תסמונת תשעה באב – תשע”ו

תסמונת תשעה באב.

א) קרא עלי מועד, זמנים רגילים יש וזמנים שאינם רגילים, זמנים שמבקשים איזה טרנסנדנס על הרגיל. מבין המועדים הוא תשעה באב. שכן גם הוא מבקש לחגוג עומק שאינו נא בתוך החיים הרגילים. זוהי התחלת העניו, כמו שמלמדים בישיבה בדרך קטנות לנסות לחוש את העצב, זה דבר שצריך לימוד והעמקה.

כה אמר השם בנו בתים ושבו ונטעו גנות וקחו נשים ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה. (ירמיה כט). זה כל ימות השנה דרשו את השלום אל תהפכו את העולם. אבל פעם בשנה תשבו לארץ ותזכרו את העומק אשר נחסר בעולם ותאמרו איכה.

שיש קו אמצעי ויש קצוות. הקצוות תמיד מבטאים את מה שלא ניתן לביטוי ביומיומי. רוב בני אדם הולכים בקו אמצעי. ויש אנשים עמוקים דורשי מה שלא נראה על פני הקרקע כלל. קוראים להם עובדים אמנים נביאים משכילים משוגעים. הם שמטיבים לראות אל תוך הענין מה שלא נראה על פניו. וכמו שיש אנשים כך יש זמנים למי שהולך בלוח של הקהילה, זמנים נביאיים שבהם ניתן פתח להציץ אל תוך עומק שאינו קיים ביומיום. נקראו מועד. ונועדתי לך שמה.

ב) בתחילה ניטל הדיבור, ולא היה אפשר להגיד מילה. ולא היה כח לחשוב מילה. נפלה כל זכרון הכעס והכאב. פתח הנביא ונאחז באלף בית איכה בכה גלתה דרכי וכו’. במשך הימים ניתנו יותר מילים ונמצאו דרכים לבטא ולדבר על כך. אבל בתחילה שתיקה. ישב בדד וידום.

ג) קשה עלי יום תשעה באב בגלל החוב ההיסטורי שהוא מטיל עלי. את כל המועדים פירשנו מזמן על דרכי היחיד, ומצאנו בדרכי חגיגתם את הפרט את לימודי ההשכלה היוצאים מהם הוצאנו אותם מידי פשוטם. אבל יום תשעה באב כאילו בא ושובר, או מנסה לשבור, את האדישות ההיוסטורית או לאומית הזו, הוא אומר הנה תשב לארץ תצום תעשהה זה על סיפור היסטורי על חורבנות של אלפים שנה על גלות מתמשכת ואולי יש גאולה ואולי לא. ואני אין לי כלים לראות את עצמי בתוך הסיפור הזה. ואין לי סיפור שיסביר למה כל זה מעניין או חשוב. וכל ההיסטוריה הזו, גם אחרי הכל, היא סיפור מאד עצוב, ומה לי ולכל זה. ואבותיי היו במחנות ריכוז, ואם מצאו פיסת מנוחה בעולם למה להפריע לו ואיך יעזור שנבכה ונאמר קינות בעברית ישנה, ואם נפטפט על לתקן את הארץ או האומה או העולם מי מקשיב ולמה כל זה טוב.

איני יודע, אפשר ננסה בכח להחזיר גם את זה לרשות הפרט. ואת האומה נשאיר לאלהים שידאג לה. או למי שיודע. זהות לאומית היסטורית חורבנות גלות גאולה ארץ עם מדינה איפה יש כח בלב להכיל דבר כזה. לנפש שלי אין וזה מסובך מדי עבורה. אני רואה כל אלה שיש להם זהות לאומית ופוליטית והיסטורית מגובשת ואין אף אחד שלא נמלט מפשטנות מחרידה והתעלמות מרוב המציאות. בכל צד. אפשר נביט על הכל באופטימיות ואפשר נביט בפסימיות ואפשר נבין שזה לא כל כך משנה לנו בחיים בכלל ונתעכב על מה שאפשרי לנו לנו ולבנינו ולהכיל. בוודאי הרבה חברים שלי יסכימו לזה והרבה יחלקו ועוד צריך לחזור לזה.

ד) עוד יותר קשה הוא הענין התיאולוגי. האלהים שנמצא תמיד במרכז כל עומק וכל מועד למשכילים היודעים להביט פנימה. והנה ההסתכלות הזו הושב אחור. לכל מועד יש פנים שהוא התגלות פני האל אפשרות לראות את נקודת המרכז החיות העדינה העמוקה של כל הדברים למצוא בדרכים מגוונות את הפנים של החיות. ובמועד הזה נראה ומתגלה הבגידה ההיפך. כולם יודעים לומר איכה ידע אל ויש דעה בעליון איפה היה האל בחורבן איפה היה בשואה איה הוא ביומיום עד שזה הפך לקלישאה ולמשחק מילים.

אבל רק המשכילים יודעים על מה הם מדברים רק אלה שמסרו נפשם למען נקודת האלהות וויתרו על כל חייהם ביטלו את מציאות עצמיותם והלכו אחריו בארץ לא זרועה רק הם יודעים בכלל על מה מדובר ואיפה נמצא מקום בעולם לבגידה הזו. (לא לחנם התחיל ירמיה עם הלכתך אחרי). כי צריך להבין בוודאי אלהות הוא לא איזה מין מפלצת השמים שעושה הכל הוא החי ומהווה את הפנים של כל הדברים. ונקרא בשמות רבים ומשונים כל אחד לפי שפתו. והוא הווה ומחיה את כולם. אבל שיחזיר פניו אחורה ויבגוד בנו זה הדבר הנורא מכל. ומי שקורא באיכה את הקריאה הזו איכה עשה הויה את כל זה היה אדני כאויב וודאי לא יוכל לחיות עוד לרגע.

אפשר תגידו הבגידה אפשרית רק באל הפרסונלי אבל אם נעבוד למופשט ההפשטות עילת העילות בלבד אין זה יכול להיות נוגע אליו. וודאי הדבר כך לפי האמת. אבל לעולם לא נופשט לגמרי ותמיד תמיד לכל אחד שעוזב את השטויות ורודף אחרי איזה נקודה שאפשר לקרוא לה אלוהית תמיד מתסתר שם חורבן ותמיד יש החזרת פנים לאחור ותמיד יש חורבנות מיוחדים שקורים רק לאלה שהלכו אחרי הקודש ותמיד תמיד נזדעקת שאלה זו, גם אם ניקח אותה בצורה מופשטת איך הפך הדבר הזה את פניו. וגם זה כעס וכאב שאי אפשר לסבול ורבים הגיעו לאן שהגיעו מכל זה.

ה) אמר רבינו נחמן מברסלב, כל אחד צריך שיהיה בקי בהלכה, דהיינו בקי בדרך שאדם צריך ללכת בו, והיינו שני דברים צריך שיהיה בקי ברצוא ובקי בשוב. צריך שיהיה בקי בעליה לשמים ובירידה לתהום. צריך שיהיה בקי בייאוש ובקי בחיזוק, בקי בעליה ובקי בנפילה. ואין דרך אחרת ללכת בו. כך צריך לדעת לשבת על הארץ ולבכות ולדעת לקום ולהתעורר. ואם יודעים רק את אחד מהם אין זו ידיעת הדרך כלל.

ו) הכל שטויות צריך רק להפסיק את הצום והכל יהיה בסדר.

איכה – פירוש, שירה, התבוננות

הנה חיבורי על מגילת איכה, כפי שהגיעה ידי לפרש השנה, עד מילת העיר (חשבתי אסיים לפחות פסוק א..), בכל אופן אפרסמנה לקראת שבת חזון ועוד נחזה בטוב.

איכה תשעה

והראנו בבניינו
והראנו בבניינו

קינות

בבית כנסת אחד היו נוהגים לחלק את הקינות וכל אחד היה אומר קינה אחת לפני העמוד. והיו רבים ביניהם כל שנה מי יתכבד בקינות המכובדות.
שנה אחת גברו המריבות. הכריז הזקן שבחבורה: כשיבוא המשיח יהיה כזה ספר קינות עב כרס, ויהיו מספיק קינות לכולם.
שכן, גם בין קינות יש קנאה, ולכל אחד היומרה, והוא יקבע על מה חרבה, ואיך יתקנה. ולאלה מגיע נחמה, כאשר יהיה גאולה, יכירו כי הקינה שלהם הכי יפה.

והיו רגילים להשתובב בתשעה באב, התבטא הרוז’ינער, רבונו של עולם, נתת לעמך חג, והם לא יודעים לשמור עליו, אז קח אותה מהם.

אבל

בטופוגרפיה של לוח השנה היהודי, ישנם זמנים גבוהים וזמנים נמוכים, ודרכים מפותלות מובילות ביניהם. אם הזמן הגבוה בלוח הוא החגים, כמו החגים, הרי הזמנים הנמוכים הם זמני האבל, והיהודי המטייל לו לפי הזמן המעגלי בלוח השנה הולך הוא ומטפס לעתים, שלושים יום קודם החג עולה הוא בעלייה לרגל,לארץ ישראל הגבוה מכל הארצות, עד שמגיע לפסגה, בימי חירות אהבה ורצון. כך ישנם זמנים שבהם נוטל הוא את מקלו ותרמילו ויורד הוא בשבילים מתפתלים אל העמק, אל עמקי האבלות המוטלת בחייו.

ימי הירידה חלים תמיד בקיץ, מתוך הגובה של חג השבועות, משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, מתוך טיול מרגלי בארץ שלא הסתיים יפה, שירדו והיו כחגבים, ועד לעוברי בעמק הבכא בבכיה של תשעה באב, לגלות למקום נמוך, לשבת לארץ ולבכות, ועד שימצא שם את האומץ לקום התנערי מעפר קומי שבי ירושלים.

למטאופורה של העומק מול הגובה ישנה משמעות מאד מעניינת. הגבוה הוא הנעלה, הוא המטאפיזי, הוא השאיפה הנעלה, הדילוג מעל ראשי ההרים, הימצאות החיים במקום אחר, במבט גבוה, בהתמוססות כל הפרטים אל התמונה הכוללת. אומרים אנחנו על רעיון מסוים שהוא רעיון גבוה ונעלה, ומתכוונים אנו בכך שהינו נעלה ומקודש מאיתנו. לחלקנו נוח במקום קדוש ונעלה וחלקנו לא מתחברים לזה. מתוך אותו אופי של היותו גבוה. לא הכל יכולים לעלות למקדש.

אבל ישנו ירידה לעומק, שהוא באופי אחר לגמרי. שני הדרכים שווים בהצהרתם שהמישור לא מעניין, והקו הישר במוניטור יכול להראות רק על לב מת. ישנו משהו אחר שנדרש מאשר החיים הרגילים. אבל הוא מגיע אליה בדרך הפוכה לגמרי. לא בקפיצות קדוש קדוש, אלא דווקא בשכיבה לארץ, בשבירה של הקו שהחיים עומדים עליהם ובחשיפה של השברירות אשר מתחתיו. בירידה לעומק רצון החיים, למקומות שתחת הרצונות והנטיות המובילים אותנו ברוב חיינו, למקום שהוא אפילו דכאון, שהוא אפילו אובדני, שכן הוא אינו נרתע אף מגבול רצון החיים, מבקש הוא להצדיק אותם באמת.

אבלות מלשון אבל, כאשר אנחנו מגיעים לענות על כל רצון על כל צורך על כל תפיסת מציאות על כל החיים, אבל. אבל זה לא מספיק. אבל יש יותר מזה. אבל גם אחרי כל התירוצים הרווחים כל זה אכניס בשאלה, אמסגר את היקום כולו ארד לעמקי שאול הסובב אותה אשאל שמה את האבל שלי. כל זה טוב ויפה אבל.

כך מטבע לשון חז”ל על המזדככים לקראת החוויה האמתית ביותר יורדי המרכבה, ופירשו המפרשים עולים לרקיע. אבל הפירוש החטיא את המכוון כולו. שכן לא ביקשו לעלות ולפרוח אלא לרדת, להעמיק, להגיע אל מה שמתחת לכל זה, אל מה שאינו לוקח בחשבון שום מוסכמה שום רצון שום תחושה שום תורה שום תשובה, כי על כולם הוא אומר אבל, הוא יורד למרכבה שעליהם רוכבים כל הדברים, אל החורבן ערו ערו עד היסוד בה, שם הוא יושב וממאן לקום עד.

עשבים צומחים מבין ההריסות

בעברי בתוך הימים שעברו עלינו השבוע על הדיבורים וההגיגים שהעלו חבריי ואחיי לדעה ולמחשבה, הרהורים ומחשבות אודות ימי וענייני החורבן, הגלות, והגאולה, ושאר התמות שנקבעו הימים האלה לעסוק בהם. אלה שואלים במה ההיסטוריה הזו רלוונטית אלינו במקום שאנחנו כיום, כקולקטיב וכפרט, ואלה מנסים לתאר את החורבן והאבל שלהם בתוך הסיפור המסגרת והשפה אשר האבלות המוכתבת והקבועה מספקת להם. מצאתי את עצמי תוהה על העניין הזה עצמו. על הכנסת פשר חדש לתוך מסגרות עתיקות, ועל הרלוונטיות של אותם מסגרות כלפי הפשר שהוא החיים האישיים שלנו.

מדובר בעצם בתהייה המרכזית שלי כלפי החיים, תהייה שאני מוצא אותה חורגת מכל הקשר ספציפי. תהייה אוניברסלית התקפה כלפי כל הימצאות של אדם כיצור נבדל אינדיבידואלי בתוך מציאות הסובבת אותו וממסגרת אותו. מתח שלה ביטויים רבים כמספר ההקשרים האנושיים, והמחייבת טיפול ארוך ומעמיק הן ברובד האוניברסלי שלה והן בכל ביטוי וביטוי שלה. נושא שיכול לפרנס מאמרים וספרים רבים. בכל זאת אנסה להגיד עליה כמה מילים בהקשר ובשפה שאני מוצא את עצמי בתוכה כאן.

כל השאיפות ה’גבוהות’ של האדם ניתנים להגדרה כניסיון להתאים את ההוויה הקטנה והפרטית שלו להווייה היותר כללית, המוחלטת. פילוסופים ומדענים עוסקים בחקר המציאות מתוך מטרה לעמוד על תכונתה ואופייה כמות שהיא, ובכך להתאים את הדעה שלהם לדברים כפי שהם, למציאות הגדולה, החיצונית, האובייקטיבית. סופרים ואמנים מנסים לבטא ביצירתם משהו מתוך המציאות הגדולה שנוכחה הם עומדים, ובכך לחוות מקצת מאותה מציאות גדולה, כוללת. תורות רוחניות שונות מנסים להביא את תודעת האדם למקום של התאמה עם המציאות כפי שהיא באמת, כל תורה ותורה כפי שהיא מבינה אותה. ובשפה הדתית, פסגת השאיפה הוא ההתאחדות, הכללית והפרטית, עם האלוהות, שהוא העוצמה, הכללות, העליונה על כל המציאות. כל דת בנויה, אם בצורה יותר מפורשת החותרות להתאחדות מיסטית ממש, ואם בצורות אחרות, על העיקרון של התאמת מקומו של האדם באותה פיסה קרועה של המציאות עם האלוהות, מחויב המציאות, הדבר הכי גבוה, חזק, ובסיסי.

לחיבור הזה, לזיווג הזה, קוראים בית המקדש. במובן הזה בית המקדש, אם במובנו הפיזי ואם במובנו המטאפורי, הוא הנקודה המרכזית של השאיפה הדתית. הוא המקום שעליה הובטחנו ‘ונועדתי לך שמה’. שמה מקום הפגישה של האדם עם האלוהות. משם הוא מקבל את תורתו ולשם הוא מפנה את תפילותיו וקרבנותיו.

שני סוגי בתי מקדש מתוארים במקורותינו, והם מקבילים לשני צורות של החיבור הזה. בית אחד הוא זה היורד באש מן השמים, בית מהסוג המתואר בתיאורים שונים על הבית העתידי כיורד באש מן השמים, ואותו עיקרון ניתן למצוא בתיאורים על האש שירדה מן השמים על גבי המזבח, או הענן היורד לסמל את השראת השכינה על הבית. הבית שני הוא זה שנבנה מלמטה למעלה, הבית שבני אדם בונים בידיהם בשורות של אבנים, מן הקרקע ועד לתקרה, התחיל מן האדמה ומנסה לגעת בשמיים[1].

אלו הם שני האופנים העיקריים שדרכם מנסים בני אדם לחבר את ההוויה שלהם עם ההוויה היותר כוללת, העליונה. תנועה אחת נוסחת בכיוון מלמעלה למטה, היא מתחילה מלמעלה, בצו, דרישה, או הנחייה, שנוחתת על האדם מלמעלה, מתוקף ההלכה, המסורת, או כל הבנה אחרת. ומנחה אותו להתאים את עצמו לאותו מציאות. הוא יכול להנחית עליו דרישות חיצוניות, לקיים מצוות, הלכות, או הנהגות מסוימות. ויותר מכך הוא מנחית עליו דרישות פנימיות, דרישות הקשורות ל’עבודה שבלב’. הוא מצווה עליו להזדהות עם תכני המעשים שהוא מצווה עליהם, או עם המועדים והזמנים שנקבעו עבורו. בזמני שמחה הוא דורש ממנו למצוא בנפשו את השמחה, להזדהות עם שמחת הזמן, ולשמוח מתוך פנימיותו, ובזמני אבל הוא מנחית עליו את הציווי להתאבל ולהזדהות עם העצב והסבל.

באופן הזה ישנה בעיה משני הצדדים, ולא ברור אם יש לה פתרון סופי. שכן, אם אנחנו לוקחים את הדרישה לטהרת הלב , להזדהות פנימית, אל קיצוניותה, וקוראים אותה כתביעה להזדהות מוחלטת, כתביעה לכך שהדברים ינבעו מתוכנו בעצמנו ולא מתוך משהו חיצוני, נמצא בקיום הדרישה הזאת בעצמה אנחנו מפסידים את כל משמעותה. שכן ברגע שמדובר במשהו שנובע מתוכנו בעצמנו, מרצוננו האותנטי בלבד, כבר אין זה יכול להיות קשור לאותה הווייה גדולה שהנחיתה עלינו את הציווי, ושוב חזרנו אל בדידות עצמנו ללא קשר עם ההוויה הגדולה. לכן יש שיגידו שאם מבקשים אנו את אותו חיבור, אין לנו ברירה אלא לא להזדהות במוחלטות עם הצו, ולשמור ממנו תמיד מרחק מהותי, שישאיר את הצו כהנחתה הטרונומית עלינו, ברצוננו נכפוף את עצמנו אליו וברצוננו נמרוד בו. מצד שני, יש שיטענו שהדרישה ‘מלמעלה’ להזדהות פנימית יש בה השחתה ועיוות יסודי, מאחר והיא מבקשת להכפיף לא את המעשים החיצוניים בלבד אל הצו המוכתב, אלא אף את ההזדהות הפנימית, ונמצאת מרוקנת את מושג האותנטיות מכל משמעות. אם לא את מעשינו בלבד אנחנו מתבקשים להתאים לצו מונחת, אלא אף את עצמנו, איזה ‘עצמי’ נשאיר לנו בשביל עצמנו? הדרישה ‘מלמעלה’ להזדהות יש בה משהו שמעקר את ההזדהות והבחירה הפנימית עצמה מתוכן ומכפיפה גם אותה להכתבה חיצונית.

האופן השני הוא התנועה המגיעה מלמטה למעלה, כאן האדם איננו מבקש להתאים את נפשו אל משהו נעלה הימנו, אלא מבקש לספר את החיים שלו, את הסיפור שלו, בתוך המסגרת, השפה, והמילים של אותה כללות מוחלטת יותר. האדם הזה איננו מבקש להרגיש בנפשו את אותם הרגשות שאבלות החורבן מצווה עליו להרגיש, אלא מבקש לספר ולכלול את החורבן שהוא עצמו חווה בתוך הנרטיב הגדול והרחב יותר של חורבן הבית. לא מדובר כאן בטכניקה ספרותית בלבד, מנסה הוא למצוא את  מקום הנגיעה והחיבור האמתי של הסיפור שלו עם הסיפור הכללי, למקם את הסיפורים הקטנים של החיים שלו בתוך הנרטיב הגדול של האומה, ושל הקוסמוס. בכך מנסה הוא לתת לקטעי החיים שלו משמעות יותר רחבה ויותר אמתית מאשר הפירורים הקטנים שהם חיי היום יום שלו בעצמם.

הבעיות שיש לדבר עליהם באופן הזה הוא למה להכניס את החוויות שלנו לתוך הפה של מישהו אחר, מה נותן לנו את הרשות להכניס את הסיפורים שלנו לתוך המסורת והמקורות. והאם יש למעשה ההתאמה שלנו ערך אמתי, מי מאשר שבאמת יש קשר בין הסיפור שלי לסיפור הגדול.

כך או כך, הזיווג הזה שבין החיים לחיים, שבין החיים שלנו המופיעים בפנינו כקטעים חסרי משמעות, כרסיסים מפוזרים, לבין החיים כאידיאה מושלמת, האלוהות הכוללת, הוא בית המקדש. סיפורו של בית המקדש כולל בתוכו חורבן כשם שהוא כולל בתוכו בנין. כי ההתאחדות הזאת אף פעם איננה שלימה, תמיד נשארים השאלות ששאלנו ואחרים. סיפור הבית המקדש הוא סיפור הניסיון שלנו למסגר את עצמנו בתוך המוחלט, הקפיצה לגעת בשמים, והנפילה הימנו.

רוצה אני להרחיב כאן אודות מצב החורבן, מהו המצב הזה, ומה תועלת נצמח ממנו. החורבן הוא בראש ובראשונה חורבן הבית. בלשון חז”ל מצינו אינספור פעמים הלשון חורבן הבית, הבית סתם. כי המאפיין של בית המקדש איננו רק בהיותו מקדש, אלא בעיקר בהיותו בית. בית הוא מבנה חזק, תקיף, שפה, מסגרת, חומה ובריח ודלתיים, מבנה שנותן מסגרת משמעות וקיום לכל מה שנמצא בתוכו. להיות בתוך בית, לחיות בעולם של בית, משמעו להיות במקום שכל מה שיש לנו לספר נכנס לתוך מבנים קבועים של השפה, מסגרת תרבותית, סיפור כללי גדול וקשוח. בית וחומה של אבנים. (בלשון ספר יצירה, אבנים=אותיות, מילים, שפה)

החורבן הראשון של בית המתואר במקרא, שאפשר לקרוא כאב-טיפוס של כל חורבן של בית, הוא סיפור מגדל בבל בדור הפלגה[2]. בני האדם התאחדו לבנות להם ציביליזציה, עיר, בית. בנו לעצמם עולם שלם, נרטיב, השקפת עולם, עיר, מדינה, ובמרכזו, ‘מגדל וראשו בשמים’. מגדל לבנים, שיהווה החיבור שלהם עם השמים. חורבן המגדל הזה מסופר ב’הבה נרדה ונבלה שם שפתם’, השכיחו מהם איש שפת רעהו, שכחו את המילים ואת השפה שבהם נקשרו. איבוד היכולת הזה שלנו לתקשר עם חברינו, ולמסגר את מציאות חיינו בתוך נרטיב יותר רחב, שבמרכזו הנגיעה בשמים, במוחלט, הוא הוא חורבן הבית.

כאשר הבית, השפה והסיפור השלם הנארג מתוך אלפי אבנים, אלפי פיסות מידע וקטעי מציאות, נחרב נשרף ונהרס, נשאר לנו פאר תחת אפר. תחת הפאר שהוא התארגנות כל המציאות במבנה קוהרנטי, שלמות אחת, יש לנו רק אפר, חלקיקים קטנים, פירורים שאין להם חיבור והמשך אחד עם השני. אותיות שאינם מתחברים לכדי מילים, ומילים שאינם מתחברים לכדי משפטים, ‘גוילין נשרפים ואותיות פורחות’, כי כאשר אין גוויל, אין מסגרת, אין נייר בטוח לחקוק עליו את המילים ואת האותיות, אין מה שיחבר את האותיות להיות מילים ואת המילים להיות משפטים ואת המשפטים לכדי סיפור אחד. זהו משמעות חורבן הבית, שריפת התורה.

מה נשאר לנו בתוך המקום הזה? התקווה הכי עמוקה. כאשר אין לנו מסגרת לשבת בתוכה ולהמשיך ממנה את המילים. כאשר כל מה שיש לנו הוא המציאות הערומה, הקטועה, הבלתי מתחברת והבלתי מתפרשת. מתעורר בנו הנסיון לנסות לכתוב מן הריק המוחלט. ליצור, לא מתוך המשכיות של מסגרת, מתוך נביעה המתפרשת בעצמה. אלא מתוך נקודת החיים הערומים עצמה. בצורה שאינה כבולה ואינה נובעת משום מסגרת. כאשר חומות הבית נפרצו, אנחנו יוצאים השדה, ‘ציון שדה תחרש’, הוא קללת החורבן, ובה בעת הוא החזרה אל הראשוניות שלה, לפני הבית, המבנים, האבנים, המרצפות. יצחק קראה שדה, הוא מחזיר אותנו למקום של צמיחה ספונטאנית, חייה, תחת הבנין המכאני, הקבוע מראש, המשעמם, והצפוי.

הלכה פסוקה הוא[3] ‘בית הכנסת שחרב ועלו בתוכה עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש’, רוצה אני לשמוע בהלכה הזו ובסיפור שהיא מספרת את מקור הנחמה הזו. כאשר בית הכנסת שחרב, האבנים נהרסו ממקומם, כבר אין בנין מוגדר וקשוח. מתוך החורבן הזה, עולים עשבים. עשבים שוטים, ספיחים, נהובעים מתוך פרץ היצירתיות של החיים עצמם. ההלכה מזהירה אותנו, אל תתלשו את אותם עשבים, אל תנסו לצמצם את החורבן של החומות הקשוחות ולנסות להציג מראה יותר מכובד. אל תנסו להתאחז במקצת האבנים שנשארו במבנה מסודר. לא, תן לחומות להירקב, ותן לעשבים לפרוץ מבעדם. אלו הם מבשרי הישועה. מצמיח קרן ישועה’ לא בונה קרן ישועה, אלא מצמיח אותו.

כמה סמליים הם כאן אותם עשבים המבצבצים מבין אבני הכותל, המהווים בתודעתנו חלק בלתי נפרד מאותו מקום שלא זזה הימנו שכינה. החיות הנובעת מבעד לחומות, מבעד לאבנים מהוקצעים וקבועים.  ניתן למקור החיות לצמוח, מבלי הגדרה ומבלי מסגרת, מבלי חומה ומבלי הכתבה. מתוכה ייבנה בית המקדש של אש. ‘כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, מתוך אותה פרץ של חורבן, מתוך אותה הרס המכיר בשקריותה של כל נרטיב כל סיפור וכל שפה. מתוך אותה אנרכיה שאינה מסכימה להשכנת שכינה מלאת עולם בבית של אבנים, ממנה יצמח עולם חדש. עולם אמתי. אותנטי. מואר, גאולה.


[1] בצורה יותר מפורטת ניתן למצוא את שני אלו בתוך בית המקדש עצמו, באשר לבית המקדש שני מרכזים, קודש הקדשים ובו הארון וכפורת, שהוא המקום שה’ יורד אליו מלמעלה לדבר עם משה. והמזבח שעליה מקריבים קרבנות, המסמלים את התנועה של האדם כשואף להיכלל למעלה, להקריב ממנו אל ה’. יש מהאחרונים שתלו את הדבר במחלוקת רמב”ם ורמב”ן, כאשר לפי הרמב”ם מטרתו העיקרית של בית המקדש הוא המזבח וקרבנות שעליו, ולדעת הרמב”ן הוא ‘ונועדתי לך שמה’.

[2] בדברים רבים מקביל ענין המגדל והעיר שרצו לבנות אל העיר ירושלים והמגדל אשר בתוכו שהוא בית המקדש, כזה לעומת זה, ואכמ”ל.

[3] מגלה כח, א.