דיבורים מימי הפורים תשע"ז

א]

אמר, יש כמה אפיקורוסים שנפלו ליאוש מחמת שמקודם כשהתחילו להסתפק והיו שואלים את חבריהם היו נחשבים מאד בעיניהם, יש מהם אומרים שהם כויפרים ויש מהם אומרים שהם חכמים. וכאשר היו מחדשים חידוש אפיקורסי אחד היה הדבר גורם רעש גדול אומרים עליהם שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה. ועכשיו שהם מתגוררים בין הגוים והאפיקורסים אין הרהור של כפירה נחשב בעניהם כלל וכאשר באים בשאלה אין מי שיסתכל עליהם וכאשר אומרים חידוש אין הדבר נחשב כלל שהוא כולם חושבים פשיטא הלא אין אלהים ומה אתה מדבר.
וסיפר שהיה אפיקורס זקן מפורסם אחד בדורו והיה ההוא אומר טוב לי לדור בין החרדים שהם לפחות מעריכים את האפיקורסות שלי. וסוף לו שמת מכאב לב.

על כן יש לדעת העצה היעוצה והלימוד לכל אחד מזה, והוא שאסור לאדם לתת לצד אחד בתוכו לנצח לעולם. כי אם יתן אדם ליצר טוב לנצח את יצרו הרע לגמרי ממילא לא יהיה לו שוב טעם בחייו כידוע לכל, אבל כמו כן הדבר לאידך גיסא שאם יתן האדם ליצרן הרע לנצח אותו לגמרי שוב לא יהיה טעם לחייו. כי יהיה הכל וודאות משעממת אחת מבלי תשוקה ומבלי התעוררות אלא כאדם מת או שלם המכונה יקה בלע"ז.

וזה בחינת חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, בא לומר למי שרוצה להיות כולו בבחינת ארור המן שיתבסם ויתכלל בברוך מרדכי, כי אם לא יהיה עוד צד אחד לא יהיה עוד פורים ולא יהיה עוד שום חיות בעולם, אלא החיות הוא מכך שכל אחד זוכר את שני הצדדים ומתהלך תדיר בשניהם. ואם הוא צדיק אל תצדק הרבה ואם הוא רשע אל תרשע הרבה.

וזה הסוד הוא בעצמו העלאת האפיקורס האחרון שעוד אין לו שום צד ספק כלל שמא יש אלהים, כי הוא זה שיכול לעזור לצדיק שאין לו שום ספק כלל שמא אין, שתהיה אמונתו בבחינת חיים ולא בבחינת מוות. ולכן היה מרדכי הצדיק זקוק להמן והיה המן זקוק למרדכי.

והלימוד מזה הוא שאם יש למישהו עוד זכר של היצר הרע שיהיה לו שמחה גדולה בזה כי בזכרון זה לבד הוא כל נס פורים שנשאר הזכר הזה גם במקום הקדושה המוחלטת. ולכן כאשר בנו את בית המקדש אחרי כן בנו בו שער שושן לזכור שגם בארמון הקודש מועיל זכר ארמון אחשורוש

ב]

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

המתים אשר מתו כבר אלה המן ועשרת בניו, מן החיים אשר הם חיים עדנה הם מרדכי ואסתר, וטוב משניהם אשר עדן לא היו דלא ידע בין המן למרדכי, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה. אלה תתקעד דורות שלא נבראו. והם עזי פנים שבדור. עושים מחיית עמלק בעזות מצח נגדו.

ג]

הנשמות האבודות ביותר נמצאות בבית שעשגז.

שכן, יש נשמות בתולות שמעולם לא טעמו טעם ביאת אור אין סוף. אלה יושבות בנחת בבית הגי, מכוונים את עצמם בהכנה ראויה זמן ארוך, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, מחכים בנחת שמא ישים המלך את עינו עליהם. עוד לא טעמו טעם ביאה בחייהם אבל מצפים הם לכך כל ערב וערב. ובינתיים אפשר להם להשתעשע בתמרוקי הנשים. אבל נשמות אלו משבאו אל המלך פנימה פעם אחת, והתייחד עליהם אור אין סוף זיווג גמור, שוב אינם יכולים לשוב לעולם אל המקום שמשם באו, שכן כל חפצי עולם לא ישוו מול טעם ביאת המלך, איבדו את הטעם בשמן ובבשמים ובתמרוקים, שבים הם בבוקר אל בית הנשים שני. שם יושבות הן בודדות וגלמודות עם חברותיהן אשר פעם אחת בהופעת חסד נגע בנפשם אור אלהות, ושם הן יושבות ומספרות אל עצמם את השמחה שהיה להם בייחוד המלך ואת צערם על שזיווג זה לא נשארה איתם ואין להם שוב מה לעשות כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם.

ושעשעגז סריס המלך ממונה עליהם ומנחם אותם, בתערובת של שעשועים ושגעון שהוא נקרא שמו עליהם. אומר הוא להם דעו כי אם עכשיו חייכם הרוסים, כי מי שטעם יין הונגרי כבר לא ימצא טעם ביין פשוט, שווה הדבר עבור ראיית פני המלך פעם אחת. ואין לכם מה להתקנא באחיותיכים שמעולם לא ראו את פנים היכל המלך ושמעולם לא נגע בהם המלך בלי לבוש. ולעתיד לבוא כאשר לא תהיה הגבלות זמן וקנאה יחזור המלך בגילוי לעיני כל ותהיו כולכם מלכות אצלו מבלי קנאת אחת באחותה כלל, כי כל אחת ואחת אשר נגע בה המלך פעם אחת היא מלכה שכינת נצח בתוך נשמתה, ורק הגבלות בעולם הזה אינם מאפשרים לכולם להיבחר, אבל בעתיד תהיו כולכן יושבות אצל המלך.

ועוד אומר להן שעשגז,

ד]

הלימוד מפרשת המן, אפשר לבקש להרוג את כל היהודים וזה לא משנה לאף אחד, אבל אם אנו רוצים לנצח צריך לדאוג להאשים את האויב באונס, ברגע שיאשימו אותך בחטא מיני אתה תלוי. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו.

ה]

אמר, צריך למצוא איך לעבוד את השם בכל דבר, אפילו בתורה ותפילה, אפילו בלבישת שטריימל וגרביים, אפילו בנענוע אצל שולחן של נכד של צדיק.

ו]

פורים כפורים.

 בכפורים אנחנו מבקשים סליחה מן החברים שלנו שמעולם לא פגענו בהם. בפורים אנחנו מחלקים מנות לחברים שלנו שאינם צריכים את זה.

ז]

כל העניין של שושן פורים זה לאפוקי מן הכפירה האומרת היום פורים ומחר לא, שלא כן הוא אלא דווקא גם מחר פורים, אדרבה ינתן גם מחר לעשות כדת היום. ומזה נלמד לשאר הימים.

ועומק הענין, כי פורים הוא חג החיקוי וההולדה, והוא סוד שתי לוחות הברית, לחם משנה, שהדבר תמיד מכפיל את עצמו. כמו שביארו חכמים אחרונים שיש מצב של דבר, ואז יש תמונה או סיפור של הדבר. והמציאות שלנו הוא שיש תמונה וסיפור, אבל הוא תמונה של סיפור בעצמו ואל עצם הגוף לעולם אין לו שייכות. בחינת סימולאקרה.

ואנו רואים את הדבר הזה כמה פעמים בסיפור המגילה, אשר ניכר שההתרחשות בסיפור שלו בא עבור הסיפור ולא עבור תיאור המאורע. כך, במקרה הבולט אולי מכולם, אחשורוש יש לו חקירה עמוקה, "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". והוא מתייעץ עם החכם שלו המן. נו מה אתה חושבים, אפשר לתת לו מתנה, או לתת לו איזה תפקיד, או איזה כיבוד. אבל מה התשובה של המן, "איש אשר המלך חפץ ביקרו.. יקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". תמונה של התמונה. וגוף הדבר לעולם לא היה..

וכך מתחילה ועד סוף, כל המגילה הוא הכפלה של הברור כבר, סיפור של הסיפור התחפשות של ההתחפשות. ושתי לא רוצה לבוא, עושים התייעצות עם כל החכמים הגדולים ומה המסקנה שלהם, לעשות חוק "אשר לא תבוא ושתי". נו חכם גדול, זה בדיוק היה המצב לפני החוק הנפלא שלך.. ועוד הגדיל המן הוא נעשה חוק "להיות כל איש שורר בביתו", כי עד אז לא היה זה כך ומסתמא לעשות חוק אם אותיות יפים וסיפור שלם לכל המדינות זה מה שנצרך כאן.

וכך כאשר נעשה חוק להשמיד ולהרוג וכו, מה התשובה שחשבה אסתר לזה, להזמין את אחשורוש והמן למשתה. ומה היא רוצה במשתה הזה. כלום, לעשות עוד משתה. ובמשתה השני מה היא רוצה, את המשתה, וכדי שלא להפריע למשתה נלכד המן ונתלנ על העץ שהכין למרדכי, התהפך המראה שבו הוא חי אל עצמו, ומתחילה לא היה אלא מראה. ולשם זה נעשה שתי ימים של פורים כי שאלתי ובקשתי..זה שאלתי ובקשתי..זה שיהיה עוד יום פורים. ומה ביום השני, הסימולקארה מתגברת עד שהיא לוכדת בתוכה את אלה שאינם יודעים להתנהל בתוכה עם סוד פנימי העובר מעל כולם, נתלה מי שצריך להיתלות וחי מי שצריך לחיות.

ח]

ואחרון לפורים זה.

הדתיים יש להם זה זמן רב מחלוקת עם המטיריאליזם על כל תופעותיו, הפילוסופיות והמעשיות. נדמה להם כי זהו הדבר שעומד מנגדם, שאומר כאילו אין אלהים ואין נשמה ואין מה לעשות כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והם הלא רוצים שנדע שיש אלהים ויש נשמה ויש מה לעשות בחיים.

אז תקשיבו, ככל שאני מעמיק ומסתכל לתוך המטיריאליזם אני לא מצליח למצוא בו את הדברים שהם רואים בו. אני לא רואה בציור הזה של היקום שום דבר סתירתי או שום דבר שעומד מנגד אל העדינות הדקה שבציור האלהים, אני לא רואה בו דבר שעומד מנגד אל  הנשמה ולא דבר שעומד מנגד אל החיים האמיתיים. אם זה נדמה מתנגד זה רק כי שני הצדדים אינם שואלים את השאלה הנכונה ותוקעים אותנו בוויכוח המתיש האינסופי עליו. אולי קשה לי להסביר מה שאני רואה פה, אבל תנסו במדיטציה הבאה שלכם בהתבוננות הכנה לתפילה להתבונן על המציאות במבט מטריאליסטי גמור ותדווחו אם לא נמצא בו אותו התרוממות רוח כמו בהתבוננות במאמר חסידות.

אם יש דבר שאפשר לראות כמגמה של הדת, זהו ההעמקה, ההתבוננות, המשיכה אל מעבר. מעבר למה, ואיך הוא מתואר בשפה עובדתית. לא משנה. לפעמים מישהו שכה בטוח בעובדות קיום הדואליזם שלו של עולם ואלהים גוף ונשמה חיי גוף וחיי נפש שהדתיות שלו נראית בעצמה כמו מטריאליזם. כלומר כמו מה שנכון שנשנא בה. היצמדות אל מה שנראה על פני השטח, אל מה שנמצא בשטחיות השפה, אל מה שניתן לכמת כעובדות.

אם יש קואליציה שהייתי רוצה לשים בה את הדתיות שלי, היא לא עם הדתות והרוחניות נגד האתאיזם. הוא עם הסופרים, האמנים, המשוררים, ההוגים, והפילוסופים. יהיו אמונותיהם אשר יהיו. מול אנשי הפרסומת, אנשי הפובליק ריליישנס, אנשי הביזנס, הכאן ועכשיו, והתכלעס. אם יש משהו שנקרא עבודת אלהים זה פה.

וזה הענין שמדברים עליו כולם שפורים הוא חג לגופות, שאנו שמחים ששרדנו, שענין התורה להיות נשמה בגוף, וכו וכו. ואילו התבוננו לרגע מה שהם אומרים היו מניחים למלחמותיהם המיותרות עם החומר והחומרנות והיו מתעסקים בחיי עולם ביופי ובאמת וברגישות.

גאולת הדעת

אני מאלה שמאמינים שהגאולה תלויה בהבנה, הבנת כל דבר הוא המטרה הסופית עבורי, אחרי שהבנתי אני נח, אני מסופק.

אני מאלה שלמדו שהבנה כוללת יותר מהבנה. שחוקים כמו לוגיקה הם שכנים אל חוקים כמו צדק. ושחוקים כמו נרטיב הם שכנים אל חוקים כמו יופי. ושהבלתי צודק הוא גם בלתי מובן וממילא מעיק.

אני קורא לגאולה זמן ההבנה השלימה כיון שהוא זמן הצדק השלם. כשם שהטקסט צריך להיות מובן כך העולם צריך להיות מובן. הוא צריך להיות הגיוני.

הכי מעיק עלי הוא כאשר אני נפגש עם משהו שאין לי בו שום הבנה. הייתכן שזה יעשה כך וכך? איך ייתכן שזה יחשוב כך וכך? ועוד יחשוב כך עלי? מה יש לו מזה? מה הוא מנסה להרוויח מזה? אני פשוט לא מבין. ולא מסוגל להמשיך עם זה.

לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוא דרך תקוה בתוך העולם שהמן ומרדכי עודם קיימים. את מרדכי אני מבין גם אם הוא רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, יש מחלוקת יפה ומובנת. הכל מובן. אבל המן מה יש לו? מה הוא רוצה? ומה הוא רוצה ממני? איני מסוגל להבין. ואיני מסוגל גם לשמוח על מפלתו עד שאבין אותו. מה יש לי מזה שנתלה אם עדיין איני מבין.

ואסתר הזמינה את המן לסעודה אמרה הדבר הגרוע ביותר שיקרה להמן ולמזימותיו הוא אם נבין זה את זה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, תתקרב אליו ותבין אותו, אם יהיה ביניהם הבנה גחלים אתה חותה על ראשו, לשנאתו לא תהיה איפה לחול. אבל גם זה לא ממש עזר, ועדיין אינו מובן איך נתלה המן ולא מרדכי. אני מתבסם עד דלא ידע להבין את זה. אולי להבין שאין שום הבנה וזה ההבנה. אבל זה עובד רק לפורים. בשאר ימות השנה 'גלה עמי בלי דעת', ועדיין לא נודע.

בחר לך זהות / תשובת מי השילוח לספקו של הבעש"ט.

ספקו של הבעל שם טוב

 

מן הדברים המובילים את האדם יותר מכל תיאוריה אידיאולוגיה ואמונה, הוא הזהות שלו. הזהות הוא ההסבר היותר עמוק למגוון רב של דברים שהאדם עושה, לא הצדקות שכליות, לא הנמקות רציונליות, גם לא הכרעות קיומיות, אלא זהות. יש דברים שאני עושה בגלל שאני אני, אין לי תשובה אחרת. נראה שזו הגדרת "אין טעם ברצון", המובא רבות בספרי חסידות, זה שיש רובד של דברים שיש להם טעמים, הצדקות שכליות, חב"ד, דברים שכאשר אני נשאל על סיבת עשייתם יש לי תשובה מספקת, תשובה שנמצאת חוצה ממני, בתוך תיאוריה, אמונה, או מציאות כלשהו. אבל יש רובד שכאשר אני נשאל למה אני רוצה משהו, אין לי כל תשובה. ההצדקה היחידה שישנה היא בפנים: זה אני, ולכן אני רוצה.

כשם שזו המענה האולטימטיבית לשאלת מניעי, כך הוא הדבר המפחיד והמזעזע ביותר כאשר אני נהיה מסופק באשר לזהות עצמה. יש רגע שאני שם לב שרוב הזהויות שאני רואה את עצמי בהם אינם שלי, שכל אלו הם מסכות, ארכיטיפים של זהות שמצאתי מחוץ לעצמי ולבשתי אותם, אימצתי אתם, והגדרתי את עצמי בהם מול המציאות החיצונית שבה מצאתי את עצמי. אבל זה לא אני.

כשם ש"זה אני", הוא הבנייה האולטימטיבית, המנוחה האולטימטיבית שהאדם יכול למצוא את עצמו בה, כך "זה לא אני", הוא החורבן האולטימטיבי. איבוד הרצון, הכתר, כשאני כבר לא יודע מי אני. אני יודע רק בידיעת השלילה- שכל הדברים שחשבתי שהם אני- הם לא אני. זהו מצב האובדן היותר בסיסי שהאדם יכול למצוא את עצמו בו, כאשר הוא שם לב שכל הזהויות, או יותר מדויק הזהות שחשבתי שהיא שלי, המורכבת מכל מיני זהויות שלמדתי מהסביבה, שאימצתי מתוך הספרים שקראתי, שלוויתי מדמויות שהיו לי למודלים, כל אלו אינם אני, ואני כבר לא יודע מה אני כן.

באותו רגע שאני מוצא את עצמי מול עצמי, אצל עצמי, לא אצל אף אחד אחר, ולא בוחן את עצמי מול כל דבר אחר, אלא מול עצמי ועצמי בלבד, אני שם לב שהזהות שלי אינה לא של המאמין, ולא של הכופר. לא של האוהב, ולא של השונא. לא של האבא (שאני אמור להיות לילדיי), ולא של הבן (שאני לאבא שלי), לא של התלמיד, ולא של הרב. לא של המרוצה, ולא של הכעוס. לא של הבטוח, ולא של המתלבט. כלום. אין לזה שום שם. שום זהות.

עמלק מזוהה בספרים עם הספק. "עמלק", בגימטריא "ספק". עמלק הוא הספק השואל "היש ה' בקרבנו אם אין". הספק הזה אינו הספק התיאורטי, האובייקטיבי, היש אלוהים אם לאו. הספק הוא הזהותי, היש לי ה', האם ה' נמצא בקרבי, האם אני מאמין, אם אין. לא "מיהו יהודי", אלא "האם אני יהודי".

הסיפור הבא מוסר בשם הבעל שם טוב, שביטא את הספק הזה. אמנם לא בניסוח ספקני, שמעיז לבטא את שני צדדי הספק, אלא תוך ניסוח של צד אחד, תוך אמירה, "אילו הייתי בטוח שאני יהודי, הייתי שמח בטוח ולא פוחד משום דבר". הוא משאיר לנו לדמיין בעצמנו את הצד השני של הספק שלו…

שמענו בשם הבעל שם טוב זצללה"ה שאמר על עצמו שאם היה יודע בטח בעצמו שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, והיינו שבשורש תולדתו הוא מקושר בקדושה, היה הולך עם הכובע שלו מן הצד, כנהוג מי שהוא שש ושמח בעצמו על כי הולך לבטח דרכו ולא יפחד משום דבר[1].

הבעל שם טוב מוצג כאן כי שמסופק באשר ליהדותו, וההשלכה העיקרית של הספק הזה הוא חוסר יכולתו לשמוח בלי דאגה. הוא לא יכול לשמוח ולהיות בטוח בשמחתו זאת מאחר והוא לא יכול לדעת בוודאות שהוא באמת מזרע אברהם יצחק ויעקב, תמיד מקנן בו הספק שמא אינו מה שהוא.

השמחה והביטחון בדרכו (המבוטא בדימוי שהשתמש בו, "שהיה הולך עם הכובע שלו מן הצד", סוג של שמחה שאיננה רק שמחה אחראית ורצינית, אלא שמחה שיש בה כמעט סממן של פריקת עול, של מישהו שיכול להרשות לעצמו לקחת את החיים שלו בקלילות, בלי כובד ראש, בלי דאגות, שמחה פורימית), הוא הסימן של מי שאינו סובל מחיבוטי זהות, מי שיודע מה הוא, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, והוא בטוח שיגיע לשם, אין לו דאגות, הוא הולך עם הכובע שלו מן הצד.

פתרונו של האיזביצער

לכאורה יש כאן ספק עצום, שאיננו ניתן לפתרון בכליו של הבן אדם. לא מדובר בספק על משהו שאני יכול לבחור בו, שהרי או שאני מזרע אברהם יצחק ויעקב או שלא. גם כאשר נבין את "זרע אברהם" כמטאפורה, לא כספק גנאלוגי, אלא, כמו שמסביר ר' צדוק, כספק אם הוא משרש הקדושה בתולדתו, עדיין מדובר בספק על משהו שהוא "בשרשו", כלומר משהו שאינו תלוי במעשיו, ספק האם הוא מזרע כשר, משרש קדוש. או, בנוסח שלנו, כספק על זהותו. ספק מה אני, לא ספק מה אחשוב או איך אבחר. והספק הזה לכאורה אינו ניתן לפתרון בידי אדם, שהרי מדובר במשהו שקודם לו, במשהו שאינו בטווח ההכרעות וההצדקות שלו (בכתר, למעלה מחב"ד שלו).

לכאורה נידון הספק הזה להשארה נצחית, כל זמן שלא יהיה בני אדם בעמדה של בוראים, כל זמן שהמימד הכי עמוק במציאותנו הוא משהו שאנו תופסים כקודם לנו, משהו שאנו יכולים בכלל להסתפק לגביו, הרי שהאדם נידון לסבול מהספק הזה.

האדמו"ר מאיזביצה הציע פתרון לבעיה הזאת, הוא טען שיש לו תשובה להסתפקותו של הבעל שם טוב (משהו שבעצמו מבטא את הנועזות של המהלך שלו, הוא לא רק טוען שהוא מתבסס על דבריו של הבעש"ט, מפרש אותו, אלא הולך קדימה ממנו, כמעט חולק עליו). הוא עלה על דרך שבה נוכל להיות בטוחים בעצמנו, גם אם לא נוכל לפשוט את הספק באשר לזהותנו סופית.

ושמענו על זה מרבינו הקדוש זצללה"ה (ה"מי השילוח"), שעם כל זה יוכל לפעול זאת ברחמים שיהיה נחשב משורש תולדתו בקדושה.

אפשר לקרוא את התשובה הזאת בדרכים רבות[2], ננסה לדרוך באחת מהם.

באותו מקום שבו אני מכיר שאני לא בהחלט כל הדברים שחשבתי שאני, נפתחת בפני הדרישה לבחור מי אני. כאשר אני מאבד את הוודאות באשר למי אני כנתון אובייקטיבי, אני פותח כאן את המקום להיות אני, בגלל שאני רוצה להיות אני.

העצה כאן הוא להפוך את היוצרות, להפסיק לעשות דברים בגלל שאני, אלא לנסות להיות אני על ידי עשיית דברים. לייצר את הזהות של עצמי, לא להיות נשען על שום זהות שקודמת לבחירתי, אלא להיות מה שאני רוצה להיות בבחירה. לא "אני עושה את זה בגלל שאני יהודי", אלא "אני רוצה להיות יהודי, בזה שאני עושה את זה".

הפתרון של רבינו מאיזביצה, אינו בהשקטת השאלה, בסוג של אישור של אם אוהבת המלטפת –כן, בטח אתה יהודי, בטח אתה שווה, מה הספק בכלל.  הפתרון שלו הוא מהפכה שמפנה את הספק מספק שלך מול המציאות הקודמת לך, אל קריאה אליך אלא אליך לקום ולעשות מעשה.

אם אתה מסופק אם כבר יש לך זהות מאחוריך, לך ותיצור לעצמך את הזהות הזאת. אם אתה מסופק אם תוכל לשמוח על יהדותך, שמחה על הזהות שהיא נמצאת לך כקנין גמור, תתחיל לשמוח, תחליט שאתה שמח על כי אתה יהודי, ובזה תפעול שתהיה יהודי.

הזהות היהודית העמוקה אינה "נתון", משהו שהוא גמור ואינו אלא הרקע לקיום שלנו, הוא משהו שאתה צריך לפעול, שאתה צריך לעשות, שאתה צריך לייצר אותו בפעולה מתמדת. אמרו עליו על ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא, שנקרא כן כי בכל יום הוא מתעלה כמו ההבדל בין גוי ליהודי. האמירה כאן אינה כמותית בלבד, אלא איכותית, רק מי שבוחר בכל יום מחדש להיות יהודי, הוא זה שזכאי באמת לתואר יהודי. מי שהוא יהודי בגלל שאמא שלו הייתה יהודייה, בגלל שאתמול היה יהודי, בגלל שנולד יהודי, אינו יהודי בעצמו. הרקע שלו אולי יהודי, אבל האני שלו אינו יהודי. רק מי שבוחר היום להיות יהודי- הוא יהודי היום.

אכן, מתכונתו של הפתרון הזה שהוא איננו קבוע, אם היום אני יהודי בגלל שבחרתי להיות יהודי, אני לא יכול לדעת מה אבחר למחר. ההווה הוא כל מה שיש לנו "היינט איז פורים מארגען איז אויס"[3].

(ליו"ח: רחמים הוא מדרגת הכתר, וז"ש שאפשר לפעול ברחמים. ושם יש ספקות דעתיק, שהם ספקות בעצם זהות הכתר, כלומר צירופי המ"ה וב"ן, שממנו משתלשלים ספקות בכל הספירות.)


[1] ספר פרי צדיק לסוכות אות ט

[2] ברור שיש כאן מיעוט של מימד הדטרמיניסטיות האלוקית באשר לשרשי נשמות בני אדם, כאשר לבעש"ט יש תפיסה יותר מיסטית שיש שרשי נשמות הקובעים את מהות דרגות בני אדם, לאיזביצער תפיסה בו יש למעשי בני אדם ובחירתם יותר כח בקביעת המעמד המיסטי שלהם. והוא לא תמיד נקבע מראש בסוג של אילן נשמות הקובע את דרגות בני אדם. יש מקום להאריך בזה גם במה שקשור ליהודים מול גויים וכל כה"ג, ועוד חזון למועד.

[3] האיזביצער הלך רחוק יותר מזה, הוא לא השאיר את הדברים בתחום פעולתו של הסובייקט, אלא טען שמתוך הבחירה שלך אתה פועל שיהיה כן בממד האובייקטיבי, האלוקי, בחינת "לאל גומר עלי", מה שנקרא בשפתו שה' חותם על מעשי בני אדם. ולכן הנוסח שלו הוא שהאדם פועל ברחמים, כלומר בתפילה ובהתעוררות רחמי ה', שיהיה כן בשרשו, לא רק שיהיה כן בבחירתו. הסברתן של דברים תלוי במיזוג האינטראקטיבי שהוא הציע בין מעשי האדם לבין מעשי ה', וכל זה זוקק הסבר בנפרד אם נזכה.