בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק ג']

נתחיל לענות על השאלות שהצבנו בחלק א' על הסדר.
א-    מהו חוויה מיסטית בתיאוריה.
טרם כל דיון עלינו לבר לעצמנו באופן מדויק על מה אנחנו דנים כאן. כלומר, לפני שנבדוק את התאמת הדבר הזה למציאות ונשאל האמנם היא קיימת, צריכים אנו לדייק בהגדרתו של מה אנחנו מבקשים לאשר או לדחות.
ניתן לדבר על מאפיינים שונים של החוויה המיסטית מבחינה פנומנולוגית, ולהתווכח איזה סוג חוויות נכנסים בגדר חוויה מיסטית חזקה, ומה אינו אלא דימוי חלש שלה. ועסק בזה ג'יימס בתחילת הפרק מיסטיקה בספרו. אך לצרכינו די להתרכז בתיאוריה האפיסטמולוגית של החוויה.
כל פרספציה מורכבת משלשה יסודות: (1) אובייקט חיצוני שנתפס, (2) סובייקט התופס אותה, (3) וחוליה המקשרת ביניהם. דרך משל כאשר אני רואה משהו בעיניים שלי, יש כאן את האובייקט הנראה, המח שלי ה"רואה" אותו, והתיאוריה שיש לנו על התקבלות גלי האור ו"תירגומם" במערכת הראייה שלנו המביאה את האובייקט אל התודעה שלי. [בספרים קדמונים קוראים לזה שכל משכיל מושכל]
כאשר נבא לבחון כאן את התיאוריה של חוויה מיסטית, נצטרך להגדיר את שלשה אלה, היינו (1) מהו האובייקט הנחווה, האם הוא אלקים, או סוג של כח מופשט, וכדו'. (2) סובייקט שחווה אותו. ו(3) מנגנון או תיאוריה שיסביר איך האובייקט מתקבל בתודעת החווה.
תיאוריה שעונה לביאור רכיב השלישי כאן היא גופא מרכיב מהותי בתיאוריות המיסטיות למיניהם. [ראה למשל במו"נ ח"ג פמ"ה שכתב כי מציאות המלאכים היא יסוד היהדות, לאשר הדת נבנה על נבואה, והנבואה אינה אלא דרך מלאכים, הרי אמונת המלאכים- שהיא התיאוריה המסבירה איך דבר האלקים מגיע לנביא- נחשב אצלו כמרכיב עיקרי בכל הענין, והסיבה פשוטה, שכן ללא מנגנון המבאר איך זה עובד, לא ניתן כלל להתייחס לתיאוריה כזאת כאמינה]
בדרך כלל אפשר לחלק תיאוריות כאלו לשני סוגים: א' תיאוריה הזוקקת אמצעיים בין האובייקט הנשגב לבין המשיג [כגון מלאכים, ספירות, וכל כה"ג] ב' היא תיאוריה מסוג אחר, שלכאורה מסירה את הצורך במנגנון כזה בכלל, ומתארת את החוויה המיסטית כנבדל מזו הרגילה בנקודה כזו עצמה, היינו שבה קיים קשר ישיר בין האובייקט לבין הסובייקט, "ידעתיו והייתיו", ויש לדון הרבה בשני סוגי ההסברים האלה [האם הסוג השני הופך את כלל הענין יותר לסובייקטיבי גרידא, ולכן הוא מאפיין תפיסות יותר מודרניות, או לא? ], אבל החשוב לעניינו הוא בשוני האפיסטמולוגי שביניהם, שכן ההסבר מסוג הראשון משאיר אותנו באותה דפוס של הפרספציה הרגילה המורכבת משלשה חלקים, ואילו ההסבר מסוג השני מבדיל בין שני הפרספציות במהותן, שזו זוקקת אמצעי וזו לא. ולכאורה מחלישה את הטיעון שנראה את החוויה כפרספציה לגיטימית.
ב-     האמנם קיימת חוויה כזאת, ואיך נבדוק את הטענה הזו?
כבר הבהרנו בחלק א' כי כמציאות פנומנולוגית, אם לא נרצה לשים אנשים רבים בכל העולם שקרנים, הרי התופעה הזאת קיימת. ואם כן לכאו' לא נשארנו אלא עם השאלות מן השלב השני, כלומר מה משמעותו של החוויה.
ובכל זאת נראה לחלק ולדון על השאלה הזו גופא,  האם ובאיזה מובן זה קיים? כלומר, האמנם הוא ממלא את התנאים שהצבנו באות א' כאן.
לגבי הרכיב השני, של הסובייקט החווה, לכאורה מוסכם שישנו כאן, לגבי הרכיב השלישי, יש להסתפק רבות כמה זה יכול להכריע בשאלה זו, שהרי סוף סוף מדובר בתיאוריה, ואילו יהיה בידינו נתונים ברורים, בהכרח נמצא איזה תיאוריה להסביר אותם, ואין היות כאן תיאוריה יכולה לשמש אלא מסוג השיקולים האפריוריים כמה מסתבר לנו אפריורי שחוויה כזו תתקיים. [כמוסבר בחלק השני], ולמשל אילו נניח שבכדי לקיים את החוויה נתחייב להניח את קיומן של מלאכים, וקיומן של אלו נראה לנו מופרך, תהיה לנו טענה כלשהו נגד  הימצאות החוויה, אך טענות כאלו לא נראות מכריעות.
נשאר לנו לדון בעיקר לגבי הרכיב הראשון, האמנם יש לחוויה המיסטית אובייקט ברור שניתן להגדירו ככזה, או שמא אינו אלא תחושה מעורפלת כלשהו, ששווה בערך לתחושות רפות שונות שכולנו מרגישים בכל יום.  והאם ניתן להכריע בשאלה זו "אמפירית", כלומר מתוך תיאור החוויה עצמה, או לא?
יתר על כן, האם זה שהחוויה הזאת מקבל מובן של אובייקט חיצוני ומוגדר, מובנית בתוך החוויה עצמה, או שמא אין זה אלא "נתינת שם" שהחווה נותן לתחושה הלא ברורה שהוא חש, וזה יסביר את השוני העצום שיש בשמות והגדרות החוויות שבין העמים והתרבויות השונות.
ג-       מציאות חוויה פרטית כלשהו
השאלה היותר קשה לענות עליה היא האמנם חוויה כלשהו התרחשה. כאן, מהיות החווה במהותה פנימית לגמרי, לא יהיה לנו עצה אלא לבחון את מידת המהימנות שאנו רוחשים למדווח.
אך נברר מה הם התנאים לפיהם נחליט סיפור מסוים כשקר וודאי, הנה אם נענה בשלילה לשאלה ב', בוודאי שלא נאמין לסיפור פרטי. כלומר, מי שלא מקבל עקרונית מציאות דבר כזה, לא יעזור לו גם כאשר מישהו שמובטח לו במאה אחוזים שאינו משקר ידווח לו על כך.
יתר על כן, אילו נבין שלא נאמת את החויה כמאורע פרטי שכן זה חסר התנאי של יכולת הצילוב, ולא נאשר אלא הרכיבים האלה שנוכל לטעון שהן אוניברסיאליים, וננסה לקלף את השמות הסובייקטיביות שחווים פרטיים נותנים לחוויותיהם, הרי שאז לכאורה בכל אופן לא נוכל לייחס משמעות לכל חוויה פרטית מסוימת, ונישאר אך ורק עם המאפיינים האוניברסיאליים.

[המשך יבא בס"ד]

בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק ב']

מהו השאלה כאן?  במילה אחת: היש דרך משכנעת לטעון לחלק בין האימון בחושים ה"רגילים" לבין "החוש השישי" המיסטי.
[עם מי שלא יאמין גם לחושים הרגילים כמובן אין לנו עסק פה]
איך ובמה נבחין בין פרספציה אמתית [שחמשת החושים הנודעים נכללים בה לכו"ע,] לבין פרספציה לא אמתית?
כמו בשאלות אחרות, כמו איך נבדיל בין תופעה חושית נכונה לבין חלום או דמיון, ניתן לחשוב על שני דרכים עקריים להבחין בין האמת להשקר. א' הוא דרך צילוב חושים שונים ואנשים שונים שיש להם אותה תחושה חושנית. וב' הוא דרך שיקולים אפריוריים, השואלים האם ייתכן אפריורי שהדבר הזה היה. נפרט מעט אודות שני הבירורים האלה והשלכותיהם מהם לנידון שלנו.

א-    צלוב חושים

בדרך כלל כשאנחנו שואלים על תופעה חושנית כלשהיא האם היא נכונה או דמיונית, כוונתנו היא לשאול האם החוש הזה מתאים אל המציאות החיצונית הנצפית, בבואנו להבחין בין חלון לבין מראה, או בין חלום לבין תצפית אמתית, אין לנו אלא לצאת החוצה ולראות האמנם הדבר שהחוש דיווח לנו אודותיו אכן קיים. [כמובן שזה לא יכול לשמש כהוכחה לנכונות החוש בעצם שהרי גם הבדיקה השנית אינה אלא תצפית חושית, ואיך יעיד החוש על עצמו, כוונתי כאן רק שהיא משמשת לנו להבחין בין חוש אמתי למדומיין, בהנחה שהחוש האמתי אכן אמתי.]
כל זה ייתכן רק כאשר החוש המסופק כאן מדווח לנו על עובדות מוצקות ומוגדרות היטב בחושים הרגילים, וממילא אפשר לבדוק אותו באמצעים אלו. דרך משל ההוזה או חולם שלפניו עומד בית, אפשר לנו לבדוק האמנם קיים שם בית, שהרי אנו יודעים למה הוא מתכוון לטעון כשהוא טוען שיש בית. [ואילו היו מתבררים כל או רוב החלומות כנאמנים, או אולי אפילו היו מתבררים רוב חלומות אדם מסוים כנאמנים, היה לנו רשות לסמוך על הדיווח הזה גם כאשר מדובר בטענה פיזית שאין לנו האפשרות הטכנית לבדוק אותו. ]
אבל כאשר החולם ידווח לנו שראה מלאך בעל שש כנפים [בהנחה שכוונתו למושג מופשט כלשהו ולא לכנפיים שאפשר למשש בחוש], היאך ובאיזה אופן נוכל לבדוק האמנם ראה או לא? דרך אחת לבדוק אותו היה אילו גם לנו היה אותם כלים חושניים/הזיתים לבדוק בהם האמנם המלאך בעל שש כנפים או אולי בן ארבע. אילו תתאשר המראה הזה על ידי בדיקות רבות אחרות, לא יהיה לנו סיבה לחלק בינו לבין כל תצפית חושית, אלא אם כן נכפור בחוש המיוחד הזה, ונצטרך למצוא סיבה למה לכפור בחוש הזה ולא באחרים. [אפשרות זו נמצאת בגמרא "דאתרי ביה חברי נביאי"]
לפי מהלך בירור הזה ניתלה השאלה שלנו בעד כמה חוויות מיסטית ניתנים לשחזור וחוויה מצד שני על ידי אנשים שונים בתנאים שונים וכו'. והאם, אע"פ שתיאורי החוויות הפרטיות משתנות מאד, ניתן לחלץ מהם מאפיינים השווים בכולם.

ב-     שיקולים אפריוריים

אפשרות שניה לבדוק את נכונות הדיווח תהיה לבדוק באופן אפריורי האם הישות הזאת  קיימת, או יכולה להתקיים. [אפשרות זו קיימת אף באשר לתצפיות חושיות רגילות, אם כי יש כאן מקום רב לדון עד כמה יש לשיקולים אפריוריים שכליים מופשטים הכוח לדחות את הנחווה בחוש, וכבר דנו בזה רבות, אבל עכ"פ במקום שאין אפשרות אחרת נחשוב על כך בוודאי.]
כאן יש לשים לב לאי סימטריה יסודית הקיימת בשיקול כזה.
כאשר ברור לנו אפריורי שישות מסוימת לא קיימת, בוודאי שלא נקבל את הדיווח החושני, ונמצא דרכים לתרץ אותו. [כאשר אנחנו עושים בכל סתירה חזיתית –ראייה אנטולוגית הפוכה]. אם כי ייתכן שזה תלוי באיזה תוקף זה ברור לנו אפריורי.
להיפך, כאשר ברור לנו כי ישות מסוימת קיימת, האם זה עוזר לנו כלל לאמת את החוש? נניח שהסקנו בוודאות שמלאך מיכאל קיים, מה זה מוסיף לאמינות מי שטוען שהמלאך דיבר איתו? זה אמנם תנאי מוכרח, כלומר שאמונתנו שהמלאך קיים מאפשר לנו להעלות על הדעת שהוא דיבר עם מישהו [ועוד יותר אילו היה לנו איזה בירור שהוא גם יכול לתקשר עם אנשים], אבל בוודאי לא תנאי מספיק.
לסיכום, לכאורה, באם נרצה להאמין שחוויה מסוימת נכונה, נצטרך לאשר אפריורי [או לפחות לא לסתור אפריורי] 1. קיום הישות הנטענת 2. אפשרות לחוות אותו בדרך הנטען. ואחרי כל זה נאפשר לעצמנו להאמין בחוויה. אך לא נכריח עצמנו להאמין בו. [שהרי תמיד ייתכן שהמלאך דיבר עם מישהו אחר, או לא בחר לדבר בכלל]
וממילא מבחינה זו, זה שאנשים רבים חווים משהו, בשום אופן לא יחזק את הטענה שאותו משהו קיים. להיפך, זה שאנחנו מאמינים במשהו, יכול לחזק את הטענה שמישהו חווה אותו. אך לא להוכיח אותו.

[אפשרות אחת שיש לחשוב עליו כדי ששיקול מסוג זה יתקרב לכדי הוכחה, היא באם נניח שהתהליך המיסטי, היינו תהליך השגת החוויה, גם היא מוכרחת וטבעית לגמרי, אם נצליח להסיק זאת, ונוכל להוכיח על מישהו שעשה את התהליך כראוי, ונדע אפריורי שמי שעשה את ההכנות האלו בהכרח שישיג את החוויה, הרי שתהיה לנו כמעט הוכחה לנכונות הדיווח. [ברמה שהעובדה שמישהו נפל מגובה רב הוא הוכחה ששבר את העצמות שלו] אלא שפרקטית זה לא נראה אפשרי מאחר שלכל הדעות יש משתנים רבים בסיפור הזה, ויל"ע. ונראה שהרמב"ם סובר משהו דומה בקשר לנבואה, יעויין במו"נ חלק ב' פרק ל"ב והלאה.]

בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק א']

בקורת המיסטיקה הטהורה [הפילוסופיה של המיסטיקה]

[לאור כמה וויכוחים חוזרים ונשנים אודות נאמנות החוויה הדתית לסוגיה כהוכחה כלשהו לנכונות דעות או דתות, ולאור היות השאלה הזו חשובה ביותר באופן כללי, הנני מנסה ללמוד ולסכם את העניין הזה כפי יכולתי.

כתלמיד של שני הדיסציפלינות הללו, הפילוסופיה והמיסטיקה, אשר לעתים נדמה ששוררת מלחמת עולם ביניהם, מעניין אותי מאד לעמוד על הקשרים ביניהם. בפעם הזאת נתרכז מנקודת מבטו של הפילוסופיה- מה אומרת הפילוסופיה, ובעיקר הפילוסופיה הביקורתית,  על המיסטיקה.  בפעם אחרת אולי נתרכז על ה"מיסטיקה של הפילוסופיה". אלא שהאחרונה ספק אם מקומה כאן]


חלק א'- דיוק השאלה

ראשון להבהרת כל נושא הוא לדעת מהו השאלה שאנו שואלים, ואיך מתייחסים שאלות שונות הנשאלות בענין זה לזה בדרכים של אם תמצי לומר וכו'.
לשם כך נחלק את השאלה שלפנינו לשני שאלות עיקריות בנויות זה על גבי זה- [1] מציאות החוויה ו[2] משמעותה. כאשר מובן שהשנייה נבנית על גבי הראשונה. שהרי אם אין חוויה בוודאי אין לדבר על משמעותה. ולאידך גיסא אם יש חוויה עדיין אין אנו יודעים משמעותה. וכל אחד מהם נחלק לכמה שאלות משניות,
1.      מציאות החוויה

1.1.תיאורטית מהו גדר חוויה מיסטית.
1.2.מציאותה כקטגוריה כללית במציאות.
1.3.מציאות חוויה מסוימת פרטית.  


2.      משמעות החוויה
2.1.משמעות פילוסופית
2.2.משמעות אפיסטמולוגית
2.3.משמעות פסיכולוגית
2.4.משמעות הלכתית 

כאן חשוב מאד לשים לב לשלשה שאלות נפרדות [לפחות] שישנם בזה, כפי שחילקם וויליאם ג'יימס בספרו המפורסם "החוייה הדתית לסוגיה", והפרטים שיש לחלק בהם.
2.5.האם החווה בעצמו רשאי או יכול לסמוך על חווייתו
2.6. האם אחרים שלא חוו יכולים או חייבים להאמין לידע הזו.
2.7. האם קיומו של סוג ידע כזאת מטיל בספק את הבלעדיות של הידע ה"רציולני"- החושי וההיסקי.

הבהרה: ההבדל בין הרגשות לבין חוויות.



חשוב מאד להבחין כאן בין השימוש הנעשה כאן במילה חוויה, לבין הרגשות, תחושות, ודומיהן. אין המדובר כאן בכלל על הרגשות או תחושות כלשהן, אלא על תפיסה/פרספציה", מסוימת של משהו שאינה נעשית בדרכים החושיים הרגילים. [אשר עיקר הדיון נסוב באם ישנו הבדל אפיסטמולוגי או אחר בינה לבין כל תפיסה רגילה] הרגשת אהבת או יראת האל, אינה מה שאנחנו מדברים עליו, שכן אלו הרגשות ולא פרספציות של מציאות כלשהן, מה שאנחנו מדברים עליו הוא תחושת מציאות האל, או כל ישות אחרת, לא הרגשה. אע"פ שהרגשה זו תהיה משויכת אל האל. אדם המרגיש שמחה פתאומית, ומייחס את זה בגלל שמישהו נכנס לחדר, אין זה סוג של פרספצייה של האדם ההוא, לעומת זאת מי שחש שמישהו נכנס לחדר ללא ידיעה חושית, זו פרספציה מיסטית. ייתכן שבמציאות אלו השנים באים מעורבים זה בזה, הרגשות דתיות וחוויות דתיות/מיסטיות, אך בכל זאת חשוב להבחין ביניהם.


[אפשרלטעון שאין כאן יותר מתחושה,  אבל טענה זו צריך שתהיה מוסברת, ומובדלת מהאימון הרגיל בחושים, וכדלהלן]


בא נחדד שאלה 1. כתופעה פנומנולוגית, קיימת במוח נפש ודמיון של אנשים, ברור שחוויה מיסטית קיימת, אלמלא כן לא היינו דנים כאן עליה.  [למעשה שאלה 1.2. אינו אלא שאלה זו, כשהיא מיושמת על חוויה פרטית מסוימת, וכמו כן אפשר לכאורה לשאול על הכלל, ולטעון אולי כלהדיווחים השונים אינם אלא שקרים הגזמות והטעיות, אבל אין כל זה ענין לשאלתנו, שכן אנו דנים על חוויה פנימית, שתיאורה הפנומנולוגי אינו אלא זו שהיא נחווית ככך על ידי אנשים, הנחה עובדתית יחידה יש לי כאן שיש אנשים המדווחים על כך שאכן חשים זאת ואינם רק משקרים לנו. אבל נראה שזו הנחה די סבירה ומתקבלת. [וכמו כן נודע לי מחוויה אישית אם זה משנה כאן] וממילא כקטגוריה פנומנולוגית כללית ברור שהיא קיימת]
מה שאנחנו צריכים לשאול כאן הוא האם החוויה הזו אמתית, או נכונה, כלומר האם היא יכולה לשמש סוג של חוש או היסק לנכונות טענה כלשהו. או שאינו אלא סוג מסוגי הדמיונות החלומות וחזיונות השווא. שאינם מצביעים על כלום במציאות שחוץ לאדם החווה אותם.

סגירות, חופש בחירה, ובעיית הרע


בהתבונני אודות שרשי הוויכוח הנטוש במחננו באשר לגבולות הסגירות שעלינו לכפות על ילדינו, ותוצאותיו האקטואליים לגבי האינטרנט וכדו', שמתי לב למספר נקודות שרשיות בסוגיא זו, שנראה לי להציעם לפני החברים דפה לחוות דעתם.
נקודת ההנחה של השאלה אשר המנהיגות החרדית רואה לפניו בכלל כאשר היא נפגשת עם בעיות הזמן הוא "מה נעשה שילדינו ודורותינו יישארו בדתנו בשלימות".
לכאורה, מנקודה פילוסופית, עצם ניסוח השאלה הזו בעייתית מאד. שכן הוא מניח אפשרות של המחנך לגבש את דרכו של החניך פחות או יותר ללא שאלת פיו וללא התחשבות מינימלית בחופש הבחירה שלו. אין בכוונתי לטעון כאן טענה ליברלית שלא נכון שנבחר בשביל ילדינו, אלא טענה פילוסופית, שאם נאמין בחופש בחירה, יהיה זה בלתי אפשרי בכלל לייצר מסגרת כזאת שייצר באופן אוטומטי יהודים טובים, וממילא עצם נתינת לב ומשאבים להשיב על שאלה כזאת מוטעית מיסודה.
אמנם טענה זו לא נכונה לגמרי, שכן ברור כי נקודת הבחירה של כל אדם שונה לפי סביבתו וכלל הנתונים שהוא נתון בתוכם. ואין בחירתו של הנמצא בחברה חרדית שווה לנמצא בסביבה חילונית, אבל יש לנו לשים לב לנקודת העומק כאן,
נכון כי אפשרי אולי לייצר חברה סגורה ככל הניתן, שבו מרחב הבחירה במהותה מצומצמת בתכלית, וממילא כל הבחירה של החניך יהיה רק בשאלה כמה שעות ביום ללמוד וכדו', אך האם יש ערך כלשהו בכלל ביצירת מצב וחברה כזאת? לכאורה מוסכם, שכל ערכם של מעשי אדם, הן בבית דין שלמעלה והן בבי"ד של מטה, תלוי ומותנה בזה שיש להם בחירה לעשותם, ופעולה שהאדם עושה בלי בחירה אין לו כל ערך. אם כן בשביל מה כל ההתאמצות להרבות את מספר הבחירות לגביהם אין לחניך בחירה, אם כל פעולה כזאת בהגדרה לא שווה כלום? [אמנם לגבי דברים שהאדם אין לו בחירה בגלל הרגלו, למעשה לפחות בב"ד שלמטה נחשב אותו כבוחר, וא"כ ישנו אולי ערך בהרגלת האדם במעשים טובים, ודומה שזה עיקר ענינו של החינוך בכלל, אך בכ"ז קשה להצדיק מציאות עולם שלם שכולו עסוק רק בהעמדת חומות וגדרים לגבי דברים אלו, שבסופו של דבר הם שוליים ביחס לדבר העיקרי, שהוא המצב הבחירי]
הרי, כל מי שמאמין בבחירה, חייב להסיק בהיסק לוגי פשוט, כי החינוך החרדי, ובעצם כל חינוך שבעולם, יש לו אפס אחוזי הצלחה ביחס אל השאלות החשובות באמת, כלומר, אותם שיש לחניך בהם בחירה. [וכל מי שמכיר את נקודות הבחירה של בני הנוער, כל חברה כפי נוהגיו, יודע זאת מנסיון]
יותר מזה, אחד התירוצים הרווחים לבעיית הרע הוא כי רצון הבורא שיהיה לבני אדם בחירה, גובר על רצונו לייצר רק טוב, כלומר שמציאות הבחירה חשובה יותר ממציאות הטוב שהיה בלי בחירה, וממילא בלי רע, ולשם כך נוצר כל הרע רק בגלל ערך הבחירה. [ראה בספר אנוש כחציר להרב מיכאל אברהם הארה 10] , זאת אומרת שערך הבחירה לכשעצמו, בדעתו של בורא כל עולמים, גוברת על הערך של היות העולם טוב בכללות, והרי זה ממש האנטיתזה לגישת סגירות הבוחרים מכל רע, כלומר, שגישת הסגירות והחומות בעצם טוענת בדיוק ההיפך , שעדיף שלא יהיה לחניך בחירה, ולא יעשה "רע" בפועל, מאשר שתהיה לו בחירה ותהיה לו הבחירה. כאן הגישה החרדית המסתגרת הולך ראש בראש עם גישת הבורא [שגם אם לא נקבל את התיאוריה הזאת כמיישבת את כל בעיית הרע, עדיין מוכחת הוא מכל מהלך הבריאה לכשעצמה] הגישה הדוגלת בסגירות לכאורה מכרזת על עצמה שאין לה אימון בדרך שבה בחר הבורא ליצור את בריאתו ובני האדם שעליו.
[דוגרי, הקב"ה ברא את האינטרנט לטובת בני אדם, וכאמצעי להגברת כח הבחירה בעולם, שהוא הערך הכי עליון מצדו, ואתם כופרים בו!]
===
מה אני מציע? לדעתי, צריך עיקר החינוך הדתי להיות מופנה בשני מישורים.  ושניהם הפוכים בדיוק מעיקר יסודי החינוך החרדי דהיום.
א-
יצירת הצד הטוב שבבחירה באופן הראוי. כלומר, לקבל את הבחירה כנתון הבסיסי שלה, ואם יש בחירה, אין תפקיד החינוך לנסות להגביל אותה, אלא לנסות לתת בפני הבחירה צד הטוב על צד היותר טוב, זאת אומרת, יצירת אלטרנטיבה טובה דתית ראויה לשמה , מבחינה אינטלקטואלית, מבחינת תרבות, מוזיקה, בילוי, וכו'.
[החינוך הקיים מזלזל בזה מאד, כי עיקר שיטתו הוא שלא יהיה בחירה, וממילא אינו רואה צורך לייצר אלטרנטיבה טובה בכלל, שהרי בדעתו הוא האפשרות היחידה, וכידוע במקום שאין תחרות, אין איכות.]
   
 ב-
חינוך, ככל הניתן, שנתחיל להשתמש עם הבחירה שלנו. כלומר, חינוך לעצמאות, ליישום כח הבחירה שניחונו בהם, [אם כי ברור שבסופו של דבר לא נוכל להכריח את החניך לבחור בכיוון שלנו, לפחות ניתן לו את הכלים להפעיל את בחירתו ושיקול דעתו, שהוא הדבר הקריטי ביותר אם נרצה שיהיה לו סיכוי בעולם האמיתי, שהוא עולם הבחירה] 
[גם כאן, החינוך הקיים מניח בעיקר היגררות של החניך אחרי המצב הקיים, שהוא במובנים מסוימים גרוע אף מבחירה מודעת ברע, ואף מחנך רבות להחלשת כח הבחירה האוטונומית והליכה עיוורת אחרי המצב המלאכותי הנוצר] 

פוליתאיזם, מונותאיזם, אתאיזם – סדרת מינוס מתמטי או משהו אחר? [חלק א]

ריצ'רד דוקינס, בספרו "the god delusion” [שתורגם לעברית כ "יש אלוקים?”, לא ברור למה] מציע לראות את האתאיזם פשוט כהמשך ההתפתחות של המונותאיזם מן הפוליתאיזם. לדעתו, כשם שפוליתאיזם מינוס 1=מונותאיזם. כך מונותאיזם-1=אתאיזם. וההבדל בין האתאיסט למונותאיסט אינו אלא שהוא מאמין באל אחד פחות.
וכשם שמוסכם על רוב העולם במערבי שהמעבר מהפאגאניזם אל המונותאיזם. [או הקירוב הנוצרי אליו] מהווה שלב חשוב בהתפתחות האנושית הכללית, כן יש לראות את התפתחות האתאיזם מן המונותאיזם, כשלב בהתפתחות השכלית, ואולי גם המוסרית של האנושות.
[הערה: לא נראה לי שהוא מתכוון בכלל לכל מה שאני דן בו כאן, אבל אני משתמש בניסוח שלו כאילוסטרציה לשאלות שאני רוצה לעיין בהם]
אמנם אני תוהה, האמנם ההבדל בין אתאיזם למונותאיזם אינו אלא הבדל כמותי, ואני תוהה אפילו האם ההבדל בין המונותאיזם לפוליתאיזם הוא כמותי.
האינטואיציה הפשוטה אומרת שהטיעון של מונותאיזם -1=אתאיזם, הוא אולי טיעון נחמד, [ומזכיר את הטיעון של ה"מתנגד" על שההבדל בינו לבין חסיד אינו אלא רבי אחד] אבל לא צודק, שכן קיים הבדל מהותי בין האתאיזם למונותאיזם, ולא רק הבדל כמותי. אין לי הניסוח הברור והמושגים הנכונים לדון בשאלה זאת, אבל אנסה לנסח את האינטואיציה הזאת.
אם ננסה לנסח את זה, נגיד שההבדל הזה הוא הבדל בסוג, המונותאיזם, כלומר התאיזם בכלל, הוא סוג אחר מאשר המונותאיזם, וזה לא ניתן לרדוקציה למספר האלים שבהם הם מאמיני תאיזם.
נוכל להכליל סוג של תאיזם, שבו כלולים הן הפוליתאיזם והן המונותאיזם, לעומת סוג של אתאיזם, שבו כלולים כל סוגי האתאיסטים. וממילא המעבר בין המונותאיזם לאתאיזם הוא מעבר בסוג, לא רק בכמות.
אפשר לשים את זה כסוג של חקירה עיונית: האם עיקר ענינו של המונותאיזם הוא בשלילת האלים האחרים, בשלילת כל מה שאינו מתקבל על דעתו של המונותאיסט ומקוטלג אצלו כעבודה זרה פרימיטיבית, או שעיקר ענינו של המונותאיזם הוא בחיוב האמונה באל אחד. [או, בניסוח יותר עמוק, בהכללת כל הקיים תחת ישות אלקית אחת]. לפעמים נראה לי שבשאלה הזאת חלוקים הרציונליסטיים והמקובלים שבינינו. רציונליסט בדוגמת הרמב"ם יראה בכוונת התורה בעיקר השלילה של כל סוגי העבודה זרה, ויכניסו את זה תחת המלחמה הרציונלית הכללית באמונות טפלות ולא נכונות. [וביתר עומק שהרי להרמב"ם גם ידיעת האל האחד אינו אלא בדרך שלילה, אם כן אין אפשרות באמת לדעת שהוא אחד, אלא שאינו יותר על אחד. והבן.] משא"כ הדוגלים באמונה, יגידו שעיקר הכוונה הוא שנאמין ונעבוד את אותו אל אחד הקיים. וטעותם של העובדי עבודה זרה אינו אלא שהם לא מכירים באל הנכון.
ממילא לשיטת הרציונליסטיים, באמת יש מקום לטענת דוקינס, לשיטתו שהאתאיזם יותר נכונה מהתאיזם, הרי שבדיוק אותו יתרון שיש למונותאיזם על הע"ז בכך ששולל אמונות טפלות, יש לאתאיזם על המונותאיזם. אבל לשיטת המקובלים, אין מקום לטענה הזאת, שהרי ענין המונותאיזם הוא בחיוב שבו, שלאתאיסט אין שום חלק בו.
ניתן למצוא לוויכוח הזה קורלציה הוא לתשובותיהם השונות לשאלה עיונית אחרת: מי עדיף, המאמין בעבודה זרה או האתאיסט. המקובלים יגידו בוודאי [ואכן כך כתב הרמ"ק] שהעובד ע"ז עדיף, שהרי לפחות הוא תאיסט, ומאמין במציאות ישות עליונה ואלקות. הרציונליסטיים יגידו שהאתאיסט עדיף, שהרי מאמין בפחות שקרים. [ואכמ"ל עוד בנושא זה כעת]