נבואת אמת לזמננו – פרשת ראה תשע"ו

(יג, ב – יג, ה) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:

פרשה זו של נביא שקר המסית לעבודה זרה, הנראה לפעמים חקירה מופשטת לזמן אחר, וכי באיזה ישיבה לומדים הלכות נבואה או איזה רב פוסק היום מי הוא נביא אמת. וכאשר נתבונן בה נמצא כי היא צופנת בתוכה סוד עצום מסודות הדת כאשר אנו באים בימינו לשמוע בקול הויה. שהרי, הפרשה הזו במילים פשוטות אומרת, שאם יבוא נביא להכחיש את עיקר תורת הנביא הראשון משה, אין לשמוע אליו. והפרשה נותנת נימוק, כי מנסה הויה אתכם. כלומר יכול להיות שהויה בעצמו ישלח נביא שידבר דבר שקר בשמו, כדי לנסות את העם לראות האם הם אוהבים אותו בכל לבבם ובכל נפשם או לא. ויתמה כל הגיון ויתפלא כל לב על גודל המבוכה שהכניס הויה אותנו אליו פה. הרי מאחר שנתברר שיש אפשרות של נבואה שכל כולה באה לנסות אתכם, מאיפה נדע כי לא הנבואה הראשונה היא שבאה לנסות אותנו, ואיזה הגיון יש להעדיף את הראשון רק כי הוא היה קודם והודיע שמי שיבוא אחריו הוא ניסיון, אולי ההיפך הוא הנכון? ואיזה אכזריות מרושעת זו להכניס את האדם במבוכה כזו בכדי לנסות אותו, מבוכה שאין דרך אנושית להחילץ הימנה? וכי איזה ילוד אשה יכול לדעת איזה נביא מדבר בשם הויה ומי מדבר בשם הנסיון?

(ולהלן בפרשת שופטים יח, כא נשאלה שאלה זו בהקשר אחר, וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דיברו הוי"ה, ונתנה מבחן אם יבוא הדבר, אבל אין זה נוגע לכאן כי שם מדובר על נביא המנבא סתם, אבל במנבא לעבוד עבודה זרה אין צורך למבחן זה כי נאמר כאן שתמיד הוא נסיון גם אם יבוא האות והמופת ויצליח. ונשארה השאלה העצומה פה איכה נדע אשר ציווה הויה דווקא לעבדו ולא לעבוד עבודה זרה, ושמא הוא העבודה זרה והשני הויה?)

***

בכדי לענות על המבוכה הזו יש לדייק בפסוקים שלפנינו, ובפירושים שנאמרו עליו (וראו יסודי התורה לר"מ פרק ט, ומורה נבוכים ב, לג). אמר נלכה לעבוד אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. הרי נמצא המבחן אשר יגיד לנו מהו הויה ומהו אלהים אחרים, והוא הדעת. וכך אמר אחרי זה כי הנסיון לדעת הישכם אוהבים (כמבואר שאין הנסיון כדי לגלות כלפי שמיא שהרי הכל גלוי וידוע, אבל הוא לבסס את הדעת אצלנו ולהוציאו מן הכח אל הפועל). ושוב כתב פסוק שלם לבאר מהו הדרך שיש לילך בו שלא להיכשל בנבואות שקר: אחרי הויה אלהיכם תלכו, אותו בלבד תיראו, ואת מצוותיו בלבד תשמורו, ובקולו בלבד תשמעון, ואותו בלבד תעבודו, ובשמו בלבד תדבקון.

וביאור דבר זה עם היסוד הידוע לכל משכיל, שאין נושא העבודה זרה חקירה באיזה שם נקרא לאל אם הויה או בעל או משהו אחר, כי מה משנה באיזה שם נקרא לו, למה זה תשאל לשמי, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל שם אשר יקרא לו קרוב הוא לכל קוראיו באמת. אבל יסוד איסור עבודה זרה הוא כל עושה עיקר מכל שם שיהיה. וכל שם הגשמה ותפיסה באלהות בכל דרך שיהיה, הרי זה איסור עבודה זרה הנצחי. וגם העובד לשם הויה אם אינו מבטלו וכוללו באינסוף שאין לו שם וכינוי, הרי זה עובד עבודה זרה גמורה, כאשר האריכו בגנות הלוקח את השם בלי המהות, או המלכות בלי הספירות העליונות, או הספירות מבלי האינסוף. וכמו כן העושה עיקר אפילו מן המצוות באופן שאינו מבטלם כליל לאינסוף, וחושב שיש עיקר אלהות במצווה מן המצוות או הלכה מן ההלכות או דרך מן הדרכים, הרי זה עובד עבודה זרה.

כתוב במי השילוח פרשת דברים ח"א, על הפסוק (לעיל ד, כג) השמרו לכם פן תשכחו ועשיתם לכל פסל תמונת כל אשר צוך הוי"ה אלהיך, והתלבטו בו כל המפרשים מהו כל אשר צוך, נדחק רש"י לפרש אשר צוך לא לעבדם, "היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה הוי"ה. וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון מצוות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצוות לא תעשה". ולמתבונן מובן שאין זה דרש אבל כך הוא עומק הדברים, כי כל הדברים נצטוו בעולם מאת הויה אם במאמר בראשית ואם במצוות התורה, והעושה עיקר ואלוהות מכל פרט בהם שיהיה הרי זה עובד עבודה זרה. ודבר זה דק ועמוק עד אין חקר ולכן נצרכים אליו כל כך שמירות ואזהרות שלא לשכוח, אף העוסק בתורה ומצוות, שיהיו לשמה ולא לשם עצמם שהוא עבודה זרה.

***

והנה יסוד דבר זה, של כוונת כל כוונה וכל עבודה לעצמות האלהות שאין לו שם וכינוי ותפיסה ומקום ומצווה, אי אפשר לו להיות מסור במסורת התורה או אפילו בנבואה. שהרי לא ישיגוהו נביא וחוזה. והתורה במהותה תלויה בז"א ובספירות אחרי רוב ההתלבשות. ואפילו הנביאים אינם רואים אלא במדרגות תחתונות מאד לפי ערך, כי לא יראני האדם וחי. עד שאמרו מקובלים הראשונים שעצמות האלוהות אינו כתוב בתורה כלל, ואפילו אינו מרומז בו אלא במקום אחד אהיה אשר אהיה. אם כן כל אחד אשר מקור עבודתו ותפיסתו באלהות מתחילה מן מסורת האבות או ממסגרות התורה והמצוות, בהכרח הרי הוא עובד עבודה זרה. אבל עצמות האינסוף ידועה רק בדרך ידיעת האדם מעצמו. וגם זה לא ניתן להיאמר אבל זה דבר התלוי בדעת ובהשערת הלב. (כי ככלל החכמה רואה מרחוק, היינו אדם יכול לחשוב בחכמתו על מה שלא ראה, ולכן לא יראני האדם וחי אבל יחשבהו האדם וחי, בצירוף השערת הלב, כי הנבואה תופסת רק במה שניתן לחוש הפנימי והחיצוני לתפוס, אבל החכמה והדעת מגיעה רחוק יותר אל מה שלא נתפס, ידוע הוא בהגדרה הפילוסופית שלו). ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו מקדימים אלהינו לאלהי אבותינו, זה אלי ואנוהו, ואחרי זה אלהי אבי.

ודרך הדעת הזו, המתחלת אצל כל אחד ואחד בלבו, בשורש שורשי ליבו האחוז בעצמו בעצמות האלהות, ממקור שאין לו תפיסה, יש לילך תמיד. אותו תעבודו ובו תדבקון. ואם יבוא כל נביא או כל תורה או כל דרך אחר שיאמר כל אות או מופת או מסורת או תורה, אשר יעשה עיקר מן הדבר שאינו עצמות האלהות, זה נקרא אלהים אחרים אשר לא ידעתם. אין זה עובד לאלוה עצמו שבדעתו אלא לאלהים אחרים. הזהיר שלא לפחד מכל נבואות אלה אלא ללכת אחרי הויה עצמו. (הא אם מנבא הנביא בשמם האלהות עצמו ואינו עושה עיקר מדבריו בוודאי יש לשמוע אליו, כי העצמות צריך ללבוש כתורה ומצוות בכדי שישרה בעולם הזה, אבל העושה מהם עיקר הרי זה עובד עבודה זרה).

אז הוחל לקרוא

אז הוחל לקרוא בשם הויה.
מעט מילים יש להם עוז ואומץ כמו המילה אלוהים. מעט אנשים יש להם אומץ כמו מי שהחל לקרוא לבני אדם בעולם הזה בשם עילת העילות שאין לו שם.
לוותר על הקריאה הזו כמוה לעזוב את הרוח החזקה בעולם עבור בורות נשברים.
אמנם, בקריאה זו יש חשש לעבודת אלילים, (כפירוש רשי על הפסוק), יש חשש של לא תשא את שם הויה לשוא. יש חשש של רדיפת שררה כח ורוע באותו שם.
אבל, על בריחה מחששות לא בונים עוז רוח.
אבל, כאשר האנשים הטובים חוששים מלהשתמש בכוחות הם עוזבים את השימוש בעוצמה זו ביד בעלי זרוע.
דבר אחד קיווה משה רבינו, על דבר אחד אמר מי יתן, ביקש להצליח ולא הצליח. 'מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם'.
אם בימיו הסתבך זה במנגנוני שררה, יהושע וזקנים, הרי בקשתו הנעלמת נשארה תלויה באויר, זועקת מי יתן.
היה להם לומר תן אתה.
נתן את רוח הויה עלינו, נשתמש בשמו לשמו, נזכור את החשש, ונחה עלינו רוח הויה רוח חכמה ובינה רוח גבורה רוח דעת ויראת הויה.

זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.

נחמו – קול אומר קרא

(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.

היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת בפני המעמד השליט, מכל מיני מגזרים ומדינות, איך מזניחים את הצדק איך לא שמים לב לעני וחלש, איך זה יביא עליהם חורבן. לא נתן שום מקום לצד אחר, תעשו את הצדק ואת האמת או מרה תהיה אחריתכם.

פתאום בוקר בהיר אחד קם ישעיה הנביא ונחה עליו רוח אחרת, הוא מתחיל לדבר דיבורים שונים לגמרי. כל כך שונים, שחכמים וחוקרים שבאו אחריו וקראו את ספרו ממאנים להאמין שמדובר באותו ישעיה. אין ספק שזה ישעיה שני הם אומרים, כל כך לא צפויה היא המהפכה הזו.

והוא מספר על הטרנספורמציה הזו, (פסוק ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; פתאום שומע אני קול אחר, לא הקול שהייתי רגיל אליו, הקול אומר לי קרא ואני אומר מה אקרא, וכי שכח הקול את שהיה חוזר לי תדיר, כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. אין למי לדבר, כולם חציר נבל, גם חסדם וטובתם קמל כציץ השדה.

אבל לקול רוח אחרת פעם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. אכן, צודק אתה, האנושות זבל, אכן חציר העם, אבל בתוך קמילת האנושי נושבת רוח הויה, ולא זו בלבד, אלא שאותו רוח הוא עצמו הסיבה לקמילה, האנושות מתפוררת מפני רוח השם הנושבת בו, היא חזקה מכל טוב אנושי ושמה אותה ללעג.

יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, סופו של דבר הכל פורח ונעלם, אבל יש דבר אחר, דבר אלוהינו יקום לעולם. אני לא לי בהכחשה. לא בוקר אחד אמרתי נעזוב עם נבואות החורבן זה בכלל לא קרה או יקרה. אני יודע היטב כי ישב חציר ונבל ציץ, גם העשבים שגדלו מעל הר ציון ששמם כבר נבלו, אבל בתוך כל זה דבר אלהינו יקום לעולם. יש דברים נסתרים יש סדר אחר, עליון, אופטימי, בתוך העשבים השוטים, והוא יישר דרך למשהו אחר.

יהי רצון שנלמד לפנות דרך השם, לפנות לנו פינה בלב אל הקול הזה ואל הרוח הזאת, לא רוח מתכחשת לחורבן, רוח אומרת בתוך כל זאת דייקא דבר אלהינו יקום לעולם.

שבת נחמה ושלום.