יצירת שמואל מבטן – על ידי פעולת חנה
כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה'.
זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.
וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.
אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה.
שירת חנה חלק מן הסידור
ויש פה תפלה מיוחסת לחנה. יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.
זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.
ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.
וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..
חידוש תפלת לחש על ידי חנה
נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.
מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.
ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ"פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה' מתהלך בגן. היום שומעים קול ה' בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו'. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.
וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.
וכעסתה צרתה
אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו' זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.
גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.
והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.
המשכן היה מקום הוועד של עלי
ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.
גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.
דמיון סיפור תפלת חנה
יש לדמיין את המצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה'. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.
הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים
ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.
ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.
אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.
בת בליעל ובני בליעל
אל תתן את אמתך לפני בת בליעל – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו'
ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..
וחנה לא עלתה
למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה'יושבים' הקבועים.
אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.
ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו' אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.
פירוש שם שמואל
אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם. וזהו מהשם שאלתיו השם שלו שאול משמו של השם.
יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ"פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)
הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.
שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו
פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.