חותם בתוך חותם – על חתימת פרשיות באני הויה

ר' ש"י  העיר את ליבנו לתופעת הסיום הכפול בספר ויקרא ובעוד פרשיות ההולכים בסגנונו.

למדתי שבסדר הפרשיות גנוזים סודות עמוקים שאינם מתפרשים בפשטיה, כפי שלמדנו שכל החכמה כולה הוא ידיעת סדר הדברים.

וכאשר דרשתי במקרא אודות התופעה הזו ראיתי אותה מופיעה בצורה הרבה יותר מפורטת, גם בתוככי פרטי הפרשיות עצמה, וגם בכללותם, שוב ושוב.

חתימת 'אני ה'.

את השם שאקרא לתופעה זו הוא חותם כפול, או בלשון חז"ל, חותם בתוך חותם.

כאשר אנחנו קוראים פרשיות ויקרא אנחנו שמים לב שהוי"ה נוהג לחתום את שמו בסיום כל עניין. זהו הפשט של רוב אזכרות 'אני ה', החוזרים פעמים רבות בפרשיות אלה. שכן צריכים לקרוא אותם בצורתם השלימה, שיש לרובם פתיחה, וידבר ה' אל משה, ואז גוף הפרשה, ואז חתימה. כמו אגרת המופיעה מלמעלה, ובסופה חתום שם השולח. או כמו חוזה וברית הנחתם בין הצדדים, כאשר היא מופנית אל משה לאמר ונחתמת מה' בסופה.

פעמים רבות הוא מזכיר את היציאה ממצרים בחתימות אלה, כלומר אני ה' אשר הוצאתי אתכם, כי זהו כמו כרטיס הזיהוי של הויה, כשם שפתח כאשר הזדהה בפנינו בתחילה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, כך הוא חותם את שמו בזהותו המלאה תמיד, אני ה' אשר הוצאתיך.

ובחתימה זו יש עוד פנים, הוא כמו הודעת התכלית והמטרה של המצוה, שיהיה אני השם, כמו שאמר בתחילה אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה, ואתם תהיו לי, וכן יש תכלית בכל המצות בכללם ובפרטם שיהיה אני ה' אלהיכם. והוא גם מתקשר לעניינים הפרטיים של המצוות, כאשר רש"י מפרש כמה פעמים כיצד 'אני ה' אשר הוצאתיך' הולם את הענין הפרטי שהוא נזכר בו, והפסוק עצמו מחליף את הפרט של יציאת מצרים שהוא מזכיר לפי המצווה הפרטית שהוא סמוך לו, כמו לי בני ישראל עבדים בפרשת שילוח עבדים, או והייתם לי קדושים בפרשת מאכלות אסורות.

עכ"פ המילה הכללית לכל הפסוקים הללו הוא חתימה. והחתימה הזו יש בה גם תוקף של קיום, כמו עדי חתימה כרתי. הוא לא הודעת אינפורמציה בלבד הוא פועל את החלות של חתימת שם הויה על המצוה ועל הפרשה ועל התורה ועל ישראל.

חותם כפול

וכאשר עיינו עוד בפרטי חתימה זו, ראינו שכמעט תמיד היא נכפלת. לשם דוגמא אנקוט את פרשת ציצית שאנחנו מזכירים כל יום עבור חתימתה שהוא זכר יציאת מצרים. (שהיא אמנם בפרשת שלח אבל שייכת לקבוצה של מצוות שנמצאים בספר במדבר מסיבות שונות אע"פ שמצד תוכנם שייכים לויקרא). והנה היא מתסיימת כך אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. זו הזדהות אחת. ושוב חותם שני. הוא חוזר ואומר אני ה' אלקיכם. ולשם מה החזרה הזו, הלא כבר אמר בפסוק הקודם אני ה' אלקיכם. (ואנחנו מצרפים את המילה אמת לחותם זה על פי הפסוק וה' אלקים אמת, והוא ממש 'חותמו של הקב"ה אמת').

ואספור כמה דוגמאות בולטות בספר ויקרא להראות שכך הוא חותם תמיד בכפילות. 1) בפרשת שמיני בסוף פרשת מאכלות אסורות (פרק יא פסוק מד- מה). כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הרי חתימה אחת, ושוב חתימה שניה, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והיייתם קדושים כי קדוש אני.

2) בסוף פרשת קדושים (וזהו החתימה הכללית על כל פרשת הקדושה, אע"פ שיש עוד חתימות פרטית על הרבה פרשיות שבתוכה. ורש"י פירש בפרטות קשר המידות לחתימה זו אך בפשט הוא על כל הפרשה). (פרק יט פסוק לו – לז) מאזני צדק אבני צדק וכו' יהיה לכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב חתימה שניה. ושמרתם את כל חקותי וכו' אני ה'.

3) בסוף פרשת קדושים השנית (שהוא השלמה לעריות שפרשת אחרי מות) (פרק כ פסוק כד – כו) ואומר לכם אתם תירשו וכו' אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. ושוב חתימה שניה והייתם לי קדושים כי קדוש אני והבדלתי אתכם מן העמים להיות לי.

ריווח החותם עצמו

ובפרשת תוכחת בחקותי, שהוא מסודר ממש כחוזה, הוא חותם בכל צד של אם בחקותי תלכו והיפכו, ובכל פעם יש שם חותם כפול. אע"פ שלא בשניהם הוא באופן מפורש, ומזה נלמד בזה. צד הברכה מסתיימת אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב פתאום יש עוד פסוק. ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. צד הקללה מסתיימת בחותם כפול מפורש. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבים לא מאסתים ולא געלתים לכלתם וכו' אני ה' אלקיכם. ושוב. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה'. ופה אנחנו מתחילים לראות שלכפילות זו יש עוד ריווח.

משמעות הענין, שכאשר השם חותם את שמו על החוזה פה, הרי עצם החתימה בעצמה מולידה פרי. כמו נאמר הוא בירך את כל הברכות באם בחקותי. ושוב חתם על זה. ובחתימה הזו צריך לעשות בעצמו קנין, והקנין הזה עצמו מוסיף פרי שהוא ברכה נוספת של ואשבור מוטות עולכם. וכן בצד הקללה. שהוא חותם בה בנחמה. הרי חתימה זו משהזכיר ולא געלתים אני ה'. מיד זה עצמו הוליד עוד פסוק של הזכרת ברית ראשונים להיות לכם לאלקים כי אני ה'.

כאן אנחנו רואים שלא תמיד החותם השני מפורש כחותם, לפעמים הוא סתם הוספה שאחרי החותם. אבל אפשר להבין שזה ענין אחד. שבו החותם הראשון שהוא חותם את הפרשה בעצמו מוליד ריווח בפני עצמו, בסוד עץ פרי עושה פרי, והוא הפרשה הנוספת שאחרי הסיום שהוא החתימה.

וכך אנחנו מבינים את הפרשה הגדולה שנזכרת שלא במקומה, והוא פרשת מזבח הקטורת. והנה היא מופיעה ממש אחרי חתימה הזו, שפרשת תצוה מסתיימת בעצמה בחותם כפול (פרק כט פסוק מה – מו) ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. אני ה' אלקיהם. ואחרי החותם הזה נאמרה פרשת הקטורת. שהוא פרי החותם עצמו.

חותם פנימי וחותם חיצוני

וכאשר גילינו את הסדר פה, יכולים אנחנו להבין מה הוא בעצם החידוש באותם הפרשיות היוצאים מתוך החותם הראשון לחותם שני, בכלל ובפרט. כי החותם הוא כמו גבול הפרשה. האומר עד כאן התורה הסתיימה מכאן ואילך אינו תורה. אבל יש לתורה תכונה תמיד לפרוץ את הגבולות שלה ולהביא ריווח מן החוץ. כמו ראשי בדי הארון הנראים מעבר לפרוכת.

וראש לתכונה זו הוא אכן הפרשה הראשונה שבה הסדר הזה בולט והוא פרשת הקטורת. אשר סוד הקטורת למד משה רבינו ממלאך המוות, ולמדנו סוד שהקטורת יש בה י"א, שהם י' של הקדושה ועוד א' נוסף שיורד מחוץ לחותם, מחוץ לגבול, ומברר את הסט"א. ולפיכך מה מתאים יותר ממזבח הקטורת להימצא אחרי החתימה כיוצאת מחוץ לגבול הפרשה.

וכך אפשר לראות בפרשת בחקותי, בכלל ובפרט. כאשר סיים את כל צד הברכה וחתם, הרי הוסיף פתאום ברכה מיוחדת המתייחסת למציאות שבו יש התנגדות, שהרי יש מוטות עולכם, ומוציא משם ריווח של קוממיות. ואין הברכה הזו יכולה להיות בתוך הסדר הרגיל של הברכה שהרי בברכה אין עול בכלל, אבל הוא תוספת הברכה אחר היציאה מחוץ לחותם. וכן בקללה הרי וזכרתי להם ברית הוא גם אחרי היותם בארץ אויבים. וכן בכלל. אחרי שנחתמה גבול תורת כהנים ממש, ובפירוש נאמרה ברכה וקללה, ויציאה מחוץ לברית למי שהולך קרי. הרי חזר פרי החותם וכלל גם את היוצאים מחוץ לגבול בספר התורה, והוא סוד פרשת ערכין ותמורה. שסוד התמורה הוא שהוא ותמורתו יהיה קודש, שגם בעולם התמורות מתהפך החילול לריווח. (וגם ענין הערכין שקודם לו הוא ענין שיש ערך לכל איש ישראל לפי מציאות גופו בלי קשר למעשים)

(וסוד שני החותמות מבואר בכוונת חתמנו של נעילה והחותם השני של הושענה רבה, שהם בסוד ציון וירושלים, שהם בכללות חותם היסוד וחותם המלכות. שהיסוד הוא גבול הקדושה מבפנים תמיד, ובו כל הקנאות. והמלכות הוא חותם חיצוני שיש בה סוד יציאה מחוץ לגבול הקדושה להביא טרף לביתה)

והדימוי הפשוט שלה הוא כך. שאדם שולח מכתב, והוא חותם עליה מלמטה. ושוב הוא מקפל את המכתב ומצרף חותם שני מבחוץ למכתב, על המעטפה. שהחותם הפנימי הוא זיהוי שמו עם הנאמר. והחותם השני הוא שמירה על המכתב גם כשהוא מסתובב אצל מי שאינם צריכים לקרוא אותו.

ואפשר שזה סוד הדין בברכות שמזכירים סמוך לחתימה מעין החתימה. שההזכרה מעין החתימה הוא חותם ראשון והחתימה עצמה חותם שני.

ובאותיות הוא אות וי"ו שנקרא אות אמת. ומילוי ויו הוא תמיד ויו אחרת. שזה ענין לחם משנה.

118. בחקותי: עליונים ששו ותחתונים עלזו בתוכחה

עצמות הפסוק הקודמת לפרד"ס.
בחקותי הוא חידוש נפרד, ואין שכר ועונש פשט של כל התורה.
'אם' של בחקותי הוא תנאי בתורה עצמה איזה חלק ממנה יתקיים, לפי מעשי בני אדם, וזהו הברית.
עליונים ששו ותחתונים עלזו בהיגלות הסימטריה והייחוד שווה בשווה בין תחתונים ועליונים.
לימוד התורה באופן שמגלה את זה הוא ביטול מ"ט קללות בעמל התורה והקשבה למדרש חכמים.
מ"ט קללות הם ספירת עמ"ר בגימטריא קרי ושער הנ' הוא זכירת הברית.
כמו ברית הקשת המראה שגם הגשם שאחרי המבול אינו במקרה אלא בברית, כך זכירת הברית מגלה שאף בארץ אויבים לא הפר בריתו.

118. בחקותי: עליונים ששו ותחתונים עלזו בתוכחה
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 30:28
 
1X
 

תכלה שנה וקללותיה – בהר בחקותי תשעח

רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.

מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה.

בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא?

אין עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן.

(מגילה לא עמוד ב)

נבאר העניין על פי פשוטו כאשר נבין את הקשרו של תקנת עזרא.

מצינו שייחסו חז"ל מתקנת קריאת התורה באופן כללי לעזרא (בבא קמא פב עמוד א ועיי"ש), ובפשטות מקור העניין במבואר בספר נחמיה (פרק ח, ופרק יג) שקראו בתורה בציבור כל יום כאשר נאספו ישראל בירושלים בימי עזרא. והוא מקום הראשון שמצאנו שהיו קוראים בתורה בציבור באופן קבוע. כלומר שאחרי משה רבינו שלימד לישראל את התורה בפעם הראשונה, וממנו למדו או דרשו שתיקן שיהיו שואלים ודורשים במצוות הזמן בזמנו (מגילה ד עמוד א, ועי' ירושלמי). והיינו כמו שמשה רבינו דיבר לישראל מפי השם את הלכות הימים כדי להודיעם את המעשה אשר יעשון, כך ומאותו סיבה יש לנו לחזור וללמד את אותם הלכות בכל שנה ושנה להזכיר את מי ששכח או לברר ספק שנתחדש כדי שידעו את המעשה אשר יעשון באותו הזמן. ומימות משה ועד עזרא לא מצינו שיהא דיבור התורה ברבים עד לקריאת התורה שקרא עזרא בציבור.

אם כן כאשר נדייק נבין שאותו קריאה שקרא עזרא היה דומה במבנהו לדיבור התורה של משה, שלא היתה קריאת התורה של עזרא מין אמירה טקסית של העברת פרשת השבוע, אבל היה בזה הודעת התורה לעם כדי שיקיימוהו, כאשר בכו באחד לחודש השביעי כאשר שמעו את דברי התורה ונזכרו שלא קיימום, וכאשר מצאו כתוב בתורה לשבת בסוכה והלכו ועשו סוכה, ומצאו איסור לא יבוא עמוני והבדילו את נשותיהם העמוניות. ונמצא היה בקריאת התורה של עזרא ממש אותו מבנה שהיה בדיבור התורה מפי ה' של משה, כמו שמשה הודיע את דברי התורה והמצוות מפי השם לעם בפעם הראשונה וממנו ידעו כיצד לקיימו, כך הודיע עזרא מפי כתב התורה את דברי התורה והמצוות וממנו קבלו לקיימו.

ומן אותה קריאה המשיכו את קריאת התורה שבכל שבת וחג, שבמקורה לא היתה אמירה בעלמא אבל היו מתרגמים אותה לעם שיבינו, כאשר למדו מן הכתוב בעזרא שהיו מבינים את העם מפורש ושים שכל. והיו קוראים הלכות חג בחג וקריאת שבת בשבתה כדי ללמד את התורה במוסריה ומצוותיה וקבעו קריאות למועדים בעניינו של יום ולכל השנה בסדר הפרשיות (ואמנם נחלקו בפרטיו המנהגים בין בני מערבא לבני בבל).

ומעכשיו נבין ביותר מה שייחס ר' שמעון בן אלעזר לעזרא את תקנת קריאת התוכחות לפני ראש השנה. שאם נקרא את סיפורו של עזרא נמצא שהסיפור שהיה כולל ביותר את כל מפעלו בהחזרת התורה והמצוה לעם אחרי הגלות היא פרשיות התוכחה. שהרי עזרא הוא שחוזר אחרי הגלות והוא מכיר שגלו בעוונם ובזכות שיבתם אל התורה ישובו לרשת אל הארץ, הכל ככתוב בפרשיות התוכחה. וממש הוא מקיים את הכתוב בבחקותי (כו, מ) "והתודו את עונם ואת עון אבותם.. או אז יכנע לבבם.. וזכרתי את בריתי.." והוא אומר בתפילתו (עזרא ט, ז) "מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה.. ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.. " וכרתו ברית וחתמו אמנה לקיים את דברי התורה, כאשר כתוב בסוף בחקותי ובסוף תוכחת כי תבוא, והיה כל עסקו ועניינו של עזרא שראה את מעמד העם עומד ממש במקום הזה אחרי שגלו בעונם ובעון אבותם, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזבם ה' ויט עליהם חסד אצל מלכי פרס ועלו שוב לארץ והוא מתאמץ להשיב את העם בברית חדשה לעשות את התורה והמצוה ויחזרו להתקיים הברכות. והמעיין בספרי עזרא ונחמיה ימצא על כל צעד כיצד הוא צועד בעקבות פרשת בחקותי ופרשת כי תבוא.

וכמה יומתק הענין כאשר ראשית מפעלו של עזרא בזה היה באחד לחודש השביעי, והיינו בראש השנה. והוא שורש ענין החזרה בתשובה בראש השנה ועשרת ימי תשובה שהעמידו רז"ל שלא נמצא מפורש בתורת משה, אבל הוא מפורש בתורת עזרא שעשה את ראש השנה ליום קריאת התורה וחזרה בתשובה, וממש באותו שנה היה רואה את עצמו מקיים תכלה שנה וקללותיה, או תכלה שבעים שנה של גלות בבבל וקללותיה, וקיווה שעל ידי חזרתם בתשובה יהיו כעת באותו שלב של סיום הקללה והזכרת הברית ותחילת הברכות.

ולפיכך כאשר עזרא מתקן שיקראו בקללות בסוף השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, אין הוא עושה כאן איזה סגולה כזו שאם יקראו קללות בסוף השנה יהיה זה איזה רמז שיכלו הקללות. אבל הוא ממש חי באותו מקום היסטורי של תכלה שנה וקללותיה, של סיום התוכחה והתחלת שיבת ציון. וכאשר המשיכו מזה רז"ל לעשות כדבר הזה בכל שנה ושנה לא רצו לעשות איזה רמז בעלמא אבל הוא להמשיך ולקיים את הענין הזה בעצמו במידת מה בכל שנה ושנה, שיחזרו בתשובה לפני ראש השנה ועל ידי כך יחול עליהם דין הברכות כמפורש בפרשה שכאשר יפסיקו לעבור את התורה יופסק הגלות וכאשר יתחילו לקיים את התורה תבוא עליהם הברכה.

ודע שאין ענין הברכות והקללות להיות כתנאי משפטי בעלמא, אם תעשו כך יהיה כך ואם תעשו כך יהיה כך, אבל יותר משהם תנאי וחוזה הם חזיון וסיפור של העתיד לעבור, כאשר לימד רמב"ן שיש בתורה תמיד הוראה ורמיזה לעתיד. והיינו יותר ממה שהתוכחה הוא תנאי אם ואם שאינו תלוי הזמן, הוא גם סיפור שיש לו המשך זמן, שהוא הסיפור המעגלי שמקודם בחקותי תלכו ונתתי שלום וכו', ושוב בחקותי תמאסו וכו', ושוב וזכרתי וכו'. ולפי אותו הסיפור מצא את עצמו עזרא עומד בראשית השלב השלישי של הסיפור וכאשר הבין זאת במקרא שהרי היה סופר מהיר בתורת אלהים ידע שליחותו והעמיד את כל דרכו על הייעוד שמצא בתוך הסדר הזה. וכך אנו עושים סיפור כל שנה ושנה כאשר אנו קוראים לעשות תכלה שנה וקללותיה שהוא סיפור שיש לו המשך בזמן שבתחילה היה טוב ושוב היו עבירות וקללות ושוב תכלה שנה וקללותיה.

ואפשר שזה סוד מאמר רז"ל קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. כי כאשר החכם מקלל הוא מבטא כאן משהו מן הסדר של המציאות הוא לא סתם אומר איזה איום אם תעשה כך ווכ'. קל וחומר כאשר התורה מקללת הרי היא מבטאת שיש כזה מקום במציאות ההיסטורית שתהיה חטא ועונשו וכו', וקללת התוכחה אפילו על תנאי היא באה, קל וחומר למידה טובה שהברכה אפילו על תנאי היא באה.

וכך  אנחנו נוהגים לעשות תשובה לפני ראש השנה של תשרי כפי שעשה עזרא בדורו. ועוד מצאו רז"ל לעשות כך לפני עצרת כאשר אמרו עצרת נמי ראש השנה הוא. ומן הסתם הדבר מקושר אל קבלת התורה שהעמידו עליו רז"ל את חג העצרת, אע"פ שאינו מפורש כאן כמו שאין מפורש במקרא קשר חג השבועות אל מתן תורה, אבל כאשר העמידו את קריאת התורה שלפניו  בסדר כמו ראש השנה היינו שיש קללה ושוב התחלה חדשה של ברכה, שנעבור את הקללה ונקבל תורה חדשה בשבועות.

***

מעכשיו יש לעמוד על ההבדל בין המעגל הזה כפי שהוא בראש השנה של תשרי לבין המעגל הזה כפי שהוא בראש השנה של עצרת. שורש ההבדל תלוי בשורש ההבדל בין תשרי לניסן, והבדל שבין תוכחת בחקותי לתוכחת כי תבוא. ושורשו נתלה באותו סוגיה שאמרו שאינו פוסק בברכות וקללות לפי שנאמר מוסר הויה בני אל תמאס, ומסקינן דהיינו דווקא בקללות שבתורת כהנים שנאמרו מפי הקב"ה אבל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם ופוסק.

האי כללא נקטינן שכל מקום שנאמרה הלכה שאינו פוסק היינו שיש הסתכלות גבוהה כוללת את הקצוות של אותו ענין לעשותם כענין אחד, כענין אין מפסיקין בין גאולה לתפלה, וכל כי האי גוונא. וזהו שאמרו על זה מוסר הויה בני אל תמאס, שמוסר הויה הוא ענין גבוה ונעלה מאד, ויש בו המשכיות כוללת שבו כל הפרשה מתחילתה ועד סופה עוסקת בענין אחדותי אחד, ואין אתה פוסק לפרטו לחלקים לפי בינת בני אדם אלא צריך לקוראו בקריאה אחת להראות סוד עניינה האחד.

צריכים אנחנו להשיג מהו הסוד ההופך את התוכחה לחלק בלתי נפרד מן קבלת התורה החדשה. שיש סדר של קבלת עול מלכות שמים ותשובה כראש השנה, ובו פוסק. כלומר התשובה שלו הוא מעשה של הפסק בין הכשלון לבין ההתחלה החדשה. וכמו כל ענין דין ראש השנה שהוא הפסק השנה הקודמת וניתוק ממנה והתחלת תשובה חדשה. כך הוא סדר התשובה הרגילה.

אבל בדברי תורה אינו כן. נקראו דברי תורה מכשלה, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך. דברים שאין בני אדם עומדים עליהם אלא אם כן נכשלו בהם. וכתיב דרך חיים תוכחת מוסר. ואמרו בספר הבהיר שאם אתה רוצה להשיג דרך חיים חייב אתה לעבור את תוכחת מוסר. כלומר השם העצמי של דברי תורה הם מכשלה. האפשרות להשיג דברי תורה חדשים אחרי הכישלון אינו בדיעבד אבל הוא תנאי לכתחילה. שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. ההסתכלות הזו היא מוסר הויה, ובהסתכלות זו צריך להיזהר שלא למאוס, שלא יהיה בכלל אם בחקותי תמאסו.

והענין כמו שנאמר לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת, ופירשו בה לכך – לפי שאתה בוש. ואין פירושו שבזכות הבושה שהיה בו נבחר. אלא שהבושה בעצמו הוא המפתח לפתוח את שערי ההיכל. כי בכל פעם שאדם רוצה להיכנס להיכל התורה והוא מתבייש שהרי אינו ראוי ליכנס שם, אין לו לראות בושה זו וכשלון זה כמו חומה המונעת בעדו להיכנס, אלא הבושה הזו הוא בעצמו המפתח להיכנס אל התורה, ומי אשר מגיע אל ההיכל מבלי מפתח זה בידו אין נותנים לו להיכנס, וככתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך, שצריך האדם לקחת את המכשלה שלו ולשימו תחת ידיו שבכל עת שהוא דופק בשערי התורה הרי המכשלה הזו היא עבורו מפתח לפתוח את השער.

ולכן בשבועות שלפני מתן תורה נקרא זמן קטנות ביותר והשער סגור, ואמר המגיד מקאזניץ אשר השכינה מתקשטת אז ואין מדרך ארץ להיכנס בשעה שהכלה מתקשטת, אלא בני היכלא הם עבדיה הקטנים שעוזרים לה להתקשט להם ראוי להיכנס. אין זה טכסיס להיות עניו ובטל שאז נכנס אצל המלך כל שעה. אבל הקטנות הזו הוא ממש המפתח שבו נכנס אל השער, ובלעדיו יש שערים שיישארו סגורים בפניו לעולם שאין המכשלה הזאת תחת ידיו.

ולכך בשבועות הללו קוראים את התוכחה לקיים דרך חיים תוכחת מוסר, מוסר הויה בני אל תמאס, ועל ידי זה נפתחת דלת דרך חיים בחג השבועות.

59. בהר בחקותי תשע"ח

תכלה שנה וקללותיה, והמכשלה הזאת תחת ידיך

59. בהר בחקותי תשע"ח
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 20:50
 
1X