“ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי”
אני שפחת מרתי,
עוזרת לאדונתי,
בפעוטות ילדיה טרחתי,
בענן חושך עזבתי,
לבדי בפחדי והרהורי,
בין יוצאים ביד רמה,
עלי לא היתה יד.
אחור רדפוני צרותי,
אחריותי שעזבתי העיקו,
ולא ידעתי, נפשי,
כמעט העזתי,
להרים אצבע,
זה אלי,
הוא ליבי, הוא אדוני.
מה לך יחזקאל,
תשווה מרייך למריי,
כהן על הנהר,
נפתחו לך שמים,
ואנכי בקעתי תהומות,
רצוא ושוב במימי,
משכה נפשי בכבלי,
ונשמתי בחירותי,
קריעות לבי לחומה,
ברגל עברתי בינותם.