עד דלא ידע ג

השאלה התמידית הוא כיצד יתנהג החכם המכיר בכל הצדדים האפשריים שכלית בעולם שזוקק הכרעה בכדי לחיות בו. להיות יותר טיפש ולא להכיר את צדדי הספק אינו יכול להיות הפתרון, ולכן גם לעשות את עצמך לטיפש כזה על ידי כל מיני טכניקות של היתממות או 'אמונה פשוטה' אינם פותרים את הבעיה.

ויותר מכך, בכדי לפעול בעולם הזה אין די בהכרעה שקולה וצנועה של רוב וחזקה ואולי. רוב הפעולות הראויות לשמם בעולם הזה זקוקים לאומץ בכדי שיתקיימו, או בלשוננו, צריך שיהיה לאדם ביטחון עצמי רב בכדי לפעול את מה שהוא צריך לפעול בעולם. הוא צריך לדבר כאילו הדבר בטוח למעלה מכל ספק ולהנהיג את הדבר באומץ לב ובלקיחת אחריות גדולה. ויתמה המתבונן הכיצד באפשרי כלל לחכם להיות מנהיג ולקחת על עצמו יוזמות, כאשר החכם הוא זה שיודע שאי אפשר לדעת בלי ספק כיצד יפול דבר ואין מי שיודע לחזות את העתיד, וכל פעולה אנושית בחירית בהכרח יש בה ספק כלפי העתיד אם יצליח ואם לאו. ולהשאיר את כל היוזמות שבעולם לאנשים טיפשים או לכאלה היודעים לעשות את עצמם טיפשים וודאי אינו דרך.

ובוודאי ישנם מנהיגים אמיצי לב שהם גם חכמים באמת, כמו משה רבינו או מרדכי הצדיק או המשיח, וצריכים אנחנו להתחקות אחרי מקור הביטחון שלהם כיצד מצאו בנפשם לפעול מבלי להתכחש אל צדדי הספק שבמציאות וגם מבלי ליפול לשיתוק וחידלון בגלל שידעו את כל צדדי האמת. ולומר היה להם נבואה או מין ידיעה ברורה שכל מה שיעשו יצליח אינו אלא התחמקות מן השאלה, וגם סותרת את המציאות כי משה רבינו לא הצליח בכל מה שעשה.

***

והסוד הוא שהמנהיג החכם אינו יודע מה יהיה יותר משיודע כל חכם אחר, וגם אינו יודע מהו הדרך הנכונה יותר מכל חכם אחר, וגם אינו יודע אם הוא זה שראוי להנהיג יותר מכל חכם אחר. אבל הוא מצא דרך לחיות שלום עם אחוזי הספק. הוא אינו נרתע כלל מכך שייתכן ובסוף ילך לגיהנום על ניסיונו. וכשהוא מדבר לעם ברוב אומץ ושמחה ובטיחות, אין זה בגלל שהוא משטה בעצמו לחשוב שבוודאי כך יהיה, אלא בגלל שיש בנפשו השלחה גמורה עם המצב האנושי שבו לא ידע יותר משהוא יודע, ואחר שהוא מברר בנפשו את כל הצדדים ומצא בנפשו הכרעה לעשות בדרך אחת, שוב אין מה שיש גם צדדים אחרים מחליש את רוחו כלל. במילים אחרות החכם האמיץ הוא מי שיודע לשמוח בהחלטתו לפעול עם חמישים ואחד אחוזי הצלחה כמו שהיה שמח במאה אחוזי הצלחה, כי הוא יודע את המציאות ושאין צריך לצפות ליותר מכך.

החכם אינו נופל ברוחו כלל כאשר בא מי שחושב שהחכם עשה עצמו לטיפש והוא מספר לו הלא ידעת שיש צד הפכי, הוא מחייך ועונה מה חשבת אני לא חישבתי את הצד השני, אין בקושייתך שום חידוש כבר חישבתי אותה מלכתחילה ויצאה הכרעתי לעשות ככה ומשיצאה אני יכול להתנהג איתו כאילו היתה בוודאות הכי גמורה. רק מי שחושב שאמנות הפעולה הוא להתעלם מן הצדדים הסותרים אותך נרתע בהטלת ספיקות כי הספיקות הם חדשים לו כאילו לא עבר עליהם. אבל החכם הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום בכל הספיקות והוא אומר כך אני עושה בוודאות, ואני בשלום גמור עם צדדי הספק והכישלון.

ובוודאי יש דברים שהוא באמת נכשל בהם, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה לו דעת המקום. אבל דברים אחרים עשה וכעס עליו המקום ונחשבו לו לחטא, ויש עוד דברים שעדיין לא החליטו חכמים אם צדק בהם אם לאו. ובוודאי בכולם חשב שהוא מכוון לדעת המקום אלא שטעה. ששה דברים עשה חזקיה על שלשה הודו לו חכמים ועל שלשה לא הודו לו. ובשעת מעשה לא היה יכול לדעת אם יודו לו אם לאו, אבל עשה מה שהיה צריך לעשות. והחכם אינו נפחד כלל כאשר מספרים לו שהפעולה שלו נכשלה, כי גם את זה כבר חישב מראש ויש לו שלום ברור עם האפשרות הזאת כבר מראש.

***

הידיעה הזו שמכרת את כל צדדי הספק בבהירות גמורה, ויש לה עם זאת מנוחה ותוקף נפשי לפעול בדרך שהוא רוצה לפעול בו מבלי שום הטרדה והחלשה מפאת צדדי הספק. הוא דבר כזה נפלא וכזה נעלם וכזה נשמע פרדוקסלי ובלתי מובן להמון, עד שאין לנו מילה לכנות אותה בעצמה אלא רוח הקודש או נבואה. כלומר איזה מין דעת נעלמת יותר גבוהה מן הדעת הרגילה, כי הדעת הרגילה מכרת רק שתי מצבים או שאתה יודע ובטוח או שאתה לא יודע ולא בטוח. אבל הדעת הנבואית מכרת את המצב השלישי שבו אתה לא יודע ובטוח.

הרמב"ם אומר, וכך גם העידו חוקרי תופעות נבואיות בזמננו, שמסממני הדעת הנבואית הוא הביטחון שלה. זו לא סוג של הכרעה וודאית לצד אחד של הדעת הרגילה. ומי שמפרש את נבואת עצמו כך טועה וקרוב להיות נביא שקר. זו סוג של דעת עליון שהיא בעצמה דעת הכי וודאית, כלומר אין בה את ייסורי הלבטים כלל. אבל היא דווקא מכרת את כל הצדדים בכל חריפותם, ועם זאת יש בדעת נוטה שלה וודאות שאינה אמורה להיות שם כלל לפי כללי הדעת נוטה הטבעי. ובמאמרים הבאים אתן מעט הסברים לאופי הדעת הזה ובטיחותו.

עד דלא ידע ב

עד דלא ידע ב

לפעמים נופל לאדם פתאום יצר הרע כזה עצום שהוא אומר לעצמו אני מכיר את עצמי, אני לא מדמיין שאני נבדל מכל התאוות, אבל את התאוות שלי שאני עומד ונופל בהם אני כבר רגיל ומכיר, התאוות שלי כבר שגרתיות לי, לפעמים אני קם לפעמים אני נופל, אבל הדבר הזה לא מתאים לי בכלל, זה מרגיש לי מין שגעון ואובססיה, שפתאום כל היום וכל הלילה יש לי במחשבה רצון לעשות כזה עבירה גדולה, או אפילו סתם שטות, פתאום הוא צריך לסיים את כל הרמות של המשחק שלו, וזה נעשה מין חולת אהבה כזו בלי שום ערך לסדר החיים הרגיל שלי. והוא אומר אני לא יודע כיצד להיפטר מזה, זה אפילו מפריע לי לסדר היום של חולין, נכון אני לא צדיק גמור אבל אני גם לא כזה בעל תאווה שמוותר על כל סדר יומו ופרנסתו עבור שטות כזה.

והוא אינו יודע שהסיפור הזה אינו תאווה בכלל. הסיפור הוא שבאותו זמן הועידו לו משמים תפקיד גדול, שהוא באמת גדול יותר משגרת החיים שלו, או שיגרו אליו חידוש וגילוי עצום בתורה, שאינו סתם פירוש עוד פסוק אבל הוא באמת מהפכה לפי ערך. ובגלל שבאותו רגע שהגיע המברק משמים לא היה מתבודד בתורה ותפלה אלא הולך בעסקיו, לפיכך נדמה לו הגדלות הזו כגדלות של אובססיה שיגעונית לחטא או סתם שגעון כלשהו. כי הגדלות יורדת משמים בהיותה מופשטת לגמרי, וההבחנה בינה לבין הקטנות אינו אלא בהיותה גדלות. אבל כפי שהיא תופסת את האדם כך היא מגדילה, ואם בטעות באותו רגע היה עוסק בצרכי הגוף או משחק במשחק של הטלפון שלו ידמה לו שזהו הדבר שהגדלות מגדילה.

והאות שהוא כך כי יבחין בעצמו שהזמנים שהאובססיות האלה מתגברות עליו הם דווקא זמנים שידועים להיותם יותר גבוהים ונעלים, ולפעמים תוהים בני אדם איך זה שדווקא בזמנים יותר נעלים מתגברים עליהם שטויות כאלה. אבל זה בדיוק כך כי בזמני גדלות נתבעים הם לגדלות. ודע שהסיבה שבזמנים גבוהים צריך להקדיש יותר זמן להתבודדות אינו כי זו מצוה ללמוד אז, אלא פשוט כדי שהשפע היורד באותו הזמן יחול על דבר טוב. ואם היה האדם אוכל ביום הכיפורים היה אפשר שכל הגדלות של יום כיפור תדמה אצלו כרצון לאכול ולשתות הרבה. והסיבה העיקרית שצריך האדם להימצא בהתבודדות המחשבה כל היום אינו אלא לפי שברגע שינחת החסד ימצא אותו במקום טוב מכל מקום. וכך צריך אדם ליזהר ביותר בזמנים שידועים אצלו לזמני גדלות שלא ימצא את עצמו אז עוסק בקטנות כי דבר זה יכול לשגע אותו וכמה אנשים שכבר השתגעו מזה בלבד.

וברגע שיוציא אל הפועל את אותו חידוש בתורה או אותו תפלה או אותו התבודדות במחשבה, ברגע אחד יסתלק ממנו כל אותו יצר הרע המוזר, ואז ידע שאמת נכון הדבר לא היה יצר זה אלא דבר תורה עמוק שנדמה לו כך. אמר הרבי ר' מענדל מוויטבסק, האלוהות מדברת תדיר עם האדם, אבל צריך להכיר את הקוד שהסכימו ביניהם השכינה והנשמה. כי כאשר נפרדו ידעו שלא יוכלו לדבר ישר על כן הסכימו שידבר הפוך, שכאשר תשמע בנפשך כן תדע שהוא לא וכאשר תשמע לא תדע שהוא כן.

ותדע, שגם אם אין האדם שם אל ליבו את כל זה אבל הולך לאיבוד באותה התאווה השיגעונית, אין השליחות המקורית נאבדת, כי בסוף תצא ההשגה לפועל בשלימותה מכל מקום. וגם אם היה פורים במקום יום הכיפורים ואכל ושתה וחגג כל היום ועשה כל השטויות בפועל, בסופו של דבר יתקיימו שניהם ויהיה לו החטא וגם התורה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כן יהיו דברי אשר יצאו מפיו לא ישובו אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצי והצליח אשר שלחתיו. אלא שייקח קצת יותר זמן.

עד דלא ידע א – פשט סוד פשט

הסדר הוא כך: 
פשט – סוד – פשט (הוא הסוד)
או: העלם – גילוי – העלם (הוא הגילוי)

בתחילה כל התורה משל סתום. ומחפשים אנחנו להיכנס אל תפוחי הזהב הנסתרים במשכיות הכסף, למצוא דרך לפרש ולפרט את המובן הפנימי של הדברים לפי המשמעות המובנת לנו, שלא נהיה שבויים בדוגמות ריקות אלא נבין את פנימיות הדברים, נדע את המשמעות שלהם ואל מה הם חותרים. וכך הולכים אנחנו דרך ארוכה בחשיפת מטמוניות המשמעות שמאחורי המשלים המילים והסמלים של התורה המסורה אלינו.

משמתחילים אנחנו להשיג השגה שלימה, מגיעים אנחנו לחשוב באיזה מילים אפשר להכניס השגה זו. כיצד אפשר לכלול אותה באופן שנוכל לזכור אותה ולהתייחס אליה כדבר מוגמר ושלם, וכיצד נוכל להעביר אותה לאחרים בשפה מתקבלת וברורה. שכן ההשגה השלימה ארוכה כמספר השנים שלקח לנו להשיג אותה ודקה כעוצם דקות השכל עצמו, ואפילו לעצמנו לא נוכל לספר אותה שוב אלא אם נמצא לה דרכי זיכרון ומילים כוללות ומלבישות את חיות העניין, כל שכן שצריך למצוא דרך להסביר אותה לאחרים.

כאשר מנסים אנחנו לעשות את זה, מוצאים אנחנו פתאום את עצמנו שוב באותו שפה של משלים ומילים וסמלים, שנוצרו מלכתחילה כדי להכיל את הסוד, ומגלים אנחנו שהמשלים הללו הם באמת השפה הכי מדויקת להלביש בו את חיות הדברים. וכי כל שפה אחרת גם אם תנסה להיות יותר מפורשת ומגלה הרי היא בהכרח מפספסת חלק מן ההשגה ואינה מתמצתת את עיקרי הדברים שרוצים אנחנו לחזור.

חוזרים אנחנו ואומרים כמה גדול ומדויק שדיברה תורה במשל. ואין בינינו לילד שמתחיל לדבר את המשלים עצמם אלא שאנו יש לנו את ההבנה כמו שהיה למשה רבינו כאשר ראה את הדבר ערום והלבישו. והילד יודע את הלבוש אך עוד אינו יודע את שהוא מספר. וכאשר נבקש לגלות דבר זה לחברים ולתלמידים לא נמצא דרך טובה מלחזור על כל אותה הדרך. ומה יש לנו להוסיף אלא להיות מדריך תיירות, לספר את הסיפור הזה עצמו כיצד היה פשט ונהפך לסוד וחזר שוב לפשט, ולקוות שמתוך סיפור התהליך הזה ימצאו המבקשים ראשי פרקים למסעם.

כך סיפר רבינו משה בפתיחה לספר המורה, שהתחיל לחבר ספר שיגלה את סודות דברי חז"ל, וכאשר התחיל לעבוד עליו ראה שלא ימלט משני דברים, או שידבר בשפת ההעלמה הראויה, ונמצא לא יעזור כלום אלא יחליף משל במשל, או שיגלה הכל להמון וזה אינו ראוי. לא נשאר לו אלא לחבר ספר המורה, שהוא כשמו מורה את הנבוכים בדרכם. ומה יש לו להורות, הוא אומר בעצמו שאין לו את כל התשובות, אבל הוא רושם ציוני דרך להודיע לך שבהיותך בנקודת ציון זה אינך נאבד אלא כבר היו שם הרבה חכמים לפני, ושם בפניה יש לפנות ימין או שמאל וכך סובבים הולכים בכל הדרך הזו.

ומעשה שמעתי בחכם מקובל אחד שרצה לגלות את סודות התורה, הלך וכתב פירוש באריכות נפלאה לגלות כל סתום. חזר והתבונן בו וראה שגילה יותר מדי (כלומר שאינו כולל במילותיו את שלימות הדברים, כי עודף ה'לגלות' על הדבר עצמו), הלך וכתב מהדורה שניה יותר מתומצתת ויותר קצרה. חזר והתבונן בה והנה עדיין אינה מספרת כראוי. חזר וניפה את כל אות ואת ובדק את כל שורה ושורה שלא יהיה בו אות מיותר ויהיה כל הפירוש מדויק בתכלית הדיוק מגלה מה שראוי לגלות באופן שלם ומדויק. חזר והביט בו והנה בידו פירוש מקביל מילה במילה לפירוש רש"י.

ואני מוסיף, החכם הזה היה רש"י בעצמו.