ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – משפטים

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר.

רגילים לדבר על הקוריוז של היות רשימת המשפטים הפרשה הסמוכה למתן תורה. כאשר מעריכים את מתן תורה כאותו התעלות והתגלות, השיא של רוממות הרוחניות, ואילו המשפטים כאילו הם מתייחסים לדברים הכי פשוטים של חיי החומר והיום יום, הכסף, השכירות, ההיזקות, וכאלה. למעשה, לא זו בלבד שאחרי מתן תורה נאמרה פרשת משפטים, אלא שפרשת משפטים נתונה בתווך בין שני תיאורים של מתן תורה ועלייה להר סיני, כאשר התיאור הבא אחרי פרשת המשפטים עוד יותר רוחני באופיו המתאר את התגלות אלהי ישראל למשה והזקנים כסדר ההתגלות לנביאים,  ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, תיאור שלא בא כמותו בסיפור מתן תורה שבפרשה הקודמת שבה עיקרה בעשרת הדברות.

ואמנם החיים כוללים גם עשרת הדברות, גם משפטי ביזנס כסף והיזקות, וגם התקרבות לראות את השם. וכך התורה שהיא תורת חיים כוללת את שניהם ומדלגת ומערבבת בין זה לזה. אבל יש לדעת את סדר הדברים על בוריים. כי אמנם בראש החיים הוא המעמד הנבחר סיפור יציאת מצריים ומעמד הר סיני, ומתוכו נובעים סדרי משפטים ודינים, ובסוף הכל מתקשר במחזה אלוהים שמגיעה רק מתוך המשפטים האלה. כנאמר באותו פרשת התגלות שאחרי שקיבלו העם את דברי המשפטים וכרתו על כך ברית הגיעו לראות את השם.

ונבאר תחילה את סדר המשפטים המגיעים מן המקום של הברית. כי בסדרי משפט רבים שאנו מורגלים בהם שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, ואת הקדושה וההתגלות כקטגוריה מעל המשפט. ונגד שני טעויות אלו יוצאת פרשה זו. שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, נראה בכך שרבים מדוברי המשפט ושופטי בתי הדינים נראים מנותקים כל  כך מההקשר האנושי שעליהם הם מדברים. יקוב הדין את ההר הם אומרים ואין מרחמים בדין. אבל בסוף ההר שהם נוקבים הוא הר סיני, אותו מעמד קהילת האנשים שעליהם מתבססת על סמכות המשפט. משפטי התורה מסופרים כולם כסיפורים. כי תקנה עבד עברי, כי יכרה איש בור, כי יכה איש, וכן הלאה. הם מתחילים מן הסיפור הפעוט, ממה שקורה לאנשים בעולם. מעובדות מוחשיות, ועל העובדות האלה פוסקים את דינם. אמנם חכמי המשפט המאוחרים שוברים את ראשם איך להשוות דין מכונית שפגעה לסיפור השור והחמור שבמקרא, אבל את דרך המקרא בהצגת המשפט כסדרת סיפורים ולא בהפיכת סיפור החיים לסדרת משפטים אין לשכוח.

הטעות השנייה הוא העמדת הקדושה כקטגוריה נפרדת מהמשפט וסדר החברתי המועיל הקבוע בחיים. דוגמאות רבות לכך, ותומכים בכך פעמים רבות גם הצד המסחרי וגם הצד הקדוש. הסוחר אינו רוצה שהשבת ייכנס לו לעסק. תן לקדושה אשר לקדושה ולכסף אשר לכסף הוא אומר, מה אני אשחרר את העובד שלי (המכונה בלשון המקרא עבדי) כסדר השבת, השבת מקודשת לאל, היא לא נכנסת לעסק שלי. באה הפרשה ואומרת תנוח בשבת למען ינוח עבדך ואמתך, השבת המקודשת עומדת על וקשורה באותו עסק פשוט שבינך לבין הפועלים שלך, לבין השור והחמור שלך. גם מצדדי הקדושה אוהבים להגיד אותו דבר. אני קדוש ועלי לא חל החוק הפשוט של המשפט. לי מותר להשתרר על אנשים, להשתמש בהם, לעשות כחפצי, כי הנה אני כהן לאל, אני עסוק בראיית אלוהים, מה לי ולמשפטים זוטרים. באה התורה ואומרת וכי יזיד איש על רעהו, מעם מזבחי תקחנו למות. אל תברח מן האחריות החברתית שלך אל המזבח אל עבודת האל, גם מן המזבח ניקח את הרוצח להענישו כשאר בני תמותה.

ואחרי שאנחנו מסלקים את שני צדדי הטעות האלה, המפרידים את השמים מן הארץ ואת הארץ מן השמים, אפשר לשמים לשרות על הארץ, עולים אנחנו על ההר לראות את אלהי ישראל. ומהו אותו ראיה, היא מפורטת כסדר החזיון לנביאים, ומייחדת מה שתחת רגלי השם. כי מה שעל הכסא, מה שמעל רגליו, כלומר חצי הקומה העליונה, לא ניתן לתיאור, (וכמבואר בפירוש נבואת יחזקאל במסכת חגיגה), אבל תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. רגלי האל הם המתוארים בפסוקים כמקום המקדש, המזבח, כארץ שעליו שוכן השם, הארץ הדום רגלי, והנה ממה נבנית אותו מקדש בארץ, מן הכסף ומן המשפטים מן העבודה של האנשים. מאותם רגליים (לשון רז"ל ממונו של אדם מעמידו על רגליו) , היא נקייה כלבנת הספיר וטהורה כעצם השמים.

באחד באדר משמיעים על השקלים, בהתקרב אל גמר חודשי החורף המיוחדים לזריעה וחרישה וכל עבודה בשדה, מעבירים את הקול שהנה הולכים לעשות מן ימי החול האלה מקדש מזבח וקרבנות, ותביאו את הכסף שהרווחתם בזה אל המקדש. אמרו לא הבין משה את המצווה הזו עד שהראהו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. אותו מקום שתחת רגליו, הראהו שהכסף מצטרף באש הקודש, וכך מתוארת מקדש העתיד כבנויה באש, באש אתה עתיד לבנותה, מתוך מטבע של אש מקום שיראה הנביא את לבנת הספיר במטבע עבודתו.

sky

גם זה הבל

לכל דבר יש סדר של סיום.  בעולם היהודי נהוג לסיים כל דרשה או דבר תורה בבקשה לביאת המשיח, משהו שמבטא את השאיפה הסופית של כל הדברים.  על אותו משקל נהגתי פעמים רבות לסיים כל שיחה באמירה כל זה שטויות. או, בלשון המקרא, גם זה הבל. המילים האלה הנם כמין פזמון המשמש לסיים כל קטע ביצירה, והמשמש לאחד את הקטעים המפוזרים בסיפור כפזמון המאחד חלקי שיר. כך, לבוחן את מקומו וחלקו בעולם, כל יצירה הוא ניסוי, אמנם הוא יצירה שלימה, אבל סיומו מגיע אל ההכרה בחלקיותו, בכך שזה לא תשובה טובה לפליאת החיים, זה לא מספק. גם זה הבל.

בגמרות נדפס סדר מיוחד להגיד בסיום כל מסכת. כותרתו אומרת יאמר זה ויועיל לשכחה בס"ד. הכוונה הפשוטה הוא שהאמירות האלה הם כמין סגולה שלא ישכח את לימודו. דרשנים אמרו על כך שהוא מועיל לשכחה דווקא, שכן דרכו של עולם כל דף שאדם לומד הוא שוכח את הדף הקודם, והנה בדף האחרון של הספר איך ישכח אותו הרי אין דפים אחריו, לכן הדפיסו פסוקים ומאמרים לקרוא וכך יועיל לשכוח את הכל. כי כל התקדמות של האדם ללמוד משהו חדש בחייו הוא לשכוח את הלימוד הקודם, להבין כי הבנתו הקודמת לא הספיקה ולבטל אותה. אבל אין לשכוח לבטל גם את הלימוד האחרון. יותר מדי אנשים נתקעים בדבר האחרון שלמדו וחושבים שזה כן נצחי. אז צריך לעשות סגולה שיועיל לשכחה, לדעת שגם זה שטויות, גם זה יעבור, גם אחרי זה יש עוד משהו, גם אם עוד לא למדת אותו.

לסיום, אמרתי משהו יפה, אבל זה שטויות.

gam-ze-hevel

החיים והמוות ביד

למות כל יום מחדש, לתוך עולם זר ומנוכר, לתוך עולמות רבים ומתנגשים זה בזה. אלו חייו. המיתוס על היות הנשמה עולה כל לילה למעלה וחוזרת לתוך הגוף בבוקר, לא היה אצלו מטאפורה או מליצה, אלא מציאות חייה, מתה. כמו ילד, הוא שנא ללכת לישון, לשכב במיטה ולחכות לשינה. הוא התאבד לישון. כל ערב השכיב את עצמו ולא תכנן לקום בבוקר. וכל בוקר, במוקדם או במאוחר, הוא קם. עתים היה בזה די להחזיר לו את החיים הכימיקלים הגופניים המתחזקים בכל יצור חי את הרצון לחיות, הספיקו לו לשרוד את היום. ועתים גם זה לא, היה קם, שותה את הקפה, יוצא לעבודה, כצאן לטבח. כנידון למוות, לחיים.

אמרו לו חסר לך כסף, אמרו לו חסר לך חברה, אמרו לו חסר לך אהבה, אבל כל אלה לא היו חסרים לו. הם היו חסרים, אבל לא לו. החיים היו חסרים לו. חברה, כסף, אהבה, סדר, כל אלו הרי קיימים, ישנם, הם בעולם, וגם אצלו הם קיימים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים, אבל הם שם. ואילו שלו, שיצטער על אובדנם כשאינם, אינם מלכתחילה. הם אובייקטים. חפצים. קיימים לכשעצמם. בני אדם נוטים לרשום את שמם על חפצים ולהכריז עליהם שלי הם, אבל אין זה פועל כלום במהותם של הדברים. עדיין הם אובייקטים. נביעות החיים עצמם, אלו לבד שלו. הם הוא. המנוע הפנימי של החיים, אלה הגורמים לנו לרצות ליצור, להמשיך, להתקדם. אלו לבד שלו. ואלו, כשהם חסרים, או אינם זמינים, חסרונם הוא שהורג אותנו.

להדליק את רצון החיים אין צורך במכונת קיטור, מספיק גפרור קטן. כאותו משגיח יהודי המגיע בבוקר ומשליך גפרור לתוך התנור ומתוך כך קורא שם בישול ישראל על כולו, כך גפרור קטן, התנועה הכי קטנה, די בו להדליק את אש החיים, ולקרוא את שמך עליהם. לרוב זה היה נראה לסובבים מגוחך ופתטי, רגע עמד על שפת הנר נראה מוכן להשליך את עצמו בתוכה, וברגע תפס לו גל, נדמה לו שהגל חייך אליו, ולא היה חי כמוהו.

בובת חרסינה מתנפצת

בובה. ככה קראו לה כולם בילדותה. כתינוקת הקסימה את כולם בחיוכה המזהיר מערסלה. כילדה הדהימה את סובביה בחכמותיה ובמענה המהיר שלה לשאלות – חן. התחילו סימני בגרות להיות ניכרים בה, וחינה לא סר מעליה. התבגרה ויופייה התעצם, אך הכינוי הילדותי לא סר. בת כ' כבת ז' ליופי, המליצו עליה. פצעי בגרות, מרד נעורים, טלטלות גיל טיפש-עשרה, היו מושגים שאך חלפו לידה. היא שמעה עליהם מחברות, אך התפלאה מה מפריע להם, למה הם כאלה ילדותיים, למה הם לא מסוגלים להיות מסוגלים להיות טיפ-טופ בסדר כמותה מבלי עיקולים בדרך.

היא הייתה מלכת הכיתה, אך לא כוכבת. מוכשרת שבבנות, אך לא מתבלטת. היא יצרה שירים, כתבה סיפורים, אבל לא היתה סופרת או משוררת. כאשר נעמדה על הבמה לשיר בקולה העדין והחזק בו היתה מחשמלת את כל האולם, אבל לא היתה זמרת. שעות היתה יושבת, ואצבעותיה מרקדות על הפסנתר, מכניסה את עצמה ואת שומעיה לאותה עולם שרק הצירוף של המוזיקה, המילים, האוויר, והתנועות, יכולים ליצור. אבל היא לא ידעה את זה. לא התכוונה למשוך, להקסים, או להופיע. היא היתה שפרה, הבובה, הילדה. זה היה מרכז אישיותה, וכל המעלות, הכישורים, והכוחות שלה, אך נעו סביבה המרכז הזה, ככוכבי לכת המתהלכים בעצלנות סביב השמש שלהם, ובה לא נגעו.

המילים החרוטות מעל דלתי ה'בית יעקב' שבה בילתה ארבע עשרה משנות נעוריה, כל כבודה בת מלך פנימה. כאילו לא נכתבו להזהיר עליה אלא לתאר אותה. כבודה היה יקר לה מאד, לא אחת מחברותיה למדו את זה על בשרם כאשר שנים לא החליפה אתה מילה על כי נגעו בכבודה. וכבודה, כמה היה היתה פנימה, וכבדה. לא היו אלה הערות על המראה שלה, או על ההתנהגות שלה, שהפריעו לה. אלא מה שנגע בכבודה, במרכז הכובד שלה. גם היא עצמה לא ידעה לתאר למה נפגעה. לפעמים מילה אחת, מבט אחת שלא במקום, והרגישה כאילו נרצחה,  נלקח ממנה כבודה. והזיכרון הטוב שלה עזרה לה לא לשכוח את זה מהר.

שתי תחביבים היו לה בחייה, מתמטיקה וסטייל. והם התערבו זה בזה. במספרים היא ראתה יופי, וחוש היופי שלה היה מדויק וקפדני ברמה של מתמטיקה. כשהיא סידרה למישהי את השער, זה היה עם דיוק מתמטי. הסדר המדויק, היות הדברים ניתנים לניבוי מתמיד עד לפרט הכי קטן, הוא שהעניק לחייה את היופי ואת החן ואת הכבוד שהיה כה חשוב לה. את שתי התחביבים שלה השכילה להפוך לרווחיים, כאשר למדה להיות רואה חשבונות וסטייליסטית. הסטייל שלה היה מאופק ושמרני, אבל היא נהנתה לקשט את חברותיה בצורות יותר פרובוקטיביות, כך סיפקה גם את חוש היופי המתפרע שלה וגם את השאיפה שלה לסדר ובסיס.

בבוא העת הראוי והקבוע, ראשונה מבין חברי כיתתה, היא התארסה עם בחיר לב אביה. ושלא תגידו שהיא לא אהבה אותו, או לא ידעה לאהוב. היא ידעה לאהוב, והיא אהבה. ויותר ממה שהיא ידעה לאהוב, היא ידעה לכבד. פנימה. לא היה באהבתה תשוקה, ואם הייתה, היא ידעה להסתיר את זה. פנימה. והכל היה טוב ויפה ומסודר והם חיו באושר ובעושר, ואילו שאלתי לדעתה, הייתי כותב והם הולידו בנים ובני בנים טובים ויפים וחכמים, וכאן היה נגמר הסיפור.

כאן היה נגמר הסיפור, אילו סיפור כזה היה אפשרי. אבל החיים אינם אפשריים, יש להם חיים משל עצמם. והחיים הובילו את בובת החרסינה המקושטת להתרסקות, להתנפץ לאלף שברים קטנטנים, מחכה לאוהב עם תשוקה שירים אותם וידביק את הקטעים אחד אל אחד. אבל היא מחכה. והוא לא בא. החרסינה עדינה מדי בשביל הישבר ולהישאר שלימה. אילו היתה אמנית מורנית, היתה יודעת שגם שברי זכוכית וחרסינה בצבעים שונים מפוזרים על המדרכה יכולים להחזיר את אור השמש באלף ואחד גוונים. אבל היא לא, האמנות שלה היא חיקוי מדויק של החיים. יותר מדויק, החיים שלה הם חיקוי מדויק של האמנות המנסה לחקות את החיים בשלימותם. אבל הוא לא חיקוי, הוא הדבר בעצמו.

יש דברים בעולם שמתפרקים כשמגיע זמנם לעשות כן. אנשים מתים, חברים נפרדים, מפעלים נסגרים, וחפצים נשברים. יש דברים שאינם יכולים להתפרק, הם יכולים רק להתנפץ. לניפוץ שלהם אין סדר משטר וצורה, היא כמעט לא קורה, שכן על חפצים יקרי ערך כאלה שומרים מכל משמר, אבל כשהוא קורה, הוא קורה ללא כל התראה מוקדמת, ללא כל צורה, וללא כל שם. הוא פשוט קורה. רגע אחד הבובה יושבת על המדף, כולה נוצצת ומסודרת. וברגע השני שבריה על הרצפה, שברים קטנטנים בלתי ניתנים לזיהוי.

כזה היה ההתרסקות של שפרה. אמנם הוא לא קרה בשנייה אחת. גם לא בשעה אחת. אבל אין לה דימוי או הסבר אחר. ברגע אחד היא איבדה את כל עולמה. את הכבוד שלה, את הכובד שלה, את החלום שלה, ואת עולם החלומות השל שבה היא קיטלגה את כל התופעות. זה היה תהליך של שנה ויותר, אבל כשהיא הסתכלה אחורה, היא לא ראתה כלום. אף לא הרס. רק שברי חרסינה מנופצים על החול. לא היה קול לניפוץ, היא פשוט נכבתה בשנייה אחת, ולא היו אלא שברים. כרוח היוצאת דרך החלון והיא מתנפצת, כך התרסקה. התרסקות שקטה, אילמת. וכה כואבת.

מה קרה, איך זה קרה, מה הוביל לזה, האם היו לזה סימנים מוקדמים, איך אפשר להיזהר מזה, שאלו כל מכיריה, ואף היא עצמה מצאה את עצמה פתאום שואלת אותם השאלות, כאשר מצאה את עצמה לבד. אבל מענה לא היה בפיה. באותה כבדות, באותו שקט, ובאותו יעילות מתמטית שבה ניהלה את נפשה עד אז, היא התרסקה. היא יכלה רק לשחזר את כל סיפור חייה עד לאותו רגע, לחזור במוחה על האנשים, הקולות, המראות, שעברו עליה. שוב ושוב היא העבירה את הסרטים האלה בראשה, והם סיפור התרסקותה. תשובה ברורה לא גילתה, הסיפור הוא התשובה.