כי ירחיב: ראה מברכים אלול תשע"ז

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.

לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב

(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)

religious v

א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.

"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.

נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.

ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.

ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.

נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.

אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.

והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.

(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)

ג) וכל גבולך לאבני חפץ.

וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.

והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.

וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.

ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.

ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.

הדרוש בתורה שבעל פה:

זוהר מתחדש וילך משה

וילך משה

וילך משה. וכי לאן אתר אזיל דיימא וילך משה. ויאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. הא איפכא דהליכה, נפלאה פרשה זו דפתח ביה איך הלך משה ומאי אמר, לא אוכל עוד למיזל. לא אוכל עוד ליכנס לארעא קדישא, והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

אמרה רבי ברכה, תא חזי, שירותא דאורייתא בראשית נח לך לך, סיומא דאורייתא הברכה האזינו וילך, דא לקבל דא, ב'ראשית ב'רכה, כתיב ביה ויברך אלהים, האזינו נח והא נ"ח בגימטריא אז"ן, לך לך דא וילך. לך לך לאברהם וילך למשה. תמן הוי מעילא לתתא, ראה שמע הלך. כהא דאמרינן עין רואה לב חומד כלי מעשה גומרין, כיון שראה בראשית וירא אלהים, שמע את נח, הלך אברם אל הארץ. הכא מתתא לעילא, הלך משה, ולא עייל לארעא קדישא, כהא דאמר והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ושוב האזינו השמים, עד וזאת הברכה ומית תמן לעיני כל ישראל. והא אית למישאל, מאי תרי הליכות אלה, חד לך לך אל הארץ וחד וילך ולא עייל לארץ, חד לך לך כפול וחד וילך בלחוד.

***

אמר רבי יצחק, מילה דא אוקימנא בצפרא דריש שתא. דכתיב ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. הך הנני הסכמה והכנה ואמירת הן. כבר נש דקם בצפרא ואמר מודה אני, מקבל אני את היצירה שלפני, מסכים אני שתהיה כמות שהיא, מרכין אני ראשי כלפי תבל ואלהיו, וישכם אברהם בבוקר ויאמר הנני, הנני לקבל הכל, הנני לשחוט את בני, הנני על כל מאי דתקרה בדרכי. בתר הכי כתיב ויקרא אליו מלאך הויה ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. בהא הנני שהסכים לשחוט את בנו הסכים ואל תעש לו מאומה.

דהא בתר דמקבל בר נש ומודה על כל הקיום, ובטיל נפשיה ורצונו וחלומו כלפי המציאות, ברזא דאברהם, בתר הכי מגיע למקומו דיצחק, דאיהו אמר הנני על קיום נפשו ורצונו גופיה עצמו, ויאמר הנני לקרב, הנני למלחמה, הנני לעמוד נגד המציאות ולהביא אותה אל חפצי, דהא חפצי אף היא נבראה מן העולם כדכתיב אברהם הוליד את יצחק. והך הנני כפולה אברהם אברהם דהא מילתא הוי כפול חסד דאברהם.

ודא רזא דתרי יומי דריש שתא, ואוקימנא דיומא קדמאה דינא קשיא, דהא יומא הוי יומיה דאברהם וביה קרינן והויה פקד את שרה, דביה קביל בר נש עלוויה מלכות שמים ואמר הנני לכל אשר תשלחני. ודא דינא קשיא דהוי בגו חידוש חסד אברהם, דהא עולם חסד יבנה, אבל בגו דא דינא קשיא דאמר תולה ארץ על בלימה וכל עלמא בטילה כלפי בוראה. יומא בתראה דינא רפיא, דביה קרינן עקידת יצחק, וביה החיות רצוא ושוב, רצוא באברהם ויאמר הנני ושוב ביצחק אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ודא דאמרינן עקידת יצחק תזכור, תזכור דאמרת אל תשלח ידך.

***

אוף דא הכא, ויאמר הויה אל אברם לך לך, דא הליכה ראשונה, כד אזיל בר נש בתר מאריה, כהא דלכתך אחרי במדבר, ברוח סועה וסער ועזב ית כל עלמא עבור אמת. וילך משה דא הליכה בתראה, דא הליכה דשיבה בתר הליכה, כד לא אוכל לצאת ולבוא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והויה אמר אלי לא תעבור.

ועל דא אמר ירמיה וקרינן ביומא תניינא דריש שתא, כה אמר הויה מצא חן במדבר, באתר דלכתך אחרי, הלוך להרגיעו ישראל. הלוך בהליכה תניינא להרגיעו מלכתך אחרי, ומצא חן בפני מרחוק הויה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

***

והא עשרה ימי תיובתא אית לאתבונן בהו. דכל זמני דאורייתא שבעה נינהו, כהא דאמר שבעים ושבעה. והך עשרה. כדכתיב (שמואל א כה, לח) ויהי כעשרת הימים. והא נינהו שבעה ושלש דתלת ימי חג נינהו תרי יומי דראש השנה וחד דיומא דכיפורי, ושבעה ימי חול. אמר רבי יצחק, קרא דא קרא רש"ז על עשרת הימים, ממעמקים קראתיך הויה. דבכל שאר זמני עבדין אנחנו בשבעת הימים, שבעת ימי בראשית דבהו קיימא אדם, לחוד בעשרת ימי תשובה נגענא בעמקא דבירא, ואגלי עלן תלת קדמאה בגילוי גמור, ואימני כתר חכמה בינה עם שבעת הימים למהווי עשרה ימי תיובתא בייחודא חדא.

    השראה ומקורות

סוד ישרים ראש השנה אות עה

זוהר  וילך

ליקוטי תורה לעשי"ת

נבואת אמת לזמננו – פרשת ראה תשע"ו

(יג, ב – יג, ה) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:

פרשה זו של נביא שקר המסית לעבודה זרה, הנראה לפעמים חקירה מופשטת לזמן אחר, וכי באיזה ישיבה לומדים הלכות נבואה או איזה רב פוסק היום מי הוא נביא אמת. וכאשר נתבונן בה נמצא כי היא צופנת בתוכה סוד עצום מסודות הדת כאשר אנו באים בימינו לשמוע בקול הויה. שהרי, הפרשה הזו במילים פשוטות אומרת, שאם יבוא נביא להכחיש את עיקר תורת הנביא הראשון משה, אין לשמוע אליו. והפרשה נותנת נימוק, כי מנסה הויה אתכם. כלומר יכול להיות שהויה בעצמו ישלח נביא שידבר דבר שקר בשמו, כדי לנסות את העם לראות האם הם אוהבים אותו בכל לבבם ובכל נפשם או לא. ויתמה כל הגיון ויתפלא כל לב על גודל המבוכה שהכניס הויה אותנו אליו פה. הרי מאחר שנתברר שיש אפשרות של נבואה שכל כולה באה לנסות אתכם, מאיפה נדע כי לא הנבואה הראשונה היא שבאה לנסות אותנו, ואיזה הגיון יש להעדיף את הראשון רק כי הוא היה קודם והודיע שמי שיבוא אחריו הוא ניסיון, אולי ההיפך הוא הנכון? ואיזה אכזריות מרושעת זו להכניס את האדם במבוכה כזו בכדי לנסות אותו, מבוכה שאין דרך אנושית להחילץ הימנה? וכי איזה ילוד אשה יכול לדעת איזה נביא מדבר בשם הויה ומי מדבר בשם הנסיון?

(ולהלן בפרשת שופטים יח, כא נשאלה שאלה זו בהקשר אחר, וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דיברו הוי"ה, ונתנה מבחן אם יבוא הדבר, אבל אין זה נוגע לכאן כי שם מדובר על נביא המנבא סתם, אבל במנבא לעבוד עבודה זרה אין צורך למבחן זה כי נאמר כאן שתמיד הוא נסיון גם אם יבוא האות והמופת ויצליח. ונשארה השאלה העצומה פה איכה נדע אשר ציווה הויה דווקא לעבדו ולא לעבוד עבודה זרה, ושמא הוא העבודה זרה והשני הויה?)

***

בכדי לענות על המבוכה הזו יש לדייק בפסוקים שלפנינו, ובפירושים שנאמרו עליו (וראו יסודי התורה לר"מ פרק ט, ומורה נבוכים ב, לג). אמר נלכה לעבוד אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. הרי נמצא המבחן אשר יגיד לנו מהו הויה ומהו אלהים אחרים, והוא הדעת. וכך אמר אחרי זה כי הנסיון לדעת הישכם אוהבים (כמבואר שאין הנסיון כדי לגלות כלפי שמיא שהרי הכל גלוי וידוע, אבל הוא לבסס את הדעת אצלנו ולהוציאו מן הכח אל הפועל). ושוב כתב פסוק שלם לבאר מהו הדרך שיש לילך בו שלא להיכשל בנבואות שקר: אחרי הויה אלהיכם תלכו, אותו בלבד תיראו, ואת מצוותיו בלבד תשמורו, ובקולו בלבד תשמעון, ואותו בלבד תעבודו, ובשמו בלבד תדבקון.

וביאור דבר זה עם היסוד הידוע לכל משכיל, שאין נושא העבודה זרה חקירה באיזה שם נקרא לאל אם הויה או בעל או משהו אחר, כי מה משנה באיזה שם נקרא לו, למה זה תשאל לשמי, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל שם אשר יקרא לו קרוב הוא לכל קוראיו באמת. אבל יסוד איסור עבודה זרה הוא כל עושה עיקר מכל שם שיהיה. וכל שם הגשמה ותפיסה באלהות בכל דרך שיהיה, הרי זה איסור עבודה זרה הנצחי. וגם העובד לשם הויה אם אינו מבטלו וכוללו באינסוף שאין לו שם וכינוי, הרי זה עובד עבודה זרה גמורה, כאשר האריכו בגנות הלוקח את השם בלי המהות, או המלכות בלי הספירות העליונות, או הספירות מבלי האינסוף. וכמו כן העושה עיקר אפילו מן המצוות באופן שאינו מבטלם כליל לאינסוף, וחושב שיש עיקר אלהות במצווה מן המצוות או הלכה מן ההלכות או דרך מן הדרכים, הרי זה עובד עבודה זרה.

כתוב במי השילוח פרשת דברים ח"א, על הפסוק (לעיל ד, כג) השמרו לכם פן תשכחו ועשיתם לכל פסל תמונת כל אשר צוך הוי"ה אלהיך, והתלבטו בו כל המפרשים מהו כל אשר צוך, נדחק רש"י לפרש אשר צוך לא לעבדם, "היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה הוי"ה. וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון מצוות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצוות לא תעשה". ולמתבונן מובן שאין זה דרש אבל כך הוא עומק הדברים, כי כל הדברים נצטוו בעולם מאת הויה אם במאמר בראשית ואם במצוות התורה, והעושה עיקר ואלוהות מכל פרט בהם שיהיה הרי זה עובד עבודה זרה. ודבר זה דק ועמוק עד אין חקר ולכן נצרכים אליו כל כך שמירות ואזהרות שלא לשכוח, אף העוסק בתורה ומצוות, שיהיו לשמה ולא לשם עצמם שהוא עבודה זרה.

***

והנה יסוד דבר זה, של כוונת כל כוונה וכל עבודה לעצמות האלהות שאין לו שם וכינוי ותפיסה ומקום ומצווה, אי אפשר לו להיות מסור במסורת התורה או אפילו בנבואה. שהרי לא ישיגוהו נביא וחוזה. והתורה במהותה תלויה בז"א ובספירות אחרי רוב ההתלבשות. ואפילו הנביאים אינם רואים אלא במדרגות תחתונות מאד לפי ערך, כי לא יראני האדם וחי. עד שאמרו מקובלים הראשונים שעצמות האלוהות אינו כתוב בתורה כלל, ואפילו אינו מרומז בו אלא במקום אחד אהיה אשר אהיה. אם כן כל אחד אשר מקור עבודתו ותפיסתו באלהות מתחילה מן מסורת האבות או ממסגרות התורה והמצוות, בהכרח הרי הוא עובד עבודה זרה. אבל עצמות האינסוף ידועה רק בדרך ידיעת האדם מעצמו. וגם זה לא ניתן להיאמר אבל זה דבר התלוי בדעת ובהשערת הלב. (כי ככלל החכמה רואה מרחוק, היינו אדם יכול לחשוב בחכמתו על מה שלא ראה, ולכן לא יראני האדם וחי אבל יחשבהו האדם וחי, בצירוף השערת הלב, כי הנבואה תופסת רק במה שניתן לחוש הפנימי והחיצוני לתפוס, אבל החכמה והדעת מגיעה רחוק יותר אל מה שלא נתפס, ידוע הוא בהגדרה הפילוסופית שלו). ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו מקדימים אלהינו לאלהי אבותינו, זה אלי ואנוהו, ואחרי זה אלהי אבי.

ודרך הדעת הזו, המתחלת אצל כל אחד ואחד בלבו, בשורש שורשי ליבו האחוז בעצמו בעצמות האלהות, ממקור שאין לו תפיסה, יש לילך תמיד. אותו תעבודו ובו תדבקון. ואם יבוא כל נביא או כל תורה או כל דרך אחר שיאמר כל אות או מופת או מסורת או תורה, אשר יעשה עיקר מן הדבר שאינו עצמות האלהות, זה נקרא אלהים אחרים אשר לא ידעתם. אין זה עובד לאלוה עצמו שבדעתו אלא לאלהים אחרים. הזהיר שלא לפחד מכל נבואות אלה אלא ללכת אחרי הויה עצמו. (הא אם מנבא הנביא בשמם האלהות עצמו ואינו עושה עיקר מדבריו בוודאי יש לשמוע אליו, כי העצמות צריך ללבוש כתורה ומצוות בכדי שישרה בעולם הזה, אבל העושה מהם עיקר הרי זה עובד עבודה זרה).