לא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש

"לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"

סוף פרשת בחקותי עוסקת בדין התמורה, שאין להמיר קרבן שהוקדש באחר אפילו מטוב לרע, ואם המר לוקה אבל ההקדש המקורי וגם תמורתו קודש.

יש כאן סוד גדול מדרכי העבודה, והוא שאחרי שאדם הקדיש משהו לפעולה רוחנית, שקיבל על עצמו איזה הנהגה או עשה איזה מעשה או חידש איזה רעיון, שמכיוון שהקדישו בכוונה כנה לשמים, שוב יצא מרשותו, ואין גם לו עצמו רשות לבקר אותו. גם אם נדמה לו שימיר רע בטוב. ואם מבקר אותו הרי הוא כמזלזל בעיקר ההקדש.

כי בוודאי אין בכוח אנושי לומר דבר זה נעשה בכוונה טהורה ונכונה, "הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה", ואם נבקר את הקדשי בני אדם אם עושים הם שבת להויה או תורה להויה בוודאי נבטל כל יום את כולם. אבל מה שבידי האדם הוא כמו חלות ההקדש, כאשר עושה החלטה נכונה שהוא יודע וסומך עליו בכנות לב נפשו באותו שעה, שהוא מקדיש דבר לשמים. ושוב חל על הדבר הזה חלות קדושה מלמעלה כאילו יצא המצווה מרשותו שכבר אינו נחשב מעשי ידי אדם אלא מצוות הויה, הקדש להשם. ואין לאדם להתערב במה שקודש להשם.

ואולם, גם אם המר ימירנו, אין יאוש בעולם כלל. כי בוודאי עובר יום ואדם מכיר בעצמו הכרה נכונה יותר ומקדיש הקדש אחר יותר מעולה לפי הכרתו, אבל אין ההקדש של היום הקודם נפגע כלל, אלא הוא ותמורתו יהיה קודש. גם ההוה אמינא וגם המסקנה הם קדש.

אמר הבעש"ט, רשעים מלאים חרטות, כי אינם מאמינים שמה שהיה הוא מהאלהות, חושבים תדיר במוחם שהיה יכול להיות אחרת, והיו צריכים להקדיש אחרת. אבל מצוות התמורה מלמדנו את מצוות הסמיכה והאמונה על הלב והפה שהקדיש דבר כלשהו להשם, לא משנה אם נראה לנו אחרי זה טוב או רע, זכרתי לך חסד נעוריך שהקדשת דבר להויה, גם אם במבט בוגר יותר אפשר להתווכח עליו.

אמר הרבי ר' בונם מפשיסחא, הקדש בטעות שמיה הקדש. באם אמר אחד מילה בתפלה ללא כוונה, עדיין שמו הקדש. כי כוח ההקדש תלוי בפה ובמעשה כאילו, לא בכוונה גרידא.

ואמר הבעש"ט, האומר מודים מודים משתקים אותו, כי נדמה לו שבתחילה אמר ללא כוונה מספקת, וכופר בעיקר שהוא חיות אלוהית בכל דיבור. גם אלה שללא כוונה. ומנסה לייחס לעצמו את העבר שיש לו לייחס לאלהות.

ואם נבין, זהו סוד המצוות המעשיות כולם. כלומר סוד מעלתם על הכוונה כנאמר "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". כי השכל מחייב לכאורה שהכל תלוי בכוונה. אבל כמו שזהו תלייה בכוונה כן זהו תלייה בכח אנושי. ואין בכח אנושי כלל נמצא כוונה רצויה לשמים מעיקר הגבלת האדם ובלבולו. אבל כאשר אותו אדם עצמו עושה מעשה, הרי הוא מפקיע את הנעשה מגבול היותו, שכן "בשר ודם מעשיו מבלים אותו", ובכך נקדש המעשה לשמים. וזה סוד "עד שתחפץ". כמו שהוא מורגש במי שאוהב אהבה אינסופית, שאין מילה ואין הסבר שיבטא את אהבתו, אבל כאשר ממציא חפץ לאהובתו הוא רואה בכך ביטוי עצמי של האהבה כשמעביר חפץ מרשותו לרשות אהובתו, כהקדש הרי את מקודשת לי.

וכך מסתיים הספר "תורת כהנים", בפסוק שלאחריו "אלה המצוות אשר צוה הויה את משה אל בני ישראל בהר סיני". אמרו "אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". ואין זה נובע מההאבנה של המצוות כפסל ומסכה, אלא מהיות מה שנקבע ונמסר כיוצא מכוח הגבלת אדם אל קדושת הויה, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והיה אם ימר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.

פרשת בחקותי תשע"ו – על התוכחה כהשלטת סדר

תכלה שנה וקללותיה, שהתורה למעלה מן הסדר של ברכות וקללות, שתהיו עמלים בתורה.

הברית והתוכחה באה לסדר את סיפור ומשמעות העולם ולא את האל.

תלמיד חכם חי למעלה מצורך הסדר בעולם הזה – עולמך תראה בחייך.

ברכה הוא הרחבה שיהיה לו יותר ממה שצריך להיום, שלא יחיה מדיש לבציר, שלא יצטרך לדאוג.

הקללה הוא להיפך והשיבו לחמכם במשקל.

בתורה אפשר לקחת בעצמו שמלאכתו נעשית כלומר שאינו חי בדאגת הצמצום.

תרצה הארץ את שבתותיה

אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו', אז תשבת הארץ וגו', כל ימי השמה תשבת.

הכתוב הזה תולה את עונש הגלות באי שמירת השמיטה, כאומר, לא רציתם לתת לארץ לשבות כשישבתם עליה, הנה היא תשבות בלעדיכם, כאשר תחרב מכם.

בפשוטו זה מין ציניות של מידה כנגד מדה כזה. אבל אני חושב שניתן לקרוא אותו בצורה יותר מתוקה. אם נתבונן, החורבן והשביתה אינם שונים זה מזה כל כך. ההבדל בין העני שאין לו בית והעשיר הבורח מביתו לחופש, הוא כמעט שינוי השם בלבד. המוצלח השתעמם בשגרת הצלחתו והוא לוקח ממנה חופש, מחפש לו שביתה, וכאשר הוא מגיע אל אותו חוף נטוש להיות לבד עם השמש והגלים, הוא מוצא שם את ההומלס היושב שם מזמן, נהנה לו מן השמיים.

אם כן, מה שהכתוב הזה אומר לנו, זה שכל הדרכים מובילות לאותו מקום. השביתה הוא מגמת ההצלחה כשם שהוא מפלט הכשלון. אם בכל זאת נרצה להבין למה זה עונש וזה שכר, אין לנו לחפש את זה אלא במסלול. אם נתרגם את זה לפסיכולוגיה פשוטה זה אומר, אתה חייב לעצמך חופש מפעם לפעם. ואם תחשוב שתוכל להתחכם על זה ולעבוד רצוף, זה לא יעזור לך. אתה תגיע אל השביתה גם ככה, אלא שזה יקרה לך בהתרסקות. עדיף לתכנן מלכתחילה לשבות. ולו רק מבחינת המוכנות הנפשית לכך. בין כך ובין כך תרצה הארץ את שבתותיה.