קץ סליחה ומחילה

“יום הכיפורים הוא קץ מחילה וסליחה לישראל” (לשון הרמב”ם תשובה ב, ז, וכך נוסח התפלה שלו בנעילה).

פירוש מילת קץ בעברית הוא מה שאנו קוראים דדליין. כלומר כי הרבה דברים חשובים נמצאים על רשימת המטלות שלנו כל הזמן, ואין אדם מספיק ביום לגמור את כל צרכי אותו היום בגופו ובנפשו. תמיד יש עוד זמן ותמיד אפשר לדחות דברים למחר. אבל לפעמים יש קביעת זמן למשהו שאומר אם לא תעשו את זה היום זה לא יקרה אף פעם. כי כבר יעבור הזמן. אז אנו קוראים לזה דד-ליין. הזמן שנגמר. וכפי שכולם יודעים אם אין לדבר דדליין הוא יחכה לנצח כי תמיד אפשר לדחות בעוד כמה ימים.

כך ביותר כל הצטרכויות נפשותינו והתנהגותינו סובלים מחוסר קץ, ובפרט בדברים שאין קיצם ידוע, כמו זמן המיתה, שכתוב בה הודיעני ה’ קיצי ומדת ימי מה הוא, אין אדם יודע את קיצו, ולכן תמיד נדחה התשובה ליום מחר. ובאמת כך הוא כי באמת תמיד אפשר לעשות תשובה מחר ולהגיע אל הסליחה מחר ואין אדם נעצר בזמן מסוים לומר סליחה. וכאשר אמרו על הקץ יום נקם בליבי כך הוא באמת כי הסליחה לא נמצא בזמן אלא מעליו ותמיד יש עוד זמן עד יום מותו תחכה לו.

ביום הכיפורים עשו דדליין לסליחה ומחילה. באיום כאילו שאם לא יהיה מחילה וסליחה עכשיו לא יהיה אף פעם כבר לשנה הזאת. עכשיו גמר החתימה גזר הדין וזהו לא נשאר עוד זמן צריך לסלוח עכשיו. זה כמו הודעת יום המיתה, או זמן הקץ. כמו פשט המילה דד-ליין זמן המוות. הזמן שבו הזמן הניתן לשנה זו אוזל ומת, וזהו אם לא עכשיו לא יקרה. זה עוזר אפילו בפשיטות כמו בני אדם שיש להם מריבה ורוצים להתפייס אבל חוסר הקץ אינו נותן להם כי מי אומר שהיום יתפייסו אולי מחר, וכאשר מגיע קץ הסליחה ביום הכיפורים הוא אומר עכשיו כבר לא נשאר זמן חייבים לסלוח כבר.

במילים אחרות, יום הכיפורים זה התירוץ של אתה התחלת. אדם מבקש תמיד את הסליחה ואין לו כח להתחיל אותה כי אולי הוא לא צודק, ואולי האל בכלל צריך להתחיל את הסליחה, יאמר חזקיה שישעיה יבוא אליו יאמר ישעיה שחזקיה יבא אליו. למצוא סיבה להתחיל את הסליחה זה דבר קשה מאד מאופי הדבר הזה ומצד הבלבול הכללי שאדם נתון בתוכו תמיד, הקושי שלו אינו כ”כ מה לומר אלא יותר איך להתחיל, מאיזה מקום לפתוח את הפה שלו ואיפה למצוא את הקול שלו.

אז ניתן כמו תירוץ את היום. אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. אומר המתפלל רבונו של עולם זה לא אני שמוצא עוז להתחיל לבקש כאן סליחה זה אתה התחלת. וקבעת את היום הזה קץ סליחה. כל הזמן התחמקתי ממך חשבתי נו יישאר עוד זמן אבל זהו עכשיו הקץ פשוט אין לי ברירה אלא לומר לפניך וכו’. ונתינת החוט הזה של התחלה שנותן פתחון פה לאדם לפתוח ולומר סליחה זה כל החידוש של קץ סליחה ומחילה.

אמר רבי אליעזר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו הא אין אדם יודע מתי ימות, ענה זה הפואנטה, יהיו כל ימיו בתשובה. ומה זה הטריק הזה. שבאמת צריך לעשות תשובה יום לפני המיתה. כי עד אז לא ימצא אדם איך לעשות תשובה. וכל התשובה הזו על הספק איזה מין תשובה הוא, פשוט מחוסר הידיעה מתי ימות, הפשט הוא שיש לפעמים היוודעות של יום אחד לפני המיתה. שהוא זמן קץ סליחה ומחילה. ובאותו יום יש לו לעשות תשובה. ואולי יש קצת היוודעות של זה כל יום, אבל לאמיתו אין אדם שב אלא ברגע האחרון, על פתחו של גיהנום, כי עד אז יש זמן. ובקץ הסליחה אז נגלה לו הדעת שיודע קיצו ואז הוא שב. כמו שכתוב כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. התשובה תלויה בדעת של אחרי הודעי, ומה נודע לו, אותו הדבר שהוא נעלם מבני אדם שהוא מי יודע כמה יחיה, וכאשר יודעים את זה כנאמר מי יחיה וכו’, אז ישוב יום אחד שהוא יום הכיפורים קץ מחילה וסליחה.

שעיר לעזאזל

איתא מהרוזינער ומר פנחס’ל קאריצער שהרבה צדיקים נכשלו בגלל שלא ידעו את סוד השעיר לעזאזל. כנראה שזה היה טעות נדב ואביהו שלא נשאו נשים.

שהסוד מבואר שיש לתת חלק לס”מ. והלא כל הצדיקים מתפלאים על כך זובח לאלהים יחרם בלתי להויה לבדו. אבל זה מצווה שביום כיפור יש לתת קרבן לעזאזל. ואותו הקרבן נושא אלע עוונתם.

ובפשט הכי פשוט שאסור להיות צדיק מדי. וכל מי שמנסה להיות צדיק הרבה מבלי לתת חלק למציאות הפשוטה לגוף וליצר בסוף היצר יתגבר עליו. והתיאור של השעיר לפעמים שהוא כמו טריק שמרמים את הס”מ שנותנים לו מה שרוצה וכשהוא נפנה להתעסק בזה אז עושים היחוד הכי עמוק. היינו שאם רוצים להתבונן בדבר עמוק צריך להכין כוס גלידה אן בירה, לא ללבוש גרטל ולבוא עם רצינות גדולה, וכשבאים בצורה כזו מפרקים את ההתנגדות מנשקו וניגשים בנחת אל הקודש.

הרבי מלובלין אמר שאחרי תפילה טובה צריך לשבת לשתות לחיים ושם עושים את השעיר לעזאזל ובלי כן יהיה קטרוג . הקטרוג הזה אינו מיסטי הוא פשוט שאם באים לנצח הכל בכבדות כזו לא מצליחים. צריך לעשות בדיחה לפני הלימוד.

ובמנחת יום הכיפורים הדין שמותר להכין את הירק לשבירת הצום. פירוש המשנה אומרת שלא תחשוב כמו שהמשגיחים אומרים מה אתה חושב על האוכל של שבירת הצום עכשיו נעילה. כי לא ידעו סוד השעיר. אלא כמו שתיאר לי חסיד אחד על רבו ז”ל איך כל שעת הנעילה מסדרים את הכיסאות והשולחנות וחותכים את העוגה לשבירת הצום ובתוך כל זה מתפללים בדבקות יחוד נעילה.

וכאשר מדברים על גאולה שלימה מסתמא צריך לזה שעיר חשוב , הרבה אומרים חמורו של משיח אבל מסתמא הוא השעיר לעזאזל של משיח.

שינוי מחשבה ושינוי מעשה -שבת עקב מברכים אלול תשע”ו

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.

א) אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח. את דרכי הרוח לא אפשר לתחום בגבול וגדר מסוים. אי אפשר לומר הריטואל הזה או היום הזה הוא מגדיר את האהבה. הזוי לחשוב הפעולה הזו של שימת טבעת באצבע היא הופכת שתי נפשות לאחת. אי אפשר שיום אחד קבוע הוא שיהפוך את האדם מרשע לצדיק. אין שכל שאומר שיום אחד בדיוק או פעולה אחת של תענית הוא שיפעל סליחת עוונות. הרי האהבה עמוקה וסבוכה עד אין קץ, מתקיימת הוא ברזי הנשמה הולכת בדרכיה אוספת תוקף עד שבמשך זמן וזמנים אפשר לראות את פעולתה. וגם זה בהסתכלות בלבד, לא פעולה מסוימת היא הקובעת אותה ולא במעשה אחד אפשר לומר הריני מעכשיו אוהב אותך ומקושר בך. “היוחל ארץ ביום אחד אם יוולד גוי פעם אחת?”. אם כן, מה זהו שאנו אומרים “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”. דובר שקרים לא יכון, וודאי לא בטבעת זו אפשר שתיעשה מקודשת ומה יעזור פה דת משה וישראל לקיים את הנמנע. ומהו זה שכתוב “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם”, היהפוך טמא לטהור ביום אחד מסוים קבוע מראש? אם מבקשים אנחנו מקודשת לי שתתקיים בדעת, סליחת עוונות שיתקיים באופן שאנו יודעים אותה כאמת ורואים אותה במציאות, חייבים אנחנו להבין שאינם נפעלים בדרך נס בריטואל אחד אלא הם מציאות נבנית במשך זמן רב ובמשך מחשבה מרובה ועיון עמוק.

כל הנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויום הכיפורים, שבשניהם דבר אחד. וודאי אין נשיאת אשה דבר המתהווה ברגע אחד, וודאי אין כפרת יום הכיפורים דבר המתהווה ברגע אחד או בריטואל קבוע. לכן ראו חכמים והרחיבו את רחמי כפרת יום הכיפורים לארבעים יום. שהם כבר תקופה בחיים. גם זה רק קביעת זמן שרירותית. אבל הוא כבר מבטא את המציאות שאין כפרה ברגע אחד, אלא אולי בתקופה שלימה. כך אהבת כלה תקופה שלימה, ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים לזיווג ראשון, ולפי מעשיו מכריזים לזיווג שני, כל אחד כפי זמנו ודרכי נפשו מתהווים האהבה והסליחה.

ב) באינספור חיפושים אחרי הרוח הלכו בני אדם וחיפשו בדרכים רבות. אבל היא מאד נעלמה מעיני כל חי. היא אינה מראה פניה בגסות ואין לוקחים את בת המלך בידיים. אלא בשירים, במחשבות שקטות, ברצוא ושוב של חיזור וחיפוש, בניסוי וטעיה, סובב סובב הולך הרוח. לפעמים בעתים מיוחדות, ללא הודעה מוקדמת וללא אפשרות תכנון כראוי, לפעמים מתוך עשיית ריטואל או מצווה או מתוך פעולה כלשהו, מופיעה הרוח פתאום בכל הדרה. זהו סיפור ייחודי. “המסות הגדולות אשר ראו עיניך”. פעם אחת, “פנים בפנים דיבר הויה עמכם”. ומיד אחרי כן נעלמה שוב, וחזר משה לתוך הענן וחזרה שכינה למקומה. ובני אדם נשארו תוהים, הרי כה קשה היא למצוא את הרוח, והנה נדמה להם שנמצא בידם האבידה אשר כל ימות עולם מחפשים אחריה, חושבים הם וודאי מצווה זו או פעולה זו או לימוד זה או עבודה זו היא המביאה את הרוח, ומיד הם טועים להחליף את הרוח בפעולה מסוימת זו. דבר זה אנו רואים קורה כל כך הרבה פעמים שוב ושוב, כאשר בדרך מופלא מוצא אדם את הרוח על ידי פעולה כלשהו, ושוב הוא מבלה את שארית חייו בנסיון לשחזר את אותו פעולה שעל ידה שרתה עליו הרוח. ללא הצלחה. כי הרוח אינה תלויה בפעולה אך מקרה היה שמצאה בדרך זה.

זוהי חטא עבודה זרה, סיפור העגל. שכן רבים תמהים כיצד נעשה עגל אחרי מעמד הר סיני, אבל הדבר בעומקו להיפך. העגל היה הנסיון של ישראל להחזיק את מעמד הר סיני אצלם בידיים. כאשר ראו כי הכבוד שהיה בהר נעלם, ומשה עלה אל הערפל ארבעים יום – שהיינו תקופת החיים הנדרשת למצוא את הרוח כנ”ל, ולא יום אחד או מצווה אחת או סגולה אחת – ביקשו נואשות אחרי הדרך שישאיר אצלם את אותו פנים בפנים. נתפסו לעגל הזהב – אשר אותו ראו בחזיון הר סיני כמבואר בדברי רז”ל ובמרכבה, ביקשו לקבוע את אותו מצווה שהביא אותם אל ההתגלות וחיזרו אחריו בכח. ואת חטא הזה אנחנו סובלים ממנו עד היום כאשר אמרו, כמי שיבקש את טבעת הזהב שקידש בה את ארוסתו ויעבדנה כאשר יהיה ביניהם מחלוקת, וישכח את רוח האהבה שהיא המביאה את הטבעת. אמנם וודאי הטבעת בכוחה לפעמים להביא את הרוח, אך דרך מקרה הוא אחרי רוב הכנות הרוח ואחרי שתמצא מקום זמן ונפש ראוי לחול בה, אבל לא היא הרוח. כמה זהירות נדרשת לא להחליף את זה בזה.

ג) ועוד צריך להבין את כוח טבעת הזהב עצמו. כל ריטואל הוא סוג של הצגה. וודאי אין משה וישראל שעשו את דת טבעת הזהב טיפשים לחשוב שהיא עצמה הפועל את הקידושין בשלימות. הטעויות שסילקנו בקטעים הקודמים הם טעויות פשוטות ואין לייחס אותם לריטואל עצמו. אבל הריטואל הוא תמיד סוג של הצגה, ויש שיגידו סוג של שקר. “כיצד מרקדין לפני הכלה בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה ובית שמאי אומרים כלה כמות שהיא”. הרי לנו היתר השקר לבית הלל לרקד את הכלה ולשבחה במעלות שאין בידה. אבל גם לבית שמאי עדיין יש שקר, כי אם היא כמות שהיא למה לרקד לפניה. גם אם מיעטו את השקר בדיבור הרי השקר מתקיים במעשה. ובאמת בני אדם העומדים על העומק כבית שמאי יש להם הרבה פעמים חוסר נוחות באירועים כמו חתונה, או כל אירוע פומבי וקבוע אחר, וכי אפשר שדווקא בשעה זו יהיה הרגש הנכון או המחשבה הנכונה, הרי אין הפנימיות עובדת ככה. אבל הוא תמיד הצגה, כמו ליל הסדר שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו יצאנו ממצרים, כמו ליל תשעה באב שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נחרב הבית, כמו חתונה שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נעשה האהבה, כמו יום הכיפורים שאנו עושים עצמנו כמלאכים כאילו עתה נסלחו העוונות.

אבל הצגה אינו שקר, הוא פשוט הבאת כל הפרטים הקטנים שנתהוו בזמנים ומקומות רבים לכדי זמן ומקום אחד. הוא סיפור הסיפור שמצטרף מזמנים ומקומות רבים בפעם אחת. הקידושין חלה על כל מעשי האהבה שהיו קודם לה ושיהיו אחריה. היא אוספת את כולם לכדי סיפור אחד ומכריזה אותה בפומבי. שהרי בלתי אפשרי לעשות פרסום וטקס בכל פעם שבאמת קורה האהבה בלב או הסליחה בנשמה, אין זה מעשי. אבל עושים בפעם אחת בדרכים קבועות ובזה מכניסים את כל הסליחות וכל הרגשות וכל האהבות. במובן מסוים הרי את מקודשת לי הוא מעל הזמן, הוא חל על מה שהיה קודם לה ועל מה שיהיה אחריה. כך יום הכיפורים הוא מעל הזמן. ויאמר סלחתי על שהיה ושיהיה ושנמצא במקום אחר.

ד) הצורך בטבעת זו הוא כדלהלן: לכל דבר בעולם יש שתי רמות, החלק המעשי (הארצי) והחלק הרעיוני (השמימי). אם אדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. אם אדם רוצה להתחתן, או לעשות שום שינוי או בנין בעולם, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. ויש ללמוד את דרכי ההשתנות בשתי הרמות כי לכל אחד מהם חוקים וכללים משלו ואיך הם עובדים ביחד. ואחד מן ההבדלים שיש ביניהם הוא שהשינוי המעשי הוא תמיד איטי שלב אחד שלב, ואילו השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי, לא המשכי. בפרשה שלנו, על השינוי המחשבתי נאמר והיה עקב תשמעון, וכל הבטחות הגאולה כפתאומיים ואילו על המעשי נאמר ונשל את הגוים האל מפניך מעט מעט.  הבחנה זו תפתור סתירות ובעיות רבות בענין הגאולה אשר הוא חיינו בעולם הזה כאשר נבין כי המעשי הוא בהכרח גאולתם של ישראל קמעה קמעה, ואילו על המחשבה תמיד פתאום יבוא אל היכלו האדון, ואין המקום כאן להרחיב על זה ישמח חכם ויוסיף לקח.

הסיבה אשר השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי הוא כי אם לא אינו שינוי מחשבתי. כי לשנות את המחשבה אינו להוסיף פירוש אחד אלא לשנות את כל הפרדיגמה. כי זה בלבד ייקרא שינוי בעולם האידיאות. ושינוי פרדיגמה בהכרח הוא אירוע טראומתי, כלומר אין בו המשכיות אל המחשבה הקודמת. אלא להפיך היא שוברת את הקודם ומביאה במקומה הסתכלות חדשה עולם חדש. מה שמרכך את השינוי הזה הוא שהוא לא שינוי מעשי. אתה קם מחר בבוקר באותו מיטה והכל אותו דבר, רק כל העולם השתנה. מאידך השינוי המעשי אינו יכול להיות רדיקלי, כי זה הרס וחורבן באמת. השינוי המעשי הוא תמיד מעט מעט שלב אחר שלב, עד שמיישם את המחשבה.

ממילא מובן, אשר הריטואל העומד מעל הזמן ומעל המקום, הוא מתייחס אל שינוי המחשבה. אל שינוי התפיסה אל העיניים החדשות שאנו מקבלים כאשר אנחנו עולים שלב בחיים עושים תשובה מתחתנים. אמנם גם שינוי המחשבה אינו קורה דווקא באותו טבעת, אבל הגדרתו הוא כך ברגע אחד כמו אילו היה בניתנת טבעת, כי הוא שובר את הקודם ובונה חדש ברגע אחד שאינו אפילו רגע כי נמצא רק במחשבה. וזהו כוח טבעת זו כוח יום הכיפורים שהוא שינוי המחשבה, מהפכה אשר מייצרת עולם חדש מבלי לשנות בעולם עצמו דבר. לקבל עיניים חדשות.

יש אנשים אשר מסוגלים ליישם את המעשה, מעט מעט, ויש אנשים אשר סגולתם לשנות את המחשבה. בפתאומיות אחד אתה רואה עולם חדש, וכלום לא השתנה. זוהי תשובה עלאה אשר אותה אנחנו מבקשים בשבת זו.

 

ר”ה יוה”כ סוכות שמע”צ

השיבנו אבינו לתורתך, זה ראש השנה.
וקרבנו מלכנו לעבודתך, זה יום הכיפורים.
והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, זה סוכות.
ברוך אתה ה’ הרוצה בתשובה, זה שמיני עצרת.

הצדקת הקיום, והשחרור ממנו (קהלת)

נהגו לקרוא ספר קהלת בשבת חול המועד סוכות. נטעום בדבר טעם לאור הבנתו של המי השילוח באחד ממסריו היסודיים של הספר הזה.

ואלו דבריו:

“וגם מה שנאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו גם כן הוא תקיפות מאד. כמשל לאחד שעשה עטרה למלך, וקבע בה אבנים טובות. והנה בעת שהיה צריך לבא לפני המלך להראות לו אם קבע אותם בסדר יפה, פחד מאד אולי לא יסכים המלך על סדרם. וכשהתחיל לפחד עלה במחשבתו גם על עצם האבנים טובות, אולי אינם אבנים טובות, וצריך שהמלך יסכים עליהם שהם אבנים טובות. ואז לא פחד כלל, כיון שגם על עצם הדבר צריך להסכם מהמלך, אז גם על הסדר יסכים” (מי השילוח חלק שני מגלת קהלת ד”ה מה יתרון)

נעמיד את הנקודה הזו על רקע מהלך ימי החודש הזה. ראש השנה הוא “היום הרת עולם”, היום הנחגג כיום הבריאה, זה היום תחילת מעשיך, בו נברא העולם, והאדם המוצא את עצמו נברא, מוצא עצמו מחויב להצדיק את קיומו. טבעו של האדם שהוא עומד בדין, הוא אינו יכול להיות בלי טעם מספיק להיותו, הוא מנסה לתת צידוק נכון להיותו, על ידי שיוכיח לעצמו שהוא שווה, ובניסוח הדתי הפשוט, לדעת שבריאתו משתלמת לבוראו, שהוא לא ברא אותו לחנם, יש לבוראו נחת רוח, רווח ותועלת מקיומו. לזה נטיית האדם תמיד מול דין ראש השנה, דין הקיום, הקיום שהאדם מוצא את עצמו בו ללא הכנה מצדו, הוא למהר לעשות עבודה בכדי להצדיק את קיומו. זהו הנקודה הראשונה הנעמדת בראש השנה ביחס האדם אל הווייתו ; הוא לא יכול להיות קיים לחנם, הוא חייב למצוא דרך להצדיק את קיומו.

כל מה שאנחנו קוראים לה עבודת השם, עבודה שיכשיר אותנו לזכות בדין ראש השנה ויום הכיפורים, כולו ניסיונות להצדיק את הקיום על ידי כל מיני עבודות פרטיות, מצוות ומעשים טובים, שעל ידם יהיו החיים שווים לחיות, ולא יהיו לחנם. כאן מתעורר אל האדם מצוקה חריפה, וכי מאיפה ידע אדם את אשר יוכל לעשות להצדיק את קיומו אשר על סודו איננו יכול לעמוד, וכל מעשה אשר יעשה לא יהא אלא בדיו הספק, שמא יוכשר בעיני אלקים, ושמא לא יוכשר. אין  לו אלא לבטוח ברחמי הבורא, שלא יעזוב אותו, וידון  אותו לכף זכות, יעביר לו על פשעיו וטעויותיו, ויצדיק לו את קיומו. זהו נקודת יום הכיפורים, שבו מתגלה רחמי הבורא, שיוותר ולא ידרוש את הצדקת הקיום בכל חומר הדים, יתפשר ויקבל את התשובה, ובין כך ובין כך נוכל להמשיך לחיות, חיים שאינם לחינם לגמרי.

עד כאן הגענו בכל עבודתנו ויגיעתנו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא כלל העבודה והיגיעה שהאדם יכול לתת בחייו. אחרי כל זאת, ישנו שלב שלישי, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמתי, והרבה יותר משחרר ומבטיח, מכל השלבים הקודמים. הלא ידע האדם, שגם אחרי כל מה שיעשה, ולו יחיה אלף שנים פעמיים ולא יבא לידו שום חטא ועוון, הלא לא הצדיק בכך אלא את חייו בעצמו. כלומר את פרטי בחירותיו ומהלכיו בחייו. אבל היוכל להביט נכוחה מול פני כל היקום, לומר הצדקתי אותו, הנה אני יודע על מה שווא בראת כל בני אדם. והיכול להצדיק את כל הקיים, את השמש את הירח ואת הכוכבים, את מיליארדי הגלאקסיות ואת כל הטוב והרע הנמצא בהם? ברור לי, שככל שינסה הוגה מסוים בהגותו להקיף כמה שיותר מכלל הקיום המוכר לו, לתת פשר והצדקה לכולם, כאשר אנחנו מודדים את מידת הצלחתו של ההוגה בכמה מכלל חלקי היצור יוכל לכלול ולהכניס בכלל הגותו, עדיין יישאר רוב הקיים לא מוסבר ולא מוצדק. הפתרון הקל, שרבים במחוזותינו יאמצו אותו, הוא לנסות להתעלם מכל מה שלא נכנס לתיאוריה, להסתגר ולהצטמצם בגבולות המוכר המוסבר והמוצדק, תוך כדי המצאת תיאוריה למה מזה יש להתעלם, וכל זה איננו שווה.

יתר על כן, מתגלה לנו בכאן שיש חסרון הרבה יותר עמוק והרבה יותר מהותי בכל ההצדקה שנסינו לתת לקיום. כל ההצדקה שלנו לא באה אלא אחרי שהוא קיים, נסינו לעצב ולתת צורה לחומר, לקיום, באופן שיצדיק אותו. אבל הלא איך יוכל הצורה, שבאה אחרי הקיום, לתת הסבר וצידוק לקיום שהיה לפניה? נמצא כאן ממש כשל לוגי, איך יוכל המעשים שאנו עושים להצדיק את שלא עשנו, כלומר את העובדא שיש בכלל משהו ולא כלום. הלא כל עבודת ההצדקה שלנו לא הגיעה אלא עד לנקודה שבו כבר יש משהו , שאותו משהו יהיה ראוי לשמו ולתוארו, אבל מה עם העצם, עם החומר, עם הקיום, עם מה שהוא הקיום בעצמו, אותו לא הצדקנו ולא נוכל להצדיקו במעשנו והגותנו בשום אופן.

זהו משל האבנים הטובות של מי השילוח, כל זמן ששאלת האמן הוא על סידור האבנים, על יופי ליטושם, על צבעם, ועל מכלול תכונותיהם, יכול הוא לנסות ככל יכולתו לקרב את הייצור אל השלמות, ועדיין הדבר בספק אם יוכשר. ברגע ששם לב שלא את תכונותיהם בלבד הוא צריך לסדר, כי אם על עצמם, הלא מי אמר שאלו אבנים טובות אם לא המלך, ומי נתן קיום לקיום אם לא השם בעצמו, נעשים כל מאמציו וחששותיו על תכונות יצירתו לחיוורים מול השאלה הזאת, השאלה שלא יוכל לענות עליה לעולם, ואין לו להגיד אלא שהקיים קיים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי היש הוא טוב והאפס איננו. ושוב משוחרר הוא מלדאוג על הפרטים, כי אינם חשובים, והכלל, הקיום עצמו, נושא וכולל בתוכו את כל הפרטים.

ויש לומר שזהו הבנת ועבודת חג הסוכות, המסתכם ביום דין ותפלה בפני עצמו, הושענא רבה, כאש אחרי כל עבודת הימים הנוראים יוצאים השדה, אל העולם, אלא המציאות החיצונה, אל חג האסיף, ונפגשים עם הכלל אשר כל מאמצינו בפרטים לא יתקרב להצדיקו, נוגעים באותו העומק שבו הוא איננו צריך הצדקה. מה שיש הוא הטוב.