הקדמה לספר דברים

ספר זה משנה תורה שונה הוא מאד במבנה שלו מכל התורה. אמרו משה מפי עצמו אמרו. ומה שלא יהיה הענין התאלוגי בזה ויחס הנבואה שלו. הענין המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אוביקטיבית זה קרה וזה קרה וכו'. ספר דברים הוא ספר הדרשות של משה ונרשמו בגוף ראשון כאשר יצאו מפיו. זה הספר שבו שומעים את משה רבינו מדבר על עצמו ובשם עצמו. כלומר האני המדבר בספר זה הוא משה. מה שאין כן בשאר החומשים האני המדבר הוא הכותב החיצוני – narrator מופשט, שאפשר לכנות כמו נקודת המבט של אלוהים.

ואין זה אומר שכל מילות הספר מתחילה ועד סוף הם דרשה אחת של משה. אלא הספר בפשוטו הוא אוסף הדרשות של משה שנערכו על ידו או על ידי מישהו אחר, ויש בין דרשה לחברתה מילות קישור והקדמה ולפעמים קצת סיפורים, וזה הכל כדי שנדע למקם את הדרשות במקומם ושעתם והקשרם. ממש כמו שמישהו היום עורך את הדרשות של רבי והוא מציין לפני כל אחד באיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה מאורע נאמר ומוסיף לפעמים הערות להבין את תוכן הדרשות והקשרם.

ואפשר לחלק את הדרשות שבספר לשלשה סוגי דרשות עיקריים. א' דרשות מוסר, שחלק מהם הם מוסר בדרך של אזהרה של שכר ועונש וחלק מהם בדרך של לימוד מההיסטוריה או מעתיד ועוד סוגי רטוריקה שמעוררים לקיים את המוסר. ב' דרשות של דברי תורה וחוק. הם דרשות של משה שבו מעביר או מסכם את הלכות התורה חוקיה ומשפטה שקיבל בסיני או במדבר. ג' דרשות של נבואה והבטחה. מסוג השלישי הוא שירת האזינו וזאת הברכה ועוד כמה פרשיות בתוך הספר.

ותחילת הספר הוא הקדמה וכותרת כללית אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, כלומר זה ספר הדרשות של משה שדיבר בקהל אל כל ישראל. והוא מציין את כל המקומות שבהם נאמרו הדרשות שבכל הספר יש מהם במדבר יש מהם בערבה יש מהם מול סוף וגו'. ושוב הוא מציין את מיקום וזמן אמירת הדרשה הראשונה שבספר שהוא אחרי הכותו וכו' ושם בערבות מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: ופה מתחיל גוף הדרשה הראשונה של משה רבינו בפסוק ו' 'ה אלהינו' וכו'.

ואפשר לראות שכל הדרשות של משה יש להם סגנון מסוים של התחלה, יש לו מנהג להתחיל בהזכרת שם ה' כמו ה' אלהינו, כי שם ה' אקרא, ולפעמים הוא מתחיל עם קריאה לעם כמו שמע ישראל, ועתה ישראל, או סגנונות אחרים.

ואראה בפרקים הראשונים פה כיצד זה הולך.

דרשה הראשונה מתחילה פה פסוק ו' ומסתיימת בסוף פרק ג'. ועיקרו הוא סיכום כל אירועי המדבר מעורב עם המוסר שלא יחזרו על החטאים שעשו שם. הרי לנו דרשה אחת שלימה של משה (ואפשר לראות שיש לו התחלה ואמצע וסוף הוא דרשה יפה ומסודרת). והוא מסוג הדרשות השייכים למגמה הראשונה של הספר שהוא דברי מוסר מתוך סיכום אירועי המדבר (ואפשר שסיכום אירועי המדבר הוא מגמה בפני עצמו).

הדרשה השניה מתחילה בפרק ה' ומפורש ויקרא משה והוא דרשה הראשונה שבו משה מסכם את עיקרי התורה שלמדו בסיני שהוא אחד משלש המגמות שבספר. ויש לה הקדמה בסוף פרק ד' אלה העדות והחוקים והתורות וגו' וציון המקום שנאמרה בו והזמן ההיסטורי שלה שהיה אחרי מלחמת סיחון וכו'.

ותחילת הדרשה גופא של משה הוא שמע ישראל או ה' אלהינו (אפשר לקרוא פסוק א כסיכום של הכותב או כתחילת דברי משה כבר משמע ישראל) והוא מתחיל עם עשרת הדברות ומסיים את הסיפור של מעמד הר סיני ומראה מזה שצריך לשמור את כל החוקים וכו'. וזה עד סוף פרק ה' ושוב פרק ו' מתחיל שמע ישראל שזה סימן שזה עוד דרשה או עוד חלק של דרשה והוא אזהרה כללית על שמירת התורה ונגד עבודה זרה וכו'.

ובין שתי הדרשות הללו יש שתי פרשיות שנכנסו לפה אבל אינם המשך אחד, יש דרשה מיוחדת של משה רבינו שמתחילה כי תוליד בנים. וזה הדרשה הוא מסוג השלישי של הדרשות שבספר שהוא נבואה על העתיד שלהם בארץ ודברי מוסר ותוכחה על העתיד. והוא נכנס לפה בגלל שבאותו דרשה הזכיר משה את הגדולה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולכן מתאים כמו הקדמה לדרשה שאחריה שבו מזכיר עשרת הדברות וכן זו שלפניה שבו הזכיר מעמד הר סיני. אבל אינו המשך אחד זו דרשה נפרדת.

ועוד פרשה אז יבדיל משה שאינו דרשה כלל אלא סיפור ולא ברור לי הקשרו לכאן, אבל הוא מחלק ציוני המקומות והאירועים. לכן זה מתחיל עם אז. כלומר אז אחרי הדרשה הזו או לפני הדרשה שלאחריה הבדיל משה את הערים הללו.

וכאשר נקרא עוד בפשטות לפי הכללים ששמתי נוכל לעבור על הספר בפשטות ולהבין מה הולך כאן כי בקריאה הרגילה שלנו כל החיים לא ידענו כלל כיצד פסוק אחד נכנס לחבירו ועם המפתח שמסרתי זה נהיה מסודר.

כי ירחיב: ראה מברכים אלול תשע"ז

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.

לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב

(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)

religious v

א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.

"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.

נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.

ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.

ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.

נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.

אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.

והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.

(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)

ג) וכל גבולך לאבני חפץ.

וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.

והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.

וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.

ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.

ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.

הדרוש בתורה שבעל פה:

זוהר מתחדש וילך משה

וילך משה

וילך משה. וכי לאן אתר אזיל דיימא וילך משה. ויאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. הא איפכא דהליכה, נפלאה פרשה זו דפתח ביה איך הלך משה ומאי אמר, לא אוכל עוד למיזל. לא אוכל עוד ליכנס לארעא קדישא, והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

אמרה רבי ברכה, תא חזי, שירותא דאורייתא בראשית נח לך לך, סיומא דאורייתא הברכה האזינו וילך, דא לקבל דא, ב'ראשית ב'רכה, כתיב ביה ויברך אלהים, האזינו נח והא נ"ח בגימטריא אז"ן, לך לך דא וילך. לך לך לאברהם וילך למשה. תמן הוי מעילא לתתא, ראה שמע הלך. כהא דאמרינן עין רואה לב חומד כלי מעשה גומרין, כיון שראה בראשית וירא אלהים, שמע את נח, הלך אברם אל הארץ. הכא מתתא לעילא, הלך משה, ולא עייל לארעא קדישא, כהא דאמר והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ושוב האזינו השמים, עד וזאת הברכה ומית תמן לעיני כל ישראל. והא אית למישאל, מאי תרי הליכות אלה, חד לך לך אל הארץ וחד וילך ולא עייל לארץ, חד לך לך כפול וחד וילך בלחוד.

***

אמר רבי יצחק, מילה דא אוקימנא בצפרא דריש שתא. דכתיב ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. הך הנני הסכמה והכנה ואמירת הן. כבר נש דקם בצפרא ואמר מודה אני, מקבל אני את היצירה שלפני, מסכים אני שתהיה כמות שהיא, מרכין אני ראשי כלפי תבל ואלהיו, וישכם אברהם בבוקר ויאמר הנני, הנני לקבל הכל, הנני לשחוט את בני, הנני על כל מאי דתקרה בדרכי. בתר הכי כתיב ויקרא אליו מלאך הויה ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. בהא הנני שהסכים לשחוט את בנו הסכים ואל תעש לו מאומה.

דהא בתר דמקבל בר נש ומודה על כל הקיום, ובטיל נפשיה ורצונו וחלומו כלפי המציאות, ברזא דאברהם, בתר הכי מגיע למקומו דיצחק, דאיהו אמר הנני על קיום נפשו ורצונו גופיה עצמו, ויאמר הנני לקרב, הנני למלחמה, הנני לעמוד נגד המציאות ולהביא אותה אל חפצי, דהא חפצי אף היא נבראה מן העולם כדכתיב אברהם הוליד את יצחק. והך הנני כפולה אברהם אברהם דהא מילתא הוי כפול חסד דאברהם.

ודא רזא דתרי יומי דריש שתא, ואוקימנא דיומא קדמאה דינא קשיא, דהא יומא הוי יומיה דאברהם וביה קרינן והויה פקד את שרה, דביה קביל בר נש עלוויה מלכות שמים ואמר הנני לכל אשר תשלחני. ודא דינא קשיא דהוי בגו חידוש חסד אברהם, דהא עולם חסד יבנה, אבל בגו דא דינא קשיא דאמר תולה ארץ על בלימה וכל עלמא בטילה כלפי בוראה. יומא בתראה דינא רפיא, דביה קרינן עקידת יצחק, וביה החיות רצוא ושוב, רצוא באברהם ויאמר הנני ושוב ביצחק אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ודא דאמרינן עקידת יצחק תזכור, תזכור דאמרת אל תשלח ידך.

***

אוף דא הכא, ויאמר הויה אל אברם לך לך, דא הליכה ראשונה, כד אזיל בר נש בתר מאריה, כהא דלכתך אחרי במדבר, ברוח סועה וסער ועזב ית כל עלמא עבור אמת. וילך משה דא הליכה בתראה, דא הליכה דשיבה בתר הליכה, כד לא אוכל לצאת ולבוא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והויה אמר אלי לא תעבור.

ועל דא אמר ירמיה וקרינן ביומא תניינא דריש שתא, כה אמר הויה מצא חן במדבר, באתר דלכתך אחרי, הלוך להרגיעו ישראל. הלוך בהליכה תניינא להרגיעו מלכתך אחרי, ומצא חן בפני מרחוק הויה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

***

והא עשרה ימי תיובתא אית לאתבונן בהו. דכל זמני דאורייתא שבעה נינהו, כהא דאמר שבעים ושבעה. והך עשרה. כדכתיב (שמואל א כה, לח) ויהי כעשרת הימים. והא נינהו שבעה ושלש דתלת ימי חג נינהו תרי יומי דראש השנה וחד דיומא דכיפורי, ושבעה ימי חול. אמר רבי יצחק, קרא דא קרא רש"ז על עשרת הימים, ממעמקים קראתיך הויה. דבכל שאר זמני עבדין אנחנו בשבעת הימים, שבעת ימי בראשית דבהו קיימא אדם, לחוד בעשרת ימי תשובה נגענא בעמקא דבירא, ואגלי עלן תלת קדמאה בגילוי גמור, ואימני כתר חכמה בינה עם שבעת הימים למהווי עשרה ימי תיובתא בייחודא חדא.

    השראה ומקורות

סוד ישרים ראש השנה אות עה

זוהר  וילך

ליקוטי תורה לעשי"ת