ויהי חיי שרה. ותמת שרה. יש משהו בחריזה של שני הפסוקים האלה. כאומר מה היו חיי שרה, מתה שרה. ועל דרך זה רשימות שלימות במקרא, ואלה תולדות זה וזה, ויחי כך וכך וימות. אנחנו לא אוהבים לדבר על המוות, בפרט לא כשאנחנן צעירים, אבל היא נוכחת בחיים כולם יותר ממה שאנחנו מרשים להעלות על פני השטח.
איני יודע כיצד להגיד את זה, אבל שאלת המוות אומרת הרבה על תפיסתנו את החיים. ואת התגובה העמוקה ביותר שלנו מול מאורעות וסידורים שונים החיינו ניתן למצוא באיך הם משנים בנו את המבט אל המוות. זה אמנם לא הגיוני, ונשמע מוזר, הלא המוות אחד הוא בכל מקרה, וכיצד ישנו מקרים פרטיים בחיים את ההסתכלות אליו, אבל עובדה שכך הוא. לפני שחוויתי את זה לא האמנתי, אבל עובדה שיש מצב שנוח יותר למות מתוכו וזמן שפחות נוח.
יכולים אנו למצוא הדגמה יפה לזה בפרשת החוזרים מעורכי המלחמה, מי אשר ארס אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, ולמה, כי חבל שימות ועוד לא מיצה את הקשר שהתחיל עם אשתו. וכי זה הגיוני, ימות במלחמה הרי כבר לא יהיה רלוונטי אם ארס ונשא או ארס ולא נשא, או מה אם לא אירס בכלל. יש זמן יותר מתאים למות, שזה אחרי שסיימת משהו, או לפחות לא התחלת, אבל למות באמצע משהו חשוב זה עגמת נפש. זה לא הגיוני אבל מי שנמצא בשלב כזה יודע שבאמת זה לא הזמן למות. הרי המוות קשורה אל הווית החיים על כל פרטיהם קשר הדוק, עד שיש מאורעות פרטיים בחיים המתאימים יותר או פחות למוות.
באופן כללי המוות אינו שאלה רציונלית, להיפך, היא אולי מסמלת את קץ הסדר השכלי שאדם שם לחייו, כאשר למי שמעמיד את דרכו על שלטון השכל העובדה שבמוות, והרבה פעמים אף קודם לכך, השכל מאבד את התמונה ואת הסיפור שסידר בו את כל חייו, הרי הפחד מפני זה דוחף את האדם אל הכרה שאולי זה לא באמת הסיפור, וחוזרת המראה להראות שגם שמחתו או עצבונו במצבי החיים, קישורו אליהם והיותו שייך אל דברים שונים, ממש אינם כה רציונלים ונשלטים כפי שדימה, אולי יש משהו נעלם מסתורי שדוחף את הכל ואנחנו רק משחקים בנדמה.
יש בהכנסה של המוות, הסוף, אל ההתחלה ממש, מימד גואל מרחיב ומדייק. כאשר אני מתחיל דבר יפה, קשר, או התחייבות, אני מודע ומדבר על כך שזה סופי ונגמר, הוא אך אבק פזור ברוח, רשימת אצבע טבועה בחול הים, אפשר להתעצב על הגל השוטף אותו כמו רגע, ואפשר לדייק את היופי בשרטוט אפסי ורגעי, להשתמש בדעת ובחוסר אשליה על נצחיותו כאמצעי להתרכז במה שקיים, בתנועת האצבע המרחפת באוויר כאשר היא באה לשרטט, האוחזת בדיוק ובאמת ביתר דיוק מן השרטוט שיחשוב הטיפש שנשאר ליתר מרגע.
אמרו חז”ל ויכלו השמים והארץ, שהוא לשון וי, כיון ששבת וי אבדה נפש, ומעורר בליקוטי מוהר”ן, הלא האבידה הזו היא ביציאתה של השבת, לא בכניסתה, ומה ראו לאומרה כאן בפסוק המכריז על שלימות וסיום עובדות החול והכניסה אל השבת. אך כי הגעגוע אל הדבר שאבד מתחילה לא מרגע האבידה אלא מרגע המציאה, כי כבר ברגע כניסת השבת ברור שהיא תצא, ותיכף ומיד ידועה התחושה שהתחושה הטובה הזו רגעית, עוברת כאוויר ברוח, וממילא – געגוע אל מה שמעולם לא היה כבול וקבוע, ודווקא געגוע זו, היא הקנין היחיד שיש לנו בשבת, או בכל מתנה טובה אחרת הנקרית עלינו בחיינו.
(אמת מתאים שאני כותב על הפרשה רק במוצאי שבת.. ובאופן שקשור הרבה יותר למחשבות שלי מאשר לכתובים, כי הכל הבל עובר. ומה שיש בידינו הוא היד הסובבת רושמת אותיות באוויר)
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵש
ׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר
וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת
וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
יש שבוכים כאן כאילו זה קטע עצוב, לך תבין אותם, הלא אלה המילים המשחרררים ביותר. אכן, כחלום יעוף. אם כן נעוף כחלום בחיים המוחשיים שלנו.