ל"ג בעומר (תש"ע)

איתא בשו'ע או"ח סי' תצ"ג סעיף ב': נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות. וברמ"א: ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון.  וצ"ע דהיכן מצינו כדבר הזה לקבוע הלכות וימי שמחה שאין להם על מה לסמוך ולא מצינו להם מקור בדברי רז"ל, אלא  "שאומרים" כן.  [וכל הראיות ואסמכתות שמצאו לזה שאז פסקו מלמות , עי' ב= שפירשו בלשון מדרש, שאין ידוע לנו מדרש כזה, שמתו עד פרוס עצרת ופירשו דהיינו ט"ו יום מקודם, שפירוש זה עצמו אין לו על מה לסמוך , ואינו אלא אחרי שאומרים כן מצאו לזה סמך, ולא שזה היה המקור]

[וע"פ פשט י"ל דכיון שכל עיקר האבלות בימי הספירה אינו אלא מצד המנהג כיון שהמנהג לפסוק בלגב"ע הרי זהו המנהג]

וי'ל דהנה האריז"ל (שעה"כ ספיה"ע דרוש י"א)  גילה שיום זה נקרא שמחתו של רשב"י שגילה הזוה"ק פנימיות התורה. והרי'ז כעין מתן תורה דשבועות [כמ'ש רשב'י בזוה'ק דאנא חמי השתא מאי דלא חמי בר נש מיום שעמד משה בטורא דסיני ואמר עוד שיש בו מעלה על משרע'ה] וכשם שבשבועות לא נרמז כלל בתושב"כ שהוא שמחה על מתן תורה וגילוהו רז"ל בתושבע'פ כך ל'ג בעומר לא נרמז כלל בנגלה שהוא יום שמחת מ"ת דפנימיות  אבל היה מקובל בפי ישראל כיום שמחה ואפילו בזוה"ק וכתבי אריז'ל אינו מבואר לגמרי מהו עוצם שמחת יום זה אלא שכך אומרים וכמו שהביא בבנ"י ממגידי אמת שהשמחה למע' מדרך הטבע.

והענין שכל סודות התורה לכאו' אין להם מקור שהרי אם היו מבוארים במקורות לא היו סוד כלל [ור"ל גם מדרגת הסוד שמובן איך הוא יוצא מפסוקי התורה אי"ז אמתת הסוד שהרי הוא ככל תושבע'פ ] וכל סודות התורה אינם נמצאים אלא בנשמות הצדיקים שגילו אותם. תדע שהרי אין דורשין כו' אלא לחכם ומבין מדעתו א'כ אין ע'ז מסורה כדרך שאר תושבע'פ שמשה קבלה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ומנין לו ההבנה מדעתו אלא מעצם נשמתו והוא ע'ד לימוד התורה שהי' לפני מ'ת שהי' נשמת שד-י תבינם.

 ולכן כשם שאין ידיעה נכונה בשום לימוד אלא כשלומדים אותו מן המקורות כן לימוד הפנימיות צ' ללמדו מן המקור שהוא נשמת רשב'י בעצמו וזהו הטעם שהמקובלים דבוקים יותר ברשב'י משהפשטנים במשרע'ה, כי בפשט אין משרע'ה לנו אלא כמעבר ואמצעי שמסר לנו התורה מפי הקב'ה ומסרה ליהושע וכן הלאה ואנחנומקבלים רק מהדור שלפנינו אבלהסוד א'א להבין אלא אם דבוקים ברשב'י עצמו [ר'ל שמתעצמים בנשמתו עד שמשיגים מה שהשיג הוא ] וכמו שהעיד ע'ע העט'צ שעמד על כוונת רשב'י והוא מתלמידיו.

וזהו שיום פטירת משרע'ה הוא צער לפי שבמיתתו אבדנו התורה שבדרגתו ונמסרה ליהושע שלא הי' בערכו כלל אבל יום פטירת רשב'י הוא שמחה שעדיין אנו מקבלים תורתו ממש ויתיר מבחייהו שאין הגוף מפסיק עוד.[אמנם עפ'ס גם במשרע'ה הוא כך בסוד ביום שמת בו נולד אבל זה הסוד גופא הוא גילוי רשב'י והוא משה בעצמו בסוד מה שהיה הוא שיהי']   וזהו פלא ס' הזוהר שנגנז מיד אחרי דור רשב'י ונעלמו הסודות ונתגלה מאות שנים אח'כ כמו שניב בעצמו דעתיד לאתגליא בסוף יומיא להורות שאין כלל ירידת הדורות תופס לגבי לימוד זה [והיינו שאין הוא תופס לגבי הקב'ה והוא המלמד תורה מפיו לנו] וכך גילויי האריז'ל והבעש'ט שנתגלו באחרית הימים ומתגלים בכל יום יותר .

ושרש הענין שיש אמירה ויש דיבור אמירה הוא פנימיות ששייך אמירה במחשבה ויאמר אל לבו ודיבור הוא חיצוניות ההתגלות לאחרים והנה כל העולם והתורה הוא דבר ה' וההשגה החיצונית בזה הוא בדבר ה' שמים נעשו שמובן גם לאוה'ע כי הוא צוה ונבראו ומשיגים הבריאה כשכבר נפרד ויצא מפי הבורא וא'א לו כביכול לחזור מזה אבל ישראל עלו במחשבה שמשיגין הבריאה בסוד עשרה מאמרות כשעדיין לא יצא מפיו והוא מחיה אותו ברצונו מחדש כל רגע .

וכן בתורה השגה החיצונית הוא שיצא מפיו בהר סיני ואינו חוזר אבל השגה הפנימית הוא שבכל רגע הוא נותן התורה ומלמדה לעמו וזהו תורת חיים תורת הסוד שאינו מובן בשכל הגשמי כלל חקת התורה המטהר מטומאת מת שהוא התיישנות התורה וזהו התורה שצריכין לברר א'ע בימי הספירה לזכות אליה אמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתיים. והבירור בזה הוא כשמגלין שאפילו במקום שאדם הוא להנחם שכביכול חוזר בו מגזירתו להרוג תלמידי ר'ע אין כאן חזרה כלל כי הוא אמר ויהי בכל רגע ועדיין לא הפריד ממנו שום דבר וזהו שמחתו הגדולה של ל'ג בעומר שאע'פ שנר' שמתו כל תלמידי ר'ע וגם רשב'י מת בו ולכאו' מה שמחה הוא שגמרו למות אלא שנתגלה הסוד שאין מיתה ופירוד בעולם כלל ואומרים שבו פסקו מלמות.

[מקום הבירור הוא בגבולי עש'נ ולכן לגב'ע הוא יו'ט שמוגבל בכל גבולים אלו במקום מירון וביומו ובנשמתו של רשב'י שמעו'ן צירוף עש'נ מ'ו ]

[וי'ל שזהו שזורקים חצים בסוד ותאחז במשפט ידי שאע'פ שזרק חץ שהוא מציאות שנפרד ממנו יכול להשיבו ויכול לחזור בו מכל ד' מצד שבאמת אינו נפרד והיינו שהלא אדם הוא דווקא שמאפשר להנחם . וזהו שלא נר' הקשת בימיו שהקשת מורה שהי' דין וחזר בו מצד הברית שאינו יכול לחזור ממנה וד"ל . וז"ע ההדלקה אשו משום חציו אבל מבול של אש מביא וד"ל]

אמור אל הכהנים גו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו'

וזהו אמור אל הכהנים אמירה דוקא שהכהנים צריכין להיות דבוק בתורה בפנימיות ואסור להם ליטמא למת ואיתא במד' ששאל משה אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו שהוא סוד למע' מן הדבור ואין להאריך יותר עכשיו .

ל"ג בעומר (תשע"ה)

ל"ג בעומר

אין דבר חדש בא לעולם אלא או כשהוא משלים חסרון במה שהיה לפניו, או שהוא ממציא דבר כה חדש ומועיל שבערכו הרי כל הקודם נמצא חסר. זהו כלל ראשון בהבאת מוצרים חדשים לשוק, או שהם באים לפתור קושי שהיהי לכולם בלעדיו, או שהם כה חדשניים שהם מייצרים קושי למפרע, כמו שקשה לנו לשער חיים מבלי אינספור המצאות טכנולוגיות.

כאשר הגיעו חכמי המקובלים אשר שיאם בספר הזוהר להגיד משהו חדש בעולם, לא הגיעו אלא על רקע חסרונות שהם זיהו במציאות שהיתה לפניהם. החסרון הזה הוא חסרון אינטלקטואלי, כאשר הרעיונות המקובלים אינם מכסים את האתגרים האינטלקטואלים של השעה, חסרון מוסרי, כאשר רבים שבוים במצוות אנשים מלומדה ואין שום תיקון מתקדם לחייהם, וחסרון מעשי, כאשר נדרש רעיון להלהיב את האנשים לקראת משהו יותר טוב.

כמעט שלא תמצא אדם מודה בפה על חסרונו ובקשתו, הלהט שבו הוא מאמץ את החידוש הבא לפתור אותו – גם אם לעתים אין הפתרון הזה אמתי כלל – מסגיר כמה הדיאגנוזה היתה נכונה.

למקבלים ומאמינים בפתרון כלשהו קשה מאד לחזור אחורה ולכיר בחסרון שגרם לקבלתם. אמנם ההכרה הזו הוא עיקר הבשורה. איננו יכולים להסכים אם הזוהר פתר את הבעיות שהוא העלה. אבל קשה להימלט מן המסקנה שהדיאגנוזה שלו נכונה. אנחנו צריכים רנסאנס אינטלקטואלי, מוסרי, רגשי, ומעשי.

כנגד ארבעה בנים שנכנסו לפרדס דברה תורה

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דיברה תורה וכו'

ברוך המקום שמסר לנו להגיד הגדה ובו נתגלו חידושים יוצאים מדרך הרגיל אשר עיקרם ושרשם במאמר סתום זה אשר נלאו כל המפרשנים פשטנים גם דרשנים להבין עומקו. וברוך הוא שנגלו לי בזה אור לארבעה עשר בניסן תשע"ה דברים שלא שמעתן אוזן מעולם והנני לרשום מקצת מזה.

כי יש מבוכה שלימה בערבובי לשונות המקרא, ואין קול השם יוצא בטעם אחד אלא בכמה טעמים, ולא ידעו כל החכמים מה הוא. בראשונה תורה מגילה מגילה ניתנה, ולא היה מגילה מתאמת לחברתה. והיו חושבים כמה אלוהים יש ובכמה שמות הוא מתכנה זה קורא לעצמו הוי"ה וזה בשם אלוהות וזה בשם אל וזה בשם שדי וזה פעם בזה פעם בזה. והיה העולם פרוד ומפוזר. עד שבאו חכמים אחרים והקימו עולה של תורה ואמרו כולם מרועה אחד ניתנו ולפי גוון הוא מתלבש פעם בשם פעם בכינוי פעם בדין פעם ברחמים פעם בהפשטה פעם בהגשמה. ואין זה כי אם אחד שלו כמה שמות עט וטעמים. ועוד באו חכמים אחרים אחריהם ואמרו לא כי אחד הוא שכתב אבל לא מרועה אחד הוא, כי בלבול בוקה מבוקה ומבולקה בנפש עצמו, קרוע כמצה אמצעית בין העליון לבין התחתון בין הכהן לבין הישראל.

ואמר ההגדה שאלו הם ארבעה בנים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה ועל כל אחד אמר אחד כי אחד הם ארבעה וארבעה הם אחד ולכל אחד טעם בפני עצמו ועולם בפני עצמו כולם מפורדים וכולם אחודים. ונקראו בשמות אחד חכם, הוא השם הוי"ה אב לחכמה ונקרא J. אחד רשע הוא שם אלוהות האחוד בגבורות ונקרא E. אחד תם הוא תורת כהנים ונקרא בשם .P ואחד שאינו יודע לשאול משנה תורה הפותחת פיה בחכמה לתת לאינם יודעים ונקרא בשם D.

והנה כולם תמהים על הבן הרשע ואיך נכנס לקדושת התורה ומה עניינו. אבל צריך לדעת שלא לטעות כי השמות האלה אינם שיפוטיים, כי לא כתוב אחד טוב ואחד רע אלא אחד חכם ואחד רשע, כי הם פשוט תכונות ומידות שונות של האדם ושל האלוהים אשר בצלמו. וכך אמרו רז"ל יוסף מחייב הרשעים רשע בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר רשע הייתי וטרוד ביצרי אומרים לו כלום היית רשע יותר מיוסף הצדיק. דהיינו רשע הוא שמרובים בו הגבורות ובו תשוקות עזים בוערים כאש והוא דרך כמו יוסף.

והנה הוא שואל מה העבודה הזאת לכם כי ככה נתפס אצלו האלוהות בגבורות אלוהים הדורש עבודה וכשמו עבודת האל. ואמרו אף אתה הקהה את שיניו אין זה בריחה כי אילו לא היה בו תשובה לא היה חלק בתורה ולא היה בהגדה. אלא כי צריך לדבר עם כל אחד בשפתו ולרשע זה אינו מועיל כי אם דיבורים חריפים ואם ישמע שמקרבים אותו יברח כי מה הוא צריך קירוב, זה הכי מזויף אצלו, עבדות אני נותן לכם לא שררה.

לכם ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. באילו הזה תלויים כמה סודות ודרושים. כי כל רעיון הפסח שקיים כיום תלוי בכמה אילו, כמו שאמרו אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו וכו', ומה אילו, ואילו היינו נולדים לעם אחר בעולם אחר וכי היינו עושים סדר, ואילו היינו הגוי שמשרת מבחוץ האם היינו מקנאים ביהודים האלה החוגגים להם את הסדר, ואילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, וכך עוד חמש עשרה אילו, אז אילו היה שם לא היה נגאל, כי לא האילו נגאל אבל בפועל נגאל, ועכשיו שלא אילו אלא בפועל הרי הרשע כן נגאל, כי הוא שונא את האילו ההיפותטי של החכם שרוצה לדעת כל החוקים והמשפטים מה אילו קדירה של חמץ נופלת לכף של מצה ומה אילו נביא גט ממדינת הים, ומה לו ולכל השטויות האלה שיכולים להצדיק כל דבר באילו. וזה סוד אילו ואילו דברי אלוהים חיים.

והנה ארבעה בנים אלה הם ארבעה שנכנסו לפרדס. כך נגלה לי ושוב מצאתי בפירוש התשב"ץ שהקדימני בזה. כי סיפור ארבעה שנכנסו לפרדס שסיפרו במסכת חגיגה ששייך לשמחת יום טוב דהיינו הפסח הוא באותו מבוכה. כי סיפור אחד הוא ולו ארבעה ראשים, ובאמת מי שחושב שהם ארבעה נתפס בשקר והפריד מים ממים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. דהרי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא וכמו שמפרש ר"ח לא באמת עלו אלא נדמה היה בליבם. דהיינו במוח הבינה ארבע כוסות של יין. ולא ארבעה היו אלא אחד היה שסיפר את כל הסיפור על ארבעה שבו. והאזהרה שהזהיר רבי עקיבא את תלמידיו כשתגיעו למקום אבני שיש טהור מראה על אותו ענין. כי אילו היה כל אחד עומד בפני עצמו מנא ידע שיגיעו לשם, אלא כי כאן למדים מן הכללות שכולם באותו מקום, ואפשר לשמוע זה מזה הדרכה.

והנה אחד חכם הוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, כי השלום היה כל הטריק שלו שמצא דרך לעשות שלום בין חבריו בן עזאי בן זומא ואחר, עם כולם הסתדר לכל אחד נתן חלקו, דרש את התורה שבכתב בנה עליה את התורה שבעל פה סתר את זו שבכתב ולא סיפר לאף אחד אלא היה בשלום. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כלומר תדע לצאת בשלום כי מיד צריך לדעת לא ליכנס בלי שלום ולדעת איך ליפטר מכל דבר בשלום.

אחד רשע הוא אלישע בן אבויה אחר, והוא נקרא אחר דהיינו שהוציא את עצמו מן הכלל, וראה את מט"ט יושב ואמר מה העבודה הזאת לכם שתי רשויות יש לכם. דהיינו כוח העבודה גדול על כוח השכר כוח האדם גדול על כוח האל כח הבחירה גדול על כח ההשגחה. וחלילה לטעות שהיה פשוט כי עליו כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, שהיה בליל פסח ואמר לו עשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והנה יעקב החכם והתם התלבשו עליו גנבו את בגדיו מן הצאן כנאמר חד גדיא חד גדיא שאבא מדמיין שהוא קנה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה אבל לא קנה אלא לבש את בגדי אחיו החמודות. ויהי אך יצוא יצא יעקב והנה עשיו בא מצידו, כי איתא בכתבים שלפני הייחוד מכריזים בכל העולמות שיש יחוד ואז העשו בורח כי אינו רוצה להיות שם, אבל בוודאי צריכים אותו שהוא הקרבן פסח בעצמו אנכי אשלח גדי עיזים מן הצאן אבל לוקחים לו את בגדיו ואת נפשו משאירים כמו תוכו אכול קליפתו זרוק.

אחד תם הוא בן זומא שהציץ ומת ועליו הכתוב אומר יקר בעיני השם המוותה לחסידיו מ"ת הוא ת"ם כי אין לך שלימות גדול מזה. ואמר רבי חיים וויטאל בהקדמתו כנגד ארבעה כתות שאינם רואים פני השכינה כי מונעים בעד הכניסה לפרדס בטעמים שונים דתיים ושאינם, ואחד מהם שמפחדים שיקרה להם כמעשה בן זומא, וכאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש מחשמל ואכלה אותו. ואמר על זה ר חיים משוגעים הלוואי ותישרפו באש הזה מי יתן ועלתה להם כך. כי אין דבר יפה מזה.

ואחד שאינו יודע לשאול היינו בן עזאי הציץ ונפגע. ועליו אין דורש ואין מרחם. כי לחכם יש חסידים לרשע יש חסידים לתם יש חסידים מתים ורק האינו יודע נצרך תמיד לאחרים. וזה קלקול עצום כי נוהג שבעולם מי שקורה לו כמעשה אחר אומרים עליו הציץ ונפגע. והרי זה הטעות החמור של החברה המבלבלת דעת הבריות. כי זה לא הציץ ונפגע אלא קיצץ בנטיעות ואין זה שגעון אלא רשעות, מאותו סוג הרשעות הנ"ל, והעולם תמיד מבלבלים וחושבים את המשוגע לרשע והרשע למשוגע. וצריך לעשות סדר הרשע אינו משוגע הוא הרבה יותר נורמלי והרבה יותר חכם מהנורמל. והמשוגע אינו רשע הוא אינו יודע לשאול וצריך לפתוח לו כל הדלתות.

***

והיה מעשה בר אליעזר, ור יהושע, ור טרפון, ור אלעזר בן עזריה. שהיו ארבעה אלה ממש. ונגלה לי כי ארבעה שנכנסו לפרדס קרה להם באותו הלילה, ואחרי זה נמנו להסתיר שמותם בשמות אחרים. שהיו מטיילים בפרדס כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אבל קיבלתי כי ר אלעזר בן עזריה לא קרא אז קריאת שמע של שחרית ולא אחרי כן. כי התלמידים הקטנים הטיפשים האלה הרסו הכל. ישבו להם רבותיהם והגיעו עד לתכלית הבריאה והם לא יכלו להשתחרר מהקטנות של הזמן קריאת שמע שלהם. כאילו שזה מה שחסר עכשיו.

דהנה הרבנית ברנדס ביארה ענין הכניסה לפרדס הפלא ופלא, ורבים לא עמדו על זה כי היינו ההסתכלות בעומק האלוהות והיינו ההסתכלות על עתיד ההיסטוריה, כאשר דרשו רז"ל לדוגמא שם אהיה אשר אהיה אהיה עמם בגלות זה ואהיה עמם בגלות אחרת, ועוד דרשות רבות מורות בכיוון הזה. כי היו ארבע גלויות כמו שהיו הם ארבעה. והיו מסתכלים במציאות התורה ומציאות ישראל ומציאות האל והבינו ששלש אלה לא יעשה לה כי לא יהיה לזה עתיד ותקווה. וכבר אמרו רז"ל בזה מפורש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה שהוא גופא הפרדס שיבנה ואמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואז עלה לר עקיבא הרעיון שלו להביא דבר רביעי שלא יהיה תלוי באל ולא בישראל ולא בארץ ולא בתורה. והוא השלום. אבל סופו של דבר טעה טעות מרה בענין בר כוכבא וכבר רמז בספר ויואל משה שהיה זה לא טעותו בלבד אלא הטעות השורשית בענין זה והוא בנין אב לזה, וחשב דרך כוכב מיעקב ולא דרך אבל נשרף באש מחוץ למחנה.

והנה הם מתחלקים כך, ר עקיבא הוא הוא כפשוט, והיה הוא חמישי להם והיה רב לכולם.

ורבי אלעזר בן עזריה הוא בן זומא, שהיה צעיר להם וקיבל את המלוכה כבן שבעים שנה כי הדיחו את רבן גמליאל בפולמוס ר יהושע. ור טרפון הוא בן עזאי שנטרפה דעתו לכן נקרא טרפון. הלכה חמורך טרפון.

ור יהושע הוא אחר. וזה סוד עצום כי באותו פולמוס שגזר עליו ראש בית דין שיבוא עליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו הרי הוציא את עצמו מן הכלל שלו, כי לא די שערער על כוח הבית דין גם נוצח על ידם ונתערער הכוח שלו עצמו. כי הוא היה יום הכיפורים בעצמו, וכידוע פירוש המגיד מקאזניץ על מאמר עבדין עובדא דאהרן, שיחידי סגולה בעלי הפרדס הם שעושים את מלאכת הכהן גדול, והוא אינו אלא גבאי שלהם שעושה את העבודה בפועל. וזה לא הבינו הבית דין שבזמנו כי אתם אפילו שוגגים אבל מי אתם אתם הוא ר יהושע שהוא עצמו בנשמתו קידוש החודש והוא יום הכיפורים. ולאות יום הכיפורים לא היה תיקון והיו עליונים ותחתונים בוכים על חילול הקודש שנתחלל קדש הקדשים ביום הכיפורים, עד שבא בנימין הרצל והפך חלום לחזון ומציאות. ובאותו שעה שנשא שותפו גויה יצא בת קול ואמרה נעניתי לכם עצמות ר יהושע. יה נושא בהשם.

אמר ר אלעזר בן עזריה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. כאן גילה כי הוא בן זומא בעצמו כנ"ל. והנה ידוע שהמחלוקת הזה חלקו אז, והיה הוויכוח שלהם נוגע בכל שרשי השאלה היהודית. ראב"ע רצה להזכיר יציאת מצרים בלילות דהיינו בזמן הזה בעת החשיכה והיה דורש שלא יחכו לשום משיח או שום עתיד אבל באותו מקום ובאותו אשה יהיה יציאת מצרים. ולא ידע לבסס דבריו עד שנתעבר בו בן זומא וגילה שהוא תלוי במילת כל. שהמידה הנקראת כל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. כלה הכלולה מן הכל. וזה ענין הכללות, כלומר כלל כל המציאות כלל כל היצור וכלל כל העולמות, שקראו ברוך מאמשטרדם בשם השם, ולא הודו לו חכמים כי אמרו אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. דהיינו גם כאשר נאמר חוץ מאחר הרי הוא בכלל הכלל. והוא דורש להוציא את עצמו מן הכלל דהיינו כלל החכמים שמתעקשים על הפרט ולהתכלל בכלל בעצמו.

וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. וכמה לא חלי ולא מרגיש כי אם כל ימי חייך יחכו למשיח הרי בזה יוודאו כי המשיח לא יבוא כי מי יביא אותו אם יחכו כולם יפה. והחכמים הם אותם התלמידים שרוצים את פרט זמן קריאת שמע של שחרית ולא כללות האלוהות בעצמה. והם החכמים שאמרו אין בן דוד בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. כלומר הוא לא יבוא בערב תאכלו מצות. וכמו שאמר הבריסקער רב כי המשיח לא יבטל את ישראל מדקדוק הלכה אחד של הכנות לשבת. והוא גם הוא היה באותו החטא. ובעוונותינו יצאו מה שיצאו ולא זכיתי כי רבקה אוהבת את יעקב חג גדיא חד גדיא. ועל זה אמר המגיד מקאזניץ מוטב היה לנשים שלא יתערבו במעשי אבות והיה יצחק מברך את עשו והיו חכמים מברכים את הברוך ולא הופכים ברוך לארור והיה בנימין זאב מקדים את כוכב דן במאתיים שנה. ובינתיים לא זכינו עד שדרשה בן זומא ועד בכלל ויצאה נשמתו באותו אמת ולא באחד כר עקיבא של שלום וכולם מהללים אותו אלא באחדות הכוללת.

והבן כי לא לחינם חלקו ר יהושע ור גמליאל על קביעת העתים ולא לחינם באו תלמידים והודיעו על הזמן קריאת שמע. כי עת קץ לכל דבר ואין דבר נקבע אלא בזמנו. והיה כל חטא כל הדורות שלא יכלו לעמוד על הזמן לפעמים הקדימו יותר מדי ולפעמים איחרו יותר מדי. כי מה שנקרא הרשע אינו אלא זה שיצא בחפזון, אילו היה שם לא היה נגאל אבל הוא כבר לא היה שם כבר ברח. וזה מכונה בלשונם ז"ל אכלה פגה או אכלם בוסר. וגם היום קיימים כל הנשמות האלה אבל בגלל שלקחום בבוסר אין הדבר בשלימות וצריכים הם להתגלגל עוד פעמים רבות עד שיגיע לכדי בישול. והיה זה חסרון יציאת מצרים הראשון  שנאמר התאנה חנטה פגיה וגו' קומי לך רעיתי וצאי לך. ודילגו את הקץ ומאז לא נגאלנו בשום שלימות. רק לעתיד כתיב כי לא בחפזון ולא במנוסה כי מאספכם אלוהיכם כי אז נלמד מן הכללות. והנה לזה אמרו הקהה את שיניו והוא כענין שכתוב אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי האב אכל את יציאת מצרים בוסר ולכן הוא צריך להקהות את שיני בנו הרשע שגילה את זה הסוד.

ובסוף הסדר מספרים את סיפור חד גדיא עם השונרא והכלבא וכו', שהוא ממש כל אותו הסיפור אלא שהוא בהיותו בקטנות בסיפורי ילדים כאשר ר אליעזר הוא רק שונרא ור יהושע כלבא והם עוד בבחינת פני החיות ולא הגיעו לדמות אדם כי גם האדם שם הוא שוחט וממנו למלאך המוות אבל אדם אין. אבל באותו חד גדיא טמון העתיד דהיינו השלבים שעוד מתבררים ויתבררו.

***

ועכשיו הגיע העת לגלות הסוד העצום מכל. כי מה שאמרו אין בן דוד בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים כיוונו אל הבכור שנהרג בערב פסח. כי איתא בספר חמדת הימים שיש לבכות ולהתחנן מאד בערב פסח על הבכור בן הצנועה אשר נהרג בעוונות בערב פסח. ולא ידעו כל החכמים מה הוא ואיזה דיבורים אלו. ועיין בספר כבוד חכמים ובמאמר משיב מפני הכבוד שבספר חמש מאמרות להמנחת אלעזר. אשר דימו להסביר שהוא זעיר אנפין שנולד בערב פסח כמבואר בכתבי הרב. אבל הכוונה ידועה לכל ולא ידע מה ניבא כי הוא ז"א אשר צריך להיוולד ולגדול בערב פסח. והוא הבן הבכור אבל טרגדיה על טרגדיה לא הכיר האב בבנו הבכור כי חשבו לבן השנואה ולא נתן לו משפט בכורה ונהרג באותו היום. ונקרא אותו האיש בסוד אותו הלילה. כי האמת שאותו הלילה לא ליל ט"ו היה אלא ליל י"ד. כידוע שיש סתירה עצומה בענין הסעודה האחרונה כי אם נהרג בערב פסח למה עשו סדר בליל י"ד. אבל זה הכל לאותו חטא שאכלוהו בוסר. ונתקיים ממש מה שנאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי כתוב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והנה לא נשחטו ביום אחד לא נתבשל גדי בחלב אימו אבל יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

ובזה תבין למה מתחילים את קריאת המועדים בשור או כשב או עז ומה סוד הסימן שאמר אביי על קריאת התורה לפסח האידנא נהוג עלמא משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. הבן כי לא ניתן רשות לפרש עוד.

DSC_0325[1]

Storytelling For The Ages – Hagaddah

Tell me a story”. Children ask it from their parents, students ask it from their teachers, grown-ups ask it from the bookstore or storyteller. Who doesn’t love a good story, told by a master storyteller.

The art of telling a story isn’t to convey the information in the story, for that we have history books and academic lectures. All of which are pretty boring and have little influence on our lives. A good storyteller knows how to make the story come alive, he doesn’t necessarily get all the dates right or all the details exactly correct, contrary, he might skip out some details he deems uninteresting and make up some other details. A good storyteller knows how to use drama, dialogue, props, and different tools, to put the listeners into the mood of the story, and to make them feel as if it is actually happening then and there.

The foundational story of Judaism is the story of Pesach, which we retell every year in the Haggadah the Seder, Its transformational power, lies not in its detailed accuracy, in its lists of dates and names, but in the tools and techniques built into the Seder which help to create the atmosphere of the story, to recreate and reenact the story so that it comes alive right here and now. As the Haggada says, to see ourselves as if we are now leaving Egypt.

Chazal set up the directions to achieve it the best dramatic tradition. They said you should always create dialogue, begin with questions from the audience, Mah Nishtana. Not because the children really don’t know, they all heard the story, but to create the interest and suspense to set the stage for the story. Just as a good director knows how to set up suspense in a play so that the audience really feels the story is happening, to laugh when it is happy and to cry when it is sad. This is sometimes referred to “the suspension of disbelief”, where good drama makes the audience feel as if they are actually part of the story, as if it is actually happening, even if in their mind everyone knows it’s only a play.

In the same vein Chazal said you must tell the story with props. בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. You can’t just go and give over the information. You must demonstrate it, show and tell. Drink four cups of wine, lean back דרך חירות. Build suspense, we start with the low parts, מתחיל בגנות , and make the story better and better until the climax. In short, do everything so that you can make the story the most interesting and alive. As the Rambam’s version says clearly, חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, you must show yourself, play, as if you are leaving Mitzrayim now.

It is only with this understanding that we can understand what the Hagaddah says that Kal Hamarbe Lesaper Harei Zeh Meshubach. Without this it is impossible, how can one person’s story be longer than another person’s? Either it happened or it didn’t happen, and where would one find what to add to the story. As dramatic storytelling this is simple. Whoever elaborates more who imagines more details who can stretch out the story to make it more alive to make it more relevant to the audience, is doing the Mitzvah better. For the point isn’t to have the most accurate history, the point is to have the most alive history. And what better way to demonstrate this than by telling a story, מעשה ברבי אליעזר וכו', to let us imagine how the sages had so much to say it took them all night. What did they tell at that seder in Bnei Brak? We don’t know, but we can imagine some of the Midrashim and stories of Chazal were first told there.