סודות יום כיפור

**סודות יום כיפור **

כחצות ליל, בבית כנסת ריק
ואור נרות כל נדרי מצקצק על העמוד,
ראיתי משוחחים סביב הבימה,
בלחישות עיניים שמעתי, דברי רכילות ודברי מסחר, תיכננו להם שנה טובה,
ובפינה, מכין לו ספל לנטילת ידיו בבוקר,
נשכב לישון, מלאך השכחה.

בין עמודי המחזור הישן,
באותיות קטנות שלא אומרים אצלנו,
נרמזים שמות מלאכים,
זה מלאך המעלה את הקול וזה מלאך הפרנסה.
העזתי וקראתי את כולם, בשמו של האל
– מה לך מגלה את החטא, זו דעתי וזה חלקי.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ובפינה שניה אברך מכוון.
קורא בסידורו אותיות, מילים, נקודות,
כילד של הבעש"ט שצפצף בחלילו.
ובין ריסי עיניו ראיתי שאלה,
כמה דפים עד שהחומר נגמר?

'גמר חתימה טובה', הקשבתי, גמר, שייגמר.
או גמר, כאורגזמה, לאל גומר עלי.
חתימה, שנחתום על החיים שלנו. כמקבל אחריות, כעומד מאחוריו.
כאומר על השנה, הכל שריר וקיים, וזה שמי.
או גמר חתימה, תחתום לי בטיפת ברית אהבתך בתוכי, ותחתום שלא יגע בו זר.
יש מקבל את החתימה כאוטוגרף אישי
ויש בחותמת גומי אוטומטי מן המזכירה,
אני ביקשתי קעקוע, אמר 'טובה'.

'אשמנו, בגדנו, גזלנו'
צלילים, א, ב, ג, ד, ה, ו.
הכניס היד הרוח חיים בצלילים, אל תתבייישו, תדברו, אשמנו. נשמנו.
דופק לי על הלב, ידי אבא ואימא
אגלה את ליבי, בשקט, ליום אחד.
חזרו הצלילים ודיברו אלי:
'סלחתי'

אדני who האלהים,
שמעתי בהברה נכונה.
יצאה בת קול מן הצד:
אכול בשמחה כי כבר רצה.

יום כיפור – סליחה כפשוטו

כמו תמיד, חשוב לזכור פשוטו של מקרא. כל מי שקןרא את טקסט התפלות כפשוטו מבחין שהדויים שאנחנו אומרים אינם איזה התאוננות כמה הרשענו וחטאנו ואשמנו, אלא פשוט רשימה של חטאים שאנחנו מגישים כדי לספר את האמת ולקבל עליהם סליחה. כך למשל רבים מזכירים הנוסח 'על חטא' כמשהו דכאוני, ומשום מה שוכחים את הבנת הנקרא, על חטא אינו התחלה של משפט הוא המשך שאומר תסלח לנו על חטא זה וזה וזה, רשימת קניות של כל החטאים שתסלח לנו עליהם.

גם הוידוי שאומר אשמנו אינו אומר אנחנו אשמים אלא להיפך, פשוט תקראו, אין אנו עזי פנים לומר לפניך צדיקים אנחנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. בכלל זה הטבע שלנו לחטוא אבותינו מימות עולם, והטבע שלך דרכך אלהינו לסלוח. אם אין אנו עזי פנים לומר לא חטאנו, כל שכן שאין אנו עזי פנים או שקרנים לומר לא נחטא עוד. לכן לא תמצאו בכל תפלות יום הכיפורים זכר לעזיבת החטא וקבלה לעתיד, אם לא מילה או שנים בדרך תפלה שנחטא פחות בעתיד.

כל כך פשוט הכלל הזה בפשוטו של מקרא שיש פסוק באיכה נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, ומפרשים כל הפשטנים שזו טרוניא גדולה כלפי האלהים, הרי תמיד הסדר הוא אנחנו פושעים ואתה סולח, וכאן פתאום אנחנו עשינו את חלקנו פשענו ואתה לא סלחת מה זה..

יש פיוט נהדר ששרים ביוהכ שמתחיל כי אנו עמך ואתה אלהינו אנו בניך ואתה אבינו וכו', תמיד התפלאתי על חוסר הבנת הנקרא של באי בית הכנסת, ששרים את זה בשיר יפה, עד שמגיע לסוף, שמסיים אנו עזי פנים ואתה ארך אפים אנו עזי פנים ואתה מלא רחמים, פתאום השיר משתתק כאילו הקשר הנהדר הזה שבטאנו בשיר הפך עצוב, כמה לא מרגישים ולא מבינים שזהו בדיוק הנקודה.

והיו מייחדים ממש שעיר ושמים עליו את כל עוונות ישראל ושולחים לעזאזל, שיהיה ציור וסמל מוחשי ממש איך פשוט זורקים כל העוונות. ואנחנו מקיימים את זה גם היום במנהג תשליך וכפרות כל אחד כמנהגו. לך תבין מה יש לאנשים הנאורים החכמים נגד סליחה כה פשוטה ומוחשית, שאנחנו צריכים לדחוק ולעוות את הכתובים שאין הסליחה הזו כפשוטו ממש.

לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרים בחור שא עיניך וכו'. אכי"ר.

אדם אלוה עולם – שבת שובה תשע"ו

דרשת שבת שובה והכנה ליו"כ שלי

אמר האר"י (שעה"כ ר"ה הקדמה) מי שאין בכיה נופלת עליו בימים נוראים סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה.

רציתי לדבר קצת מהו אותו בכיה הנופלת ומהו שלימות הנשמה. כי נקראנו בני ישראל על פי הכתוב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. ונאמר שמע ישראל ה"א ה"א, היינו מי שנקרא בשם ישראל המתמודד עם אלוהות ואנושות. הוא שמוכשר לשמוע אחדות ההויה. וזהו מה שנקרא שלימות הנשמה או שלימות האדם כי יעקב שלימתא הוא אדם מתוקן היינו כשמגיע למקום ישראל.

יש הרבה תנועות בהתמודדות האדם עם האלהים, והרבה מדרגות בשלימות האדם ושלימות האלהים. הצד השווה שבהם באופן כללי יש סתירה עצומה בין האדם ובין האלהים, וכל המבקש לגעת באלהים או לגעת באדם נשרף באש הסתירה הזו. ואין דרך לעבור בדרך הזה מבלעדי זאת. הסתירה הזו הוא שמכונה בספרים יראת הרוממות, הפחד שנופל על האדם משלימות האלהים, ויש גם פחד שנופל על האלהים משלימות האדם. קנאת השם צבאות.

ואמנם תמיד דידן נצח, כי יש בידנו כוחות וסימנים ודרכים להשכין את כבוד אלהים על הארץ, אבל נגיעה זו קשורה בכל הפחד הזה וכל הדמעה הזו. בכיה היינו כאשר כלי האדם אינם ביכולת לסבול את הניתן להם, כמו כאשר אדם מתרגש יותר מדי או מקבל בשורה טובה או רעה מדי הרי אין כליו סובלים והוא בוכה. וכל שכן וקל וחומר כאשר מקרב את האלהים לאדם הרי חייב להיות שבכיה נופלת עליו. ומי שאין זה קורה לו או שאין לו אלהים והיינו אין לו מושג באלהות ואין נשמתו הגונה, הוא רחוק מאלהות, או שאינו נשמה שלימה אינו אדם אין לו תחושה בדבר הזה שנקרא חיים אנושיים על האדמה.

ובכל יום ובכל שנה יש אלהים חדש ואדם חדש, כי אלהים הישן מת ונרדם לו ובאים לקום ולעורר אלהות חדשה כמו שאנחנו אומרים למענך אלהים חיים, היינו לחדש חיים באלהים.

ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, פה מקום נגיעת האנושי, או אדם הפרטי ישראל, באלוהי, ויידר נדר אם יהיה אלהים עמדי והיה הויה לי לאלהים וגו', וכאשר חזר השתרר עם אלהים באנשים ונקרא בשם ישראל. והנה בסדר עליה זו יש סוד עצום שהוא סדר ראש השנה יום הכיפורים סוכות כאשר נבאר דרך קצרה כפי שיתנו המילים.

כי יש קושיא למה יום כיפור שהוא יום הסליחה אחרי ראש השנה שהוא יום הדין, והיה ראוי להיות סליחה לפני הדין הרי זה סתם בזבוז משאבים לדון ואחרי זה לסלוח, יסלח וממילא ידון לטובה מההתחלה. אבל לא השכילו כי עיקר הכפרה שנצרך ביום הכיפורים הוא על ראש השנה גופא, כי על שאר ימות השנה מי מסתכל אינם חשובים בוודאי נסלחים מיד כאשר מתעורר תנועה בלב לקראת ראש השנה. אבל על מה שעושים בראש השנה שחושבים לתת מלך על כסא דין לשפוט כל הארץ ולשפוט את עצמנו כטובים וצדיקים על זה צריך הכפרה הכי עמוקה.

והיינו כאשר לימד הרב בשפתו כי מיתוק יום הכיפורים דייקא לגבורות שנתחדשו מראש השנה, ואם כן פשוט שאין אלו הדינים או החטאים של כל השנה אלא אלו דייקא הדינים של ההתכווצות לקראת יום הדין כאשר כולם נלחצים והולכים לבתי כנסיות כצדיקים גמורים בקפידה וגבורה.

ובעומק שורש השרשים. שובה ישראל עד הוי"ה אלהיך מפרש הרב בעל התניא עד שהוי"ה ז"א יהיה אלהיך כמדרגת נוק' בלבד כי תשיג שאפס זולת עצמות המאור. וכאשר מפורש בכוונות הוי"ה הוא האלהים בנעילה. והיינו עד ועד בכלל עד שתיכלל בעד. והיינו כי הוי"ה נתן לנו תורה ומצוות סדר חוק ומשפט. וכן אמונה באלוהותו. אמנם יש ספיקות אם יש אלהים אם אין. אם כן אין תקווה בדרך הזה. אבל הסוד הוא כי אמנם יש ספק אבל שזה הספק גופא קיים לא ניתן להסתפק. וכאשר עשה אותו מהלך דקרט בקשר למציאות כולה. ואם כי לא צדק במסקנתו אלא להיפך, כי הספקות דעתיק אם יש אלהים אם אין הוא המקום שצריך לשוב אליו. והוא לחתור אל מה הופך את הוי"ה לאלוהים, העד הזה שהוא הדבר שעושה אלהים לאלהים.

וזה הפירוש העמוק במאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים (ולמדתיו מספר דברי האדון ליעקב פראנק), אין זה כי אם מיעוט הוא, אין הדבר הזה כי אם בית אלהים בלבד, אבל אם יהיה אלהים עמדי הרי יהיה הרבה יותר גבוה ושרשי מאלהים. ובאותו ספר אמר שאילו היה שלמה המלך משכיל להחריב את בית המקדש שבנה בעצמו לא היה עוד קלקול לעולם. אלא שהוא נתקע בבית אלהים שהוא גופא אלף נשים נכריות אז יבנה שלמה במה לכמוש היינו אותו בית המקדש שבנה בהר הבית כאשר אמרו רז"ל ביקש לבנות היינו אותו בית המקדש שהתפאר בו נהיה במה לכמוש כאשר נתקע באלהים בלבד ולא עשה הוי"ה לאלהים בלבד שישמש כסולם בלבד וזה שער השמים.

וזהו שבאופן כללי יש שלשה תנועות אדם שנופל מול גדלות האל או הקיום וצרכיו הפעוטים הבטלים במציאות בדמעה מולו עוצמתו, היינו ראש השנה. ושוב החתירה אל שורש הקיום גופא שכל הקיום נופל בעיניו היינו יום הכיפורים. וזהו עומק חמש קולות פנימיים דיוה"כ שמבטלים את הקול הגשמי שהוא גופא קול השופר של ראש השנה, כי זהו שצריך לבטל לא האוכל של שאר ימות השנה אלא זה של ר"ה ועשי"ת. היינו לגרום לאלהים שקבלנו מלכותו בראש השנה שיבטל מלכותו בפני עד הוי"ה אלהיך. וסדר שלישי הוא סוכות שהוא שלום בין הוי"ה ואלהי"ם ושלמים שהאנושי והאלוהי סובבים יחד כאשר הושלם מהלך שנה זו.

ערב ראש השנה תשע"ו

אתם נצבים היום. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. היום הוא משפט הדינים. כמי שאומר היום צריך הדבר להיעשות. אין לי זמן לחכות. עד מתי. אחד הדברים שלמדתי במשך השנה, כאשר אנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים להכיל יותר מיום אחד. סבלנות. דברים רחבים גדולים ועמוקים לוקחים הרבה זמן, תמיד הרבה יותר זמן ממה שנראה לנו בהתחלה. ואם אין הדבר מתקיים תיכף היום אין זה חסרון אלא ככה הוא לכתילה סדר הבריאה. המתקת דין היום הוא בעמדינו לפניך כי אלף שנה בעיניך, כל שנה שעוברת אנחנו מצרפים, עושים סיכום, ומקטלגים אותו כיום אחד בלבד, הכל כלול ביום ראש השנה. כך אנחנו לומדים להתסכל במבט של סבלנות, של ארך רוח, יותר ויותר.

ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו תפיסת זמן רחבה יותר, אם לילד קטן מה שקרה ברגע הזה הוא שמעניין ואינו יכול לחשוב על הרבה זכרון הערב או תוכנית העתיד, ככל שאנחנו חיים יותר ימים אנחנו יודעים להכיל את החיים בכך שהם לוקחים הרבה ימים ושנים. יום הזכרון כאשר אנחנו יכולים לזכור כל המעשים מבראשית, כי כולם אינם אלא יום אחד, אשר בערך שלנו לוקח זמן הרבה סבלנות וארך רוח, לדעת כי לאט לאט נבנים דברים.

סדרים רבים יש בעולם, מיום ליום ומחודש לחודש ומשנה לשנה. ודברים נגזרים לפי היום. כך אמרו יש דין של כל רגע ודין של כל יום ודין של כל השנה. אין הדין הזה אלא גזירת הזמן עצמו מן מרחב האינסוף, גזירה מלשון חתיכה , שכל פירוט נחתך מן הכלל ונעמד בפני עצמו. והתחיכה הזו הוא הדין מה יהיה היום הזה. וכאשר עומדים אנחנו על הסוד כי הדבר תלוי באבנתא דליבא, כי כולם נסקרים בסקירה אחת, יש שנגזר דין ראש השנה לפני אלף שנה ואינו מתקיים אלא עכשיו, אין הכל מתקיים היום בלי סבלנות אלא יש סבלנות, אבל תהליכים מתקדמים והולכים ונבנים לפי העת.

שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, כותבים אנחנו בספרנו את אשר חסרים אנחנו בספרן של רשעים, את אשר הושג באופן חלקי בספרן של בינונים, ואשר הושג בשלימות בספרן של צדיקים. ולפי אותם ספרי היסטוריה וזכרון כותבים אנחנו ספרי משפט על העתיד. כי מה שבספרם של צדיקים היום אינו אלא שהיה ספרם של רשעים לפני שלש שנים או גלגולים, עבר שנה או גלגול והתקדם לספרם של בינונים, עברה עוד שנה הגיע לספרם של צדיקים.

אם אין אנחנו יודעים להביט על אלף שנה כיום אחד, לפחות יכולים אנחנו להסתכל על שנה שלימה כיום אחד. היום הזה הוא ראש השנה, או איזה יום בשנה שהוא שאנחנו עורכים את הסיכום ולומדים לחשוב בשנים שלמים תחת אשר חשבנו לרגעים בלבד. ואם אולי נגיע לחשוב על חיים שלמים, לשנה טובה נכתב לחיים.

וסלחת לעוננו כי רב הוא

וסלחת לעוננו כי רב הוא. היינו כמו שבא הסוחר אל הבנק ומספר לו הנה תראה החוב שלי גדול מדי בין כך לא תקבל אותו, בוא תעשה לו תספורת תוותר עליו וככה נרוויח שנינו.

כל רעיון ראש השנה הוא לעשות פשיטת רגל. יגידו המרמזים לפשוט רגל ולהתחיל מראש. כי במשך השנה מצטברים כל מיני חובות וזכויות, ומגיע שלב שכל זה פשוט יותר מדי, לא שווה לא לי ולא לך להמשיך להחזיק בכל החשבונות. די בוא נכריז על פשיטת רגל שנתית לא אנחנו חייבים לאלוהים לא אלוהים חייב לנו נתחיל מדף נקי.

תכלה שנה וקללותיה, זה המניע להתחלה חדשה, כאשר מספיק קללות וחובות נשאר לנו ביתרה כבר אין ענין לאף אחד להמשיך, פשוט תכלה שנה וחובותיה תחל שנה חדשה שאין עליה חובות, תחל ממילא בפלוס.

וכך זה בין אדם לחבירו. בטח זה צודק שיש לו טענות על זה ולשני יש טענות עליו. אבל ככה לא שווה לאף אחד להמשיך לחשב חשבונות לנצח. המחשב בכלל נגמר לו הזכרון באיזשהו שלב.. אז מסכמים כולם פשוט מכריזים על פשיטת רגל ומתחילים עוד פעם, וחוזר חלילה.

שבת סליחות תשע"ה