מעשה באברך יקר בנם של קדושים שגדל במקום שלימדו אותו שעיקר הדת להאמין שהרבי הוא צדיק. וכל שנות בחרותו היה הולך אל כל טיש ומתנענע ומסתכל ברבי ומאמין שזה אמונת צדיקים ויש בזה דברים גדולים.
ביום מן הימים התחילו ספיקות לייסר אותו הלא גם הוא נכד של הצדיקים והוא מכיר את עצמו שאינו צדיק כל כך אם כן משמע שאין הדבר הזה קל כל כך. והוא היה קרוב לכמה אדמורים והיה מסתובב בבתיהם לביקורי חגים והיה רואה לפי עיניו הבשריים שיש מהם חכמים ויש מהם טיפשים יש מהם צדיקים ויש מהם רשעים, ודווקא הרבי שלו לא היה נראה לו כל כך.
וכך הסתובב עם ספיקות עצומים עד שנדמה לו שכל הדת אין בה טעם אם אינו עומד על עיקרה ולשם מה לו כל הצרה הזאת . הלך ופרש את לבטיו בפני חבריו ורבותיו וכולם אמרו לו הרי יש לך ספיקות באמונת חכמים ותתחזק בה. ולכן למד הרבה ספרים המדברים בחשיבות אמונה זו בכדי להתחזק בה וככל שלמד יותר כך גברו עליו ספיקותיו וכי מה הם אומרים כל ספרים הקדושים הללו והוא אינו מבין ככה ולא רואה בעיניו.
עד שבא אל ידידו החכם ופירש לו, אמונת צדיקים אין משמעותו להאמין שהרבי הוא צדיק. אמונת צדיקים משמעותו שהצדיק שכבר ידעת שהוא צדיק, תסמוך עליו ותאהב אותו, תדבק בדרכיו ותקבל הימנו. וזה פירוש לכל הספרים שלמדת בעניין. הלך והתדבק באחד מאותם אדמורים שהיו נראים לו טובים, למד מדרכיו שנראו לו טובים וגדל בתורה ותפלה עד שהפך הוא בעצמו ברבות הימים לרבי והיה מלמד לעם הלכה ואגדה מוסר ויראת שמים והיו לו תלמידים ומתנגדים וחוזר חלילה.