ויהי דבר שמואל לכל ישראל

זה כמו כותרת לפרשה זו, והפירוש שלה לפי רש”י הוא כאילו אמר ויבא הדבר שניבא שמואל לעיני כל ישראל. או אפשר גם ששמואל ציווה אותם לצאת למלחמה זו, כך מפרש רד”ק, אם כי זה יהיה קשה כי הפסידו את המלחמה, לכן יותר נוח כמו רש”י שבא הדבר שאמר שמואל.

ור’ חיים מפרש שאולי הכוונה היא כולם ידעו שדבר השם כבר עבר לשמואל ועם כל זה לא שאלו אותו אם ללכת למלחמה או לקחת את הארון.

אבל זה נראה שהפסוק דווקא מנסה לתאר תחילת הנהגת שמואל, ולפי הטענה שלך הוא בעצם לא רלבנטי.. אבל זה באמת קשה שנראה שלא שאלו אף אחד מה לעשות. ועלי היה יושב ודואג עד שמת אבל כנראה גם אותו לא שאלו. כנראה החברה-לייט חפני ופנחס עשו מה שרצו ולאבא הצדיק לא נשאר אלא לדאוג. וזה אכן הוביל למיתת בני עלי ולקיחת הארון לשבי, כמו שניבא שמואל. ולכן נראה שרשי צודק, אפילו שהלשון קצת לא זורם.

ויאמרו זקני ישראל

רואים כל הזמן שהיה כאן איזה הנהגה שהיו זקני ישראל. גם בפלגש בגבעה ובכלל. וכבר מספר יהושע הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע. וכבר בפרשת יתרו שמשה הביא את התורה אל הזקנים. וקודם לזה כבר במצרים בסוף פרשת שמות הלך אל הזקנים. וכך במשנה ויהושע לזקנים. אבל נשמע שתמיד היו זקנים שהם היו בפועל המנהיגים, וגם כשהיו שופטים הם שמינו אותם. והמהלך הזה החזיק עד סוף ימי שמואל שאז נעשה המלוכה, אבל אולי גם אחרי זה. גם חכמים נקראים זקנים לפעמים. זה מתאים לחברה שבטית שהזקנים הם שמנהיגים אותו -elders   ולאו דווקא תמיד שאלה הם האנשים הכי מבוגרים. יכול להיות זקן שקנה חכמה. אבל עכפ זה מין שכבת הנהגה לא רשמית אבל מקובלת על העם בגלל הנסיון שלהם. בספר של בני בראון על קרלין הוא מדבר על המוסד של ‘זקני החסידים’ שיש בכל חסידות שהם בפועל קובעים מי יהיה הרבי הבא הרבה פעמים..

ולכן הפשט של ולא יהיה זקן בביתך הוא שלא יהיה בבית עלי מי שיהיה חלק מההנהגה הזאת

שני בני עלי חפני ופנחס

הכרנו אותם כבר בפסוק השלישי שבספר, ושם שני בני עלי. ובהמשך בפרק ב עם המזלג בידם, ושם בתוכחת איש אלהים, ובפרק ג בנבואת שמואל, וכאן בפרק ד הם מתים על ידי פלשתים, בקיום הנבואות שקדמו להם.

יש מקבילה מעניינת כאן שיש כהן גדול ולו שני בנים העוסקים בכהונה, ואותם שני בנים חוטאים ונענשים. כך אצל אהרן שני בני אהרן נדב ואביהו מתים. כך עלי. לא יודע מה זה אומר. גם חטאם דומה לחטא נדב ואביהו שלא כיבדו כראוי את המשכן ונראה קצת שגם מה שהוציאו את הארון למלחמה לא היה כראוי כאן והיה דומה לחטא נדב שעשו אשר לא ציוה והביאו קדש קדשים בחוץ.

גם לשני קראו פנחס כמו פנחס בן אלעזר, כנראה נקרא על שמו. ואיתא שגם פנחס יש לו קשר לנדב ואביהו.

 

חורבן שילה וחשיבות הארון

הפרק הזה מתאר את הפסד המלחמה ולקיחת הארון על ידי פלשתים. והכתוב אינו מפרט יותר מזה. אך בספר תהלים אומר אסף ויטש משכן שילה אהל שיכן באדם. וכן משמע מהמשך ההיסטוריה שמן הזמן הזה כבר לא תפקד המשכן בשילה, ואף לא החזירו את הארון לשילה, ולפי דברי חז”ל הותרו הבמות שוב מכאן.

וכבר היה דברינו שלפי הנראה בכל סדר הסיפורים הללו היה עיקר המקדש הארון, כי בספר דברים לא נזכר כלל מענין המשכן אלא הארון שבנה משה. ובכל ספר יהושע הוזכר הארון במעבר הירדן, ובכיבוש יריחו, ובמעשה עכן, ובברית הר עיבל, ובכולם היה הארון העיקר, אע”פ שלכאורה היה הוא בתוך אהל מועד, וכאשר שם יהושע את אהל מועד בשילה עדיין היה הארון עיקר, ובסיפור פלגש בגבעה כתוב שהיה הארון בימים ההם בבית אל, אולי הובא שם לצורך המלחמה או היה שם לפי שעה, אבל עכ”פ אנחנו רואים כל הזמן שהשראת השכינה העיקרית תלויה בארון, וגם המשכן לא נחשב אלא האהל סביבו. וכן להלן באהל שבנה דוד ובמקדש שבנה לו שלמה נראה כך.

(ובאמת כך כתב רמב”ן שעיקר המשכן הוא הארון. אלא שנגד זה הוא מה שבבית שני לא היה ארון כלל ואם כן בהכרח נשתנה ענין המקדש. וכן הרמב”ם עשה עיקר המקדש מקום המזבח והקרבנות. אבל אין זה מתאים אלא אחר איסור הבמות, וכאן אע”פ שמשמע איסור הבמות בימי שילה מסיפור מזבח שבטי עבר הירדן בסוף ספר יהושע, עדיין הקריבו אחרי זה בבמות הרבה פעמים . ואע”פ שהיה אלקנה עושה זבח בשילה כנראה לא היה זה עיקר שילה אלא הארון כי זבח היו עושים גם במקומות אחרים)

ועכ”פ לפיכך כאשר סיפר הכתוב לקיחת הארון בידי פלשתים כבר אינו צריך לפרט מה נעשה עם שאר הבנין, ומה עם שאר הכלים המנורה והשולחן והמזבח וכו’. כי ברגע שעיקר חסר מן הספר הרי זה חורבן שילה. וייתכן שגם נחרב השאר אבל עדיין עיקר הסיפור הוא הארון.

ולמה לא החזירו את הארון לשילה כאשר פלשתים החזירו אותו? מזה משמע שנחרב גם המשכן. אבל גם משמע יותר שזה בגלל הקללה על בני עלי ולפיכך עבר מהם הכהונה והמשכן לשאר הדברים, או מסיבה אחרת.

גלה כבוד מישראל

כל הסיפור פה הוא פלא שצריך התבוננות. זה קצת חורבן מהופך. החורבן בית המקדש והגלות היה שאנחנו גלינו ממקום השכינה. פה זה הארון עצמו שהוא כבוד ישראל, שבו ממש שורה השם, גלה מאתנו ונשבה בידי פלשתים. וזה נראה שהפלשתים חשבו שבאמת אם הם יקחו אותו אז הארון יעזור להם כמו שזה עזר לנו. וזה נראה שלא לגמרי טעו. כאילו אפשר לגנוב את האלהים. אבל באמת היה בארון קדושה והארון עצמו כביכול פגע בפלשתים שזלזלו בו. וגם בכל המשך הסיפור אנחנו רואים את זה שהארון עצמו היה לו כח והיה הורג מי שלא כיבד אותו

והנה עלי יושב על הכסא

עלי יש לו תמיד אותו תנוחה בכל הסיפורים. הוא יושב על כסאו בפתח המשכן. הרושם הוא ממש כמו אדמור זקן כזה הוא עובד השם על כסאו אבל לא באמת שולט בכל מה שהולך סביבו. תמיד הוא על הכסא הגדול שלו. וכשהוא שמע מה קרה לארון נפל מהכסא ומת. הוא מת כמו שהוא חי בתוך דאגה על מקדש ה’ והארון. אבל זה בעצמו הוא העונש שלו, שהיה עליו להיות מנהיג יותר אקטיבי ולמחות בבניו ולדאוג שלא יעשו מלחמה שלא כראוי וכו’.

וכלתו אשת פנחס וכו’

מה הכתוב רוצה מהסיפור של אשת פנחס? זה כמו דומה לסיפור של מיתת רחל. אצל רחל ילדה בן ולפחות היה לה נחמה שהשאירה בן ועדיין קראה לו על שם צערה בן אוני. פה לא ענתה ולא שתה לבה. היא כזאת ממוררת כל העולם חרב עליה ומה אכפת לה שיש לה בן. וקראה שמו אי-כבוד.

וזה, חלק מדרך הסיפור של הכתובים, שהוא אוהב לספר דברים כלליים מאד דרך סיפור אישי מאד. היה איזה אשה הכלה של עלי שקרה שם כזה לבנה. וזה הדרך של הכתוב לסכם את כל הטרגדיה שהיה פה חורבן שילה. יכול להיות שזה גם דרך ספרותי של התעוררות, תמיד אנחנו יותר מזדהים עם סיפור אחד פרטי. אנה פרנק אחת עשתה סיפור יותר מפורסם מהרבה אנשים שסבלו יותר.

וגם שייך למדרשי השמות של הכתובים, כיצד השם הזה של הבן של פנחס אי-כבוד מסמל את כל המצב של ישראל והשכינה באותו זמן.

אל הלקח ארון האלהים

והיא אומרת קודם גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואל אישה. ושוב פעם ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. מקודם השוותה את הטרגדיה כאחד, גם מת עלי גדול הדור גם מתו בניו גם נלקח הארון. ואז סיימה וחזרה שאסון לקיחת הארון גדול הרבה יותר ואין להשוות ביניהם, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים

דבר ה’ יקר

הפסוק מתאר את הופעת נבואת שמואל כחלק מן הסיפור שלו שטרם שמואל היה כל המצב באדמה והוא מרומם אותו. גם אין מלך. גם הכהן שיש שהיה כנראה המנהיג אז בניו לא הולכים בדרכיו. ולא עוד אלא שגם נבואה לא היתה נפוצה באותם הימים. באמת בכל ימי השופטים אנחנו כמעט לא מוצאים נבואות, ואפילו בימות יהושע כמעט שאין נבואה. ומשמואל ואילך יש נבואה רצופה. גם אם לא שומעים לנביאים לפחות יש. אז נבואת שמואל אינו רק עוד נביא, כמו ששמואל חידש את מוסד המלוכה בישראל כך לפני זה הוא חידש את מוסד הנבואה בישראל. ובלשון הארי פתח שערי הנבואה, וממנו התאפשר לשאר הנביאים. וכנראה שמואל פתח בית מדרש גדול לנביאים ולימד את זה, שהרי כשהוא ממליך את שאול הוא שולח אותו לפגוש חבל נביאים, ולהתנבא עמהם. וזה לא היה בנמצא טרם ימי שמואל שהיה דבר השם יקר.

תרגום יקר פה נדיר, לא ‘טייער’.

ונר אלהים טרם יכבה –

לכאורה מדבר על נר המנורה, וקשה לי שהרי היו צריכים להדליק אותה מערב עד בוקר ולמה יכבה בכלל, הפסוק נראה מתאר שלא היה מאוחר בלילה עוד היו הנרות דולקות, אבל כמעט כבו, כזה מצד דמדומים הלכו כבר לישון אבל הנרות עוד היו מצקצקים.

וטעם הזכרת שעוד לא כבה נר אלהים ייתכן לפי דברי אבן עזרא בתחילת פרשת בהעלותך שביאר סמיכות דיבור השם לפרשת המנורה, וז”ל (במדבר פרק ח פסוק א) ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה עכ”ל. אם כן ייתכן שהפסוק מורה שלא היתה הדיבור אלא באור המנורה שלא כבה ואילו היה כבה לא היה הדיבור. וייתכן עוד שנר אלהים עצמה היה אופן של התבוננות וקבלת הנבואה, כפי שלמדנו שהיא יצוג הארון ונועדתי לך שמה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו.

תחילת קול ה’ לשמואל

הסיפור עם שמואל ועלי בתחילת הנבואה נראה שאכן היה סדר מקובל לנבואה, כלומר היו בה כללים שאפשר היה להעביר הלאה כיצד לזהות שזה נבואה וכיצד להתנהג שזה הופיע, רק שמואל לא הכיר בקול שהוא קול השם וחשב שהוא קולו של עלי. ועלי שהיה נביא בעצמו או עכ”פ קיבל כיצד הנבואה עובדת, הבחין אחרי שלשה פעמים שזה הנבואה, ככתוב ויבן עלי כי השם קורא לנער, ולימד לשמואל הנוסח מה עושים במצב כזה.

ולכן יותר מסתבר לי לפי הסיפור הזה שאכן שמואל ועלי התכוננו לנבואה. צריך לדעת שכל עיקר מטרת המשכן לא היה אלא להתנבאות ככתוב ונועדתי לך שמה. לשם זה הרי יש משכן בכלל שיגור בו השם וידבר משם אל בני ישראל. וכך היו באמת נוהגים כל הזמן, אם על ידי האפוד או על ידי הארון או על ידי דרכים אחרות. וכששמואל הוקדש להשם היה עושה שם איזה משרתות שהיה צריך אבל בעיקר היה מתבודד במשכן עם עלי ולומד ממנו מה עושים כדי לפגוש את השם במשכנו. אז זה לא דוגמא טובה של נבואה פתאומית, אם כי יש סיפורים כאלה כמו גדעון, אפשר לומר שאותם סיפורים באמת אינם הדוגמא העיקרית של הנבואה ועליהם נאמר גם אין חזון נפרץ. שזה לא כסדר הרגיל, כעין השופטים עצמם שלא היה בסדר הרגיל על ידי הכנה בן אחר בן וכו’ אלא פתאומי, וכן הנבואה באותם הימים היתה כך, ומשמואל חזר הנבאוה להיות כסדר בבית המקדש ועל ידי קבלה רב מרב וכו’

וכך אומר רש”י בתחילת הספר שפה מתחיל מה שמתואר בפרקי אבות וזקנים לנביאים. כלומר הנביאים שנחשבו במסורת התורה הם שרשרת של נביאים שקיבלו תורה וסדר נבואה איש מפי איש.

צורת קול הנבואה

אך מה שאפשר ללמוד מכאן לגבי אופי הנבואה הוא שאכן הנבואה נשמע לנביא כמו קול גשמי כפשוטו. ואינו קול פנימי או צורה אחרת של קול. ששמואל היה יכול לטעות שזה קולו של עלי. וכך כתוב במדרש לגבי תחילת נבואת משה שכאשר שמה הקול מתוך הסנה חשב שזה קולו של עמרם אביו. כי בתחילה הנביא היה שומע קול פשוט, אך על ידי זה שראה שהקול לא מגיע משום מקום ואי אפשר לייחס אותו לאדם, הבין שזה הקול של השם והתבטל אליו באופן הראוי לקול זה. כלומר הידיעה שקול הנבואה הוא קול השם הוא באמת לא מפורש בגופו צריך להבין אותו מסימנים כמו חיצוניים. כמו שיש לנו סימנים בספר דברים אם הנבואה מתקיימת. ולנביא עצמו הסימן הוא שהוא שומע למשל קול עלי אבל עלי אומר שהוא לא קרא לו. ועל דרך זה הוא גם במראות הנבואה כמבואר כמה פעמים במקרא שמזה שראו שהוא נעלם פתאום ואין סיבה גשמית להבין כיצד הופיע והלך הדמות מזה ידעו כי השם הוא.

ומה שזה קולו של עלי דווקא, בפשט זה כי הוא היה שם והיה רגיל לקרוא אותו כנראה בלילה כשהיה צריך אותו. ויש כאן סוד שבאמת הנבואה מתלבשת לאדם בתוך הקול של רבו המלמדו תורה, ולפעמים בתוך הקול של עצמו. ראה בתחילת שער רוח הקודש לאריז”ל. כי הנבואה צריכה קול גשמי להתלבש בתוכו ואיפה יש כזה קול, הלא אין גשמיות בשמים. אלא שהקול של האדם עצמו או של רבו בעסק התורה והמצוות הוא מתברר ועולה ויורד שוב בתור קול הויה. וראו שם כיצד אפשר לעשות את זה.

שמואל מקבל הסכמה מעלי על נבואתו

נבואת שמואל עצמו חוזר בעצם על נבואת איש אלהים שבא לעלי למעלה. אפשר איש האלהים היה שמואל בעצמו אך שם היה צעיר ולא קיבל רשות מעלי הסתתר בתור איש אלהים אנונימי.. בעצם הסיפור עם קול עלי אפשר יותר משהוא הכניסה של שמואל לנבואה הוא גם סיפור על קבלת האישור שלו מעלי שהוא נביא. שזה דבר חשוב, במיוחד לפי חז”ל שמקודם כבר נכווה בזה והורה הלכה בפני רבו. ויש כדוגמת זה גם בנבואה. כמו שרואים בפרשת בהעלותך לגבי אלדד ומידד. (ויש באותו פרשה שורש גדול לענין שמואל). שכל זמן שהתלמיד אין לו אישור מהרב שלו שהוא אכן נביא אינו יכול להתנבאות. כל שכן שהנבואה שלו לרוב יכולה לסתור את לימודי הרב. כמו נבואת אלדד ומידד שם משה מת ויהושע מכניס. כך ממש נבואת שמואל עלי מת ונענש, ואני מחליף אותו.. זה לא מקרה שהנבואות הראשונות של הנביאים הם השלילה של רבם כי כך זה באמת עובד כשהוא מקבל אומץ וכח להיות נביא בעצמו זה מנתק אותו מרבו, הרי נביא לא צריך רבי..

ולפיכך כל הסיפור של הקול ושמואל הוא מסובב שבעצם שמואל כביכול מביא את הקול שלו אל עלי, ואכן אפשר תמיד לפקפק על כל נביא מי אומר שזה קול השם אולי אתה שומע את עצמך, אז שמואל ממש בא לעלי עם הספק הזה ואומר לו הנה קראת לי הנני, ואחרי כמה פעמים עלי מבין שבאמת יש לשמואל קול השם. וכך בהמשך הסיפור אחרי נבואתו שמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי, כי באמת אשר יגורנו בא.. ועלי היה באמת צדיק והוא לימד לשמואל את האמת שנביא אין לו לכבוש נבואתו אפילו לא מיראת רבו ונותן לו רשות אל תכחד ממני.

ולמתבונן כל הסיפור הזה של קול עלי וקול השם וכיצד שמואל עובר את רבו ונהיה נביא בעצמו הוא מהלך נפלא של התבגרות התלמיד. כי באמת התלמיד אינו מקבל רוח השם אלא דרך רבו. אבל צריך להתאמץ לשמוע את קול השם שבתוך קול הרב לא שקול הרב עצמו יהיה עבודה זרה. ואז כשאתה מחלץ בשלימות את האור המקורי שמתוך קול הרב אתה כבר לא צריך אותו. אבל במילים אחרות השגת כל מה שהוא יכול ללמד אותך לנצח. ואם הרב הוא צדיק כמו עלי ולא מקנא בבנו ובתלמידו (יש מאמר כזה אדם אינו מקנא, אבל כבר אמרו שכנראה צריך להיות אדם, הרבה מורים מקנאים בתלמידים ולא מרשים להם להיות מה שהם, ויש לזה שורש כי באמת לפעמים התלמיד יש לו עוד מה לקבל מהרב ולא ראוי לו להיות עצמאי עדיין, אבל הרב נוגע בדבר..) אז הוא אומר לתלמיד שאכן כך צריך להיות ומרגיע את החשש שלו מזה

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני- הוא אומר כמה שאתה מפחד עכשיו מלגלות, העונש על זה שלא תגלה יהיה יותר גדול. נביא הכובש נבואתו מיתתו בידי שמים ונביא שאומר נבואתו ומקבל עונש על זה כי הרגיז את המלך נבואתו בידי אדם. עדיף להיות בקטגוריה השניה.

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה

הפירוש על לא יתכפר בזבח ומנחה שלפי שחטאו בזבח ומנחה לא יתכפר להם יפה. בזה אפשר להבין מה שאמרו חז”ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים. וזה נאמר על חכמים שהיו מנהיגים והיו מבית עלי. כלומר לפי פירושי שעיקר הקללה היה שבית עלי לא היו מנהיגים ולא יהיו הם מקריבים זבח ומנחה, כי בזה הם לא הבינו נכון וקלקלו. אבל סוג מנהיגות אחרת חזלית של תורה וגמילות חסדים דווקא כן אפשר וזה יכפר על החטא של בני עלי.

אבל באמת ייתכן שלא יתכפר בזבח הוא יותר כללי. שמואל כמו כל הנביאים לא אחז שאפשר לכפר בכלל על עוונות עם זבחים. אולי זה מועיל לכפר ולרצות אחרי התשובה אבל קודם צריך לעשות תיקון המעשים. שמואל אומר לשאול הנה שמוע מזבח טוב וכו’. אם כן אפשר שהוא אומר לא יעזור לבית עלי זה שהם עושים כל הזמן זבח ומנחה אם לא יתקנו מעשיהם.

הכרת כל ישראל בנבואת שמואל

סיום הפרק הוא כמו סיכום ומבט אל המשך הסיפור. שאכן גדל שמואל והיה לנביא על כל ישראל ובית עלי נדחו. וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא להשם. כמו שעלי הכיר והודה בזה כך בהמשך הכירו בזה כל ישראל. והשם הוסיף להראות בשילה מאז כי שמואל החזיר את הנבואה לשילה שהוא מקום הנבואה כנ”ל והיה השם מדבר איתו שם.

ואנחנו יכולים ללמוד מזה שאכן יש נביא שאינו נאמן וצריך לפרש ששמואל נתקבל כנביא נאמן. זה לא שבאותם הימים סתם האמינו לכל מי שאמר שהוא נביא.. היה איזה דבר ששיכנע אותם ששמואל הוא נאמן.

תפלת חנה ונבואת חנה

כבר מילתנו אמורה שכל התפלות והשירים שנרשמו במקרא הם תמיד חורגים מן ההקשר הלוקאלי שלהם. כי סתם בקשות שבני אדם ביקשו מהשם אינם דבר שיש לרשום לדורות. כמו שאין מי ששומר את הרשימות שלו לקניה במכולת. ובוודאי היו המון תפלות בתנ”ך ואפילו בסיפורים עצמם מוזכרים הרבה פעמים שהתפללו, למשל למעלה בסיפור פלגש בגבעה בכו לפני השם, ובוודאי אמרו איזה מילים, אבל לא נרשמו אותם המילים כי לא היו חשובים, לא היה בהם נבואה. וכן כאן עצמו בפרק א’ כתוב כמה מילים שאמרה חנה, אבל מפורש שהרבתה להתפלל עוד, ולא נרשם אלא נוסח הנדר שלה שהוא חשוב להמשך הסיפור. אבל כל התפלות שלה לא נרשמו. ולפיכך תפלה זו שנרשמה הרי היא חורג בעצם מן ההקשר של חנה, אלא שנאמר על ידה. ולפיכך למדו חז”ל מתפלה זו שחנה היתה נביאה. ולמדו זאת מן הכתוב וירם קרן משיחו שמי שנמשח בקרן נמשכה מלכותו. אבל הדרש הזה מכסה על הפשט שלו עצמו. שאנו רואים בנוסח התפלה שהוא מדבר על הקשר שחורג מהסיפור של חנה עצמה. הרי עוד לא היה בכלל משיח ומה היא מדברת עליו. וזה נוסף על זה שעצם זה שיש ממנה תפלה קבועה הוא אומר שהיתה נביאה. כפי שלמדנו שרק נביאים יכולים לחבר תפלות כלליות. וכל החכמה של התפלות הקבועות הוא שהם חורגים מן הרקע שלהם. כמו שהניגון הולך שכל המזמורים של דוד הם על כל מצב. אבל זה באמת ככה בפשט.

(יש על זה וויכוח מעניין של ר’ נתן בהקדמת ליקוטי תפלות שהוא מתווכח עם האפטא רב שאמר שאין ראוי לחבר תפלות בלי רוח הקודש, והוא טוען שהרי זו מצוות תפלה ואין בה תנאי שצריך רוח הקודש. אבל באמת שיש לחלק בין תפלות פרטיות שבוודאי יש להתפלל כל יום בכל לשון, לבין תפלות כללית שצריך לכלול בהם נפשות רבות ובקשות רבות, ולעשות את זה צריך באמת רוח הקודש. ובע”פ בברסלב אומרים שזה ר’ נתן כתב לפנים, אבל באמת הוא סבר שיש בתפלות שלו רוח הקודש).

קשר העניינים בתפלת חנה

שירה הוא דבר שאינו מפרש את ההקשרים שלו מפסוק לפסוק, התנועה העיקרית של השיר לעומת הפרוזה הוא שהקישורים שלו מענין לענין נשארים בלב המשורר והוא כותב מה שיוצא, ועל הקורא להתחבר לתנועה הנפשית שהם מעוררים להבין כיצד חרז מענין לענין. ולפיכך הרבה פעמים קשה לנו להבין במזמורי תהלים ושירים מה הקשר בין פסוק לפסוק. חשוב לשים לב אל הקצב של השיר ולראות מה הולך בו.

 עלץ ליבי בה’ – רמה קרני בה’

יש לו התחלה ואמצע וסוף. ההתחלה הוא עלץ ליבי בה’ רמה קרני בה’. כמו שדברנו למעלה על חנה ההקבלה הזאת הוא החידוש העיקרי של חנה ושל התפלה שלה. יש לה עליצות לב בה’ שהושיע אותה, וזה גם נותן לה הרמת קרן בה’. שהוא דבר פומבי ומוחצן. כל ההקבלות הללו הרגילים בשירי המקרא הם התבוננות בפלא של הצדדים השונים של אותו דבר, כאשר אומרים אותו פעמיים עם אותו צליל ואותו שיר, מתכוונים להגיד עלץ ליבי בה’ זה ממש אותו שלש מילים של רמה קרני בה’. זה סוד גדול של המשכיות הפסוקים בתורה. וזה החידוש הכי הללי של חנה שאמרה עלץ ליבי ורמה קרני בנשימה אחת.

פלא ההפיכה

האמצע הוא המוטיב הכללי של השיר. שהוא מוטיב חוזר בהרבה שירי התנ”ך. ואפשר לומר שהוא דבר המופיע ברוב התפלאות הנביאים על מעשי השם. והוא ההפתעה של מעשי השם בעולם, אפשר לומר מה שבלתי צפוי בהם, חוסר הסדר שלהם. או במילים אחרות כח ההפיכה שלהם. ונהפוך הוא וכו’. ההופכי הצור אגם מים וכו’. זה הפלא של קריעת ים סוף שהוא כמו אב לכל השירות. השירה מתפלאת על זה שזה שהיה עני נהיה פתאום עשיר זה שהיה יבשה נהיה פתאום ים זה שהיה ים נהיה פתאום יבשה זה שהיה שפל נהיה פתאום גבוה זו שהיתה עקרה פתאום שמחה בריבוי בנים. אפשר לראות כיצד כל הפרק הראשון של הלל המצרי אומר רק את זה. ואחד ההופעות הכי חזקות של כח הפלא הזה הוא פקידת עקרות. כמו שכתוב בשרה היפלא מהשם דבר. כלומר זה המהפך הוא פלא.  אולי הפלא הכי גדול. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה.

ומה שחנה לומדת מזה הוא שאין לאדם להתגאות ולחשוב שהוא כבר הבין התוכנית. א מענטש טראכט און גאט לאכט.

אין קדוש כה’ הוא למעלה מהצפיות והחשבונות שלכם. אל תדברו גבוהה גבוהה. אין לאדם לדבר יותר מדי כאילו הוא מבין את העולם, הכל מסודר, כי אל דעות השם, השם יש לו דעות רבות עליונות עליך, ולו נתכנו עלילות, הוא מבין את עלילות בני אדם לא הם. כתיב לא וקרי לו. כאילו לגבי דידן הוא לא נתכנו עלילות, אנחנו לא מבינים אותם. אבל לו הם נתכנו.

והיא הולכת וסופרת שלשה הקבלות גדולות של המהפך הזה. לפעמים הגיבור קשתו נהרס והנכשל אוזר חיל. זה במלחמה. לפעמים השבע צריך להשכיר עצמו להרוויח לחם והרעב כבר חדל לעבוד הוא הרוויח את הלוטו. זה בפרנסה. לפעמים עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה הבנים שלה מתו או לא הצליחו כראוי. זה בבנים. שלש הדברים הכי גדולים באנושות, ואין בהם צפיה.

ומתוך כך היא מבינה, שהשם ממית ומחיה, השם מוריש ומעשיר.

הויה

אפשר לראות שזה שיר שהשם הויה מופיע בו בתוקף. כאילו המילה הזאת היא הציר שעליה השיר סובב. גם בקצב שלו וגם במובן שלו. השם הזה הוא השם של האלוהות ההופכת דברים, שלא הולכת בסדר (אפשר לומר שם אלהים הוא דווקא הולך עם סדר, שם הויה תמיד מופיע בנס, כאשר הוא אומר היפלא מהויה דבר אני לא מחויב לסדר שלכם). וכאילו מתוך ההתבוננות בקשת גיבורים וכו’ מזדעק המילה הויה! הוא ממית ומחיה והוא מוריש ומעשיר והוא מקים מעפר דל

המשכת פלא ההפיכה בכללות האומות

החלק השלישי של השיר מביא את הפלא הזה אל העזרה של השם לחבריו במציאות.

הוא קצת ממשיך את הפלא הזה שאי אפשר לצפות מה השם יעשה אל תפיסה יותר מובנת, שאנחנו מבינים שהשם אוהב את החברים שלו ושונא רשעים. מה הסיבה שמקים מעפר דל וכו’? כי להויה מצוקי ארץ, רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו. חסידיו פירושו תמיד החברים שלו. השם שומר החברים שלו. גם בתוך עולם התהפוכות הזו אדרבה זה משמש אצלו דרך להעלות את העני שהוא חברו ולהשפיל את העשיר שהוא שונא שלו.

ןאת זה היא מביאה גם לענין יותר כללי ולאומי. אפשר לומר כשם שהשם מרים את העני הפרטי לגבי העני הרשע. כך הוא מרים את העם העני הפרטי לגבי העם הרשע הגיבור. והיינו השם ידין אפסי ארץ, ויתן עוז למלכו. הוא ידון את האומות הגדולות שאינם חסידיו וירום את המלך שלו. והוא מסתיים מעין הפתיחה, כשם שרמה קרני בה’ שזה הכי ייחודי של חנה, כך ירום קרן משיחו, המלך שלו המשיח שלו הוא מרים קרנו באותו מבנה.

סוד מלכות בית דוד

ולכן זה השיר יש בו סוד של המלכות הנכונה שהוא המלכות של דוד. כי המלך צריך לדעת שיהא הנהגתו את העם באותו תנועה שהוא מנהל בה את עצמו. כמו שאמרנו למעלה הסוד של השיר בהקבלה שלו בין חלקיו המופנים והמוחצנים. כך דוד המלך הוא מנהל את העם באותו תנועה שהוא מנגן את הכינור שלו. ההנהגה עצמו הוא השיר שלו. לשאול היה בעיה כי באופיו היה נחבא אל הכלים, הוא לא הנהיג את נפשו באותו השיר שבו הנהיג את העם היה צריך כאילו ללבוש לבוש אחר לזה וזה גרם לו שלא יימשך מלכותו כמו פך שהוא מקום ששמים בו שמן אבל לא קשור לכלום, קרן זה כמו התוקף העצמי של הבעל חי ובתוכו שמים שמן שלו (זה כבר דרוש)

ירעם – הרעימה

בשמים ירעם ה’ נראה קשור ל’למען הרעימה’. היא אומרת את יכולה להרעים עלי פה, או לגרום לי להרעים פה, אבל השם ירעם בשמים ואי אפשר להתווכח עם זה.

חטא בני עלי

יש קצת תמיהה. קודם נראה שהחטא של בני עלי היה שהיו לוקחים את הבשר השייך להם לפני שהקטירו את החלב על המזבח. וזה חטא גדול כי נאצו את מנחת השם. אולי לא הקריבו את החלב בכלל בסוף או אפילו אם לא נראה שהפכו את אכילתם לעיקר ואת אכילת המזבח לטפל וזה היפך הסדר הנכון.

ופתאום כאשר עלי שומע כתוב שהיו שוכבים את הנשים. וזה נראה חטא שונה לגמרי בחומרתו מהחטא של לא לקחת את הבשר בסדר הנכון.. ואולי מטעם זה פירשו חז”ל שמתוך שאיחרו קיניהם ולא היו יכולים לשכב עם בעליהן נחשב להם ששכבו איתן. ועדיין צ”ע

עוד בנים לחנה

הגם שהיה מאד יפה שנדרה את שמואל להשם, נראה שבאמת חסרה להם ילדים שיהיו איתם, וכמו שכבר רמזנו למעלה. וזה היה קצת טרגי כזו אלקנה וחנה היו עדיין עולים מידי שנה והיו רואים שם את שמואל שלהם, והאימא היתה מביאה לו מעיל קטן שלא יהיה לו קר בלילות, אבל לא יכלו לקחתו הביתה מחמת הנדר. אז עלי ברך אותם שוב שיהיו לה עוד בנים תחת שמואל השאול להשם. אפילו שמאד יפה להשאיל להשם לאימא צריך ילד תחתיו.. ופקד השם את חנה והולידה עוד 3 בנים ו2 בנות.

וייתכן שבאמת זה היה כלול בתפלה וברכה הראשונה. כי עיקר הבקשה של חנה היתה שתתרפא מהעקרות שלה. ולזה נדרה שהבן הראשון שתלד תתן להשם. כמו שנותנים ביכורים ותרומה מהפרי הראשון. ומכיון שהתרפאה ממילא ילדה עוד בנים.

כי חפץ להמיתם – זה היה לפני שחידש יחזקאל כי לא אחפוץ במות המת וכו’.

וזה נראה הכל חלק מהסיפור להסביר כיצד החליף ההנהגה של שמואל את השושלת של עלי. ייתכן שהוא אומר שזה בעצם הסיבה השורשית גם לחטא וגם לעונש שלהם, שהם לא היו טובים לא לאלהים ולא לאנשים ושמואל היה טוב לאלהים ואנשים.

ואם יחטא אדם לאלהים וכו’

פסוק כה באמת קשה קצת, הוא לכאורה אומר שאם יש לכם מריבה בין אדם לחבירו אפשר להסתדר, אם בבית דין (ויהיה אלהים פירושו דיינים) או אפשר להתפשר על ידי דרך אחרת, אבל אתם לא חוטאים בין אדם לחבירו בלבד אלא גם בין אדם למקום, וכיצד תתפשרו עם אלהים? באיזה בית דין תדונו איתו? אכן זה סותר קצת הרעיון של תשובה שאנו רגילים שעושה שיהיה יותר קל להתפשר עם אלהים מאשר עם בני אדם, ואם חושבים זה באמת לא רעיון כ”כ הגיוני.. בטח יותר קל לעבוד על בני אדם מאשר לעבוד על אלהים..

וזה רלבנטי פה כי הם כהנים שמייצגים כאילו את אלהים, ואם הם מושחתים אז זה גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום. אפשר היה לחשוב שגניבה וניאוף הוא רק בין אדם לחבירו. אבל כשהכהן גונב את המנחה של השם זה כבר גם חילול השם. וזה כבר דבר שאי אפשר לסלוח

אם רוצים דווקא לחשוב על מסכת יומא אפשר לומר שזה הכוונה של חילול השם שאין תשובה מכפר, הרי אין חילול השם גדול מזה שהכהן הוא גנב ונואף. וזה מערער את כל המציאות של הדת וסדר העולם כפי שאנחנו רואים.

נבואת איש אלהים

 יש כמה נביאים אנונימיים בתנ”ך וזה אחד מהם, מעניין למה לא נזכר שמו ועניינו.

הוא אומר שנגלה לבית אביך במצרים, מתי היה בחירה בלויים במצרים?

הנבואה שלו הוא העברת הכהונה הגדולה מבית עלי אל שושלת אחרת, הוא לא אומר מי אלא כהן אשר כלבבי. זה דומה לנבואות על העברת המלכות משאול וכו’ אבל בלי מחליף עם שם.

הפשט של לא יהיה זקן בביתך הוא לכאורה שלא יהיה לו הנהגה, הוא אומר בכוונה אני לא אהרוג אותך ולא אעביר את זרעך מן הכהונה לגמרי, אני דווקא רוצה להכאיב אותך שתהיו כהנים אבל קטנים, ותצטרכו להתחנן לגו’ב ופת לחם מן הכהנים הגדולים השולטים.

וזה לכאורה הפשט של לא יהיה זקן וימותו אנשים, לא יגיעו אף פעם למדרגה של הנהגה וכהונה גדולה, אבל כולם ימותו בתור אנשים ויהיו בתחתית סולם המדרגות של הכהנים.

מחודש שהוא אומר פה שהכהן מתהלך לפני המשיח, שהוא כאילו משרת את המלך. אבל כך אנו רואים כל הזמן בעצם. הכהן של מיכה היה משרת אותו ואת אנשי הצבא שלו. הכהנים של דוד היו משרתים אותו. אם כהן זה מקביל של רב וסמכות רוחנית אז זה קצת רב מטעם כזה.. הכהן עובד עבור המלך..