מודעות מרחיבת מקום

יש מודעות גורמת מועקה, ויש מודעות גורמת חירות. רבים מורגלים לטעון כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב. וכמה נוח היה להם בתמימותם הלא מודעת. אחרים מדברים על המודעות כחירות האולטימטיבית מכבלי העולם שהם נתונים בתוכו. יש לך אדם שסובל מדעתו ויש לך אדם שדעתו עושה אותו בן חורין. מה בין הדעת הזו לדעת הזו.

במטפורה של המרחב, הכל תלוי איפה שמים את הדעת, אם שמים אותו מעבר אל גבולות האדם שהיית או בתוך האדם שהיית. הנפש הוא מין בית שבתוכו גר האדם. רגיל הוא לכלי תשמישו וחפציו שיהיו איתו בבית. ורגיל הוא שיהיה לו מרווח של מקום. תסיר מביתו כל המקום הפנוי והוא ירגיש צפוף. הוי אומר המקום שאינו בשימוש הוא דווקא המקום הכי חשוב מבחינה נפשית. כי זקוק כל אדם למקום למרווח למרחב שבתוכו יחיה. מילוי אותו המרווח בחפצי שימוש גורם לו מועקה נפשית.

גם הדעת זקוק למקום אשר ירגיש בו מנוחה. המקום הזה אינו יכול להיות מלא בדעת ששוב היה המקום צפוף, הוא חייב להיות מקום פנוי מדעת, מקום של לא דעת. האדם צריך להיות תמיד גדול מדעתו.

כאשר מיתוסף לאדם דעת חדש, אם אינו מוסיף אתו גם את הרחבת המקום, סופו של הדעת הזו לגרום למועקה, לצפיפות. בוודאי אין אותו אדם ישן יכול להרגיש בנוח כאשר בתוך דלת אמות הצפופות בהם היה רגיל לגור מצטופפים להם עכשיו גם אוצר שלם של מודעות חדשה. (הכוונה לאותו הסתבכות נוירוטית הרווח אצל מודעים לעצמם, כאשר אותו מודעות שלהם הופכת בעצמה מודעת לעצמה וכך הופכת נפשם הפנימי לבית מלא מראות שאינם מראים אלא את עצמם) אין המודעות החדשה יכולה לקדם אותו אלא אם אתו מגיעה גם מקום נפשי חדש, מדברות חדשות של חוסר ידע מסביב לעיר הידע המגולה, בהם ישוטט להרחיב דעתו.

כפה עליהם הר כגיגית הוא אותו השפע של הדעת שנכפה עליהם כגיגית ולא נותן להם מרווח נשימה, כי פתאום מקבלים גיגית שלמה של מודעות ואין לנפשם מקום. במילים פשוטות זהו המועקה אשר אנשים מרגישים כאשר מתגלה להם דעת חדש, המודעות שאינה נותנת להם לסבול את החיים שלהם כי לא השאיר לו מקום. אותו שפע כאשר הוא עושה לעצמו גם בית ומקום לגור בתוכו, הוא נעשה ונשמע, כלומר תמיד יש בנפשי משהו מעבר אל הדעת שאשמע, תמיד יש עוד מקום שינשב בו הרוח ויתן מרגוע לנפשי.

טבעו של מודעות גואלת שהוא מביא אתו את ביתו. שהוא מגדיל את האדם בתוך כך שהוא מרחיב את דעתו. אבל כנראה גם זה נתון לבחירה.

(אסרו חג השבועות תשע"ה)

Night

And I was making speeches
Trying to straighten creases,
Pushing all the blemishes
off your body.
expunging all complexity
Then Night fell
And everything was straight.

Oh how I love you at night
When darkness blankets all
Swallowing daylight’s scars
The sun might disinfect
But the darkness perfects.
My imagination glimpsed
Perfection, for real.

O my love at night
To touch and not see
To feel and not know
Totality of darkness
Climaxed in my heart

We’ll cuddle in the sheets
Of darkness covering the earth
The rats and butterflies
And why ask
Is that sound a burglar, or lover.
I know, it is a heartbeat.

ל"ג בעומר (תש"ע)

איתא בשו'ע או"ח סי' תצ"ג סעיף ב': נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות. וברמ"א: ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון.  וצ"ע דהיכן מצינו כדבר הזה לקבוע הלכות וימי שמחה שאין להם על מה לסמוך ולא מצינו להם מקור בדברי רז"ל, אלא  "שאומרים" כן.  [וכל הראיות ואסמכתות שמצאו לזה שאז פסקו מלמות , עי' ב= שפירשו בלשון מדרש, שאין ידוע לנו מדרש כזה, שמתו עד פרוס עצרת ופירשו דהיינו ט"ו יום מקודם, שפירוש זה עצמו אין לו על מה לסמוך , ואינו אלא אחרי שאומרים כן מצאו לזה סמך, ולא שזה היה המקור]

[וע"פ פשט י"ל דכיון שכל עיקר האבלות בימי הספירה אינו אלא מצד המנהג כיון שהמנהג לפסוק בלגב"ע הרי זהו המנהג]

וי'ל דהנה האריז"ל (שעה"כ ספיה"ע דרוש י"א)  גילה שיום זה נקרא שמחתו של רשב"י שגילה הזוה"ק פנימיות התורה. והרי'ז כעין מתן תורה דשבועות [כמ'ש רשב'י בזוה'ק דאנא חמי השתא מאי דלא חמי בר נש מיום שעמד משה בטורא דסיני ואמר עוד שיש בו מעלה על משרע'ה] וכשם שבשבועות לא נרמז כלל בתושב"כ שהוא שמחה על מתן תורה וגילוהו רז"ל בתושבע'פ כך ל'ג בעומר לא נרמז כלל בנגלה שהוא יום שמחת מ"ת דפנימיות  אבל היה מקובל בפי ישראל כיום שמחה ואפילו בזוה"ק וכתבי אריז'ל אינו מבואר לגמרי מהו עוצם שמחת יום זה אלא שכך אומרים וכמו שהביא בבנ"י ממגידי אמת שהשמחה למע' מדרך הטבע.

והענין שכל סודות התורה לכאו' אין להם מקור שהרי אם היו מבוארים במקורות לא היו סוד כלל [ור"ל גם מדרגת הסוד שמובן איך הוא יוצא מפסוקי התורה אי"ז אמתת הסוד שהרי הוא ככל תושבע'פ ] וכל סודות התורה אינם נמצאים אלא בנשמות הצדיקים שגילו אותם. תדע שהרי אין דורשין כו' אלא לחכם ומבין מדעתו א'כ אין ע'ז מסורה כדרך שאר תושבע'פ שמשה קבלה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ומנין לו ההבנה מדעתו אלא מעצם נשמתו והוא ע'ד לימוד התורה שהי' לפני מ'ת שהי' נשמת שד-י תבינם.

 ולכן כשם שאין ידיעה נכונה בשום לימוד אלא כשלומדים אותו מן המקורות כן לימוד הפנימיות צ' ללמדו מן המקור שהוא נשמת רשב'י בעצמו וזהו הטעם שהמקובלים דבוקים יותר ברשב'י משהפשטנים במשרע'ה, כי בפשט אין משרע'ה לנו אלא כמעבר ואמצעי שמסר לנו התורה מפי הקב'ה ומסרה ליהושע וכן הלאה ואנחנומקבלים רק מהדור שלפנינו אבלהסוד א'א להבין אלא אם דבוקים ברשב'י עצמו [ר'ל שמתעצמים בנשמתו עד שמשיגים מה שהשיג הוא ] וכמו שהעיד ע'ע העט'צ שעמד על כוונת רשב'י והוא מתלמידיו.

וזהו שיום פטירת משרע'ה הוא צער לפי שבמיתתו אבדנו התורה שבדרגתו ונמסרה ליהושע שלא הי' בערכו כלל אבל יום פטירת רשב'י הוא שמחה שעדיין אנו מקבלים תורתו ממש ויתיר מבחייהו שאין הגוף מפסיק עוד.[אמנם עפ'ס גם במשרע'ה הוא כך בסוד ביום שמת בו נולד אבל זה הסוד גופא הוא גילוי רשב'י והוא משה בעצמו בסוד מה שהיה הוא שיהי']   וזהו פלא ס' הזוהר שנגנז מיד אחרי דור רשב'י ונעלמו הסודות ונתגלה מאות שנים אח'כ כמו שניב בעצמו דעתיד לאתגליא בסוף יומיא להורות שאין כלל ירידת הדורות תופס לגבי לימוד זה [והיינו שאין הוא תופס לגבי הקב'ה והוא המלמד תורה מפיו לנו] וכך גילויי האריז'ל והבעש'ט שנתגלו באחרית הימים ומתגלים בכל יום יותר .

ושרש הענין שיש אמירה ויש דיבור אמירה הוא פנימיות ששייך אמירה במחשבה ויאמר אל לבו ודיבור הוא חיצוניות ההתגלות לאחרים והנה כל העולם והתורה הוא דבר ה' וההשגה החיצונית בזה הוא בדבר ה' שמים נעשו שמובן גם לאוה'ע כי הוא צוה ונבראו ומשיגים הבריאה כשכבר נפרד ויצא מפי הבורא וא'א לו כביכול לחזור מזה אבל ישראל עלו במחשבה שמשיגין הבריאה בסוד עשרה מאמרות כשעדיין לא יצא מפיו והוא מחיה אותו ברצונו מחדש כל רגע .

וכן בתורה השגה החיצונית הוא שיצא מפיו בהר סיני ואינו חוזר אבל השגה הפנימית הוא שבכל רגע הוא נותן התורה ומלמדה לעמו וזהו תורת חיים תורת הסוד שאינו מובן בשכל הגשמי כלל חקת התורה המטהר מטומאת מת שהוא התיישנות התורה וזהו התורה שצריכין לברר א'ע בימי הספירה לזכות אליה אמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתיים. והבירור בזה הוא כשמגלין שאפילו במקום שאדם הוא להנחם שכביכול חוזר בו מגזירתו להרוג תלמידי ר'ע אין כאן חזרה כלל כי הוא אמר ויהי בכל רגע ועדיין לא הפריד ממנו שום דבר וזהו שמחתו הגדולה של ל'ג בעומר שאע'פ שנר' שמתו כל תלמידי ר'ע וגם רשב'י מת בו ולכאו' מה שמחה הוא שגמרו למות אלא שנתגלה הסוד שאין מיתה ופירוד בעולם כלל ואומרים שבו פסקו מלמות.

[מקום הבירור הוא בגבולי עש'נ ולכן לגב'ע הוא יו'ט שמוגבל בכל גבולים אלו במקום מירון וביומו ובנשמתו של רשב'י שמעו'ן צירוף עש'נ מ'ו ]

[וי'ל שזהו שזורקים חצים בסוד ותאחז במשפט ידי שאע'פ שזרק חץ שהוא מציאות שנפרד ממנו יכול להשיבו ויכול לחזור בו מכל ד' מצד שבאמת אינו נפרד והיינו שהלא אדם הוא דווקא שמאפשר להנחם . וזהו שלא נר' הקשת בימיו שהקשת מורה שהי' דין וחזר בו מצד הברית שאינו יכול לחזור ממנה וד"ל . וז"ע ההדלקה אשו משום חציו אבל מבול של אש מביא וד"ל]

אמור אל הכהנים גו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו'

וזהו אמור אל הכהנים אמירה דוקא שהכהנים צריכין להיות דבוק בתורה בפנימיות ואסור להם ליטמא למת ואיתא במד' ששאל משה אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו שהוא סוד למע' מן הדבור ואין להאריך יותר עכשיו .

ל"ג בעומר (תשע"ה)

ל"ג בעומר

אין דבר חדש בא לעולם אלא או כשהוא משלים חסרון במה שהיה לפניו, או שהוא ממציא דבר כה חדש ומועיל שבערכו הרי כל הקודם נמצא חסר. זהו כלל ראשון בהבאת מוצרים חדשים לשוק, או שהם באים לפתור קושי שהיהי לכולם בלעדיו, או שהם כה חדשניים שהם מייצרים קושי למפרע, כמו שקשה לנו לשער חיים מבלי אינספור המצאות טכנולוגיות.

כאשר הגיעו חכמי המקובלים אשר שיאם בספר הזוהר להגיד משהו חדש בעולם, לא הגיעו אלא על רקע חסרונות שהם זיהו במציאות שהיתה לפניהם. החסרון הזה הוא חסרון אינטלקטואלי, כאשר הרעיונות המקובלים אינם מכסים את האתגרים האינטלקטואלים של השעה, חסרון מוסרי, כאשר רבים שבוים במצוות אנשים מלומדה ואין שום תיקון מתקדם לחייהם, וחסרון מעשי, כאשר נדרש רעיון להלהיב את האנשים לקראת משהו יותר טוב.

כמעט שלא תמצא אדם מודה בפה על חסרונו ובקשתו, הלהט שבו הוא מאמץ את החידוש הבא לפתור אותו – גם אם לעתים אין הפתרון הזה אמתי כלל – מסגיר כמה הדיאגנוזה היתה נכונה.

למקבלים ומאמינים בפתרון כלשהו קשה מאד לחזור אחורה ולכיר בחסרון שגרם לקבלתם. אמנם ההכרה הזו הוא עיקר הבשורה. איננו יכולים להסכים אם הזוהר פתר את הבעיות שהוא העלה. אבל קשה להימלט מן המסקנה שהדיאגנוזה שלו נכונה. אנחנו צריכים רנסאנס אינטלקטואלי, מוסרי, רגשי, ומעשי.