שפחה על הים

"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"

אני שפחת מרתי,

עוזרת לאדונתי,

בפעוטות ילדיה טרחתי,

בענן חושך עזבתי,

לבדי בפחדי והרהורי,

בין יוצאים ביד רמה,

עלי לא היתה יד.

 

אחור רדפוני צרותי,

אחריותי שעזבתי העיקו,

ולא ידעתי, נפשי,

כמעט העזתי,

להרים אצבע,

זה אלי,

הוא ליבי, הוא אדוני.

 

מה לך יחזקאל,

תשווה מרייך למריי,

כהן על הנהר,

נפתחו לך שמים,

ואנכי בקעתי תהומות,

רצוא ושוב במימי,

משכה נפשי בכבלי,

ונשמתי בחירותי,

קריעות לבי לחומה,

ברגל עברתי בינותם.

בקשה, נבואה, אמונה

בקשה

 

צמא הייתי, לאין כתובת

בקשה, לאין לו שם

תשוקה, לאין לו מקום

כמיהה, לאינו מציאות

דיבור לאין תכלית

הגייה לאין מוצא

תביעה באין נתבע

תפלה ואין אל

מכתב ואין כתובת

שיר ואין שומע

קריאה ואין עונה

סוס ואין רוכב

ראייה ללא נראה

שמיעה ללא נשמע

ריח ללא מקור

מישוש ואין מה

הן אלה קצות דרכי אל

אל תקרא אל אלא אל

אל זה שהלבבות נכספים

והרוחות יהמון

  1. נבואה

ראיתיו, ולא נראה ממנו דבר

שמעתיו, ואין קולו נשמע

מששתיו, ואין דבר מוחש

את קולו לא שמעתי, ואירא.

ידעתיו, ואין בו להיוודע

יראתיו, ואין בו להיוורא.

נבראתי, ללא בורא.

עשתנותי נבהלו, ואין למה

חולת אהבה הייתי ואין אהוב

בקשתיו, לא מצאתיו

גם השומרים לא מצאוני

מילה לא אמרתי

גם הוא לא ענני

אף מבט לא החלפנו

תשאלו: הנפגשנו?

איני יודע.

וזאת הפגישה

  1. אמונה

והמשרתים ישאלו

וזה את זה יבקשו

מקומו איה הוא

ולא נמצא לו.

אל זה שאליו מכוונים

שעליו נאמר כל אל

אנא אֵל אֶלים

אֵל אֵלַי אליך, אֵלִי.

ומה דמות תערכון לו

ומה פנים יצויר לו

ומה לשון ידובר בו

ולא נדבר אליו

לא נתפלל אליו

ולא נאמין בו

ולא נבטח בו

והוא הוא שמו.

אחריות או עבדות

היה עבד כבול בכבלי עבודות העבדות, אמנם רוח פעמה בו שהיתה חזקה ממנו, מדי פעם היה עוזב את עבודת אדוני בורח לו לשדה ושר שירי תקווה, שירי אהבה, שירי געגועים. כפעם בפעם אף היה מניח את עדרי אדוניו ונעלם לו ביערות, שם היה מצייר, משורר, ובעיקר, חולם.

עברו אנשים מחברי אדוניו, והתחילו לטעון עליו על שהוא מזניח את שדות בעליו, האינך רואה, החיטה הזאת, אם לא משקים אותו, עלול הוא למות, והגפןהזה, אם לא יעדרו תחתיו, יפיק פרי מקולקל. האין בך טיפת אחריות לעבודות שאתה מופקד עליהם? האין בך בגרות לשלוט בעדרים שמפקידים בידך לרעות? הלא עודך משורר בשדות והנה ברחו שלשה כבשים מן העדר. וכי זוהי דרך, לברוח לדמיונות רומנטיים, להשתעשעות בחלומות רוח, והעבודה רבה לפניך?

חשב העבד לעצמו על דבריהם וכה אמר: כובד הצדקנות המוסרית שלכם הכבידה עלי מכל שלשלאות ברזל ששמו עלי. כי אין כובד בעולם ככובד תביעה הבאה בשם מוסריות. מעיקה הוא מכל כבל וכואבת מכל מכה. ואמנם, הצודקים הם, המוסרי הוא להזניח את המוטל עליך בעד חלומות דרור?

ענתה בו הנשמה: התאמין לרכילות שסיפרו עליך בזדון הרשעים האלה? התחשוב לרגע כי הנוחות הזמנית הוא שגוברת בך על האחריות הגדולה? האם לא גופך הוא הסובל כל ערב את מכות השוטרים, האם לא נפשך הוא הסובל כאשר הנך חוזר מן השדה ובידך שיר אשר הם קורעים תחת תבואה? ולמה זה תחזור מחר לחלום חלומות, לשורר שירים שלא יכבדוך, ולסבול כאב גופני ונפשי, אשמה וייסורים, אם לא הנשמה שבך הכריחך?

ובכן, מיהו שאינו מוסרי? העבד המבקש חירות בעד נפשו או המשעבד אשר ניכס לו את החובה?

בין תיאור להצדקה

כל תיאוריה הגות והצדקה בעומקו אינו אלא תיאור. כשם שפרוזה הוא תיאור מקרים בכלים ורבדים הנרטיביים הקוהרנטיים שלה. ושירה הוא תיאור אותם מקרים ורגשות בכלים ליריים. כך הפילוסופיה והתאוריה הוא תיאור אותם מקרים בכלים ורבדים האינטלקטואלים שלה.
יתר על כן, כל תיאוריה שאין יסודה תיאור הקיים, אינו אלא מילים ריקות, סוליפסיזם הבנוי על שימוש בכלי המילים שהמציאו בני אדם מעבר למטרתם לתאר את הווייתם.

עד כאן התיאוריה, עכשיו אכתוב מקצת ממה שזה מתאר..
פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו נשאלים פעם אחר פעם על מעשים, רגשות, או מחשבות ודעות שלנו, שאלות שכפי כל חוקי השפה וההגיון הם שאלות צודקות לכאורה. ובכל זאת אין אנחנו משנים את דעתנו או את מעשינו. מי שחושב לצמצם את הבן אדם לנוסחאות מוגדרות יצטרך לראות בזה חוסר יושר שלנו. אבל אז אחרי זמן פתאום נופל בדעתנו רעיון שמצדיק בדיוק את מה שאנחנו עושים, או קוראים רעיון כזה או שומעים אותו מאחרים. התחושה הברורה אינה שעד עכשיו היתה בידי משהו בלתי מוצדק ופתאום הוצדקה. אלא שפתאום אני מבין ויודע להסביר את מה שידעתי כל הזמן.


בעצם, גם כאשר אנחנו מוצאים מענה מיד (ולא כאשר אנחנו חוזרים על מענה האצור בזכרון שלנו), אנחנו פועלים באותו דפוס. אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, ובאיזה מין פלא של המחשבה והשפה ממציאים מילים לתאר ולהצדיק אותה בה. אז יש מי שמוכשר למצוא מענה מיד ויש מי שלוקח לו שנה. או יש מי שאינו מוצא הצדקה עד שאחרי דורות בא מישהו ומצדיק אותו.


זה לא אומר שאנחנו תמיד צודקים, זה רק אומר שההצדקה האינטלקטואלית אינה יכולה להיות אלא תיאור ההויה בשפה המתאימה לאינטלקט. וכי אותו תיאור הוא כל פרי מאמץ החכמים להחכים ולתאר וממילא גם לחוות את ההויה ברובד השכלי שלה. הצדק עצמו נשאר שוב נעלם ואינו יכול להיות תלוי באותם נוסחאות אינטלקטואליות אלא במה שהם בעצם באים לתאר. אותו חומר חמקמק שהוא בעצם מה שאנחנו מנסים לתאר. תקראו לה חיים.

על חוסר ידיעה

שלשה עניינים באי-ידיעה: אי ידיעה בהתחלה, אי ידיעה באמצע/בהמשך, ואי ידיעה בסוף/תכלית.

בהתחלה כיצד, שכן אין אדם מתחיל ללמוד אלא אם כן מכיר הוא בכך שאינו יודע משהו, ומתוך הפליאה על חוסר הידיעה הולך הוא ללמוד, כמאמר אריסטו שהפליאה התחלת כל חכמה.

בהמשך כיצד, שכן הלימוד אינו אלא בחידוד השאלות ועל ידי השהייה בשאלות כנות שאין אנחנו יודעים את תשובתם. ובלי לקפוץ למסקנות ותיאוריות.

בסוף כיצד, שכן תכלית הידיעה שלא נדע. ואחרי הרבה חיפושים ותהיות לומד האדם כי הבסיס היחיד להסתמך עליו הוא אותו פליאה ודרישה שממנו התחיל ואליו הוא הולך.

הרי למדנו לדעת משהו על חוסר הידיעה.