הדגל נוסד לרכז סביבו את המחנה בעשן המלחמה. בשעת שלום מדבר המפקד אל הקבוצה בדיבור, על פיו הם הולכים ועל פיו הם חונים. בשעת הקרב הרי רעש הקרב והערבוביא שלו מפריע בעד החיילים לשמוע את המצביא, צריכים הם לסימן וויאוזלי בולט שלא יפוזרו אנה ואנה. הדגל הוא סימן וויזואלי גדול ובולט בעל צבעים עזים שבסגולתו לרכז סביבו את המחנה גם בעת הקרב עצמו. מסתכל החייל אל הדגל ויודע איפה צריך לעמוד ולאן המחנה הולך.
לפעמים צריכים לעשות מלחמה בלילה, אשר אז גם הדגל אינו מועיל שהרי אי אפשר לראות, נוהגים המצביאים להדליק מדורה גדולה לרכז סביבו את המחנה. לפעמים גם זה לא יעזור, משתמשים הם בקול שופר וקול תרועה לרכז סביבם את המחנה.
שואלת הגמרא בחגיגה טז, א מאי דרש רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אמר רבי יוחנן ואתה מרבבות קודש, אות הוא ברבבה שלו. אמר רבי אבהו דגול מרבבה, דוגמא הוא ברבבה שלו. וריש לקיש אמר הויה צבאות שמו, אדון הוא בצבא שלו.
כאשר נכנסו לפרדס נתבלבלו בין רבבות של מלאכים ושרפים ואופנים, אלף אלפי דרכי התבוננות וכיווני מחשבה שבעולם, שהוא העולם עצמו, המסתובב ברבבי רבבות אופנים, כל פרט כלול בחבירו וחבירו בחבירו באופן בתוך האופן.
בשעת שלום ומנוחה כאשר אדם לומד ביישוב הדעת הרי הוא יכול להסתדר סביב המצביא בדיבור פיו שלו, על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו. כאשר נכנסים לקיים את הקרב עצמו, לחיים עצמם, לא ניתן להסתמך על דיבורי הפה שכן רעש המולת החיות מערבבת את הכל. צריך האדם לדרוש כמו רבי עקיבא, את האות או הדגל או הדוגמא בעלת קריאה חזותית ברורה שיכול לרכז סביבו את המחנה כולו גם ברבבה.
דודי צח ואדום דגול מרבבה, דודי הוא דגל בתוך הרבבה, הוא הדגל שמסתכלים אליו החיילים הפזורים אנה ואנה בשדה הקרב ומתרכזים סביבו. אלמלא הדגל הרי כל הדרכים פתוחות ללכת לאיבוד בתוך רבבות דברי העולם. אבל דודי דגול גם מרבבה, יש לו נוכחות עזה ובולטת גם בתוך רבבה הוא ניכר לעצמו וסביבו הוא מאסף את כל המחנות. עתים בדגל חזותי, עתים באש גדולה, עתים בקול שופר.