מאותו מילה בראשית עצמה. כאשר אנו מצייירים לעצמנו המושג הזה שנקרא תחילת התורה, מזה אפשר לנו להמשיך ולהבין את הסדר הנבנה על זה ויהי אור מים רקיע ארץ יבשה מאורות חיות בני אדם שבת.
ופה יש לנו מדרשים רבים בראשית בתורה בראשית בחכמה בראשית בישראל בראשית בתרומה. כל אלה הם שבילים שבהם ועל ידם אפשר לעשות ראשית, ואפשר על זה לבנות את ההמשך.
זה אם כן היסוד הראשון של הקריאה שלי, שכאשר אנו קוראים ספר אנו צריכים לדעת שכך העולם נכלל בתוך הספר הזה, ולהסתכל על העולם שהספר יוצר לך על ידו. המילה הראשונה של הספר הוא בעצמו המילה הראשונה של העולם. ולפי שאנו לומדים דברים מן התחילה אל הסוף אי אפשר להבין את היום השני אם לא הבנו את היום הראשון. במילים אחרות אם לא עשינו בראשית מאיזה סוג שיהיה שעל ידו נמשיך אל השני והשלישי. ובתוך המילה הראשונה כלולה כל התורה ככתוב בזוהר כי הכל בנוי על הכניסה לתוך הספר עצמו, ברגע שיש עולם שמתחיל בראשית ממילא יהיה שאר ששת ימים וששת אלפי שנה ושאר כל הסיפורים.